אף אדם אינו חסר תועלת בעולם, אם הוא עזר
במשהו לאדם אחר.
החכמה היא לא להיכנס לבוץ ולשאול איך יוצאים, אלא החכמה היא לא
להיכנס לבוץ.
חבק חזק, פרגן ברוחב לב, חייך חיוך רחב ואהוב בלי גבול .
טעויות אפשר
למחוק.. אבל שהמחק ניגמר ליפני העיפרון.. סימן
שהגזמת.
מטילי האבנים (על-פי 'ירושלים
העתיקה')
"תנו ימים
לחורבה!", הדהד קולו של הרב הישיש בחלל בית הכנסת. הרב שלמה-דוד כהנא, רבו
האשכנזי של הרובע היהודי בעיר העתיקה שבירושלים, התהלך באולם בית הכנסת 'החורבה',
שעמד בשיממונו, ועליבות מזדעקת מבין כתליו הנישאים לגובה.
בשנת ת"ש הצליח הרב כהנא
להיחלץ מוורשה הבוערת, וזכה לחונן את עפרה של ארץ הקודש. הוא התיישב בירושלים,
מתוך שאיפה לחסות בצל שריד בית המקדש ולהעתיר בתפילות על בני קהילתו שנותרו בעמק
הבכא. מדי יום ביומו היה צועד אל הכותל המערבי, ונושא תחנונים במשך שעות בעד צאן
מרעיתו. אנשי ירושלים אמרו עליו שנעשה לאבן מאבני הכותל.
כשראה את החורבן בבית הכנסת
'החורבה' גמר אומר לחדש את תפארתו ולהשיב את כבודו. "הבו ימים לחורבה",
הייתה קריאתו של הרב, שביקש מהיהודים לתרום 'ימים' שבהם יבואו להתפלל וללמוד בבית
הכנסת.
אט-אט החלה ההתעוררות לפעול
את פעולתה. מתפללים שבו לפקוד את המקום, וקול תורה ותפילה שב למלא את בית הכנסת,
שכיפת האבן הגדולה שלו התנוססה מעל כל בתי העיר העתיקה ונראתה למרחוק.
ביוזמת הרב כהנא שב המקום
להיות מוקד החיים היהודיים בעיר העתיקה. עצרת התפילה המרכזית למען יהודי אירופה
התקיימה ב 'חורבה', בראשות האדמו"ר מגור וגדולי הרבנים מכל החוגים. בשיא
העצרת התייצבו חמישה תוקעים להריע בשופר, והרב כהנא שימש ה 'מקריא' של התקיעות,
השברים והתרועות.
ואולם יום אחד אירעה תקרית
לא-נעימה. הגבאים הוותיקים של בית הכנסת ארגנו אסיפה, ונמנעו מלהזמין את הרב כהנא
להשתתף בה. הרב כהנא החריש ומחל על כבודו.
באה שבת. אחרי התפילה, כשצעד
הרב אל ביתו, נלווה אליו אחד הגבאים הוותיקים. הלה העלה את עניין האסיפה, והרב לא
הגיב. הגבאי הבין את פשר השתיקה, וביקש להסביר. "לאסיפה הוזמנו מטילי האבנים
בלבד", פתח ואמר. "לא רבנים, לא תורמים ולא עסקנים".
"מטילי האבנים?!",
תמה הרב, "מה פשרם?!".
"זה סיפור הכרוך בהקמת
בית הכנסת, בשנת תרי"ז", פתח הגבאי הוותיק ואמר. "ליד בית הכנסת
עמד מסגד, שהערבים הקימו כדי להסתיר את בית הכנסת ה רמב"ן, השוכן בצידו
הדרומי של בית הכנסת ה 'חורבה'.
"במהלך הבנייה השגיחו
השכנים הערבים שבית הכנסת לא יהיה גבוה מהמסגד שלהם, אך היהודים סירבו להיכנע
לתכתיב. כך התגלע סכסוך בין הצדדים שלא הוכרע, ומבנה בית הכנסת נשאר מחוּסר גג,
כשהגשמים חודרים לתוכו ומציפים אותו.
"לילה אחד", הוסיף
הגבאי לספר, "כינס רבי שמואל סלנט, רבה האשכנזי של העיר, את כל יהודי העיר
העתיקה. הוא הוביל תהלוכה שקטה אל בית הכנסת, העלה את הקהל אל גגו, והכריז: 'יש
קונה עולמו באבן אחת!'.
"בשקט מופתי החלה מלאכת
השלמת גג בית הכנסת. אנשים נשים וטף, מכל הקהילות, עבדו יחד להשלמת בניית הגג. במו
ידיהם העלו אבנים, מסרו אותן זה לזה, ואט-אט גבה והלך הגג, עד שהתנוסס לתפארה –
גבוה ורם מכל בתי האזור.
"עם שחר התעוררו השכנים
הערבים, וכאשר הבחינו ב 'מחטף' – רתחו מכעס על הנעשה. אלא שידיהם היו כבולות, שכן
על-פי החוק נבצר מהם להרוס מבנה קיים.
"מבין אתה, כבוד
הרב?", סיים הגבאי את דבריו. "הגבאים שהוזמנו לאסיפה הם אלה שבמו ידיהם
נרתמו ובנו את בית הכנסת 'החורבה', מתחת לאפם של שונאי ישראל. מעשה זה הִקנה להם
זכות נצחית, שעומדת להם ולבניהם. לכן רק מי שנמנה עם 'מטילי האבנים' הוזמן לאסיפה
המיוחדת. משום כך כבודו לא הוזמן".
הרב כהנא התרגש למשמע הסיפור.
"איזו זכות!", מלמל, ובד-בבד חש צער על שלא זכה לעסוק בעצמו בבניית בית
הכנסת. "ומה על פלוני, המתמסר להצלת בית הכנסת, אך לא זכה להשתתף – לא הוא
ולא אבותיו – בבניית הגג?", שאל בכאב.
הגבאי הבין למי הרב מתכוון
באומרו 'פלוני', והשיב: "הלוא פלוני מקדיש את זמנו ומרצו להתרת עגונות, ודינו
כמי שבנה אחת מחורבות ירושלים. יוחלט אפוא להכניסו לחבורת מטילי האבנים!".
שמחה גדולה מילאה את ליבו של
הרב כהנא. למחרת באו זקני ירושלים העתיקה ונכבדיה למסור לידי הרב מסמר, ואותו נעץ
בכותל ההיכל, בנוכחות הקהל. כך היה לחבר בנבחרת בוני ה'חורבה'.
ואולם הרב כהנא לא הסתפק בכך. יום אחד נפל קיר בבית הכנסת. הרב
הזמין פועלים לשיקום ההריסות, אך לא עמד מנגד, אלא פשט את אדרתו והצטרף אליהם
במלאכתם. במו ידיו הרים אבן אחת ושיבץ אותה בקיר. או-אז אמר: "קניתי את עולמי
באבן אחת!".
החוויה היהודית
