אמרי שפר כ"ב תמוז ה'תשע"ז

·         אם תלמד לתת כמו שאתה לוקח, אם תדע להקשיב לפני שתתווכח, אם תשקול שנית בטרם תתרתח, אם לעיתים תוותר ותהיה זה שסולח, אם תשתדל מעט גם אחרים לשמח, אם תזכור שהסבלנות עוזרת לנצח אז תדע סוף סוף וידעו כולם- שגדלת באמת ובגרת בן אדם.{רבי קיפלינג}

·         יש בעיות שאין צורך לפותרן.

·         אם דלת אחת נסגרת דלת אחרת נפתחת.

·         לא כובד המשא מכריע אותנו, אלא איך שאנו נושאים אותו.

·         במקום להתפלל שיהיה לך טוב בגן עדן, הפסק לעשות לעצמך גיהינום.

·         החטא הגדול ביותר של אדם מישראל הוא כשהוא שכוח שהוא בן מלך.{הרבי מקרלין}

·         הגאווה היא שורש לכל המידות הרעות והענווה היא שורש לכל המידות הטובות.

·         מי שמגביל את כוחך תגביל את השפעתו עליך.{האדמור מרחלין}

·         האושר לא במרחקים ולא מעבר לים כי אם בתוך ליבו של האדם פנימה-- {הרמב"ם}

·         נתנו לו לאדם שתי עיניים שיראה בעינו האחת מעלות חברו ובעינו השנייה מומי עצמו{רבי מאיר מפרשמישלן}

·         זהירים הם בני אדם שלא לבלוע נמלה חיה ואין הם זהירים שלא לבלוע אדם חי.{רבי ברוך ממיזיבוז}

·         עיקר המצוות ליישר את הלב,{רבי אבן עזרא}

·         כשאדם מתעלה העולם מתעלה עימו.{הרמח"ל}

·         סוכר, המתבטל לחלוטין ונעלם לגמרי במים-ממתק. כך אדם המבטל את ישותו-מסוגל לעזור לזולתו. {רבי יצחק מוורקה}

·         כשם שהנך יכול לסבול שפרצופו של חברך אינו דומה לשלך, כך תסבול שדעותיו של חברך אינן דומות לדעותיך.{רבי מנחם מנדל מקוצק}

·         הסתכלות בדבר לא צנוע פוגמת את הנשמה וגורמת להסתלקות השכינה והאור האלוקי מהלב.{האדמור מרחלין}

·         או שאתה השליח של בורא העולם או שאתה שליח של היצר הרע-תבחר!.{רבי מרחלין}

·         מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד.{רבי נחמן מברסלב}

·         השמחה מביאה עימה התרגשות נפלאה ולחיות-לבריאות.

·         אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו.

·         עת לכל דבר אך יש דברים שיפים הם לכל עת.

·         קשה הליצנות שתחילתה יסורין וסופה כליה.

·         חבר נאמן נכון להקריב עצמו למען חבריו--בעת התלאות יכיר האדם החבר הנאמן.{אגרת המוסר}

·         שלוש מתנות נבראו בעולם זכה באחת מהן זכה בכל: זכה בגבורה-זכה בכל: זכה בעושר זכה בכל: זכה בחכמה זכה בכל. אימתי? כשהן מתנות שמיים ובאות מכוח התורה אבל גבורתו ועושרו של בשר ודם אינם כלום.

·         הטבע הוא רצונו התמידי של ה' והנס הוא רצונו של ה' באותו רגע. {חזון איש}

·         דרשתי קרבתך בכל ליבי קראתיך ובאתי לקחתם לקראתי מצאתיך.{הריה"ל}

·         הסבורים כי החיים צריכים להיות מסע עינוגים שוכחים כי את קולם הראשון נתנו בבכי.

·         את הגוף מטהרים במים ואת הנפש תטהר בתבונה.

·         בני אדם מרבים לתבוע את "המגיע להם" לו אך ידעו מה רב הוא המצוי ברשותם מתוך חסד.

·         שתיקה היא אמירה אצילית אם בעקבותיה מפציע אור התבונה.

·         שכחת דברים בעלי ערך? נובע מכך כי זיכרונך עמוס בהבלים וזוטות.

·         האוהבים מרגישים את היקום כולו שותף להם באחווה מרגישים את ברכת אלוהים "כי טוב" ורק דרך אחת להם להודות על החסד הזה בהוסיפם להיות את שהנם ובאהבם את האחד שנתייחד ואת כל האדם והעולם.

·         כדי לאהוב צריכים ללמוד להכיר ולדעת ובמקום בו שרויה האהבה שם גם נמצאת החכמה.

·         מה שהתורה עושה לשכל התפילה עושה לנשמה.

·         חברת הנדיב מציאה גדולה וחברת הנבל חרטה חברת השוטה סכנה ושמחתו שמחה.{הרשב"ג}

·         העושר הגדול עזיבת החמדה.{הרשב"ג}

·         מי שמבקש יותר מצורכו טורד נפשו מתועלתו.{הרשב"ג}

·         אם יכבדוך בני אדם בגלל עושר או שררה אל יערב לך כי הכבוד ההוא יפנה בהפנותם אבל יערב לך אם יכבדוך בעבור חכמה יראה או מוסר. {הרשב"ג}

·         שאלו לחכם: האם נאה לזקן שילמד? וענה: אם הסכלות גנאי לו הלימוד נאה לו.{הרשב"ג}

·         שאלו לחכם: את מי תאהב יותר אחיך או חברך? וענה: אינני אוהב אחי עד שיהיה חברי. {הרשב"ג}

·         שאלו לחכם: מהי אהבה? וענה: נטות הלבבות והתחברם.{הרשב"ג}

·         שאלו לחכם: מהו פצע שאין לו רפואה? וענה: כשיצטרך הנדיב אל הנבל וימנע ממנו-- {הרשב"ג}

·         כל הכופר בטובתו של חברו לסוף כופר בטובתו של מקום.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ז' שבט ה'תשע"ז

 אין עושר כבריאות )מבחר הפנינים(

     גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה.  אם לא תפתח מיד את הדלת , הוא עלול לקפוא מקור, ואילו השכינה היא אש לוהטת ותוכל להמתין מעט"

     הבורא יתברך, יצר לנו שתי אוזניים ולשון אחת? כדי שנשמע יותר ממה שנדבר.

     הבעל גאווה הרי הוא אוהב כבוד ועם כל זה שונא לתת כבוד לזולתו.) חזון נחום(

     הגאון ר' אלחנן בונם וסרמן זצ"ל הי"ד,  בקובץ מאמרי עקבתא דמשיחא (הנד"מ עמ' קכח) שכתב מנהגו של כלב להתקדם ולרוץ לפני בעל הבית: לכאורה נדמה, כאילו הכלב מתהלך לו כאות נפשו והאדון נגרר אחריו ומכבד את רצון כלבו. כל זאת לכאורה, והנה באמת יודעים אנו כי נהפוך הוא: בעל הבית ילך אל אשר ירצה והכלב רץ לפניו ונשמע לפקודתו. אם רק יבחר בעל הבית בכוון אחר, מיד הכלב מסתובב אף הוא ומתקדם לפני אדונו בכוון החדש. בשנים כתיקונן, עת היהודים נשמעו להוראות התורה, הורו פני הדור את הדרך הם קבעו לאן ללכת והדור צעד בעקבותיהם. בעקבתא דמשיחא ימוגר שלטון התורה, הדור יבחר את הדרך כראות עיניו ופני הדור ירוצו בדרך זו לפני ההמון ככלב לפני אדון (בשם הגאון ר' ישראל סלנטר ז"ל). יש רבנים בדורנו הנגררים אחרי דעת הקהל, משתדלים להוכיח עד כמה מעורבים הם עם הבריות ומתדרדרים מן הפסגה אל התהום. ע"כ.

     הגאון ר' יוסף בער אב"ד קהילת בריסק זצ"ל [בעל הבית הלוי] אמר כפשוטו דכמו כל כלב שמי שיוכל לנבוח יותר מתייראים ממנו, כן גם פני הדור כל שהוא עז פנים יותר מחבריו וצועק ומבלבל, הוא הוא בעל הדעה.

     היום הוא המחר שאתמול כל כך פחדת ממנו...

     ''ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" במשך כל התקופה שבו הונחתו עשר המכות על מצרים עדיין היו מי שהיו להם ספקות שמא יד המקרה בדבר.  אולם כשהגיעו לידי "וייראו העם את ה'", כאשר היו חדורים ביראת ה', מיד ידעו כי הכול בא מן השמים. ללמדנו שניצוץ אחד של יראת-שמים שקול כנגד כל המופתים.

א-לקים חשבה לטובה,)נ, כ(.

     הא-לקים מחשב בכל דבר לטובה, ומכין מראש את הישועה, עוד לפני שבאה הצרה. כמ"ש )מגילה יג:(( ״אין הקדוש ברוך הוא מכה את ישראל, אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה״. - יסוד זה למדנו כאן מיוסף הצדיק, שכל ירידתו למצרים אינה אלא הכנת תרופה, כי א-לקים חשבה לטובה כדי להחיות עם רב.

     את המעשה המדהים שלפנינו סיפר הגאון רבי גמליאל רבינוביץ בשם איש נאמן מיקירי קרתא דשופריא. יהודי זה שגר באחת משכונותיה של ירושלים עיר הקודש מקפיד להשתתף בשיעור דף היומי מידי יום ביומו, בלא להחסיר אף לא יום אחד. בטבעו הוא אדם עקבי ומסודר,  וקיבל על עצמו לימוד זה ברצינות איתנה, תמיד בכל יום הוא מתייצב במסירות נפש לשיעור, ויהי מה!- מאידך משקיע הוא גם זמן וכוחות להבנת הדף היטב, וחזרה ושינון על החומר, כדי שיהיה מסודר אצלו היטב על בוריו.  עד שנהיה לאחד מהחזקים ביותר שבין משתתפי השיעור, הן בכמות והן באיכות. יום אחד היה האיש מוכרח בדבר מצווה לנסוע אל מחוץ לעיר, והיה מצטער מאוד בדבר, שיצטרך להפסיד מן השיעור האהוב שכל כך מוסר את נפשו עליו. אך לא הייתה לפניו שום ברירה אחרת, העניין לא סבל שום דיחוי, ולא היה ניתן לקיימו בזמן אחר, והוא נאלץ בלית ברירה לצאת לדרכו. טרם צאתו הוא ניגש אל המגיד שיעור, וסיפר לו דברים כהווייתן, שהוא אונס גמור בדבר, וביקשו עזרה וייעוץ,  כיצד יוכל להשלים את השיעור החסר. אמר לו המגיד שיעור: הנה במחזור הקודם של שיעורי הדף היומי, הקליטו כאן על גבי קלטות את כל השיעורים שמסרתי,  אוכל לתת לך את הקלטת מהשיעור של דף זה שבמחזור הקודם, וכך תוכך להשלים את החסר. שמח האיש על העצה הטובה, שלפחות יוכל להשלים את החסר בשמיעת הקלטת.

     הנסיעה שבשבילה הוא נדרש הייתה בדרך רחוקה, והיה עליו לגמוע קילומטרים רבים בדרכו, ולשבת כמה שעות על יד ההגה בנהיגה לילית מייגעת. - אך האיש שהיה מסודר בכל דבר, מצא גם כאן עצה נכונה שלא לבזבז שעות אלו בנהיגה סתמית. 'הרי קיבלתי קלטת שלמה לשמיעה', חשב האיש, ואוכל לנצל את הדרך הארוכה להאזנה לשיעור בגמרא. ישב אפוא מיודענו לפני נסיעתו, 'עבר' מעט על הדף כפי מידת הזמן שלפניו, כדי שיוכל אחר כך בעת הנסיעה להקשיב לשיעור, ולהבין את ההסברים הקולחים מפי המגיד שיעור המומחה. בהגיע השעה היעודה נכנס האיש אל מכוניתו ויצא לדרכו, לאחר שהתרחק משאון המולת העיר, והשתלב יפה בתנועה הבין עירונית השקטה והנינוחה, תחב את קלטת השיעור אל הטייפ שבמכונית, ותוך כדי נהיגה האזין לשיעור, שנאמר בטוב טעם ודעת.  הוא נסע במנוחה ויישוב הדעת, והתענג מדברי התורה שהיו מאירים ומשמחים. הדרך הייתה שקטה וחלקה, לא הייתה שום בעי?? על הכביש הרחב והמתוקן, אך לפתע שומע הוא קול צפירת אזעקת סירנה של מכונית משטרה מתקרבת, מיד פינה את נתיב הנסיעה עבור מכונית המשטרה כחוק, ופנה ימינה אל הנתיב הצדדי שבשולי הכביש, כדי לאפשר לרכב המשטרה לעבור. ברם להוותו, לא עברה כמחצית הדקה, והנה מגיחה מעיקול הדרך באותו נתיב שנסע בו נינוחות אך לפני כמה רגעים, משאית ענק ששעטה במהירות מופרזת על פני הכביש החלק, הוא לא הבחין בה כלל מקודם, גם נהג המשאית כנראה לא הבחין בו, מחמת שהכביש היה כמעט ריק, והנה טסה המשאית במהירות הבזק וחולפת מעל פניו. כהרף עין התברר, שהסטייה שנטה ברגע האחרון ממש מן המסלול הצידה, הצילה את חייו ואת רכושו, אילולי היה נשאר באותו נתיב הייתה מכוניתו ביחד עמו נגרסים ונמחצים כקליפת השום!

     לאחר ההלם הראשוני, עצר האיש בבת אחת את הרכב בצידי הדרך,  כשכולו נרגש ונדהם מעוצמת הנס שעשה השם יתברך עמו. משהתעשת החל לחפש היכן היא אותה מכונית משטרה שהשמיעה את סירנת האזעקה, שבגינה הוא סטה מנתיב הסכנה ממש ברגע שאחרי אחרון. הוא התפלא להיווכח שאין ולא הייתה כאן שום מכונית משטרה, הכביש היה דליל מאד בשעת ערב מאוחרת שכזו, ולא הייתה שום סיבה לרכב משטרתי לנוע בשעה שכזו בכביש בין עירוני זה. - מנין אם כן הגיע קול הסירנה הזו שהציל את חייו? תהה האיש - אך מענה לפליאתו לא מצא. לאחר ששאף מעט אוויר מלוא ריאותיו, ונרגע מן המקרה המדהים של 'כמעט תאונה' שהייתה מסתיימת במוות בטוח, הודה להשם יתברך שוב ושוב על הצלת,  וחזר אפוא אל הרכב להמשיך בנסיעתו אל היעד. כמובן הוא לא שכח את הקלטת שהפסיקה פתאום באמצע מהלך השיעור. ולאחר זמן מה, משחזרה הנהיגה לשלוותה והתנועה זרמה כסדרה, הדליק שוב את הטייפ וחזר אל השיעור הנעים הבוקע מן הקלטת. -אולם משנפתח הטייפ לא הבין בתחילה את המדובר, חסר הלופה חוליית הקישור אל הסוגיא הנלמדת, כנראה שמתוך ההלם שאחז בו במקרה של השניות האחרונות לפני שכיבה את הטייפ, הוא פספס כמה מילים מהמשך השיעור, ולא היה מרוכז במילים האחרונות שנאמרו. - הוא החזיר אפוא מעט את סרט ההקלטה אחורה, כדי לחזור אל המקום שאיבד בו את הקשר. לאחר דקה או שתים, פתאום שומע הוא שוב את קול צפירת אזעקת סירנת המשטרה מפליחה את הדממה, ברגע הראשון הוא ממש התחלחל מבהלה, מה קורה כאן היום? מנין כל הסירנות האלה, אחת אחרי השנייה? - אך משהתבונן סביבו וראה ברור שאין שום רכב משטרה באזור, תפס פתאום שקול הסירנה הזה בוקע ועולה, לא פחות ולא יותר, מתוך קלטת השיעור עצמה!!- לתדהמתו נפתרה לפניו התעלומה, הוא תפס מיד שגם קול צפירת האזעקה שנשמעה מקודם, לא היה של רכב משטרתי כל שהוא, אלא הוא הגיע מתוך קלטת השיעור בדיוק ברגע הנכון, והציל את חייו!

    למחרת כשחזר לירושלים, סיפר לפני המגיד שיעור את הנס הגדול שעשה השם יתברך עמו, בזכות שמיעת קלטת השיעור. ושאלו אם ידוע לו פשר אזעקה זו שנשמעה באמצע מהלך השיעור. מתחילה לא ידע המגיד שיעור במה המדובר, הכיצד זאת מגיעה סירנת אזעקה משטרתית אל תוך קלטת של שיעור תמים בדף היומי? החידה הייתה סתומה בעיני שניהם. ביקשו אפוא המגיד שיעור לפתוח את קלטת השיעור, ולהשמיעה בפניו, ברוב תדהמה וסקרנות ניסו יחדיו לגלות את פשר האזעקה. - משהתיישבו ליד הקלטת והגיעו לקטע הסירנה הנשמעת, התברר שהתופעה פשוטה ביותר ומצויה הרבה, כנראה בדיוק באותו יום שנמסר השיעור לפני שבע שנים, חלפה באמצע השיעור על פני הכביש שמבחוץ, מכונית משטרה ששעטה בסמוך לבית הכנסת בצפירת אזעקה קולנית, שלבטח הפריעה אז באמצע השיעור. - אך עתה התברר, שיד ההשגחה העליונה הכינה הצלה לאיש ישראל, שלא אבה להפסיד מעולם שיעור דף היומי, עוד שבע שנים לפני שנצרך לה! ללמדך טיב עינא דאשגחותא תדירא, שמקדים השם יתברך תמיד רפואה למכה. ושלפעמים אף בשמיעת סירנה פשוטה באמצע מהלך שיעור בדף היומי ניתן להציל חיי אדם, לאחר שבע שנים תמימות. מדהים.

הגאון מלייפנישוק )יחי ראובן(

     ה"חפץ חיים" ספר כך: הייתה שטעטלע [עיירה] קטנה ליד העיר וילנא. כמו בכל תפוצות ישראל, גם בעירה קטנה זו התקיימו שיעורי תורה, בעלי בתים ישבו ולמדו תורה,  חלקם בשיעור גמרא, אחרים שיעור משניות, עין יעקב והלכה. באחד השיעורים למדו באותה תקופה משניות יבמות. ליד החבורה שלמדה את המשניות ישב יהודי קנטוניס.  מי לא יודע את הרקע של היהודים הללו. הצאר הרוסי ימח שמו לקח ילדים, שלח אותם לעשרים וחמש שנה של עבודות המלך – לצבא, במקומות רחוקים שאין בהם זכר ליהודים, בכוונה תחילה כדי שלא יפקד עליהם שם ישראל עוד וישכחו בכל היידישקייט.  מסכן אחד כזה ישב לידם, איש לא צעיר.  באותם ימים, הלצים היו קוראים לקנטוניסטים "יוונים", שאינם יודעים מימינם ומשמאלם, כך כינו אותם ("המכנה שם לחברו" – לא פשוט). והקנטוניסט הזה ידע כי הלצים בשטעטל'ע קוראים לו יווני.

     כדרכו של שיעור תורה, מתפלפלים, מקשים משיבים ועונים. ובאותו יום, כל הוויכוח היה סביב המילה יבם – היבם היה כך, ואם היבם היה אחרת וכו'. עוד פעם יוון ועוד פעם יוון – הוא שמע יוון!... והבין כי לועגים עליו, חשב בתום לב כי כוונתם להתלוצץ בו.  התאפק ככל שיכול היה, אבל הם לא פסקו – שוב צוחקים עליו. כמה אפשר לומר "יון" בשיעור אחד... התמלא בצער נורא.  עד שקם בחרון אף והטיח בהם: "אתם לא מתביישים? מה אני אשם שלקחו אותי מההורים שלי והייתי כל השנים רחוק אצל הגויים? אחרי כל מה שעברתי לא כואב לכם לשבת ולצחוק עלי? ובפעם, פעמיים, לא די לכם? עשרים פעם, שלושים פעם! וכי כך התורה מלמדת אתכם?!"  הם נבהלו. נגשו מיד להרגיע אותו: "חס וחלילה! חס וחלילה! אנחנו יושבים ולומדים משניות יבמות ודברנו על יבם, לא חשבנו עליך חלילה אפילו פעם אחת" . "אתם מספרים לי סיפורים" – אמר בכאב עצור. "תדעו שאיני מוחל לכם, אין לכם כפרה! כך שופכים את דמי, עוד פעם ועוד פעם – יון יון!..."  

     הנוכחים היו אובדי עצות. אמרו זה לזה: מה עושים איתו? כמה שמסבירים לו, לא מצליחים.  קם יהודי חכם ואמר לו: "רגע אחד, תהיה רגע בשקט ונסביר לך הכל. איך כותבים 'יבם', מה כתוב בסוף? מ' סופית. יבם. ו'יון' כותבים עם נ' סופית, הנה אתה תראה ותבין שהמילה שונה והמשמעות אחרת לחלוטין, ואיך אתה יכול להגיד שהתכוונו אליך, בשעה שהמילה שונה ואחרת" . הלה שמע ולגלג: "חה חה חה, תודה רבה לך אדוני, אתה יכול למכור לי מה שאתה רוצה. אני לא יודע מה זה מ' סופית, ואם כן מדוע שאאמין לך? איני יודע א' ב', ואיך אוכל להאמין לך ולחבריך – אנשים שלא איכפת להם לשפוך את דמי ?!" - תגיד, אז מה אתה רוצה שנעשה כדי להוכיח לך שלא התכוונו אליך? -  אתם תלמדו אותי א' ב', ואני אראה בעיניים שלי מה זה מ' סופית ומה זה נ' סופית,  אז אבין שלא התכוונתם אלי.

.      לימדו אותו א' ב'. סיים ה"חפץ חיים" את סיפורו: הכרתי את האיש, וכולם היו קוראים אותו הגאון מלייפנישוק!" מא' ב'...  כי היהודי הקנטוניסט לא נעצר בא' ב', הוא התקדם הלאה והלאה עוד ועוד, ונעשה גאון גדול ששמו נישא ונערץ בפי כל מכריו – הגאון מעיירת לייפנישוק . יהודי מתרגז למה צוחקים עליו, לימדו אותו א' ב', איזו סייעתא דשמיא בלי גבול! למדנו מהפרשה לידע ולהודיע ש"הבא לטהר מסייעין אותו", אבל רבותי, כדאי לנו לבוא ליטהר באמת, יותר חזק, יותר עמל התורה, יותר תפילה, יותר לב בתפילה, יותר דקדוקי הלכה – בא לטהר! הא, אז אומרים בשמים, ככה אתה בא לטהר? "מסייעים אותו – נותנים לך סייעתא דשמיא למעלה מן הטבע.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר א' סיון ה'תשע"ו

דע כי שבע מיני אושר נבראו בעולם, ואלו הם: חכמה, בנים, חיים , חן, עושר, ממשלה ושלום, וכולם רמוזים בברכת כהנים . ולכן צריך הכהן המברך שיכוון את שבע מיני האושר על הסדר: ' יברכך - ' חכמה '. וישמרך -' בנים '. יאר - ' ... חיים '. ויחונך . חן -' 'ישא -' ... עושר וממשלה. וישם - ' .. שלום. " ( חסד לאברהם, ש"וע)

     הברכה היא: "יברכך ה'". בשר-ודם אינו יודע תמיד כמה לברך.  לכן מברכים: "יברכך ה'", והוא ודאי יודע מה טוב לכל אחד ואחד. (כתב סופר(

     "35 הוא גיל בו אתה סוף סוף מסדר את הדברים בראש ואז שאר הגוף מתחיל להתפרק."

     שלוש פעמים התורה מזהירה על כיבוד אב ואם, ואילו על כיבוד בן אין אפילו אזהרה אחת . ואף- -על -פי כן כל ההורים מוסרים את נפשם בעבור בניהם, ואילו בן שמוסר את נפשו למען הוריו – אין זה מצוי כל-כך.

''אם בחוקותי תלכו''' (כו, ג) - צוואה לדורות וברש"י: אומר שתהיו עמלים בתורה כדי ללמוד לעשות לקיים וללמד.  ובעל הטורים אומר: "אם בחוקתי תלכו" - ר''ת א ב ת שתלכו בדרכי אבות. "בחוקתי תלכו" - היא היראה וכתיב יראת ה ' היא אוצרו. אם תמלאו את אוצרותי אמלא אוצרותיכם יפתח ה' לך את אוצרו.  [ע"פ מאורות הדף היומי[

     לוויה רבת משתתפים שרכה דרכה בסמטאות ירושלים בואכה הר הזיתים, קהל המלווים נימנו גדולי הרבים ותלמידי חכמים, סוחרים ובעלי עסקים ואנשים רבים שהכירו את הנפטר הדגול הרב ליפקין. גם המושל התורכי של העיר שלח משמר כבוד ללוות את ידידו עתיד הנכסים למנוחתו האחרונה.  מסע ההלוויה נעצר מול בית הכנסת בו נהג להתפלל, ובחלל הרחוב הדהד קול בניו האומרים: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". למגינת ליבו, לא זכה הנפטר שצאצאיו ימשיכו את דרכו. חזותם העידה עליהם שהם אינם שומרי תורה ומצוות, ולא פעם נכשל מי מהם בלשונו ועיוות את המילים המוכרות של הקדיש.  מסע הלוויה הגיע לקיצו את שורת ההספדים הנרגשים חתם ישיש מקרובי המשפחה, ר' וולך שמו וסיים את דבריו בקול חנוק: "יהי רצון שיזכה הנפטר הדגול שהיה איש חסד ובעל צדקה גדול לראות נחת יהודית מכל צאצאיו", הגולל נסתם והמלווים התפזרו בשקט איש איש לדרכו.

     ביתו המפואר של הנפטר המה מנחמים שבאו להביע את תנחומיהם הכנים . ביום האחרון ל"ימי השבעה" הופיע בבית המשפחה ר' וולך הישיש וביקש להמתיק סוד עם בניו של הנפטר. הדריכות גברה לאחר ששלף מכיס מעילו מעטפה לבנה עליה היה מוטבע חותם בית המסחר של אביהם. אט-אט, פתח ר' וולך את המעטפה והוציא מתוכה גיליון והחל להקריא: "בניי ובנותיי היקרים, האהובים לי מאוד. אין אדם יודע את יום מותו ועל כן נתיישבתי היום בעודי צלול ופיקח כדי לצוות את נכסיי אחר לכתי מעימכם לעולם האמת. אני מצווה כי כל נכסי יחולקו בינכם שווה בשווה וכולי תפילה ותקווה כי השלום והשלווה ישכנו במשפחתנו לאורך ימים. יקיריי,  נכסים רבים וטובים מוריש אני לכם אך בקשה אחת צנועה לי אליכם, אנא את הבית בו התגוררתי אל תמכרו ואל תשכירו, אלא אתם ובניכם אחריכם עד 10 דורות תשכנו בו,  כמו כן מצווה אני כי כל עוד אתם שוכנים בביתי אין לשנות ואין להזיז ממקומו את חדר הספרייה בו השקעתי עמל וטרחה מרובים, אוהבכם אבא". ר' וולך נאנח קלות ונפנה ללכת לדרכו כשהוא מפקיד את הצוואה בידיהם, "אני את שלי עשיתי" הפטיר והלך.

     מייד עם לכתו החלו הבנים מדברים זה עם זה. זה עתה התגלתה בפניהם העובדה כי אביהם הותיר להם את נכסי הדלא-ניידי בלבד ואילו כל הונו הרב הצבור במטבעות ויהלומים נותר כמוס ובצוואתו הוא לא הזכירו כלל.  חיפושים ופניות לבנקים איתם עמדו בקשרי מסחר לא העלו מאומה, הכסף "עשה לו כנפיים" וכאילו פרח עם הנפטר לשמי מרום. ימי "השלושים" עברו הבנים התכנסו שנית לזכר אביהם ואחר נפרדו איש איש למקומו.  

     דור הולך ודור בא, ירושלים משנה את פניה, השלטון התורכי מפנה את מקומו לכובש הבא בתור לבריטים ובית משפחת ליפקין על מקומו עומד ולמרות רצונם העז למכור את הבית נמנעו הבנים מלעשות כן מחשש שאביהם הטמין את היהלומים וזהב במקום סתר בבית.  על הדלת עדיין מתנוסס שלט העץ העתיק אכן קיימו בניו וצאצאיו את צוואתו ולא משו מביתו, גם הספרייה נשמרה והנה נתגלגלה השמועה "צאצאי משפחת ליפקין שבו למקורם". יום אחד עת שב מבית מדרשו נכנס הנכד לספריית הסב כדי לחזור על תלמודו, הוא ניגש לארון הספרים והוציא ממנו מסכת נדרים, הניח את הכרך על השולחן והחל לדפדף בין דפיו עד למקום הרצוי לו בדף מ"ח, שם עוסקת הגמרא בסב שאינו רוצה להוריש את נכסיו לבנו שסר מדרך התורה אלא לנכדו אם ישוב למוטב.  הוא החל ללמוד, הפך את דף הגמרא והנה ריצדו מול עיני אותיות שנכתבו בעט נובע לפני שנים רבות. וזה מה שהיה כתוב: "נכדי היקר, איני יודע אם נכדי אתה או ניני, אולי אפילו נין לניני, אך שמחה גדולה מציפה אותי ברגע זה,  כשאני מנסה לדמיין בראשי את אחד מצאצאי העמל בתורה. אם פתחת את הגמרא, סימן ואות הוא שנימנה אתה על חובשי ספסלי בית המדרש, גש יקירי אל עץ הברוש העומד בפינת החצר, עמוד ליד גזעו ופסע שבעה צעדים לכיוון הבית, עמוד במקומך, חפור באדמה, כל מה שתמצא שלך הוא", מסַבָך האוהב.

     ואכן נאמנה האדמה לבעליה שאצרה בקרבה במשך שנים את ארגז מטבעות הזהב והיהלומים שהטמין בה אבי משפחת ליפקין כמתנה לצאצאו שישוב למוטב לדרך התורה והמצוות.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/