אמרי שפר א' אלול ה'תשע"ז

אמר הגר"א, שישנם שתי דלתות אחת בלב השמים ואחת בלב האדם... וכאשר לא מקישים בדלת התחתית ולא מרחמים על הבריות נסגרים דלתות השמים ואין את העזרה מלמעלה...

     בשעת צרה אתה ב-'לחץ'. אם תוסיף את ה' לפני הלחץ ואת ה' אחרי הלחץ תקבל 'ה-צלח-ה'. (מתוק מדבש! עלון 104, הרב ברוך בוקרה שליט"א)

     בשעת צרה הדבר הכי חשוב, זה חבר.

     ''בשפה, כמו בחיים, צריך לדעת איפה לשים הדגשים"

דבר אל בני ישראל לאמר בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש" [כג, כד].  (נצוצות).

     ישנו יהודי תלמיד חכם מופלג בשם הרב מרקוביץ שליט"א שהיה לו ישיבה בירושלים, כשהמצב הכלכלי הורע נאלץ ללכת לכתת את רגליו על פתחי נדיבים שיעזרו ויתמכו בישיבתו. הוא נסע לארצות הברית בתקופת בין הזמנים של חודש אב וניסה את מזלו בגיוס כספים, אבל המזל לא האיר לו את פניו ולא הצליח לאסוף הרבה, הוא היה מאוד שבור ומיואש מה עושים?  איך מצילים את הישיבה הקדושה מקריסה?  יום אחד בעודו מהלך ברחובות בורו פארק מהורהר, פגש בחבר ילדות שהיגר לפני שנים לארצות הברית, נתן לו החבר שלום עליכם, מה נשמע? מה אתה עושה כאן? סיפר לו הרב מרקוביץ את כל תלאותיו בארצות הברית ושאל ממנו עצה ותושייה, חשב החבר כמה דקות נענה ואמר,  ישנו גביר אדיר שגר במנהטן שקוראים לו "מיסטר בלז'" הוא גביר בעל לב חם בפרט למוסדות תורה, אם תצליח לקבוע עימו פגישה הוא יתן לך סכום גדול מאד... מי זה מיסטר בלז'? איך אני מגיע אליו? מיסטר בלז' הינו פליט שואה שלאחר המלחמה עלה לארץ ישראל ובהיותו גלמוד שכל משפחתו הוכחדה בשואה, הוא ניסה את מזלו בכל מיני עבודות מזדמנות כדי להתפרנס אבל דרכו לא צלחה ולא ידע לשית עצות בנפשו, עד כדי כך שרצה רח"ל לעזוב את דרכי אבותינו ולהגר לאמריקה. יום אחד סיפר לו אחד מחבריו על האדמו"ר המופלא רבי אהרון מבלז' זי"ע מלאך א-לוקים עלי אדמות גש אליו תספר לו את קשייך וצרותיך ותזכה לברכה וישועה ממנו.  עשה כעצתו ניגש לבקש ברכה מהאדמו"ר מבלז', אמר לו האדמו"ר אם תקבל על עצמך לשמור עול תורה ומצוות בשלמות אני מבטיח לך שתתעשר, על אף שבעקבות המלחמה והניסיונות והקשיים שעבר רופפו מעט את אמונתו באלוקיו הסכים להתחזק ולקבל על עצמו עול תורה ומצוות.

     הוא נסע לארצות הברית החל שולח את ידיו בעסקים עד שתוך תקופה קצרה התעשר מאד רחובות שלימים במנהטן הם שלו כל חודש נכנס לו רק משכירות הבניינים שלו כמה מליוני דולרים וידו פתוחה ורחבה לתמוך בישיבות ומוסדות תורה.  אך דא עקא כדי להשיג אותו צריכים לקבוע פגישה עם המזכיר של המזכיר של המזכיר שלו, כי מיסטר בלז' כ"כ עסוק עד שיש לו שלושה מערכות של מזכירים ומזכירות עד שזוכים להגיע אליו. אבל אתה יודע מה, יש לי חבר שהוא יד ימינו של מיסטר בלז' נקבע פגישה עמו ואם החבר יתרשם ממך, הוא כבר ידאג להכניס אותך ישירות למיסטר בלז'. החבר קבע פגישה עם מזכירו של מיסטר בעלז' ביום חמישי הבעל"ט בשעה תשע בבוקר והבטיח לרב מרקוביץ שהוא יבוא אישית בשעה שמונה עם הרכב שלו לקחת אותו לפגישה שתתרחש במשרדיו המפוארים של מיסטר בלז' שבמנהטן.

     ביום חמישי יצאו לדרך בשעה שמונה בבוקר, והגיעו לבניין המשרדים המפואר ששכן בלב ליבה של מנהטן בשעה עשרה לתשע, הם נכנסו לחניון הבניין, והחבר הוריד את הרב מרקוביץ ליד מעליות הבניין, ואמר לו, שהוא יחפש חנייה ויבוא אחריו, תוך כדי שהרב מרקוביץ יורד מהרכב, נעצר רכב שרד מאחורי הרכב שלהם ומתוכו יצא אדם שהיה לבוש בהידור ופשטות ושניהם הלכו יחד לכיוון המעלית.  תוך כדי הליכה פונה האיש אל הרב מרקוביץ ושואל אותו ביידיש בוקר טוב מה נשמע? יהודי מארץ ישראל?  כן, ענה הרב מרקוביץ. מה אני יכול לעזור לך?... הרב מרקוביץ הגיב, לא שום דבר מיוחד אני מחכה למישהו, ואז הרב מרקוביץ, שומע צפירה חדה, והנה הוא רואה שחברו צופר לו, ולא הבין מה הוא רוצה, הוא חשב אולי הוא רוצה לרמז לו שיעלה לבד במעלית כי מאוחר, אבל הוא מסתכל על השעון והנה יש לו עוד כמה דקות.  ובינתיים האיש הפשוט שלידו שואל, אולי בכל זאת אני יכול לעשות משהו בשבילך אולי תרומה ? אבל הרב מרקוביץ לא יחס לכך חשיבות מה כבר יכול לתת לי האיש הפשוט הזה, ועונה, לא, תודה שום דבר מיוחד...  והחבר ממשיך לצפור ולצפור בכל הכח, והרב מרקוביץ לא קולט מה רוצה ממנו חבירו, תוך כדי כך הגיעה אחת המעליות והאיש הפשוט נבלע בתוכה, החבר יוצא מהרכב במרוצה ניגש להרב מרקוביץ ושואג עליו אתה יודע מי זה היה?  זה היה מיסטר בלז' בכבודו ובעצמו... מה הוא דיבר איתך ? סיפר לו הרב מרקוביץ, שהוא שאל אותו אם הוא יכול לעזור לי? לתת לי תרומה? וסירבתי.  ואז החבר שאג ותפס את ראשו בשתי ידיו וצעק, טיפש אחד יכולת לבקש ממנו כל מה שאתה צריך והוא היה נותן לך , יש לו לב זהב הבעיה רק עד שמגיעים אליו, הרי הוא ראה שאתה מארץ הקודש והציע לך עזרה... למה? למה לא ניצלת את ההזדמנות?...

     כשחזר הרב מרקוביץ לארץ ישראל, היה זה תחילת חודש אלול, הוא נתן דרשה בישיבה וסיפר את הסיפור הזה, סיים ואמר,  מוריי ורבותיי, הנה הקב"ה כל השנה יושב בהיכל מלכותו, בחודש אלול הוא יורד מההיכלות העליונים ויורד אל עבר בניו אהוביו כדי להימצא אליהם שיוכלו לשוב ולהתקרב אליו יתברך, ולמלאות את כל בקשותיהם, ואנחנו, אנחנו לא שמים לב לכך, אנחנו מתעלמים מהאפשרויות העצומות והנשגבות הללו.  ואז תוקעים בשופר כל יום מימי חודש אלול אחר תפילת שחרית, צופרים לנו כדי שאנחנו נשים לב שהנה המלך לידינו מוכן לשמוע אותנו ולתת לנו כל מה שאנחנו מבקשים, אבל אנחנו ברוב טיפשותינו לא קולטים את המסר...  רק אח"כ כשאנחנו מפסידים את ההזדמנות פז הזו, כשהעסק חורק במשך השנה כל אחד וקשייו וניסיונותיו רק אז אנחנו מתחילים להפנים את ההפסד העצום שהמלך היה לידינו והיה שומע אותנו ומוכן לתת לנו הכול, ואנחנו ברוב טיפשותינו הפסדנו את ההזדמנות הזו...  מוריי ורבותיי סיים הרב מרקוביץ את משאו בדמעות וזעק מעומק לבו בואו ונתעורר לבקש מהמלך הקב"ה כעת...  כשהוא נמצא איתנו... נשוב בתשובה שלימה ונזכה לסליחה מחילה וכפרה ולשנה טובה ומתוקה אמן... 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ט טבת ה'תשע"ז

אדם שמגביה ידו על חברו, גם אם הדבר לא התפתח אחר־כך להכאה בפועל, וגם אם לזולת לא נגרם שום כאב ונזק – עצם העובדה שאדם מרים את ידו משקף דרך התנהגות ומידה רעה שלו, ולכן הוא נקרא 'רשע'.

     אלשיך הק' כתב, שכאשר איש מישראל עולה לגדולה בזמן שכל ישראל בצרה אין ראוי לו לומר שלום עלי נפשי, אלא צריך הוא להיות עמם בצרה, ולהרגיש כאבם ומצבם. ולמדנו זאת ממה שנאמר: "ויהי בימים ההם ויגדל משה" כלומר: ויהי, שהוא אוי וצרה היה בימים ההם לעם ישראל, ואז ויגדל משה, שעלה לגדולה שנהיה בן בת המלך וגדול בבית המלכות ובכל זאת לא ראוי לו להיות פורש מצרתם. על כן "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" רואה ומצטער בצרתם. עכת"ד.

    בתיה בת פרעה, כשהושיטה ידה לתיבה האם ידעה את מי היא מצילה? האם שיערה שזה מושיעם של ישראל, אבי הנביאים, מנחיל התורה, שעל ידו תיזכר גם היא לטובה לנצח נצחים?! ולמעשה, כל ילד יהודי הוא כמשה בתיבה, אין לנו מושג איזה עתיד מזהיר נכון לו, יתכן שיהיה לגדול הדור אם אך תינתן לו ההזדמנות, אם ייפתח לו פתח. האם נסתפק באנחה ומשיכת כתפיים או נושיט יד, כבתיה. נפתח יד, כמגיד מדובנא. וכל הפירות, לדורות עולם, יזקפו לזכותנו?! נתמוך, במעשה ובממון, ככל יכולתנו, בחינוך התורני. ובראש ובראשונה נפיק את המרב מבנינו ומבנותינו. מי יודע, אולי הם שיאירו לדור הבא!

     התורה כדי להמחיש את היחס בין הילדים להורים אומרת "למטה אבותיו" הילדים הם המטה שאצל האב. ה' אומר למשה: "ואת המטה הזה תיקח בידך" - אם אתה לוקח את הילד יד ביד אז יקוים בך: "אשר תעשה בו את האותות האלה" תראה ניסים ונפלאות... אך אם תשליך את המטה (לא תתייחס לילד) הוא יהפוך לנחש... ומה הפתרון להחזיר אותו למוטב?! "אחוז בזנבו" - בוא אליו בדברים החשובים לו (ולא לך) משחקים, טיולים דברים שהוא אוהב לעשות - תתחבר אליו משם, למרות שהם זנב... ומשם תאחז וכך תצליח להחזירו למוטב...

הנרות הזעירים שגברו על הנאצים

במבט ראשון זה נראֶה דגם מיניאטורי של ספר, אבל כשפותחים אותו מתגלה לפניך אוצר מדהים של מסירות נפש וגבורה יהודית. סרטון הוידאו של החנוכייה ההיסטורית הופץ בשנים האחרונות, אך מי האיש שמאחוריה?

לאחר מלאכת איתור, הגענו אל הרב יעקב בלקובסקי מחיפה, בנו של גיבור הסיפור, הרב יהודה-אריה בלקובסקי , ניצול שואה, שהלך לעולמו לפני שלושים שנה.

לא דיברו

כשהנר הראשון של חנוכה מרצד בביתו במוצאי השבת האחרונה שיתף אותנו הרב יעקב (64) בסיפור החנוכייה של אביו. הרב יעקב התחנך בילדותו במוסד 'פרחי אהרן' בקריית שמואל ולאחר מכן למד בישיבת מרכז  הרב. לימים שב לישיבה בקריית שמואל, כדי להעמיד תלמידים.

"אבא נולד בפולין ועבר את כל שנות השואה", הוא מספר. "חייו ניצלו בניסי ניסים פעם אחר פעם. הוא סיפר לנו איך שמר מצוות בימי המשטר הנאצי. למשל, איך השיג חיטים בגטו לאפיית מצה. אבל על החנוכייה הזאת מעולם לא סיפר. ידענו שהיא קיימת בבית, אבל משום מה לא דיברנו עליה".

מלאכת מחשבת

לסיפורה המופלא של החנוכייה התוודע רק אחרי פטירת אביו. "במהלך השבעה", הוא משחזר, "כשהעלינו את דמותו, הוצאנו את החנוכייה המיניאטורית ונחשפנו לסיפורה המדהים. לאבא היו ידי אמן. את החנוכייה יצר בעת שהייתו בגטו לודז', לקראת גלותו למקום בלתי-נודע".

הרב יהודה-אריה הבין כי לפניו עוד תלאות ונדודים. "לאבא היה ברור שלא יוכל לשאת עמו חנוכייה רגילה, והחליט ליצור חנוכייה זעירה, שתשמש אותו גם בחושך הגדול", מסביר הבן. כך נוצרה החנוכייה המיניאטורית, שמלאכי החבלה לא הצליחו למצוא אותה. ביצירה הזו, שגודלה פחות מכרטיס אשראי, הצליח להכניס את כל הפריטים הדרושים להדלקה: בתי נר ומכסים, פתילות ובקבוקון זעיר לחומר בעֵרה. את הפתילות הכין מהפיג'מה שלבש, ולהדלקה השתמש במרגרינה שקיבל. בקופסה הקטנה הזו השחיל גם מלקחיים זעירים, כדי להיטיב את הנרות. בדרך מתוחכמת אפשר לפתוח את בתי הנר המקופלים, והנה החנוכייה מוכנה להדלקת נרות החנוכה.

הדלקה אחרונה באנייה

את החנוכייה יצר מכסף טהור. הרב יהודה-אריה הצליח להבריח את החנוכייה מן הגטו המתחסל, בדרכו אל מחנות ההשמדה. גם שם זכה לקיים במסירות נפש את המצווה. הוא לקח את החנוכייה לכל מקום, וזכה לעלות עמה לארץ הקודש.

הפעם האחרונה שדלקו נרות בחנוכייה הייתה באנייה, בדרכו לארץ ישראל, אולם שלהבות האמונה מוסיפות לדלוק בה גם היום, כשהיא נודדת בהרצאות ברחבי הארץ ומעוררת את לב הציבור.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ד סיון ה'תשע"ה

אין חבר נקנה , אלא בקשיי קשיים .

     אם אדם איבד את נאמנותו , אין לו מה לאבד יותר .

     ברגע ובשעה שאדם חושב שהכול אבוד, אז לפתע מתחילה לבקוע אורה ושמחה.

      האופנה אולם משתנה לעתים מזומנות אולם אין אנו חייבים להיות צמודים לתכתיביה.

הצלה מופלאה III (פניני עין חמד גיליון 484)

     היא הגיעה אל בניין 770, הידוע כמרכז חב"ד העולמי בניו-יורק. המקום בו שוכנים בית המדרש וחדר הלשכה של הרבי מליובאוויטש. אל המקום הגיעה אישה כבת שבעים, בעלת מראה יהודי אמריקאי טיפוסי. היא ביקשה לפגוש את הרבי כפי שרבים מבקשים החסידים מורגלים היטב למפגשים כאלה עם טיפוסים שונים שנקלעים למקום. לחלק ניכר מהם זרות אורחותיו של הרבי, והם בטוחים בתמימותם , שניתן לכל אחד להיכנס אל הצדיק בכל עת ובכל נקודת זמן. אבל האישה הזו נראתה שונה. משהו בעקשנות שלה לפגוש את הרבי היה לא שגרתי. היא נשאלה על ידי מאן דהוא, מדוע כל כך אכפת לה להיכנס לרבי ומהיכן היא מכירה אותו והיא השיבה שהיא חייבת את חייה לרבי. כמה בחורים צעירים שבדרכם נקרתה האישה, לשמע דבריה התגודדו סביבה וביקשו לשמוע את סיפורה בפרוטרוט.

     היא נעתרה להם והחלה לגולל דבריה: "מדי יום, בשעות אחר הצהריים, אני נוהגת לצאת לטיול ברכבי הפרטי. אני מקפידה עד מאוד על הטיול היומי הזה. עד לפני מספר שנים נהגתי לצאת לטיול רגלי, ללא רכב. אלא שיום אחד הגיע אליי כושי עצום בגודלו, הלה לפת את צווארי ובא לרוקן את ארנקי. משניסיתי להתנגד , הוא איים כי ידקור אותי בסכין גדולה שהוציא. למזלי הגדול, בדיוק באותו רגע עברה במקום ניידת משטרה, ואורותיה המהבהבים הבריחו מהמקום את האיש. הודיתי לבורא העולם על הצלתי , אך מאז לא שבתי עוד לטייל רגלית בגפי. כשאני לבד אני עושה את דרכי ברכב ." "לא מכבר, ביום שגרתי אחד, יצאתי כהרגלי לנסיעתי היומית. עמדתי לפני רמזור אדום, וממכונית שעצרה לצדי הביט עליי אדם הדור פנים, בעל זקן לבן, שישב ליד הנהג. הוא רמז לי באצבעו ללחוץ על כפתור הנעילה של דלתות הרכב. תחילה, לא ייחסתי לרמיזתו כל חשיבות. הן אין לי ילדים ברכב , ומדוע אפוא נחוץ שאנעל את הדלתות. אך האיש חזר וסימן באצבעו שוב ושוב ." "זה נראה לי מאוד משונה, מדוע אדם זר יבקש לעשות כן, אבל ידעתי , כי נזק בוודאי שלא ייגרם לי מהנעילה. נעתרתי לסימוניו. "בינתיים התחלף הרמזור. האיש בעל הזקן הלבן חייך, ומכוניתו פנתה ימינה ונעלמה מעיניי ." "

     בעודי מהרהרת על האיש המוזר , הגעתי לרמזור אדום נוסף. עצרתי והמתנתי שיתחלף הרמזור, ופתאום הבחנתי באדם בעל עור שחום גוף עצום ממדים, שניצב ליד מכוניתי כשסכין גדולה אחז בידו. רעדתי כל כולי. בסרט הזה כבר הייתי... האיש ניסה לפתוח את הדלת הימנית של המכונית, ומשנוכח , שהיא נעולה, סב סביב המכונית וניסה להגיע אל הדלת הסמוכה אליי ." זיעה צוננת שטפה את גופי. חשבתי כבר על הגרוע מכול. למזלי, לפני שהספיק לשבור את זכוכית החלון באגרופו, התחלף הרמזור לירוק, ואני לחצתי בכל כוחי על דוושת הגז ונסעתי במהירות מן המקום - ניצלתי! ." "בעודי המומה ממה שאירע לי, הכה בתודעתי פתאום זיכרון אותו יהודי עטור זקן לבן, שביקש ממני לנעול את דלתות הרכב. האיש המוזר הזה. מהיכן הוא ידע מה יקרה לי בעוד כמה דקות?! לא רציתי לדמיין מה היה קורה לי ומה היה מצבי לולא שמעתי בקולו...". "הרגשתי צורך עז להודות למציל את חיי. הבנתי , שמדובר באדם קדוש ובעל רוח- הקודש ורציתי גם לבקש את סליחתו על שבתחילה הקלתי ראש להצעתו. אולם לא ידעתי מיהו ולא ידעתי לאן נסע. חשתי מין החמצה בלב. ייתכן ולעולם לא אפגוש את האיש ." "מאז חלפו כמה חודשים. המשכתי לנסוע מדי יום, בדלתות נעולות כמובן.

     אמש ישבתי מול מרקע הטלוויזיה ושוטטתי בין התחנות בחיפוש אחר משהו מעניין. את עיניי צדה תמונה יהודית מרהיבה שניבטה מאחד הערוצים. המוני חסידים עומדים צפופים בבית- כנסת ומנגנים מנגינות שובות לב. שמתי לב שעיני כולם מופנות לכיוון אחד ." "המצלמה סקרה את המון האדם ואז התרכזה באדם אחד, זה שעיני כולם נישאו אליו. ואז נדרכתי. קפצתי ממקומי כנשוכת נחש. כן! אני מכירה אותו! זה האדם שהציל את חיי! אני בטוחה בכך במאת האחוזים!" "המשכתי לצפות, ובשלב מסוים פרסמו על המרקע מספר טלפון דרכו ניתן להתקשר ולשאול שאלות, או להביע התרשמויות אישיות. מבלי להסס, התקשרתי למספר הטלפון, הזדהיתי ושאלתי , מי האיש וכיצד אפשר להגיע אליו. התברר לי , כי מי שהציל את חיי הוא הרבי מליובאוויטש. הטלפן החביב גם הסביר לי כיצד להגיע לכאן. זו הסיבה בשלה באתי לפה", סיימה האישה. "באתי לפגוש באדם שהציל את חיי ופשוט להודות לו באופן אישי, ולכן אני חייבת להיכנס אליו! ". 

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il

אמרי שפר ז' טבת ה'תשע"ה

אמרי שפר ז' טבת ה'תשע"ה האושר מספק כח ואנרגיית חיים. הגן על ערכיך מהסתערות החברה. החיים קשים. כאשר אתה עוסק בעבודה קשה, אתה זקוק לכלים מתאימים. חבר הוא אחד שמכיר אותנו, אך אוהב אותנו בכל זאת. "ויעתר לו ה'" (אור דניאל). בעיר אוסודאה התכנסו התושבים להניח אבן פינה לבית הכנסת. בראש החוגגים עמד הרב המקומי, שהיה ידוע כצדיק וקדוש, ברגע מסוים הכריז, כי מי שמעוניין לצקת ראשון את אבן הפינה לבית הכנסת, ישקול זהב למימון הבניה כמשקל האבן שייצקו. בקהל השתררה דממה, אך מיד יצא מהשורות יהודי מכפר סמוך, הידוע בעושרו, הוא נטל את העט לידיו, וכסוחר לא שכח את העסקה ומיד שלשל לידי הרב את הסכום. נדיבות ליבו של האיש השפיעה על הנאספים, מיד החלו עולות ומגיעות עוד תרומות לקרן הבניין. הרב התרגש מאד ואמר לתורם הראשון: "אם יש בלבך משאלה מסוימת אמור אותה עכשיו, זו שעת רצון". דמעה בצבצה בזווית עינו של הגביר, והפכה עד מהרה לשטף דמעות. אכן, משאלה אחת הייתה לו ליהודי שהיה כבר בגיל העמידה. אמנם עשיר גדול הוא ומבורך בנכסים, אולם בן אין לו. "אוי"!, קרא בקול חנוק, "לו תוכל, רבי, לברכני שייוולד לי בן". פני הרב הרצינו, האווירה שהייתה כה שמחה ומרוממת, הפכה לפתע למתוחה וקשה. ניכר היה שלמשאלה כזו לא ציפה הרב. "היכנס נא אלי בעוד שלשה ימים", אמר, "ואודיע לך מה עליך לעשות כדי שתתמלא בקשתך". בלב ממלא תקווה נכנס הגביר לבית הרב במועד שנקבע. "בקשתך תתמלא רק בשלושה תנאים", קבע הרב. ליבו של היהודי פרפר בקרבו, אף כי בלבו חשב שהוא מוכן לכל אשר יתנה עמו הרב, למרות הכל התנאים שהציב הרב בפניו היכוהו בתדהמה: א) תרד מנכסיך, ב) כשתהיה אשתך בהריון, תלך לעולמך, ג) לאחר הלידה תמות גם האישה". העשיר שכה עז היה רצונו לזכות בבן, נותר עתה דומם ומחריש. הוא קם ויצא מן החדר בשקט, ראשו תפוס בהרהורים. עליו להימלך באשתו, הוא לא יכול להחליט בעבורה בלי להתייעץ עמה. האישה לא התלבטה לרגע, "לך אמור לרב כי מוכנה אני לקבל את כל התנאים". כששב הגביר אל הרב, בירכו שבשנה הבאה יהיה לו בן, והוסיף: "הבן הזה שייוולד לאחר פטירתך, עתיד להאיר את העולם כולו באור תורתו". הברכה עודדה את בני הזוג וניחמה אותם. התנאי הראשון התקיים מיד, מצב העסקים הלך והורע, הירידה הייתה תלולה מאד, תוך ימים ספורים איבד הגביר המפורסם את כל הונו ונשאר חסר כל. חלפה תקופה קצרה והאישה הרתה, כעבור זמן קצר נפטר בעלה, בדיוק כאשר אמר לו הרב. האישה נותרה לבדה, נושאת בקרבה את הבן שיגדל יתום מהוריו. היא, שהייתה ידועה בכספי הצדקה שפיזרה, הייתה עכשיו ענייה ונזקקת בעצמה, רק הידיעה כי בנה יאיר את העולם, הפיחה מעט שמחה בצערה הגדול מנשוא. ימי ההיריון קרבו לקיצם והאישה התכוננה ללידה, היא החליטה שעליה לעבור מהכפר אל העיר, שם יקל עליה להסתדר, שם ודאי תמצא מי שיעזור לה ויסעד אותה בלידתה. היא הגיעה לעיר בחסות החשיכה, בושה הייתה במראה העלוב שלה, היא, שהייתה לבושה תמיד מחלצות ועדויות תכשיטים, נכנסת לעיר בבגדים בלויים ובידיים ריקות, לחפש יהודים טובים לחסות תחת קורתם. האור שדלק בחלון בית האופה, הזמין אותה לדפוק בדלת. מי בא בשעה מאוחרת זו? תמהה בעלת הבית, כשניגשה לפתוח את הדלת, כשזיהתה את העומדת מולה תמיהתה הפכה לתדהמה. הייתה זו הגברת רחל, האישה המכובדת שסעדה רבים ותמכה בכל נצרך, חזותה ענתה בה שהתהפך עליה הגלגל. רחמיה של בעלת הבית, אידל שמה, נכמרו. "היכנסי נא", הזמינה אותה בקול חם ונעים ובפנים מחייכות, המנסות להסתיר את רגשותיה. היא הבינה שבמצבה זקוקה האישה לעזרה לטווח ארוך, ועם זאת לא ניסתה להתחמק, ברוחב ליבה ובמידותיה הטובות הכניסה אותה לביתה. הילד נולד למזל טוב בבית האופה, שם נערכה סעודת ברית המילה, ונקרא שמו בישראל "שמואל". האופה ורעייתו טיפלו ביולדת וסייעו לה כאילו הייתה ביתם, וכן טיפלו ברך הנולד במסירות. הילד הפליא עין את כל רואיו ביופיו, בעלי הבית נקשרו אליו בעבותות אהבה, הם שיערו, שכשם שניחן ביופי ודאי שוכנת בו גם נשמה יפת מידות כפי שהיה אביו עליו השלום. בת קטנה הייתה לאופה, וכמנהג הימים ההם שידכו ההורים בין השניים. אם התינוק הסכימה לכך בתנאי שהורי הילדה יגדלו את בנה, יטפלו בו ויחנכו אותו. שמואל היה בן ג' חודשים כשאמו נפטרה, יתום היה אך לא חסר בית, משפחתו האומנת גידלה אותו כאילו היה בנה ממש, ובבוא העת, כשהיה כבר גדול ומפורסם בתורה, נשא את בתם לאשה. כינויו נותר לעולמים ה"מהרש"א" (מורנו הרב שמואל אידלש) על שם האישה שגידלה אותו, והוא בעל הפירוש הידוע על הש"ס חוויית השבוע שלי http://2all.co.il/web/Sites13/hy3/