''אושר זה לא דבר שאתה בונה לעתיד,
אלה הוא מה שאתה מעצב כאן בהווה''
אין דרך אל האושר, האושר הוא הדרך.
אם רוצים
לחזק יהודים תעלו אותם לתורה, אבל אל תורידו את התורה אליהם. (ר' אלחנן וסרמן זצ"ל)
אנחנו צריכים ליראות מה חשוב לנו בחיים מה סדר העדיפות לכל מיני
נושאים בחיינו . וכל שכן לשים לב לאנשים הקרובים אלינו.
הבעיה היא לא הבעיה, הבעיה היא הגישה שלכם
לגבי הבעיה.
השכינה זמינה השכינה מצויה תמיד ובכל מקום, ובכל עת אפשר להקביל את
פניה, אבל הכנסת אורחים אינה מזומנת בכל שעה . לפיכך "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה "
" ויקח את שני נעריו אתו" (כב, ג( " אליעזר
וישמעאל" (רש"י(. ולכאורה הרי אברהם שילח את ישמעאל ממנו בכדי שלא
ילמד יצחק ממעשיו הרעים, והיאך בא ישמעאל לכאן, אלא מכיון ששמע ישמעאל שהולכים
לשחוט יהודי, מיד בא בריצה ברגעים אחדים...
זה לא נהיה קל יותר, אתה פשוט נהיה טוב יותר.
הפתקא
הסודית בכנף מעילו של בחוד (להגיד(
בדרכים הארוכות, בימים ובנהרות, בין עזים כבשים ובני אדם, חודשים רבים - הצרופים בבטחון בהשם, צעד רבי אברהם חנוך הופמן
זצ"ל מחוץ לארץ - לארץ הקודש. וזה רק אחד ממאות שעלו מתוך תשוקה וייסורים: רבי אברהם חנוך (ידידו הקרוב של ר' בן ציון ידלר
המגיד הירושלמי זצ"ל( עלה לארץ הקודש בעודו בחור. הוא לא רצה להתחתן
בחו"ל, משום שחשש "אולי לא תאבה האישה ללכת אחרי" לארץ הקדש...
היה מנוי וגמור בנפשו לעלות, ורק אח"כ, יחפש את זיווגו שם בארץ ישראל.
כמו שאר בני משפחתו, היה גם הוא בחור עני מדוכדך, לכן תכנית העלייה לארץ הקודש
נתקלה בקושי רב של "עניני ממונות" - פשוט, לא היה לו כסף להתחיל לפסוע
מעירו לעיר הסמוכה. גם תעודת פספורט לא הייתה לו. אך היה נחוש בדעתו -
"יוצאים לדרך" . איך? " הולכים רגלי": אשר יבטח בה' ומעשה שהיה, כך היה: בחור בודד נעמד בשערי וילנא, הסב את פניו לאחור,
קד קידה לעיר הגדולה ויצא לדרך. הוא כיתת את רגליו מעיר לעיר ומכפר לכפר - עד אודסא. בהזדמנות הוא סיפר, שבאחד הימים כשעמד בפתח 'הכנסת
אורחים' באחת העיירות, לפני שיצא להמשך הדרך, עצר אותו אחד מחשובי הקהל ושאל
"בוחר'ל אני מבין שאתה יוצא מכאן לדרך רגלי, הבחנתי שאין לך פספורט, ונראה לי
שכבר ימים ארוכים שאתה צועד כך, איך אתה לא מפחד לעבור את הדרכים האלה ללא
פספורט?" ר' אברהם חנוך ביקש ממנו להמתין רגע קצר, נכנס פנימה לאכסניה הוציא מהארון סידור ישן פתחו
והצביע על נוסח "תפלת הדרך" ואמר: "הנה, זה הפספורט שלי". כך עד שערי אודיסא, בה היה הנמל הגדול ממנו ביקש
להפליג - לארץ הקודש.
מיד כשהגיע לאודיסא וחבילתו הקטנה בידו צעד בחפזה אל הנמל, שם מצא לפניו אוניה של
גויים העומדת להפליג לארץ ישראל. בזריזות אופיינית ללא אומר ודברים, נכנס פנימה לאוניה
בלי אישורים ופספורט, ומיהר להתיישב באחד המקומות הפנויים. עודו יושב במנוחה, באחד
מחדרי הקהל, במרכז הספינה, נכנסו שוטרים לבדוק תעודות ואישורים. השוטר ביקש ממנו
את תעודותיו, וכיון שלא היו בידו, גרשוהו החוצה בבושת פנים, בחזרה אל החוף תחת
כיפת השמים... חבילתו נשארה בספינה. התפילין היו בחבילה. היה זה נרתיק גדול של עור בו היה כל עולמו הגשמי.
בנרתיק הטמין גם מעט בגדים שעוד נותרו לו מבית אבא ללבוש בדרך הארוכה.
אברהם חנוך עמד ליד הספינה וקיווה אל ה' א-לוקי השמים והארץ אשר בידו הים והיבשה.
"בטחון". אגב, מרגלא בפומיה של רבי אברהם חנוך: למה מילת "מבטחו" שבפסוק "ברוך
הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו" מנוקדת בפתח במקום קמץ? לומר לך שאפילו במקום
שנדמה לך שכל הדרכים קמוצים וסגורים לפניך, אל תחדל מלבטוח בה', ואם תעשה כן
יסייעו לך מן השמים, ויפתחו לך שערי הצלחה. בקיצור, הוא עמד בנמל הפתוח,
רוחות עזות כמעט טלטלוהו ממקומו, וקיווה אל ה'. עיניו נשואות לשמים.
זמן מועט לפני הפלגת האוניה, היה זה לאחר ניתוק העוגן והתרת חבלים לקראת הפלגה,
לפתע נשמעה שריקה מבוהלת. התקבלה פקודה - לעצור! היא עגנה שוב. לאחר שיח קצר בין המלחים ועובדי הנמל הכעוסים,
הסכימו המלחים להוציא שוב את הגשרון המוביל אל האוניה (במטרה להעלות על האוניה
נוסע עשיר שאיחר את המועד). הבחור הבחין שהנה על האוניה עולה נוסע שהביא אחריו עדר
גדול של כבשים ועיזים... בזריזות גוף של בחור צעיר, התכופף אברהם חנוך
ונכנס בזחילה בין הצאן. התחבא בין הכבשים צעד ביניהן במהירות ועלה על האוניה.
התיישב על הארץ בינותם בצידי הסיפון בלי שהרגישו בו. כשהספינה עזבה את הנמל, ירד לירכתי הספינה ושב אל
המקום בו נחה חבילתו שעדיין לא נזרקה ממקומה כך יצא בדרכו אל ארץ הקודש.
הנסיעה החלה. כשעברו כמה ימים של הפלגה, הנוסעים כבר הכירו אחד
את חברו ושוחחו ביניהם, וכך החלו יושבי האוניה להציק לו לר' אברהם חנוך בשאלות:
כיצד בחור נוסע לארץ חדשה שאין לו בה מכיר או קרוב ללא פרוטה בכיס? מה תעשה שם?
איך תחיה, ומי יעמוד לצידך? אחרים אמרו בלחש "בוודאי יש לו כסף או תכשיטים
שיעזרו לו להתבסס בארץ ישראל"... באחד הימים לאחר שהטרידו אותו בשאלות סרק
ענה להם הבחור: "כן, יש לי צ"ק על סכום עתק מבנק מסחרי בין לאומי" . נוסעים סקרנים שהיו בטוחים שהוא לא עולה סתם כך
בלי שמישהו עומד מאחוריו האיצו בו לגלות את הסוד היכן הכסף ומה סכום הצ"ק
שעליו בוטח. כשלא יכול היה לעמוד בפני בקשתם, פתח את החבילה שעמדה לידו, חיטט בה,
וכל הסובבים המתינו בצפייה. ר' אברהם חנוך הוציא מחיקו ניר עבה והושיט להם
בהתרגשות, על הנייר היה כתוב: "תני רב תחליפא אחווה דרבנאי כל מזונותיו של
אדם קצובין לו מר"ה ועד יום הכיפורים" )ביצה ט"ו( הם
הביטו עליו, והוא מיהר להגיד להם: "נאמן עלי בעל ההבטחה
שיקיים דבריו". זוכרני, סיפר המגיד הירושלמי, שפתקא זו הייתה
מונחת בכיסו כל ימיו.
כאשר האוניה עגנה בנמל
יפו, ירד עם כולם אל החוף, אבריו דא לדא נקשן מהתרגשות, ושתי דמעות חמות זלגו
מעיניו. לא היה בידו אפילו פרוטה כדי לעלות מיפו לירושלים
אך כמובן בטח בהשם. בעיניים דומעות ולב הומה התרגשות הגביה את עיניו
וראה אורחת ישמעאלים, שעולה בדרכה ירושלימה, הם נשאו על החמורים פירות
וירקות, הוא שאל אותם אם יסכימו שיעלה עימם על העגלה. הביטו עליו רגע ארוך והפטירו
"אין לך כסף יהודי מרופט - עלה עימנו, יאלה! ר' אברהם חנוך הבחור הצטרף אליהם
ללא פחד. וסיפר לי כי באותה שעה שם לנגד עיניו את דברי חכמי המוסר שאדם ששם בטחונו
בה' ית"ש אינו ירא משום דבר שבעולם! ואכן
הקב"ה הטיל את מוראו על הערבים, הם כבדוהו מאד, ובעליית ההר לירושלים קראו
לפניו בניגון ערבי: "ככה יעשה לחכם היהודי". כך הגיע לשערי ירושלים בשמחה ובששון. בו ביום החליט להסב את שם משפחתו
ל"הופמן", לזכר ביטחונו הגדול בה' והנס שעשה עמו בעת עלייתו לארץ הקודש. בירושלים התחתן והיה לאחת מדמויות ההוד בירושלים
של מעלה.
"ויקח
שם ויפת את השמלה" - מעילו של ה"חפץ חיים" (ברכת דוד פ' נח).
סיפור נפלא הובא בספר "ר' אריה" שסיפר רבי אליהו לאפיאן זצ"ל:
פעם, במסעותיי למען הישיבה, נקלעתי לעיר אחת וחיזרתי על פתחי נדיבים. הכול אמרו לי
שכדאי לגשת לעשיר פלוני, התומך ביד רחבה במוסדות התורה ונענה לכל פניה, למרות שהוא
רחוק מדרך התורה ואינו שומר מצוות. שמעתי את הדברים והחלטתי שלא לפנות אליו. התורה
לא תיבנה ממחלליה! לא אקח ממנו מחוט ועד שרוך נעל! מששמעו את החלטתי, דיברו על
ליבי לשנותה. הם חששו שאם ישמע אותו עשיר שהחרימו בגלל אורח חייו, יפסיק לתרום
למוסדות בקהילה, וע"כ ביקשוני שאעלה אליו ואפקוד ביתו. בקשתם עשתה מחצה.
נעתרתי לבקרו, אבל החלטתי לא לקחת ממנו מאומה.
עליתי בלוויית ראש הקהילה. למרות שידעתי מראש על אורחות חייו, הזדעזעתי למראי
עיניי. בבית ובבעל הבית לא היה כל סממן יהודי!. הוא קיבלנו בכבוד רב, ואני פתחתי
בשאלה, למורת רוחם של מלוויי: יאמר נא, מה לו ולישיבות הקדושות? מדוע הוא מרבה
לתרום מכספו למטרות שאינו מזדהה עימן? ואל יפגע משאלתי, אני תמה כיוון שנודע לי עד
כמה מוסדות התורה המקומיים תלויים בתרומותיו, לכן השאלה כה מציקה ונוקבת. הגביר
חייך בהבנה ואמר: איני נפגע, השאלה במקומה. וזהו סיפור מעניין: בצעירותי, לאחר
שמלאו לי י"ג שנים, שלחני אבי לראדין, ללמוד בישיבה של ה 'חפץ חיים'. פניתי
אל המשגיח כדי להתקבל לישיבה, אך המשגיח הבחין במבטו החודר, שיצר ההתפקרות כבר
כרסם בי, ואני עלול לדרדר גם אחרים. הייתה זו הבחנה מדויקת. הוא סרב לקבלני
לישיבה, ואני לא הצטערתי כלל. רק דבר אחד הציק לי, הלילה כבר ירד והרכבת תצא לדרכה
רק מחר בבוקר. היכן אבלה את הלילה? בצר, פניתי ל 'חפץ חיים' בעצמו וביקשתי רשותו
ללון בישיבה. 'לא ולא!' ענה לי. ' בחור שאינו מתאים לישיבה לשנה, אינו מתאים לה גם
ללילה אחד!'. 'א"כ מה אעשה?', אמרתי באכזבה, 'האם אבלה את הלילה בתחנת
הרכבת'? והזמן, אזכיר, היה בעיצומו של חורף. לילה קר ומושלג... 'חלילה
וחס!', חבקני ה 'חפץ חיים' בחום, לא יעלה על הדעת! אמנם לא תוכל ללון
בישיבה, אבל ביתי פתוח לרווחה! הוא נטלני בידי והביאני לביתו, כבדני בארוחה דשנה
והכין למעני מיטה נוחה, נשא מצעים, כרים וכסתות, והפציר בי לעלות על יצועי לישון
את שנת הלילה.
השינה הייתה ממני והלאה.
מאורעות הימים הגדושים חלפו עברו במוחי. הצדקתי את קביעת המשגיח, ותמהתי על יחס ה 'חפץ
חיים' כלפיי. הוא, גאון וצדיק בגיל שיבה, ואני נער צעיר פוקר והולל, וזר לו
לחלוטין. עודני תוהה, וקול רחש נשמע באוזניי. עיני שכבר התרגלו לחשכה, הבחינו
בדמותו של ה 'חפץ חיים' הנכנס לחדר. כסבור היה שנרדמתי... הוא עמד ליד מיטתי ונשם
נשימות עמוקות. קר היה בחדר ואדים עלו מנשיפתו. 'כל כך קר' לחש. אולי עוד קר
לאורח... במהירות הסיר המעיל שלגופו ושטחו על השמיכה שמעלי, ויצא מהחדר על בהונות
רגליו. בעה"ב סיים סיפורו, ובטרקלין השתררה דממה. לאחר שניות מספר אמר
בעה"ב: רבנו, האמן לי אותו מעיל של ה 'חפץ חיים' עדין מחממני. ומכוחו
מקננת בי חמימות וחיבה לעולם התורה והישיבות, והיא שדוחפת אותי לתרום ולשוב
ולתרום. אכן, מי יודע מהי השפעת מעשה קטן, לטוב- או למוטב...
החוויה
היהודית
