נקודה שבועית פרשת "בלק" ה'תשע"ז

בלעם נקרא על ידי בלק לקלל את עם ישראל. 

אחרי משא ומתן עם שליחי בלק שבאו והלכו ושוב חזרו הלך איתם בלעם.

הוא השקיף על ישראל ממקום גבוה מאוד. אם נדייק על פי הכתוב בלעם השקיף "מראש צורים". 

האבן עזרא מפרש שאכן מדובר על מקום גבוה אך לעומתו חז"ל ורש"י מפרשים שבלעם צופה לשורשים ולמקור של עם ישראל, האבות והאימהות, שהם המקור שממנו שופעת החיות הנצחית של עם ישראל.

בלעם רואה את כל שרשרת הדורות של עם ישראל ואומר: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".

האבן עזרא מפרש שכפי שעם ישראל בודד בשעה זו כך יהיה בודד במשך כל הדורות.

עמים רבים לאורך ההיסטוריה יתמזגו עם עמים ודתות אחרות אך לעומתם עם ישראל יישאר תמיד בדד ויחיד בתורתו ובחוקיו ואין אף אומה בעולם שתגבר עליו.

גם הרמב"ן והאברבנאל מדגישים את העובדה ההיסטורית שכל הדתות האחרות כינסו תחת חסותן עמים רבים ששמרו למרות זאת על לאומיות נפרדת. אבל האומה היחידה בעולם היא ישראל שדתה ולאומיותה הן אחת ואי אפשר להפריד ביניהן.

"העמק דבר" מציין שכוונת בלעם לתקופות הגלות שלעומת ישראל כל עם אחר בנסיבות דומות היה מושמד מהזירה העולמית אך עם ישראל חי וקיים עד היום ולעולמי עד.

דווקא בימים אלה שיש "התנגשות" וויכוח עם זרמים שונים ביהדות  שלא מתנגדים ופועלים כנגד התבוללות ראוי לזכור את אמירתו של בלעם על ישראל שתמיד לאורך כל הדורות ידעו להישמר ולשמור על עצמם משאר אומות העולם ולהתמיד בייחודם.

שבת שלום ומבורך!

תודות : לצחי מיכאלי

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר ז' תמוז ה'תשע"ו

     'אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים" (במדבר כד,יד). "באחרית הימים" – בימים האחרונים לפני ביאת הגואל, ירצו ויתאמצו לעשות את "העם הזה", את עם ישראל, "לעמך", דומה בדרכו ובהתנהגתו לאומות העולם. (רבי בונם מפשיסחה)

תלמד מטעויות של אנשים אחרים. אתה לא תחייה מספיק זמן כדי ללמוד מטעויות של עצמך.

     תלמידי הבעל שם טוב הקדושים אומרים: טהרת המחשבה – קשה הרבה יותר מטהרת הגוף.

     תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, מצות מחיית עמלק תחילתה באות ת' ומסיימת באות מ', וכן תהלים תחילתה ת' וספר מ', ובא לרמז, כי אפשר להכניע את עמלק בכוח ספר תהלים. (כ"ק מרן רביה"ק שליט"א - בקובץ בית הלוי)

כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם (דברים טובים – פרשת ויגש)

     והנה כל מי שמתבונן בחיי היום יום רואה השגחה פרטית, לפני שלושה שבועות נסע מרצה אחד מארגון ערכים לשבות שבת בנתיבות וכשהגיע לעיר נתיבות הראו לו אפוא אכסניא שלו, ונכנס לשם, והנה מיד יצא לבית הכנסת להכין לשיעורו שיצטרך למסור במשך השבת ובאמת נשאר בבית הכנסת, והתפלל והלך לאכול ביחד עם כולם, ומסר נאום יפה, וככה המשיך עד השעה שתיים בלילה, והנה כשגמרו את הפאברענג, רצה ללכת לאכסניא, אבל מה יעשה הוא לא זוכר אפוא הולכים לימין או שמאל, התחיל ללכת ורואה שאינו מוצא את המקום, עד שהחליט הוא הולך לבית הכנסת לישון, וככה יחזור לכוחותיו, איך שהוא נכנס לבית הכנסת היה כבר שתיים וחצי, ורואה שבחור אחד לומד בקול ובהתלהבות גמרא, והנה איך שנכנס לבית הכנסת, הבחור נבהל מאוד כי מגיע לשם באמצע הלילה, המרצה שאל לבחור, איך יש לך געשמאק ככה ללמוד באישון ליל שבת כשכולם נמצאים בבית וישנים? אמר לו הבחור שהיות ששמע לפני כמה שנים מהראש ישיבה שלו שאם יש לבחור שכל היה גומר את כל הש"ס עוד לפני חתונותו כדבעי, וע"כ התעוררתי מאוד מהדרשה והחלטתי שאני בע"ה אלך לחופה, רק אחרי שאני יסיים את הש"ס כדבעי,  והנה אני כבר היום בן עשרים וארבע ואע"פ שהציעו לי כמה שידוכים אמרתי אני עוד לא ראוי, אני חייב קודם לסיים את הש"ס כדבעי. והנה עכשיו יש לי עוד שתי דף ובעז"ה מחר בבוקר אחרי התפילה אעשה סיום הש"ס.  שאל אותו המרצה האם אני יכול לישון אצלכם בבית ? אמר לו הבחור אצלנו סגרו את הדלת כי ידעו שאני לא אחזור כי אני חייב להספיק ללמוד, בגלל שאני הולך לסיים את הש"ס. אבל אם כבודו רוצה, בעזרת נשים יש ספסלים יותר נוחים אז אתם יכולים לישון שם. ובאמת המרצה עלה לעזרת נשים ונשכב שם, ולא עובר כמה דקות הוא שומע מישהו בוכה, וקם והולך אחרי הקול והנה רואה בחורה עומדת ובוכה בדמעות שליש, שאל המרצה בקול, אולי אוכל לעזור משהו ? והבחורה הסתובבה ואמרה בקול גדולה ובבהלה האם כבודו ר' משה מבני ברק (שם בדוי)? שאל המרצה מנין את יודעת, ענתה אני בוכה בגללך, המרצה שואל למה, ענתה הבחורה כי אני לפני שנתיים שמעתי ממך הרצאה שאם יש שאיפות אמיתיות זה יתקיים בעז"ה, ואמרת אז למשל, אם בחורה יש לה שאיפה להתחתן עם בחור שלמד וסיים ש"ס, אם היא תתכוון באמת אז היא תקבל, והנה אני החלטתי אז שאני באמת רוצה בחור כזה,  ומאז שום דבר לא הציעו לי בתחום הזה, ועכשיו אחרי שנתיים באתי לכאן לבכות לד' בשבת בלילה בשעה שלוש כשאף אחד לא נמצא רק אני וד', ואני יבכה אליו שינחני בדרך הנכונה האם זה אמת מה ששמעתי לפני שנתיים או זה לא אמת, פתאום אני מוצא את כבודו כאן כמו מלאך מהשמים. והמרצה הרגיע אותה, וכבר האיר הבוקר והתפלל שחרית ומוסף, ושוב הלך לסעוד ולהרצות, עד סוף השבת.  

     במוצאי שבת הלך המרצה ובירר אפוא גר הבחור שמצא בליל שבת בבית הכנסת, ואכן מצא את הכתובת, והלך ודיבר עם הוריו והציע להם את הבחורה שמצאה בעזרת נשים בליל שבת, וביום שלישי פר' מקץ השבוע ב"ה התארסו שניהם.  וכשסיפרו זאת להגאון האדיר רבי חיים קנייבסקי שליט"א אמר שמצווה לפרסם סיפור זה. המכניס המון אמונה בהקב"ה.

    

 חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ' טבת ה'תשע"ו

 אמר רבי לוי יצחק מברדיצ'וב: כך צריך לטעון כל יהודי מליץ יושר כלפי ריבונו של עולם : ''ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה" כל השנאה ששונאים אותנו אינה באה אלא משום "שבאתי אל פרעה לדבר בשמך" משום שאנו פונים "אל פרעה" אל אומות העולם ומדברים אליהם בשמך ובשם דיבורך הקדושים. בגללך ריבונו של עולם אנו סובלים בגללך שונאים אותנו כל כך וצרות רבות כל כך יורדות עלינו ולפיכך מוטלת עליך החובה להושיענו..

      הכל בידו יתברך - 'העושר והכבוד מלפניך ... ובידך כח וגבורה ובידך לגדל ולחזק לכל...

     הפחדנים לעולם לא מתחילים, החלשים לא מסיימים, החזקים לעולם לא מוותרים.

     ואלה שמות: נוטריקון - וחייב אדם ללמוד הפרשה – שניים מקרא ואחד תרגום. רמז לחיוב לקרוא 'שניים מקרא ואחד תרגום'

      יש המון סיבות להיות שמח, בחר אחד.

     על האדם להיות כתית ושבור כדי להגיע לידי מאור – ''ולא כתית למנחות'' – ולא כדי לשקוע בעצבות ובמנוחה של אזלת יד ... )חשבה לטובה(

     על האדם לעשות: לעשות, ולא לחקות. לעשות, ולא לרצות להפטר. לעשות, ולא להשתוקק לפעול. אתה תעשה, ובחשק, וה' הטוב בעיניו יעשה. (רבי ישראל מסלנט זצ''ל)

"     על הדיבר 'לא תגנוב' נאמרו עשרות פירושים ופלפולים, עד שכמעט שכחנו שיש עוד פירוש – שאסור לגנוב!" (רבי נפתלי מרופשיץ)

חסד של אמת

     אני עוסק בנדל"ן, קונה ומוכר דירות, מתווך בעסקאות, משפץ, משביח וכו'. יוציא לי להכיר בעבודתי אנשים מכל קצוות הקשת החברתית בישראל, וכיוון שאני דובר כמה שפות ברמה בסיסית, כישרון שקיבלתי מא-לוקים, הרי באמת כמעט ואין גבול לאנשים שאיתם אני יכול לתקשר, גם אם הם באים מתרבות וממקומות אחרים לגמרי. כל עוד הם גרים ברחבי העיר בה אני עובד, שהיא גדולה ורחבה, יש לי אפשרות להכיר אותם. לפעמים הכרות שטחית, לעיתים הכרות עסקית ולעיתים זה משהו מתמשך שסופו לא ישורנו. על אחת ההיכרויות הללו אני רוצה לספר כאן.

     נקרא להם משפחת פטריקוב. זה לא שמם האמיתי כמובן, ולמרות שאין שום סיכוי שהם יקראו אי פעם את הסיפור הזה, ותיכף תבינו גם למה, אני עדיף להיות אלמוני ולהשאיר גם אותם תחת ערפל. ובכן, את משפחת פטריקוב הכרתי כשבאתי לראות דירה בבניין גדול מאוד. בגינה, בדרך אל הלובי המטופח, עבד איש מבוגר וניכש באהבה רבה גידולים שצמחו ללא הזמנה בערוגת הפרחים ליד השביל. הוא הרים את העיניים כשעברתי. כדרכי אני מקדים שלום לכל אדם, וברכתי אותו בנימוס ב'שלום'. "שלום" הוא ענה וחיוך גדול האיר את פניו, המבטא שלו היה כבד ומיד הבנתי שמדובר בעולה מרוסיה. כיוון שכבר התחילה תקשורת - ניצלתי אותה כדי לחסוך לי זמן במבוך הבניין הגדול, שאלתי אותו איפה גרה משפחת איקס אותה חיפשתי. הוא שאל "מה?" ואני חזרתי על שאלתי בקול רם יותר ובאיטיות, חשבתי שאולי יש לו בעיית שמיעה, ואכן הפעם הוא קלט מה אמרתי וענה שבקומה התשיעית. הודיתי לו ועליתי במעלית לקומה התשיעית. את ענייני עם משפחת איקס סיימתי תוך חצי שעה, ומרוצה ירדתי בחזרה אל מכוניתי שחנתה בחניה. בדרך מהלובי עברתי שוב בשביל והוא היה שם עדיין, מסדר את הערוגות. "ספסיבה", הודיתי לו בשפה שלו. החיוך שוב האיר את פניו, חם ורחב. "אתה מדבר רוסית? רוסי?" שאל ברוסית, כשעל פניו מבט פליאה, כי חזותי החרדית לא רימזה על היותי משם. צחקתי. "לא", השבתי, "אני ישראלי, אבל אני מדבר קצת מכל שפה". "יפה מאוד", הוא היה מרוצה, "זה קולטורה (תרבות). הלוואי שהרבה ישראלים היו כמוך". שליטתי ברוסית לא היתה מספיק רחבה כדי לומר לו שלא כל אדם ניחן בכישרון לשפות, ולא נראה לי שיש טעם לישראלים ללמוד רוסית סתם, אבל מכיוון שכבר קלטתי שהוא לא כבד שמיעה אלא לא מבין ממש עברית, ידעתי שהוא לא יבין את המילים הלא שגרתיות הללו בעברית, ולי לא היה אותן ברוסית והעדפתי לחייך בהסכמה. נפרדנו לשלום ונסעתי משם.

     לא חשבתי שאפגוש עוד פעם נוספת את אדון פטריקוב, אבל כיוון שעסקי עם משפחת איקס לא תמו באותו ביקור – יצא לי להגיע לאותו בניין פעמים רבות נוספות. גם בפעם השנייה כשהגעתי אדון פטריקוב עבד בגינה, ברכתי אותו שוב וכיוון שאנחנו מכירים שאלתו אותו גם מה שלומו. הוא שמח לענות שהכל טוב ותודה ומה שלומי. הנחתי שהוא הגנן באיזור, וכיוון שאני איש עסקים בנשמתי, מיהרתי לראות מה אפשר לעשות עם מישהו שמכיר היטב את הסביבה בה הוא עובד. אמרתי לו שאני נדל"ניסט, ואם הוא מכיר מישהו שרוצה למכור נכס באזור שיתקשר אלי.

     הוא ישמח לעזור, הוא אמר לי, הוא גר בבניין, ואולי אני רוצה לעלות אליו לכוס קפה? עניתי שבשמחה, אחרי שאגמור את ענייני עם משפחת איקס, ארד לגינה ושנינו נעלה אל דירתו. הבניין הזה, כאמור, היה אחד הבניינים הגדולים שהכרתי. אחד עשרה קומות ושישה דיירים בכל קומה נותנים אפשרויות עסקיות כמו בשכונה בינונית. זה טוב שמכירים מישהו באזור. כוס קפה כזו יכולה להביא אפשרויות רווח חדשות. אני מכיר את זה מניסיוני, ועל כן, למרות שזמני קצר והמלאכה מרובה, ירדתי אחרי שיחתי עם משפחת איקס אל מר פטריקוב, הוא הניח את הכלים, הזדקף באיטיות, מתח את שריריו והזמין אותי לעלות עימו אל הקומה השנייה. אשתו, שכבר קיבלה התראה, פתחה את הדלת. היה זה בית רוסי טיפוסי של זוג קשישים חסרי משפחה. לשניים לא היה הרבה מה לעשות ושניהם שמחו מאוד באורח שנכנס. שתיתי כוס מים צוננים ושוחחנו. העובדה שאני מדבר מעט רוסית הקלה מאוד על התקשורת, כי מהר מאוד התברר לי שבני הזוג לא ממש הצליחו להתערות בארץ החדשה וללמוד את השפה: הם פשוט לא ידעו לתקשר בשפת המקום מלבד מילים לא רבות בעברית, שמסתבר שאותן כן הצליחו לקלוט בחמש שנות שהותם במקום.

     בני הזוג פטריקוב היו עריריים, זמנם היה בידם, הם היו חברותיים מאוד ושיוועו לשיחה קלילה. לא הייתי בדיוק האדם המתאים, כיוון שברוסית בסיסית בלבד נושאי השיחה שלנו היו מצומצמים מאוד, וגם לא היה לי זמן. לעומתם לא הייתי פנסיונר, יש לי משפחה ברוכה שעלי לפרנס ואני רץ ממקום למקום בשל עבודתי. שיחות על כוס קפה, מיץ או מים באמצע היום פשוט לא נמצאות בתפריט שלי, בקושי ארוחת צהריים חפוזה עם משפחתי. אבל כאמור הם היו כל כך נחמדים ומסכנים, ואני קיוויתי שמהשיחה תצמח עסקה חדשה אי פעם. כך שישבנו ושוחחנו כמה שאפשר. הם היו מבוגרים מאוד, הרבה יותר משנראה לי על פי עבודתו הפיזית הקשה של מר פטריקוב. מר פטריקוב היה אגרונום שיצא לפנסיה ברוסיה, גברת פטריקוב היתה ספרנית. בארץ שניהם התנדבו. הוא שימר את הבניין והגינה, ואכן הבניין היה מטופח בצורה יוצאת דופן, כי את כל זמנו, והיה לו הרבה זמן, הוא השקיע בטיפוח הגינה והלובי. היא התנדבה במחלקה הרוסית בספריה העירונית, שם פגשה גם את בנות גילה ותרבותה שבאו להחליף ספרים. חייהם לכאורה היו מסודרים. ביקשתי מהם ליצור איתי קשר אם ישמעו משהו מתאים ונפרדנו כידידים. כאמור, יצא לי להגיע שוב לאותו בניין, שוב פגשתי את מר פטריקוב בגינה ופטפטנו מעט. אחר כך התקשר מר פטריקוב לספר כי יש בבניין מישהו שרוצה למכור, הוא נתן לי את מספר הטלפון. התקשרתי וקיבלתי את הטיפול באותה דירה בבלעדיות. אחרי כמה ימים מכרתי אותה ללא קושי. הבניין המטופח קרץ לקונים. הצעתי לזוג פטריקוב אחוזים משכרי, בכל אופן הם היו חלק מהעסקה. מר פטריקוב ממש נעלב, הוא לא מוכן אפילו לשמוע! ידידים עוזרים אחד לשני, לא?

     שבוע אחר כך מר פטריקוב צלצל שוב, יש עוד מישהו שמעוניין למכור. נכנסתי לרכב ונסעתי, קיבלתי שוב דירה בבלעדיות ומכרתי אותה אחרי כמה שעות: עסקה פשוטה, קלה ומהירה ששימחה אותי מאוד. הגעתי אל משפחת פטריקוב עם זר פרחים גדול, הם קיבלו אותי בשמחה, קצת כעסו על הזר, כי מה פתאום? וכשניסיתי להגיד מילה על כסף, הם כבר כעסו באמת. באותו חודש נערכה כבר עסקה שלישית. מסתבר שבבניין גדול כל כך יש תחלופה לא קטנה. הדירות לא ממש גדולות, ואנשים רוצים מקום יותר מרווח עוזבים את הבניין לדירות גדולות במקום אחר. יש ביקוש לבניין דווקא בשל העובדה שהוא כל כך מושקע ומטופל.

     ניסיתי לרמוז מדי פעם בעדינות למר פטריקוב על אחוז מסוים, הוא הזהיר אותי שאבוא לבקר רק בידיים ריקות, לא שוקולד, לא פרחים, לא כסף. הם מסודרים ולא צריכים כלום, רק את חברתי הנעימה. הם רצו רק לתת, לא רצו לקבל כלום בתמורה. התעקשו, ואם ניסיתי להתעקש כנגד – נעלבו. מה יכולתי לעשות? הרגשתי שהם עושים עימי סוג של חסד של אמת, כזה שנותנים באמת שלא על מנת לקבל ותהיתי אם אזכה אני לעשות חסד כזה. במשך שנתיים עשיתי מספר עסקאות תודות לזוג פטריקוב. תודתי להם התבטאה בעובדה שכל פעם שבאתי לאזור קפצתי לבקר, וישבתי בביתם לשיחה קצרה על כוס מים קרה, יותר מזה הם לא רצו מאומה.

     יום אחד הייתי עסוק באזור מרוחק מחוץ לעיר. זה היה יום חם במיוחד. בשעת אחר צהריים לוהטת קיבלתי שיחת טלפון לא צפויה: היה זה אחד מהשכנים בבניין שקנה את דירתו דרכי, וידע על הקשר שלי עם מר פטריקוב. הוא הודיע שיש ניידת נט"ן ליד הבית, והפרמדיקים נכנסו אל משפחת פטריקוב. נבהלתי, והוא הבטיח עדכון ברגע שידע. חצי שעה אחר כך צלצל להודיע כי הרופא קבע את מותה של גברת פטריקוב הקשישה, מהתקף לב כנראה, וכי הנט"ן עזב את האזור.

     הצטערתי מאוד לשמוע את הדברים, סיימתי את ענייני כמה שיותר מהר, וביודעי כי לקשיש אין קרובי משפחה – מיהרתי לחזור לעירי, היישר אל ביתם של בני הזוג. נקשתי על הדלת ולא היתה שום תשובה. לחצתי בזהירות על הידית ונכנסתי בלי הזמנה. מר פטריקוב לא היה במטבח, גם לא בסלון, הוא היה בחדר השינה, יושב ליד מיטתה של אישתו, גופתה היתה עדיין על המיטה. מצמצתי בתדהמה, עברו לפחות שעתיים מרגע הפטירה, הוא כנראה יושב כך ומי יודע עד מתי? מה עם סידורי הלוויה? למה לא לקחו את הגופה? האם יש מי שמטפל בעניינים? הריח שעמד בדירה לא הניח מקום לספק. הגופה כבר החלה להרקיב מחמת החום הכבד, והיה לי ברור שהוא לא יוכל לעבור לילה לבדו עם גופת אשתו. הבנתי גם שמר פטריקוב מוכה ההלם לא ידע מה לעשות. גם לו היה ערני ומלא חיים כדרכו תמיד, הוא פשוט לא יודע את ההליכים במקום ומה ואיך לעשות.

     האמת שגם אני לא ממש ידעתי ולא הבנתי מה צריך לעשות, אף פעם לא התעסקתי בדברים הללו, אך כמו כל ישראלי – אני מכיר ישראלי אחר, שמכיר מישהו שמכיר מישהו אחר שקשור לחברה קדישא. הסתבר שכשאין סיכוי ללוויה בלילה – אז חברה קדישא המקומית לא מפנה את הגופה. יש אמנם שירות לאכסנת גופות בבית החולים המקומי, הוא עולה כסף כי זה שירות פרטי, וגם צריך לדעת למי להתקשר. והוא עם הקשרים שאין לו בציבור הישראלי, ועם השפה העברית הדלילה שלו ועם ההלם הכבד וחוסר הידיעה של 'מה הלאה' היה ממש חסר ישע. לקחתי את העניינים לידיים, ראשית דאגתי שיפנו את הגופה והוא לא יצטרך להיות לידה כל הלילה, ואחר כך דאגתי שמישהו יבוא להיות איתו, מישהו שהוא בחר. ארגנתי מודעה ושרשרת הודעות לידידים וחברים, אוטובוס למלווים ובכלל ללוויה. קבענו את לוח הזמנים, שילמתי את כל ההוצאות ונסעתי אל ביתי רק כשראיתי שהוא בידיים טובות. למחרת בבוקר כמובן הגעתי שוב. ליוויתי אותו עד אחרי ההלוויה, ראיתי שהוא בידיים של חברים ולא נשאר לבד וחזרתי לביתי. הפעם עשיתי אני חסד של אמת.

זהו בעצם סוף הסיפור. יש לי היום עדיין קשר עם מר פטריקוב, הוא חי לבד בדירה שלו ומטפח באהבה ובמסירות את הגינה, מדי פעם הוא מארח חברים, הולך להתארח אצל אחרים ומשתדל להתגבר על האובדן הנורא. אני מבקר אצלי מדי פעם כשיש לי עסקה באזור, והוא לא פעם חוזר ואומר שהוא לא יודע מה היה קורה לולא נכנסתי אני לתמונה. אני אומר, שהלוואי שהייתי יכול להחזיר לו בשמחות, אבל אין לי ספק שהידידות הלא מובנת שצמחה בינינו, הייתה ההכנה שהכין הקדוש ברוך הוא לקשיש המסכן, כדי שמישהו יהיה לצידו בעת ההיא...!

חור בגג בית הכנסת (יין ישן גליון 97)

     מסופר כי בעיירה של הרה"ק רבי מנחם מנדל מרימנוב זי"ע, הגיעו באחד הימים הקוז'קים הארורים, שידועים היו ברשעותם, וחיפשו מקום שישמש כאורווה לסוסיהם. לאחר בדיקת כל שטח העיירה, הגיעו הקוז'קים להחלטה כי אין מקום טוב יותר מבית הכנסת של היהודים לאכסן את סוסיהם... ולכן, הם ציוו ליהודים לפנות את בית הכנסת על מנת שיהפכו אותו למחסה לסוסיהם בינתיים. יהודי העיירה לא ידעו את נפשם מרוב בהלה, היהפוך בית הכנסת לאורוות סוסים?! שומו שמיים!... רצו כולם אל רבם הצדיק וסיפרו לו על הגזירה הנוראה. הרה"ק החל להרהר ולחשוב מה ניתן לעשות על מנת להפר את עצתם ומזימתם.

     לפתע, צעק אחד מהנוכחים ואמר: "יש לי רעיון! הרי יודעים אתם כי בגג בית הכנסת ישנו חור גדול. הבה ונספר לקוז'קים כי לא משתלם להם להכניס שם את סוסיהם, שהרי דרך החור הגדול שבגג יכנסו מי גשמים רבים אשר ירטיבו את סוסיהם ואת מאכלם!".

     הרה"ק מרימנוב שהטה אוזן לדבריו, נבהל מהדברים ומיד זעק: "אם כך, רוצו מהר וסתמו החור בגג!". "רבנו, מדוע?", זעקו רבים, "הרי על ידי החור בגג יוותרו הקוז'קים על המקום וישיבו לנו את בית הכנסת בחזרה!". רבי מנדל פנה אליהם ואמר: "אינכם מבינים, כששמעתי כי רוצים להפוך את בית הכנסת לאורוות סוסים, חשבתי: מדוע שלח לנו ה' גזירה קשה שכזאת?! מה פשענו וחטאנו כי באה אלינו רעה שכזאת?! אך כעת ששומע אני כי יש חור בגג המקום הקודש ולאף אחד לא היה אכפת עד עתה, כנראה שראו משמיים שלא אכפת לנו מבית מקדש מעט זה ועל כן מוטב שיהפוך הוא לאורוות סוסים - על כן, רוצו מהר וסתמו החור בגג ובכך יוסר חרון האף מעלינו!". חיש מהר רצו היהודים אל בית הכנסת וסידרו את החור בגג, והישועה לא איחרה מלבוא... באותו יום הודיע ממשל הקוז'קים כי עוזבים הם את העיר וממשיכים בדרכם!

     סיפר פעם פוסק הדור הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר שליט"א, כי בעת לומדו בישיבת "חכמי לובלין", נכנס באחד הימים ראש הישיבה הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל ונתן דפיקה על הבימה. הס הושלך בבית המדרש, והרב שאל: "היתכן?! פיסת נייר מושלכת על הארץ כבר שלושה ימים, כיצד יתכן שהבחורים לא ראו ולקחוה?!"...

     מסופר, שכאשר חלה מאן דהוא במחלה האיומה, שאלו את ראש הישיבה הגאון רבי אהרון לייב שטיינמן שליט"א, במה יתחזקו בני החבורה לזכותו של ידידם? השיב מרן: כיון שבעל התוספות יו"ט חיבר 'מי שברך' מיוחד למי ששומר פיו ולשונו שלא ידבר בשעת התפילה - היה זה בעקבות הגזירות הנוראות בשנות ת"ח ות"ט, נתגלה לו מן השמים שהחרון אף הוא בגלל זה, א"כ עליכם לקבל חיזוק בעניין זה דווקא, זוהי סגולה להינצל מנגע וממחלה.

     עלינו לדעת, כי הקב"ה מתנהג עם האדם כפי שהוא מתנהג בבית הכנסת ובית - המדרש. אם מכבד הוא את המקום ושומר על ניקיונו וטהרתו, גם ה' שומרו ומגן עליו מכל פגע וצרה! ולא, חלילה להיפך. כמו שכאשר יבנה בית המקדש ב"ה, לא יתכן שנענה לפלאפונים במקום זה ואף לא נלכלכו, כך צריכים אנו לזכור - בדורנו, אין לה' בית! השכינה בצער! המקום העיקרי בו נמצא ה' הוא בית הכנסת ובית המדרש, על כן מחובתנו לכבדו ולהעריכו כפי שהיינו חשים אילו היינו בבית המקדש! ואמרו בירושלמי: "מי שאינו נכנס לביה"כ בעוה"ז אינו נכנס בביה"כ לעתיד לבוא".

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il

אמרי שפר ח' שבט ה'תשע"ה

הרה"ק רבי אברהם מסלונים אומר: קל לו לאדם להכנע מפני הגדול ממנו, מסוגל הוא להכנע בפני הקטן ממנו – מעשה עניו, אבל קשה לו להכנע בפני חברו, השווה לו במעלה. ואומרים בשם צדיק מפורסם: ''עם סייעתא דשמיא ניתן לבקוע את הים, ובלי סייעתא דשמיא אי אפשר לעבור את מפתן הדלת.'' ולמה אין מברכים על מצות עשה של מחיית עמלק? לפי שעל השחתה לא מברכים, ואפילו של אומות העולם, שהרי מצינו שהקב"ה אמר: 'מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה'!? ("יפה ללב "כה) חידושו המופלא של הגאון הקדוש רבי שמשון מאוסטרופולא: אם תכתוב 'כסא הכבוד' בצורה זו: , כ, כס, כסא, כסא ה, כסא הכ ... וכן הלאה, יעלה בגימטריא 'תשובה', וזה הפשט "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד"!!! וכתב : "חידוש זה התגלה לי בחלום ביום שני פרשת בשלח, שנת ת"ה". (" צוף דבש" יש"כ לידידי הרה"ג אברהם דבדה) "ולא ראיתי צדיק נעזב..." (הרה"ח ר' יצחק ברבר הי"ו) השנה תשל"ו, ר' נתן חיים איינפלד שליט"א עמד אז בראשות ישיבת "באר שבע", הוא נשא על גבו את עול אחזקת הישיבה בגשמיות וברוחניות. הוא היה מוסר שיעורים ושיחות מוסר לתלמידי הישיבה, ובמקביל דואג לתזרים הכספי עבור התחזוקה השוטפת של הישיבה, משכורות לצוות שמנה כעשרים עובדים, והוצאות אש"ל עבור בחורי הישיבה, שחלקם הגדול הגיע מבתים שלא היה באפשרותם להשתתף בהחזקת בנם. בשנה זו גברה מצוקתה הכלכלית של הישיבה, והמצב נהיה בכי רע. החובות לספקים תפחו, ור' נתן ניסה לעשות כל מאמץ לגייס כספים חדשים לישיבה, אך ההצלחה לא האירה לו פנים, ומצב הישיבה הדרדר מיום ליום. קשה לתאר את גודל צערו של ר' נתן למראה המשבר הגדול שפקד את ישיבתו, כה רבות טרח ויגע בשגשוגה והנה עתה מרחפת סכנת כליה על כל העמל הרב שהשקיע בהקמת ישיבה זו. ספקי לחם, חלב, ירקות, בשר ודגים העבירו מסר לראש הישיבה כי אם בתוך שבוע לא יסולק לפחות חלק מהחוב הגדול, יפסיקו את האספקה לאלתר. מסר זה היווה בעצם איום ממשי על המשך קיומה הסדירה של הישיבה, שהרי כידוע ..."אם אין קמח אין תורה"... ר' נתן ידע שאם לא יירתם בכל כוחו בשעה גורלית זו, כל מפעלו יקרוס. הוא החליט לפעול בנחרצות בשני מישורים: האחד הוא לצאת תוך ימים ספורים לחו"ל לתקופה של חודש חודשיים ולערוך שם מגבית חרום למען הישיבה, ומישור נוסף, לפני עזיבתו את הארץ עליו לאתר בדחיפות מקור הלוואה כל שהוא שבזה ישתיק את איומם של הספקים, שימשיכו לספק לישיבה אוכל ושתיה. ר' נתן עשה סבב של ביקורים אצל גדולי התורה מכל החוגים, הם שהכירוהו חיזקו את רוחו ונתנו לו מכתבי המלצה חמים ביותר, שמעה של הישיבה היה ידוע ומפורסם והכל העריכו את מפעלו הנשגב שהקים. אך בניסיונו לאתר הלוואה לטווח קצר, נחל הוא אכזבה מרה: חלפו כבר שבועיים, ונותרו לו רק שלושה ימים עד לתאריך טיסתו לחו"ל, ובידו אין פרוטה לפורטה. בראותו שכך המצב, החליט לפנות אל גיזבר העיריה של באר שבע. הוא תינה לפניו את מצוקתה הקשה של הישיבה והתחנן בפניו שיואיל להלוות לו סכום של עשרת אלפים לירות (סכום לא מבוטל בימים ההם) עבור כיסוי חובות דחופים כגון אוכל וצרכים חיוניים אחרים לתלמידי הישיבה, וזאת עד שישוב מחו"ל. לאכזבתו הרבה התחמק הגזבר והשיב לו כי העיריה נמצאת במצב כספי קשה והוא מצטער על שאין באפשרותו לעזור לו. בין גדולי ישראל שר' נתן ביקר אצלם טרם צאתו לחו"ל, היה ביקורו אצל כ"ק האדמו"ר מבעלז שליט"א. בתום ביקורו הבטיח האדמו"ר שיחשוב בענין. והנה יום אחד לפני טיסתו של ר' נתן לחו"ל, ללא כל הודעה מוקדמת, הופיע בשערי הישיבה האדמו"ר מבעלז, הוא בא כדי לחזות מקרוב בפריחתה הרוחנית של הישיבה, ההתרגשות היתה גדולה, כל הבחורים עברו ליתן לו "שלום" ולאחר מכן החל לשוחח עם התלמידים בדברי תורה והביע את התפעלותו מרמתם הגבוהה בידיעת התורה ובמידות ויראת שמים. ההתרגשות והשמחה בעיצומה, והנה נכנס לישיבה בחור שחזותו העידה עליו כי חילוני הוא, ובפיו בקשה אם אפשר לקרוא למספר אנשים כדי להצטרף לתפילת מנחה בבית האבל. האדמו"ר קלט איכשהו את בקשתו של הבחור, ומיד נענה ואמר כי אכן הוא הולך להשלים מנין בבית האבל. כשראה זאת ר' נתן ראש הישיבה, חשש בליבו שמא האנשים שם אינם ראויים להצטרף למנין והעביר את תחושתו לאדמו"ר כשהוא צעד לצידו, אך האדמו"ר השיב בביטול. "בוודאי יהיו שם עשרה שומרי שבת...". כאשר נכנסו לבית האבל נדהם ר' נתן לראות כי האבל הוא לא אחר מאשר גזבר העיריה שישב שבעה על מות אמו שנפטרה. בין המנחמים היו שם גם רבני העיר ועוד מנין של אנשים שומרי תורה ומצוות המקפידים על קלה כבחמורה. רבני העיר היו המומים לראות את האדמו"ר מגיע אל גיזבר העיר לנחמו. לאחר תפילת מנחה ולאחר שניחמו את האבל שבו לישיבה האדמו"ר וכל אלו שנילוו אליו, שם ציווה האדמו"ר ממשמשו ר' פסח למברגר שיכין מכתב המלצה נלהב לאנשי שלומו בחו"ל למען תמיכה בישיבה חשובה זו. למחרת ארז ר' נתן את מזוודתו כשהוא מצויד במיטב ההמלצות ויצא לשדה התעופה, הוא היה מעודד ובטח בהקב"ה שיסייע בידו להצלחתמגבית החירום אותה הוא הולך להרים, אך עם כל זאת חש במועקה קשה וצער רב בליבו, מה יקרה באם יפסיקו חלילה הספקים מלתת אוכל בגלל החוב הכבד הרובץ על הישיבה, עם כל המאמצים שעשה לא הצליח לקבל הללוואה לטווח של כחודשיים לערך עד שובו מהמגבית חירום שבחו"ל. כשנחת ר' נתן באמריקה, קיבל מאשתו שבידה הפקיד את ניהול הישיבה בהעדרו בשורה משמחת. היא בישרה לו בצהלה כי זה עתה הגיע שליח מגיזבר העיריה ובידו סכום נכבד בסך עשרים אלף לירות לטובת הישיבה, לא כהלוואה אלא כמענק. ר' נתן נדהם לשמוע על כך. "היתכן?!" זעק בטלפון, "הרי מחצית מהסכום בהלוואה לא אבה הגזבר לתת, מה פתאום שינה דעתו?" שאל בפליאה ותדהמה. עד מהרה התברר לר' נתן את אשר אירע. ברגע שיצא האדמו"ר מביתו של הגזבר, פשתה בעיר השמועה כי האדמו"ר מבעלז הגיע במיוחד... לניחום אבלים אצל הגזבר. העיר "רעשה" משמועה זו, ומעמדו של הגזבר זינק בין לילה פלאים, הוא אשר לא הכיר כלל את האדמו"ר וזהותו נודעה לו רק אחר שיצא מביתו, קיבל לפתע מבול של תגובות, התפעלות, והערכה מכל חבריו ומכיריו, הוא לא פילל אף בחלומותיו הוורודים לקבל כבוד ויוקרה בסדר גודל שכזה. כאשר הבין הגזבר שר' נתן הוא שגרם לו לכל הכבוד בהביאו אליו את האדמו"ר, הציפו רגשות חמים את ליבו וכהכרת הטוב הוא פשוט יצא מעורו כדי לגמול טובה למיטיבו ולסייע לו, ולא נח ולא שקט עד אשר העביר את הסכום המכובד לידי הרבנית שתכסה בהם חובות ותעמיד את הישיבה על רגליה במצוקתה הכספית אליו נקלעה. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/ ,