אמרי שפר כ"ח אב ה'תשע"ח

 אסור לנו לקמץ ולהתחשבן בעת שקיים סיכוי, ולו מזערי ביותר,  שיקירינו ילמדו או יתפללו טוב יותר הודות להוצאה של רכישת ספרי קודש חדשים להתנאות לפניו במצווות.

    "את הברכה אשר תשמעו... והקללה אם לא תשמעו" (דברים יא,כ"ז-כ"ח). בברכה נאמר "אשר", לשון ודאי, ואילו בקללה נאמר "אם" – לשון ספק. כי הברכה ודאי שתתקיים, שכן באחרית הימים ישובו בני ישראל אל ה' וישמעו למצוותיו; אבל הקללה נאמרה בלשון ספק, כי הלוואי שלא יחטאו ולא תתקיים בהם קללה כלל. (פנים יפות)

     חכמה – זה לדעת את הצעד הבא. כשרון – זה לדעת איך לעשות אותו. וגדולה – זה פשוט לעשות אותו.

כאשר אני שומע את קול השמש הקורא לסליחות, מצלצלים באוזניי קול שקשוק קופת הצדקה, והקריאה צדקה תציל ממוות" (רבי ישראל מווילדניק)

דמעה של יתום (הרב שלמה לווינשטיין שליט"א)

     את המעשה המופלא הבא שמעתי מרבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל , שסיפרו בשם נין של החפץ חיים:

     למרן החפץ חיים היה חתן, רבי צבי [הירש[  לוינסון, אשר נפטר בגיל צעיר, והיה היה אדם גדול עד למאוד, עד כדי כך , שכשנפטר, רעייתו, בתו של החפץ חיים,  באה לפני אביה הגדול וטענה: "אבא, מכל הנבראים שישנם בעולם, לא מצא הקדוש ברוך הוא רק את בעלי?", אמר לה החפץ חיים: "וכי מה רצית, שבמקום זה ייקח הקדוש ברוך הוא שליש מהעולם?!" כה גדול היה האיש!

     לרבי צבי לוינסון הייתה אחות חילונית. יום אחד קרה אסון: היא ובעלה, שניהם נפטרו והשאירו אחריהם ילד יתום בן עשר.  נסע רבי צבי לבית אחותו, שם פגש את אחיינו האומלל. ארז את חפציו, כל מה שהיה בחדרו, ולקח אותו עמו הביתה,  לראדין. בבית יחד לו חדר, וסידר אותו עבורו בדיוק כמו החדר שהיה לו בביתו.  הבעיה, שהילד לא היה רגיל ללמוד תורה.  ומתוך שעמום, היה יושב ובוכה כל הזמן.  אמר רבי צבי: אין ברירה, נדאג ללמדו את אותם מקצועות שהיה רגיל ללמוד, ושכר עבורו מורה ללמוד השפה הרוסית.  מי שקרא מעט ספרים על התקופה ההיא,  יודע שאצל החפץ חיים, לימוד רוסית היה חמור מאד. הוא נלחם נגד זה רבות! והנה כאן חתנו, רבי צבי לוינסון, לוקח אליו הביתה מורה ללמד רוסית את הילד הזה!  באו אנשי העירה אל החפץ חיים והרימו קול צעקה: לימוד רוסית בביתו של גדול הדור! היתכן?!  אמר להם החפץ חיים: "רבי צבי הוא אדם גדול, והוא יודע מה שהוא עושה", ובזה נגמר הדיון.

     עברו שנים, הילד גדל, עזב את ראדין והתגייס לצבא הרוסי. לאחר כמה שנים,  ביום בהיר אחד, הוא מגיע לעירה, לבוש מדים ועטור מדליות ודרגות. התברר שהילד הקטן התבגר ונעשה קצין בכיר בצבא הרוסי.  הוא ניגש ישירות לבית האלמנה, הרבנית לוינסון [בעלה כבר נפטר], ישב ושוחח איתה כשעתיים, ובסיומן קם והלך. אף אחד לא ידע מה הייתה מטרת בואו ועל מה נסבה השיחה.  חלפו שנים וכל בני משפחתו של החפץ חיים נפטרו. נשארה רק הרבנית פייגא זקס, אשר הגיעה לאמריקה.

     בחתונת אחד מצאצאיה, נכנס לפתע לאולם אדם שהיה נראה כמו גוי, והתחיל לצעוק: "היכן פייגא" [זו הייתה הרבנית[.  היא נגשה אליו ושאלה: "במה אוכל לעזור לך?"  אמר לה: "אני הוא הבחור שגדלתי אצל רבי צבי". "הו, יופי שבאת", שמחה הרבנית, "בוא תשב איתנו". ואז הוא סיפר לה את כל סיפור המעשה: " דעי לך", כך הוא אמר, "באותו לילה שהיו האנשים אצל החפץ חיים וצעקו על כך שרבי צבי לוינסון לוקח מורה לרוסית, והחפץ חיים דחה אותם, ואמר שרבי צבי אדם גדול הוא, באותו לילה בא החפץ חיים לביתו של רבי צבי ואמר לו: "יודע אני בך שהנך אדם גדול. לכן אין לי שום טענות כלפיך. אלא ש 'תורה היא וללמוד אני צריך'.  תסביר לי בבקשה: איך קרה הדבר שלקחת מורה לרוסית ?". נענה רבי צבי ואמר: "הילד הזה הוא יתום מאבא ואימא, לא מפסיק אפילו רגע לבכות.  ואני יושב וחושב, איך יכול אני לעשות לו שיהיה לו טוב יותר כדי שיבכה פחות. לכן לקחתי לו מורה לרוסית, וזה באמת עוזר שהוא בוכה פחות".  אמר לו החפץ חיים: "אתה צודק". "אני", כך מספר אותו רוסי לרבנית, "שמעתי את השיחה הזאת של החפץ חיים עם רבי צבי, שמעתי איך יושבים שני גדולי הדור ודנים כיצד ניתן למנוע דמעה מיתום , והדברים חדרו עמוק בתוך ליבי.”

     עברו שנים, התגייסתי לצבא, ושם עמדתי בפני ניסיונות קשים, אבל היו שני דברים ששמרתי עליהם במסירות נפש: לא חיללתי שבת, ולא הסכמתי בשום אופן להתחתן עם גויה. " עד שפעם אחת העמדתי בניסיון נורא.  הייתה גויה אחת שרציתי להתחתן איתה,  אך ידעתי שאם אתחתן איתה, אנתק את עצמי מעם ישראל. ואז חשבתי לעצמי: עם שכזה, ששני הגדולים שלו מסוגלים לשבת ולדון איך למנוע כמה דמעות מיתום – עם כזה לא עוזבים ברגע. צריכים על זה שיקול דעת גדול!  החלטתי שלפני שאעשה את הצעד המכריע הזה, אלך להתייעץ. ועם מי יש להתייעץ, מי יש לי בעולם? הרבנית לוינסון!  הגעתי לראדין, ישבתי עם הרבנית וספרתי לה את סיפורי, והיא שכנעה אותי בכל כוחה לא לעשות זאת. היא אמרה לי: "היום נראה לך שיהיה לך טוב עם הגויה, אך דע לך: ביום שלא תמצא חן בעיניה במשהו הקטן ביותר, היא תירק עליך ותצעק שאתה יהודי מלוכלך. לא כדאי לך להתעסק איתה כי בסוף אתה עוד תסבול ממנה, עליך להישאר יהודי לעולם". "ואני", המשיך אותו רוסי וסיפר לרבנית פייגא, "קיבלתי את דבריה, והלכתי להודיע לאותה גויה שאינני מתחתן איתה. אבל עוד לפני שהספקתי לומר לה זאת, היא כבר ירקה עלי!!". "

     נשארתי יהודי", סיים את דבריו בהתרגשות, "בזכות החפץ חיים ורבי צבי.  בגלל ששמעתי כמה אכפת להם מדמעה של יתום"!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ט אב ה'תשע"ח

אמרו חז"ל, אין הפרנסה נקנית לא בחכמה ולא בכישרון ומעש, אלא הכל בגזירת עליון. כמה שנאמר [משלי כב, ב] 'עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה' ''.

     בספר "בינה לעיתים" מסביר את הפסוק הנאמר על פרשת המלך "וכסף וזהב לא ירבה לך ... ורם לבבך", כי ריבוי כסף דומה לריבוי דם. כשם שריבוי דם מסכן את בריאותו של האדם, כך ריבוי כסף – עשירות מרובה – מסכנת את נשמתו של האדם מישראל. במיוחד אם זורם בכסף זיהום מה כגניבה, גזלה וכד'. וכשם שריבוי דם זקוק להקזה (הוצאת דם מהעורקים לשם רפואה), כן יש צורך רב בהקזה מתאימה לצרכי צדקה וחסד לריבוי כסף. זוהי הרפואה היחידה הבדוקה והבטוחה ביותר שהכסף לא יגרום לו סחרחורת ועיוורון נפשי.

     בתורתנו הקדושה כתוב לאמר: ״ואכלת ושבעת וברכת את ד׳ א-לוקך״, וכן אמר גם הנביא (יואל ב, כו) ואכלתם אכול ושבוע והיללתם את שם ד׳ א-לוקיכם״, גם על ידי אכילה עד כדי שביעה יכולים לברך ולהלל את ד׳ א-לקינו.

     "והיה אם שכח תשכח את ה' אלוקיך ... העדתי בכם היום כי אבד תאבדון". (ח' יט'). וכהסברו של ה"חוזה מלובלין" שהקשה על הנאמר "והיה" שהוא לשון שמחה בכל מקום, ומה עניין השמחה בשכחה? והסביר: עיקר העונש הוא לא במה שהאדם חטא בשכחה, אלא משום שהוא עוד שמח בזה ומתרברב כאילו עשה דבר חכמה – חכמה כעין זו מסוכנת ומערערת את יסודות הקיום של עם ישראל...

הרגל שנרפאה בחלום ("פניני פרשת השבוע" – הרב קובלסקי, בחוקתי תשע"ח(

     קבוצה קטנה של יהודים התגוררה בדורוהוי, עיירה קטנטנה ומנומנמת בפרבר שקט במזרח אירופה.  בראשם כיהן כרבי הרה"ק רבי יחיאל (טירר) מדורוהוי זי"ע, צדיק קדוש ונשגב שהתהלך בצנעא הרחק מעין רואים. הרבי היה נכד הרה"ק בעל ה 'באר מים חיים' וה'בעל שם טוב' הקדוש זי"ע, ולימים היה חותנו של הרה"ק רבי מאיר מקרעטשניף זי"ע, ובחר לעצמו את העיירה השקטה, למען יוכל לעבוד את בוראו בהסתר.

     באותה תקופה, התגורר בעיירה בחור צעיר כבן 16 , שביום מן הימים תקפו אותו כאבים ברגליו. לא מדובר בכאבים רגילים, אלא בכאבים עזים שפשוט שיתקו אותו, ריתקו אותו למיטה. בימי ההתקף הקשים לא ידע את נפשו מכאב, לא הצליח להתרכז או לתפקד, כל כולו היה נתון בצער מכאוביו. גם בימים אחרים התקשה ללכת, תמיד נכח הכאב בכף רגלו, לא נתן לו מנוח...  לאחר שכבר התייאש מהבטחות הרופאים, מהתרופות, מהשיקויים, מעשבי המרפא ומסגולות שהעלו חרס, פסע הבחור בצעדים כושלים, תרתי משמע, אל ביתו של הצדיק רבי יחיאל, לבקש את ברכתו ועצתו. הוא שירך את רגליו הכאובות, ובכניסתו אל הרבי פרץ בבכי מתמשך, כשסיפר על הכאבים העזים העוברים עליו. הרבי בירכו וחיזקו, אך ההטבה טרם הופיעה...

     הימים עוברים חולפים, והרה"ק רבי יחיאל נסתלק לבית עולמו, מותיר את יהודי דורוהי שבורים ואבלים, ובתוכם – מיודענו הבחור שכל שיפור לא נרשם במצבו, ההיפך הוא הנכון: עם כל יום שחלף המצב הלך והחמיר, בסתר לבו כאב על שלא זכה להבטחה מפורשת מפי הצדיק כי ייוושע, על שהרבי הסתלק והותירו מיותם וכאוב...

     באחד הימים, הבחור שוהה בבית הכנסת המקומי, ולפתע – שוב התקף עז של כאב ברגליו. הבחור החל לצעוק ולזעוק, לגנוח ולהיאנח. הכאב היה חד ומפלח, כואב ומטלטל... מעומק כאבו העמוק החל הבחור קורא בקול לא לו: 'נשמה מעולם האמת שתעשה עמי טובה ותפעל אצל בורא רפואות את ישועתי, אלמד לזכותה ארבעים פרקי משניות' - - - הבחור עודו מבוסס בכאביו ובדמעותיו, אך התכוון לכל מילה בהבטחתו הנואשת. הוא קיווה שאחת הנשמות בעולם העליון תשמע את דבר הבטחתו, ותפעל עבורו את ישועתו הנכספת. וכך אכן קרה.

     מתוך כאבו וזעקותיו נרדם הבחור, והנה חלום... ובחלומו, והנה הוא ניצב בתוך בית המדרש הגדול בדורוהי , ובכותל המזרח יושב הרבי הקדוש, רבי יחיאל מדורוהי זי"ע, מעוטר בטלית ותפילין. לפתע התרומם הצדיק ממושבו, ופונה לעברו כשבידיו הוא חובק ספר משניות גדול. עוד כמה שניות הוא מתבונן במראה הנשגב, ואז הרבי אומר לו: 'בני, הלא הבטחת ללמוד 40 פרקי משניות, ואני מבקש לזכות בהם, מעתה הם שלי. וזה לך האות – בקומך משנתך תראה כי רגליך נרפאו והכאב חלף עבר כלא היה. או אז זכור ואל תשכח למלא את הבטחתך באמונה, וללמוד לטובת נשמתי ארבעים פרקי משניות!'

     אחוז בהלה ושטוף זיעה קרה התעורר הבחור משנתו הטרופה,  זכר החלום עודנו מול עיניו, המראה הנשגב בו ראה את רבו מתגלה אליו מהעולם העליון עודו עומד מולו חד כתער. בידיים רועדות החל למשש את רגליו, בוחן את כל האזור שכאב, את כל המקומות בהם התפרצו ההתקפים, אך למרבה הפליאה ולגודל ההתרגשות – אכן כן, הוא נרפא לחלוטין, אין זכר לכל הכאבים והמחושים שתקפו אותו ברגליו מזה שנים!

     למעשה, היה זה היום האחרון בו חש החסיד בכאב. מאותו יום פסק הכאב ונעלם כליל, ואותו יהודי שש שמח למלא את הבטחתו וללמוד את ארבעים פרקי המשניות שהבטיח, שהיו טובה כה גדולה לנשמתו של הצדיק, והרעיפו עליו את הרפואה לה נכסף!

     את הסיפור הזה סיפר כ"ק האדמו"ר מנדבורנה מבני ברק זי"ע, וללמדנו בא:  התורה הקדושה רצופת אהבה, אוצר של סגולות. אין סגולה כתורה, אין לומדיה כישראל. לימוד המשנה – הוא היהלום שבכתר, הפנינה שבראש התורן. לימוד המשנה הוא מפתח עוצמתי חד וכביר, שמחולל ישועות נכספות, אף למעלה מדרך הטבע.  המשנה היא הטובה הגדולה שניתן לעשות לנשמות הנפטרים זיכרונם לברכה – כי משנה אותיות נשמה . גם ברואי מטה זוכים ליטול ממנה ישועות ורפואות, למלא חופניהם באוצר בלום של ברכה.  הבה נאמץ את המשנה בלימוד קבוע מדי יום, נזכה לקבל את מתנת המשנה מדי יום, ולמלא את נפשנו באוצר תורני נצחי יקר ערך!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ה' אדר ה'תשע"ח

אין ''זקן'' אלא מי שקנה חכמה. כי ''זקן נוטריקון: זה קנה. ולכאורה, העקר חסר מן הספר, שבנוטריקון לא מזכרת חכמה. ומדוע לא נאמר שיש לכבד בקימה והדור מי שקנה נכסים. אלא ודאי שקניין נכסים אינו קניין עצמי, חיצוני הוא ועלול להיאבד ולגוז. מה שאין כן החכמה, היא היא הקניין האמתי.

אין לנו קניין אמת ברכושנו, אלא מה שהפכנוהו לקניין נצח, בצדקה ובהחזקת תורה!

    וכתב האר"י ז"ל, שכל מצווה שאדם עושה נרשמת אות אחת מכ"ב אותיות התורה הרמוזה באותה מצווה על מצחו, וכשהוא עושה מצווה אחרת נמחקת האות הראשונה ונכתבת האות של המצווה השנייה שעשה, אבל אות של מעשה צדקה אינה נמחקת לעולם, ועל כך אומר הפסוק "וצדקתו עומדת לעד". כל אחד יתאר לעצמו איך נראה מצחו, כמה אותיות ומעשים של צדקה חקוקים עליו. אוי לו לאותו אדם שבמצחו יש רק אות אחת ושאר המצח נקי...! ומכאן יסוד גדול לנותן הצדקה עד כמה צריך הוא לעשות זאת בסבר פנים יפות, ודרושה מאתו חכמה גדולה למען נתינת הצדקה באופן שהמקבל לא ייעלב ולא ייפגע.

    זהב וכסף ונחושת (כה ג) -כותב החתם סופר: זהב וכסף ונחושת, אלו הימים שבהם קוראים בתורה.     ז בשבת, ה בחמישי, ב בשני, בימות השבוע.     כ כיפורים, ס סוכות, פ פסח, פורים.     נ נרות חנוכה, חודש, (כולל ראש השנה שהוא גם ראש חודש) ש שבועות, שמיני עצרת שמחת תורה ת תעניות.. ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא.

השגחה מופלאה 'ד' (פניני עין חמד, גיליון 672)

    להלן סיפור מופלא, שהתרחש עם הרב חיים זאיד ויש בו כדי ללמדנו עד כמה האדם צריך לבלום את פיו גם כאשר הוא צודק וכיצד בורא העולם משגיח על כל דבר ועניין.. וכך סיפר הרב   : "

    הזמנתי תפילין לבני בר-המצווה במכון 'בית יוסף' בבני ברק. כשהתפילין היו מוכנות, באתי לקחת אותם. הייתי צריך למסור באותו ערב דרשה בשכונת רמות בירושלים, ולכן לא הספקתי לחזור לביתי עם התפילין, אלא לקחתי את התפילין בידיי לירושלים. הדרשה הייתה אמורה להתחיל בשעה עשר בלילה, ומכיוון שהגעתי למקום כשעה לפני הזמן, נכנסתי ללמוד באחד מבתי המדרש באזור הנקרא 'אהל יעקב'. חמש דקות לפני השעה עשר הצצתי בשעוני, ואז הבחנתי שהשעה כבר מאוחרת. קמתי מיד, החזרתי את הגמרא לארון הספרים, והלכתי למקום בו אמסור את הדרשה.

    מרוב חיפזון שכחתי את התפילין היקרות שהזמנתי לבני...ַ הבעיה הייתה, שגם מי שהיה מוצא את התפילין על השולחן , והיה רוצה להשיבם לבעליהם, לא הייתה לו אפשרות לעשות זאת, כיווןַ שעלַ שקיתַ התפילין עדייןַ לאַ היהַ רקום ַהשם,ַולאַ הכתובתַ שלַ בעליהם... בעיה נוספת הייתה, שאני עצמי לא זכרתי כלל שהשארתי את התפילין בבית-הכנסת. מיד לאחר הדרשה, שהסתיימה באחת עשרה בלילה, עליתי על קו 422 בדרכי לבני ברק... כשעליתי לאוטובוס חשתי בעייפות רבה, כיוון שגם בלילה הקודם מסרתי דרשה בצפת אל תוך השעות הקטנות של הלילה, ועדיין לא הספקתי לנוח. חיפשתי כיסא שאוכל לשבת עליו ולישון במהלך הנסיעה, והיה רק כסא אחד פנוי. התקרבתי אל הכיסא, וראיתי, שהאדם (שלא היה שומר מצוות, ה' יחזיר את כל עם ישראל בתשובה שלימה) שישב בכיסא הצמוד הניח את חפציו על הכיסא השני. ביקשתי ממנו באדיבות להרים את חפציו, כדי שאוכל לנוח, אבל הוא התחיל לצעוק ואמר: "אני תפסתי את הכיסא הזה", ולא הסכים לפנותו. מה ניתן לעשות? יש שתי אפשרויות. האחת, לפתוח במריבה ולצעוק על האיש ולומר לו, שיפנה מיד את הכיסא, אחרת המשטרה תצטרך להתערב בעניין". והאפשרות השנייה, היא - לשתוק!!! להיות מהנעלבים ואינם עולבים!!! וכך חינך אותנו המשגיח מרן ר' מאיר חדש זצ"ל, בהיותנו בישיבת חברון. לאורך כל החיים, אמר המשגיח, צריכים ללמוד את אומנות השתיקה. שאין לך דבר טוב הימנה. החלטתי לשתוק, ולא לריב עם האדם הזה, למרות שכל האנשים שהיו עדים לנעשה, אמרו לי: "למה אתה שותק לו?"... למזלי הטוב, אחד הנוסעים ירד באמצע הדרך, ואני כבר התכוננתי לשבת בכיסאו. והנה, בתחנה זו עלה נוסע נוסף, ולפני שהצלחתי להתיישב, הניח את חבילותיו על הכיסא, וכאשר ניסיתי לומר לו, שאני כבר 'נוסע ותיק' באוטובוס, ועייף מאוד, החל גם הוא לצעוק... גם במקרה זה בחרתי במידת השתיקה, למרות שנוסעים רבים שראו בעוול, הנעשה, האיצו בי לא לשתוק... כשראיתי שאין לי מקום לשבת, ומרוב עייפות הרגשתי שעוד רגע אני מתמוטט, הלכתי בלית ברירה להתיישב על ה... מדרגות, בדלת האמצעית של האוטובוס. בין כך ובין כך, עלה לאוטובוס מבקר- כרטיסים הבודק, אם כל הנוסעים שילמו על הנסיעה. והנה, כשהגיע אל האדם הראשון שתפס שני מושבים, ולא רצה לתת לי לשבת, התברר, שהאישַׁ כללַ לאַ שילם עבורַ נסיעתו... המבקר עמד להורידו מן האוטובוס, אבל אני החלטתי לעשות מעשה, וניגשתי אל הנהג, וביקשתי לשלם עבור האיש ההוא. כל הנוסעים הסתכלו עליי כעל אדם לא שפוי... לא די שלא נתן לך לשבת, אלא אתה עוד רוצה לשלם עליו?! גם הפעם לא התחשבתי בדבריהם, שילמתי עבורו, והצגתי בפני המבקר את הכרטיס והלה עזבו לנפשו. אני חזרתי לשבת על המדרגות.... מדרגות אלו הינן בגובה של הרצפה, ולפתע הבחנתי במכשיר נגן המונח על הרצפה, ומן הסתם אבד למישהו. הרמתי את הנגן, עברתי בין הנוסעים ושאלתי, האם הוא שייך לאחד מהם, אבל התשובות היו שליליות. כיוון שכך, החלטתי להאזין לדברים המוקלטים בנגן, ואולי על ידי כך אדע מי הבעלים. אני פותח את הנגן, ומתפלא לשמוע את... הרבַ חיים זאיד בדרשה. הייתה זו אחת הדרשות שהשמעתי, ימים ספורים לפני כן, בשכונת רמות. "כיוון שידעתי את שמו של המארגן, התקשרתי אליו, כדי שיברר בין באי הדרשה ההיא למי אבד הנגן. ואכן, בתוך דקות הוא חזר אליי ובישר, שאיתר את בעליו. לאחר מכן אמר לי המארגן, שהתעוררה אצלו שאלה בהלכה, וביקש להציגה בפניי. הוא מספר שלפני שעה -שעתיים עבר בבית הכנסת 'אהל יעקב' ומצא... שקיתַ תפילין שלאַ היו עליהַ שםַ וכתובת, והחליט למסור את האבדה לגמ"ח אבדות, בתקווה שגם בעל התפילין יפנה לשם, ואז תושב לו האבדה. והמארגן אומר שהתעוררה לו שאלה הלכתית האם הוא מחויב למסור את התפילין דווקא לאותו גמ"ח, או שיכול להשאירם אצלו , ולהמתין עד שמישהו יתקשר אליו. אני, כמעט שצרחתי לתוך השפופרת, שהתפילין הם שלי, ואני הוא זה ששכחתי אותם בבית הכנסת".. "והנה לפנינו", סיים הרב, "סיפור מופלא הממחיש בצורה יוצאת-דופן, עד כמה כ=93אי לשתוק ולהבליג, ולהיות מהנעלבים ואינם עולבים". שכן,ַ אםַ נתבונן,ַ רקַ מפניַ שלאַ פתח הרבַ במריבהַ עםַ האנשיםַ הללו, שתפסו את הכיסאות של האוטובוס, הוצרך לשבת עלַ המדרגות,ַ ויכלַ לגלותַ אתַ הנגן, ולשוחחַ עםַ המארגן,ַ שסיפר לו בסופו של דברַ על מציאתַ התפילין שלו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ז חשון ה'תשע"ח

 אמר הרה"ק ר' מאטיל מנעשכיז זצוק"ל "הרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי" כי היות וחשבת שזה  " מעשי" שאני עשיתי אז "קיפחתי את פרנסתי, אבל אם נבין שהכול מאת ד', אז נצליח בכל הדרך .

        ואמר הרה"ק מקלויזנבורג זי"ע שחייבים לבחון במידות שיש צדיק שהוא בעל מופת אבל אין לו מידות, והיה ב' חסידים שדיברו ביניהם על גדולת רבם, ואמר אחד שרבו גוזר והקב"ה מקיים, אמר השני זהו איני יודע על רבי, אבל דבר אחד אני יודע כן, שמה שהקב"ה גוזר רבי מקיים .

     והנה ידוע מה שהרה"ק ר' גדליה משה מזוועהיל זי"ע סיפר (וידוע שהוא היה מרוחק מגוזמאות (,   שהכיר עיר שהיה שם רק רופא אחד ורוקח אחד ,   והם לקחו סכומים גדולים, ועל כן החליטו בני העיר לא ללכת אליהם, אלא להתפלל אל ד', ואכן בשנה אחת, אף אחד לא נפטר חוץ מ ב' אנשים הרופא והרוקח .

     וכמו שפירשו את הפסוק והאמין בד' ויחשבה לו צדקה (טו, ו) ולכאורה "והאמן" צריכים לכתוב עם אות יוד, ולכן לא נכתב עם אות יוד, כי יוד ידוע שמרומז בו חכמה, ולכן באמונה אין חכמות, וזהו הצדקה שלא הלך עם חכמה אלא עם אמונה פשוטה .

אהבת חברים  ( פניני בית לוי, עלון 454)

      לילה אפל וקר היה אותו לילה של חודש טבת תק"ד. בקרן זווית שבבית המדרש "שומרים לבוקר" ישב משה חיים, עצוב. הייתה לו סיבה טובה לכך. שנים מספר חלפו מאז נשא לאישה את רעייתו מרים, אך טרם זכו בפרי בטן של קיימא .   אמנם זכו לאחר שנים רבות, בשלוש בנות, אך לגודל שברונם ,   נפטרו הבנות באופן פתאומי כחודש לאחר לידתן .   מדי פעם לגם מכוס חמין שהייתה לפניו, כמו מנסה להתחמם ולהתנחם, אך גדול היה שברו וצערו. בשולחן הסמוך ישבו משה -  יוסף הנפח, ישראל, חיימ'ל, ועוד כמה בעלי בתים פשוטים. הם ישבו ושוחחו בקול שהגיע גם לאוזניו של משה חיים, והיה להם על מה לשוחח ...   אותם ימים היו ימי התעוררות רבתי בדכנבורג, מי ניצח על התעוררות זו היה גדליה ברוך הסנדלר ורעייתו. לכאורה סנדלר פשוט היה, אך שלוש שנים בלבד מאז הגיעו בני הזוג להתגורר בדכנבורג, וכבר הספיקו לחולל שינוי רבתי בעיר, כאשר סיפר כי לאחרונה נתגלה אחד הצדיקים הנסתרים מאוהבי ישראל המפולגים, המדבר בשבחם ומורה להם דרך חדשה בעבודת השם יתברך, כשהקו המנחה את רעיונותיו הוא, קיום מצוות בשמחה ,   במידות טובות ואהבת ישראל. גדליה ברוך התכוון על הבעל -  שם-טוב הקדוש, שאורו החל לזרוח ולנגוה על פני תבל .   כעת ישב משה חיים בפינתו, ומבלי שרצה, שמע את שיחתם של חבריו, הללו ישבו וסיפרו סיפורים שונים מהבעל-שום-טוב ,   ותיארו מגדולתו כהנה וכהנה .   בשלב מסוים פתח מוכר הירקות את פיו. הוא סיפר על זוג חשוכי בנים, כבר כמעט באו בימים, שהגיעו אל הבעל-שם-טוב והתחננו בפניו שיברכם בבן זכר, ברכתו של הרבי עשתה רושם, וכעבור זמן נולד להם בן. משה חיים שמע את הדברים, ואלו הוסיפו על מכאובי לבו. מבלי אומר יצא את בית המדרש לתוך הלילה האפל .   בהזדמנות ראשונה שמצא לנכון, חזר על הסיפור באוזני מרים אשתו, והציע כי אם כזה הוא איש קדוש הצדיק היושב במז'יבוז  ',  אולי כדי שגם הם ייסעו אליו ויבקשו את ברכתו. בעצם, משה חיים לא היה בטוח שהוא רוצה לנסוע לצדיק. הוא היסס.. קיווה ..   חכך בדעתו.. התלבט ...   אשת חסד הייתה מרים. כששמעה מבעלה על מחשבתו לנסוע לבעל-שם-טוב, ציינה בסיפוק כי גם היא שמעה רבות על גדולתו ,   אך לא העזה להציע זאת כדי שלא לצערו .  לא קלה הייתה ההחלטה לצאת לדרך, מאז ומעולם לא יצא משה חיים אל מחוץ לדכנבורג. פחדו היה גדול "הדרכים בחזקת סכנה "  היה חוזר ואומר לאשתו, בד בבד עם רצונות הכן לנסוע לצדיק  .

      יום אחד נודע, כי קבוצה מתושבי דכנבורג, ורבי גדליה ברוך בראשם, מתכוננים לנסוע מז'יבוז'ה לחג השבועות, לשהות במחיצת הצדיק. משה חיים הבין כי שעת הכושר הגיעה .  בראש חודש אייר תק"ד יצאה הקבוצה לדרכה. היום הגדול הגיע .   משה חיים ומרים זכו להיכנס אל הקודש פנימה, אל חדר95 הצנוע של מאור הדורות, רבן של ישראל, רבי ישראל בעל-שם-טוב ,   בכאב לב עצום שפכו את צרתם. הם סיפרו על השנים הרבות בהן לא נפקדו, ולאחר מכן גוללו את מסכת לידת שלוש בנותיהם זו אחר זו, כאשר אף אחת מהן לא שרדה יותר מאשר זמן קצר .   הביט בהם הבעל-שם-טוב בעיניים זכות. כמו נצח נשקף מעיניו הטהורות, אך משום מה, משהו עמום היה בהן. הצדיק הביט בהם  ,  אך לפליאתם העצומה לא הגיב. לא כך תיארו לעצמם את אותו צדיק פועל ישועות, שמסייע במאור פנים לכל דורש. באכזבה גדולה יצאו מחדרו של הצדיק, ופנו לאכסניה שהוכנה בעבורם .   הם פנו לר' גדליה ברוך, וסיפרו לו את פרטי המקרה. זה ייעץ להם להמתין כמה ימים ולהיכנס בשנית .   כעבור ימים אחדים נכנסו בשנית אל הקודש, ושוב שפכו את כאבם בפני הצדיק – אך גם הפעם, הצדיק הביט בהם בעיני הבדולח שלו, ולא הגיב. כשזה קרה בשלישית, נפלה מרים על הרצפה בחדרו. מששבה רוחה אליה, פרצה בבכי שיכול היה אהבת חברים להרעיד שמים וארץ, אך הרבי עמד בשתיקתו. דרכי צדיק מי יישורן .   רבי גדליה ברוך, שעמד במקצת על סדר הליכותיו והנהגותיו של הצדיק ואת אהבת ישראל העצומה שפיעמה ברבי, הבין כי המצב רציני ביותר .  רבי גדליה ברוך אסף כמה מחבריו, מחשובי המסתופפים בצל מורו ורבו, וביחד טיכסו עצה כיצד לסייע לבני הזוג. אמנם לא היו נהירים להם שבילי שמים, אך הבינו כי אם הצדיק בעצמו לא עוזר, סימן הוא ששערי מעלה מוגפים בפני בני הזוג. לאחר דיונים, הוחלט לאסוף מניין אנשים יודעי דת ודין, ולהתענות שלושה ימים רצופים, תוך תפילה ותחינה בפני השם יתברך, כי משה חיים ומרים ייפקדו בזרע קודש של קיימא. "נראה כיצד יגיב על כך הרבי, וכיצד יסתדרו העניינים" חתם גדליה ברוך את האסיפה .   לא קל היה להם למשה חיים ורעייתו באותם ימים. הם ראו יהודים נוספים נכנסים אל הצדיק, וכל אחד מהם יוצא מצויד בברכותיו של הצדיק. לא היה גבול לייסורי נפשם .   שלושה ימים ישבו עשרה נבחרים מתלמידיו של הבעל-שם-טוב בחדר צדדי, ומתוך צום התפללו לפני היושב במרומים, התחננו בעבור זוג חשוכי הילדים שאור העולם כבה להם. הדבר נשמר בסוד, ואיש מלבדם לא ידע על סדר התעניות והתפילות שקיבלו על עצמם, מתוך אהבת ישראל מופלגת לזולתם .   בערבו של יום שלישי, עם רדת ערב, פנו להתפלל תפילת ערבית ,   תפילה שאמורה הייתה לחתום את מסכת התפילות והצומות .   עודם עומדים בעיצומה של תפילה, הגיע משרתו של הרבי והודיעם כי הרבי מזמנם לבוא לביתו לסעודת מצווה . " סעודת מצווה?" תהה גדליה ברוך בקול בתום תפילתו, "על שום מה?" המשרת משך בכתפיו. "איני יודע, רק זאת אני יודע, שלפני שעות אחדות הורה לי הרבי להכין סעודה כדת וכדין ".   כעבור שעה קלה ישבו גדליה ברוך וחבורתו סביב שולחנו הטהור של הרבי. מסביב היו גם בני החברייא קדישא, ואורחים רבים שהגיעו למז'יבוז' באותם ימים. איש לא ידע לפשרה של סעודת המצווה, כמו שאיש לא ידע – מלבד הצדיק כמובן – כי סעודה זו היא גם שבירת צום ממושך .   פניו של הבעל-שם-טוב, האירו באור יקרות. בקול חגיגי החל הצדיק לומר חידושי תורה וענייני חסידות על הפסוקים "ואהבת לרעך כמוך" "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". כטוב נפשו הטהורה של הרב, הוסיף וסיפר כמה סיפורים בעניין אהבת ישראל, ועד כמה יקרה בשמים עזרה של יהודי לרעהו. הוא האדיר בחשיבות פעולת אהבת רעים, חברים המעוררים רחמים רבים על חברם בשעת דחקו, וקורעים בעבורו גזר דין של שבעים שנה, ומהפכים את הקללה לברכה, ואת המוות לחיים ארוכים .   רבי גדליה ברוך וחבריו הבינו כעת כי סיבת סעודת המצווה טמונה בפעולתם בימים האחרונים. בשיחה עם משה חיים ורעייתו מרים, גילה את אוזנם על החלטתם להתפלל ולהפציר בעבורם: ועל כך שקורבנם, מיעוט חלבם ודמם בצום הממושך ,   התקבל לנחת רוח בשמים, וגזר דינם נקרע, כפי שהבינו מדברי הרבי. "מסתבר כי ברכתו של הרבי תפעל בעבורכם, להוריד לעולם נשמה גדולה ויקרה", סיים .   השניים, יחד עם שאר בני החבורה, חזרו לעירם, שמחים ומאמינים באמונה שלמה כי כבר בשנה הקרובה ייפקדו בבן זכר ,   חי ובריא, שיאריך ימים, ואכן, ברכתו של הבעל שם טוב, כמו גם תפילותיהם של החברים, נשאו פרי. שנה בדיוק לאחר שיצאו לדרכם מז'יבוז'ה ושלושים ושלוש שנים לאחר נישואיהם, ילדה מרים בן לבעלה, ונקרא שמו בישראל – שלמה .   שלוש עשרה שנים לאחר מכן, נסע שלמה עם אביו למזי'בוז ',   שם התברך מפי הצדיק בזיכרון טוב ובאריכות ימים ושנים. בגיל שבע עשרה השתדך עם בתו של גדליה ברוך, ומאז כונה "שלמה באשעס" על שם חמותו שנודעה בסגולותיה ובמעשיה הטובים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ט אלול ה'תשע"ז

אוכלים בר"ה פירות וירקות לסימן טוב. במס' הוריות דף ו' כתוב אמר אביי יהא רגיל למיחזי בריש שתא, פירוש לראות הסימנים,  ובמס' כריתות דף י"ד אמר אביי יהא רגיל איניש למיכל הסימנים, אם אחד חושש לאכול אחד מהסימנים, כגון רוביא שיש חשש מתולעים או שאינו אוהב אחד מהסימנים, אפשר להביאם לשולחן ורק להסתכל על זה, ולומר יהי רצון.

    אמר רבי יצחק מווארקי זצ"ל )הובא בספר מקראי קודש( זהו שאומרים ב"ונתנה תוקף" "אם ישוב מיד תקבלו". אם אדם שב בימים אלו שהם זמני תשובה, אזי "מיד תקבלו" – תשובתו נחטפת מן הידיים כסחורה מבוקשת, ומתקבלת ללא דרישות וחקירות רבות... (ומתוק האור(

      אפשר לומר על דרך המוסר כי דרך האנשים להימנע מן הצדקה באמרם שאין להם ליתן, אבל באמת הוא בהיפך, מפני שאינם נותנים - אין להם ליתן, כי הצדקה היא המפתח לשפע, ובאם זורק את המפתח במה יפתח האוצר?  וזה "כי דור תהפוכות המה" הם מהפכים הסדר, ומונעים עצמם מן הצדקה, מפני שאין להם, והיה טוב יותר ליתן ואז היה השי"ת משפיע להם כפל כפלים, אבל המה "לא אמון בם" אין בהם אמונה להאמין שבזכות הצדקה יעזרם ד' ויפתח להם אוצרו הטוב (חתן סופר(

     החכמה שבתקיעה - ״תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה״ (ראש השנה כט). בתקיעת שופר לא מלאכת התקיעה היא העיקר, אלא החכמה היא לפתוח את שערי הלבבות ולהתעורר לתשובה. (רבי בונם מפשיסחה)

     הסטייפלער זי"ע היה אומר: רואים בעלי תשובה שגם אבא ואימא שלהם היו חוטאים לה', אך שבו בתשובה מחמת הדמעות של הסבתות, הינו שהתפילות הועילו לאחר עשרות שנים. כך גם במעשים.

     השופר פיו צר ופתחו רחב, רמז מן המצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה.

     ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש (טור), ואומרים: תתחדש עלינו שנה מתוקה (אבודרהם), וכן נוהגין. (רמ"א, או"ח תקפג, א(  מה שאוכלים דבש, מובן, כיוון שהוא מתוק, אבל למה דווקא עם תפוח?  כתב בזה הגה"צ רבי נתן גשטטנר זצ"ל (שו"ת "להורות נתן" יו"ד סימן קא ( עפ"י דברי התוספות בברכות )לז, א( שתפוחים הם מכלל המאכלים שאינם הכרחיים לאדם, רק בגדר של תענוג בעלמא. וזה מה שמבקשים מהקב"ה שתהיה שנה טובה לא רק במה שמוכרח אלא בהרחבה ובהרווחה גדולה.

    יש שני סוגים בתפילה: יש התפילה ש"אדם מתחנן ומתפלל בכל יום" (כלשון הרמב"ם בהלכות תפילה פרק א, הלכה ב), שזו תפילה על הצרכים הרגילים; ויש תפילה על דבר מיוחד, כמו בעת צרה או כשמבקשים דבר שהוא למעלה מדרך הטבע. ההבדל בין השתיים דומה להבדל שבין 'ברכה' ל 'תפילה'. 'ברכה' היא מלשון 'בריכה', היינו שיש שפע במקום כלשהו, וצריך רק לפתוח את הצינור כדי שהשפע יזרום משם. זו המשמעות השנייה בשם 'ברכה', כמו "המבריך את הגפן", הנמכת הענף והורדתו למטה. אבל 'תפילה', שנפתחת ב"יהי רצון", שואפת להשיג דבר חדש, שאינו מוכן ומזומן. התפילה מבקשת ליצור 'רצון' חדש למעלה. וככל שהדבר המבוקש כרוך בשינוי גדול יותר בטבע הבריאה, נדרשים מאמצים גדולים יותר בתפילה.

אינני סוחר שמן לעגלות (דרכי מוסר(

     סיפר הגאון רבי משה רוזנשטיין זצ"ל משגיח דישיבת לומז'ה.  פעם נסע רבי משה ברכבת ופגש בחסיד מודז'יץ שסיפר לו מעשה ברבו הקדוש, חסיד אחד נכנס אל הרבי ממודז'יץ זצ"ל וביקש עצה בדבר פרנסתו,  דחאו הרבי מפניו באמרו "אינני מתעסק בהבלי עולם הזה", ויהי אך יצוא יצא החסיד, נכנס חסיד שני ושוחח עם הרבי כשעתיים, ורק בענייני פרנסה.  חזר החסיד הראשון אל הרבי ושאלו מדוע לא רצה לשוחח איתו בעניינים אלו , ואילו עם חברו טייל הרבי בארוכה בעסקי פרנסה? " אמשול לך משל", ענה הרבי, "נכנס עגלון לחנות בה מוכרים כל מיני סחורות יקרות, וביקש שימכרו לו מעט שמן לשמן את גלגלי העגלה, מיהר בעל החנות וסילקו משם, "אינני סוחר שמן לעגלות" זעק, לא נשאר העגלון חייב ותמה "מדוע לקונה שלפני נתת שמן לצורך העגלה?"  הסביר לו בעל החנות: הקונה שלפניך רכש סחורה יקרה, עליה הרווחתי סכום נכבד, לכן נתתי לו גם שמן לצורך גלגליו, לא כן אתה, אינך מבקש רק שמן, ולכן עלי להודיעך כי אינני מוכר שמן לגלגלים.  הפטיר הרבי ממודז'יץ לאותו חסיד: פלוני שואל תמיד בעצתי, בענייני חינוך הבנים, בקביעות עיתים לתורה, ושאר עניני עבודת ה', לפיכך כשבא פעם להתייעץ בענייני פרנסה, הקדשתי לו מזמני לשוחח איתו. לפי שאי אפשר לחנך בנים ולעבוד את ה' בלי פרנסה בהרחבה, לא כן אתה שבאת רק עבור פרנסה בחינת "שמן לגלגלים" לכן גיליתי לך שאינני "סוחר של שמן "! כן הדבר ברוחניות, סיים רבי משה המשגיח, אדם הקובע עיתים לתורה,  מקיים את המצוות ועושה נחת רוח ליוצרו ובראש השנה מבקש הוא את צרכיו הגשמיים, נותן לו הקדוש ברוך הוא משאלות ליבו, בכדי שיוכל לעבוד את ה', אבל מי שמבקש רק פרנסה ושוכח את העיקר, ידוע ידע שאין הקדוש ברוך הוא סוחר של פרנסות!!! 

הרבי מבארדיטשוב (סיפורי צדיקים, עלון 274)

     ערב ראש השנה בבארדיטשוב, עירו של מליצם של ישראל הרב הקדוש רבי לוי יצחק בן שרה סאשא זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, אמן. האוויר ספוג רטט של קדושה,  ערב יום הדין היום והלב היהודי עולה על גדותיו, הוא מלא הרהורי תשובה, כל אחד עושה חשבון נפש לכל השנה החולפת, ומגיע למסקנה עגומה, המאזן אינו מניח את הדת כלל וכלל, גרעון גדול בתורה תפילה ומעשים טובים.  וכיצד, תשאלו נוצר גרעון זה? פשוט מאד, פחות מדי למדנו, פחות מדי התפללנו ונתנו צדקה, ולעומת זאת, כמה רכילות ולשון הרע, וכמה עבירות קטנות וגדולות שעברנו עליהן במשך השנה השם ירחם.  ביום זה לא חיכו יהודי בארדיטשוב שהשמש יעיר אותם לסליחות, עם קריאת התרנגול קמו חיש מהר, ובצעדים מדודים כבדים יצאו אל הלילה, כדי ללכת למקווה ולטבול בו, למען היטהר לפני הסליחות. בחזרם מהמקווה מצאו את השמש שעובר מבית לבית, וקורא ליהודים לקום לעבודת הבורא, אולם כאמור לא היה לשמש הרבה לעשות, כי מי ישן בלילה כזה? אורחים רבים נהגו לבוא לבארדיטשוב לימים הנוראים, כדי לשאוב מהאווירה המיוחדת שאפפה את העיר בה חי הצדיק המפורסם הרה"ק רבי לוי יצחק בן שרה סאשא מבארדיטשוב זיע"א. בבואם עתה מהמקווה בהרגשת טוהר וקדושה, ניגשו אל ביתו של הצדיק כדי לקבל שלום ממנו, וללוותו לבית הכנסת לאמירת "זכור ברית ".

     בהיכנסם אל ביתו של הצדיק, לא מצאו אותו בחדרו . והדבר היה לפלא, רק לאחר מכן ראוהו יוצא מהמטבח,  כשבידו סל ובו בקבוק משקה, מיני מלוחים ודברי מאפה.  להשתוממותם של החסידים לא היה גבול, תארו לעצמכם, בערב ראש השנה לפנות בוקר, כשעומדים ללכת לסליחות,  במקום להחזיק בידו את ספר הסליחות והטלית, מחזיק הצדיק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב בידו סל מלא דברים טובים ומתוקים. הייתכן? אולם הרבי הקדוש לא נתן לסובבים אותו להתפלא הרבה, הבה ונלך יהודים, קרא,  והחבורה יצאה אל הלילה בחוץ שלט עדיין החושך שלטון בלי מיצרים, הכוכבים עודם מנצנצים על הרקיע, ורק פה ושם נראה אור קלוש מבעד התריסים המוגפים, מאחוריהם מתכונן עוד יהודי ללכת לסליחות. בית הכנסת הגדול היה מאור בשלל אורות, ציבור גדול של יהודים כבר ישב בפנים, אמר תהילים וחיכה לצדיק. אולם הרבי מבארדיטשוב לא נכנס לבית הכנסת הוא הלך הלאה בצעדים מהירים, והחסידים המשתוממים הולכים אחריו.  לבסוף הגיעה החבורה לקצה העיר, שם נכנסו לבית אחד,  וריח בלתי נעים של טבק יין שרף וגופות מיוזעים עמד בו,  על רצפת האדמה ישנו זה בצד זה כמו דגים מלוחים יהודים וגויים. רבי לוי יצחק ניגש אל אחת הדמויות הישנות, יהודי רזה ומצומק שעל יהדותו העידו הטלית קטן שלבש,  והכיפה הגדולה שהיתה על ראשו. הוא העירו ביד עדינה,  באמרו לו כי הוא נוחר חזק, והציע לו להרטיב את גרונו בטיפת משקה, ולהיטיב את לבו במליח ובדבר מאפה.  היהודי הסתכל על הצדיק, אך בגלל האפלה לא ראה עם מי הוא מדבר, על כן הוא נתן עליו בקולו הנרגז ואמר לו, יהודי, מה עלה בדעתך? בלי נטילת ידים לקחת משקה? מה אתה שח, איך אפשר לטעום משהו לפני נטילת ידיים,  תפילה וברכה, מה אני בעיניך גוי? רבי לוי יצחק חזר על מעשהו זה עם עוד כמה יהודים, וכולם ענו לו בסגנון זה.  לאחר מכן העיר גוי אחד באומרו לו, קום איוון ותשתה כוסית יי"ש. הגוי רק הריח את ריח המשקה, קם כהרף עין,  חטף מידי הצדיק את הכוסית והריקה בלגימה אחת, אח"כ גמר את המליח והמאפה באותה צורה, וכששוכנע שלא מצפה לו יותר הסתובב על צידו השני והמשיך לנחור. כן היה גם עם סטפאן וגריגור, וכן עם עוד כמה גויים, עד שסלו של הצדיק התרוקן לגמרי.  אז הרים רבי לוי יצחק את עיניו השמימה ואמר: ריבונו של עולם, הבט משמים וראה, יעקב כשקם מהשינה אינו חושב על צרכי גופו, אלא על צרכי נשמתו הוא אינו אוכל ושותה עד שאינו נוטל ידיו, מתפלל ומברך, ואילו עשו חוטף ואוכל. חוטף ושותה בלי נטילת ידיים, בלי ברכה. בפנים קורנות פנה הצדיק אל חסידיו ואמר להם עתה יהודים נלך ל"זכור ברית"

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/