אמרי שפר כ"ח אב ה'תשע"ח

 אסור לנו לקמץ ולהתחשבן בעת שקיים סיכוי, ולו מזערי ביותר,  שיקירינו ילמדו או יתפללו טוב יותר הודות להוצאה של רכישת ספרי קודש חדשים להתנאות לפניו במצווות.

    "את הברכה אשר תשמעו... והקללה אם לא תשמעו" (דברים יא,כ"ז-כ"ח). בברכה נאמר "אשר", לשון ודאי, ואילו בקללה נאמר "אם" – לשון ספק. כי הברכה ודאי שתתקיים, שכן באחרית הימים ישובו בני ישראל אל ה' וישמעו למצוותיו; אבל הקללה נאמרה בלשון ספק, כי הלוואי שלא יחטאו ולא תתקיים בהם קללה כלל. (פנים יפות)

     חכמה – זה לדעת את הצעד הבא. כשרון – זה לדעת איך לעשות אותו. וגדולה – זה פשוט לעשות אותו.

כאשר אני שומע את קול השמש הקורא לסליחות, מצלצלים באוזניי קול שקשוק קופת הצדקה, והקריאה צדקה תציל ממוות" (רבי ישראל מווילדניק)

דמעה של יתום (הרב שלמה לווינשטיין שליט"א)

     את המעשה המופלא הבא שמעתי מרבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל , שסיפרו בשם נין של החפץ חיים:

     למרן החפץ חיים היה חתן, רבי צבי [הירש[  לוינסון, אשר נפטר בגיל צעיר, והיה היה אדם גדול עד למאוד, עד כדי כך , שכשנפטר, רעייתו, בתו של החפץ חיים,  באה לפני אביה הגדול וטענה: "אבא, מכל הנבראים שישנם בעולם, לא מצא הקדוש ברוך הוא רק את בעלי?", אמר לה החפץ חיים: "וכי מה רצית, שבמקום זה ייקח הקדוש ברוך הוא שליש מהעולם?!" כה גדול היה האיש!

     לרבי צבי לוינסון הייתה אחות חילונית. יום אחד קרה אסון: היא ובעלה, שניהם נפטרו והשאירו אחריהם ילד יתום בן עשר.  נסע רבי צבי לבית אחותו, שם פגש את אחיינו האומלל. ארז את חפציו, כל מה שהיה בחדרו, ולקח אותו עמו הביתה,  לראדין. בבית יחד לו חדר, וסידר אותו עבורו בדיוק כמו החדר שהיה לו בביתו.  הבעיה, שהילד לא היה רגיל ללמוד תורה.  ומתוך שעמום, היה יושב ובוכה כל הזמן.  אמר רבי צבי: אין ברירה, נדאג ללמדו את אותם מקצועות שהיה רגיל ללמוד, ושכר עבורו מורה ללמוד השפה הרוסית.  מי שקרא מעט ספרים על התקופה ההיא,  יודע שאצל החפץ חיים, לימוד רוסית היה חמור מאד. הוא נלחם נגד זה רבות! והנה כאן חתנו, רבי צבי לוינסון, לוקח אליו הביתה מורה ללמד רוסית את הילד הזה!  באו אנשי העירה אל החפץ חיים והרימו קול צעקה: לימוד רוסית בביתו של גדול הדור! היתכן?!  אמר להם החפץ חיים: "רבי צבי הוא אדם גדול, והוא יודע מה שהוא עושה", ובזה נגמר הדיון.

     עברו שנים, הילד גדל, עזב את ראדין והתגייס לצבא הרוסי. לאחר כמה שנים,  ביום בהיר אחד, הוא מגיע לעירה, לבוש מדים ועטור מדליות ודרגות. התברר שהילד הקטן התבגר ונעשה קצין בכיר בצבא הרוסי.  הוא ניגש ישירות לבית האלמנה, הרבנית לוינסון [בעלה כבר נפטר], ישב ושוחח איתה כשעתיים, ובסיומן קם והלך. אף אחד לא ידע מה הייתה מטרת בואו ועל מה נסבה השיחה.  חלפו שנים וכל בני משפחתו של החפץ חיים נפטרו. נשארה רק הרבנית פייגא זקס, אשר הגיעה לאמריקה.

     בחתונת אחד מצאצאיה, נכנס לפתע לאולם אדם שהיה נראה כמו גוי, והתחיל לצעוק: "היכן פייגא" [זו הייתה הרבנית[.  היא נגשה אליו ושאלה: "במה אוכל לעזור לך?"  אמר לה: "אני הוא הבחור שגדלתי אצל רבי צבי". "הו, יופי שבאת", שמחה הרבנית, "בוא תשב איתנו". ואז הוא סיפר לה את כל סיפור המעשה: " דעי לך", כך הוא אמר, "באותו לילה שהיו האנשים אצל החפץ חיים וצעקו על כך שרבי צבי לוינסון לוקח מורה לרוסית, והחפץ חיים דחה אותם, ואמר שרבי צבי אדם גדול הוא, באותו לילה בא החפץ חיים לביתו של רבי צבי ואמר לו: "יודע אני בך שהנך אדם גדול. לכן אין לי שום טענות כלפיך. אלא ש 'תורה היא וללמוד אני צריך'.  תסביר לי בבקשה: איך קרה הדבר שלקחת מורה לרוסית ?". נענה רבי צבי ואמר: "הילד הזה הוא יתום מאבא ואימא, לא מפסיק אפילו רגע לבכות.  ואני יושב וחושב, איך יכול אני לעשות לו שיהיה לו טוב יותר כדי שיבכה פחות. לכן לקחתי לו מורה לרוסית, וזה באמת עוזר שהוא בוכה פחות".  אמר לו החפץ חיים: "אתה צודק". "אני", כך מספר אותו רוסי לרבנית, "שמעתי את השיחה הזאת של החפץ חיים עם רבי צבי, שמעתי איך יושבים שני גדולי הדור ודנים כיצד ניתן למנוע דמעה מיתום , והדברים חדרו עמוק בתוך ליבי.”

     עברו שנים, התגייסתי לצבא, ושם עמדתי בפני ניסיונות קשים, אבל היו שני דברים ששמרתי עליהם במסירות נפש: לא חיללתי שבת, ולא הסכמתי בשום אופן להתחתן עם גויה. " עד שפעם אחת העמדתי בניסיון נורא.  הייתה גויה אחת שרציתי להתחתן איתה,  אך ידעתי שאם אתחתן איתה, אנתק את עצמי מעם ישראל. ואז חשבתי לעצמי: עם שכזה, ששני הגדולים שלו מסוגלים לשבת ולדון איך למנוע כמה דמעות מיתום – עם כזה לא עוזבים ברגע. צריכים על זה שיקול דעת גדול!  החלטתי שלפני שאעשה את הצעד המכריע הזה, אלך להתייעץ. ועם מי יש להתייעץ, מי יש לי בעולם? הרבנית לוינסון!  הגעתי לראדין, ישבתי עם הרבנית וספרתי לה את סיפורי, והיא שכנעה אותי בכל כוחה לא לעשות זאת. היא אמרה לי: "היום נראה לך שיהיה לך טוב עם הגויה, אך דע לך: ביום שלא תמצא חן בעיניה במשהו הקטן ביותר, היא תירק עליך ותצעק שאתה יהודי מלוכלך. לא כדאי לך להתעסק איתה כי בסוף אתה עוד תסבול ממנה, עליך להישאר יהודי לעולם". "ואני", המשיך אותו רוסי וסיפר לרבנית פייגא, "קיבלתי את דבריה, והלכתי להודיע לאותה גויה שאינני מתחתן איתה. אבל עוד לפני שהספקתי לומר לה זאת, היא כבר ירקה עלי!!". "

     נשארתי יהודי", סיים את דבריו בהתרגשות, "בזכות החפץ חיים ורבי צבי.  בגלל ששמעתי כמה אכפת להם מדמעה של יתום"!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ג תמוז ה'תשע"ח

 אדם צריך לדעת איך לשים את עצמו במקום שרוח הבריות תהיה נוחה הימנו, כי מה שקורה פה קורה גם אצל הקב"ה, אם אדם מקבל טובת הנאה ואין הוא חש אליה הכרת הטוב או להיפך הוא מזלזל בה, הוא צריך לדעת שאין רוח המקום נוחה הימנו משום שאין רוח הבריות נוחה הימנו.

     אנו למדים עד כמה חשוב שההורים יקפידו בנתינת שם ליוצאי חלציהם בישוב הדעת ובכובד ראש מתוך חשיבות הדבר לעתיד בניהם ולהצלחתם ולא כמו אלה שלוקחים ספרי שמות שחיברו אנשים שאין להם מושגי התורה וממציאים שמות של פצצות ושל דברים מוזרים העיקר שיהיה איזה דבר חדש כאיליו מגלים איזו תעלומה ולא מבינים שבזה מאבדים את הנשמה, ואף גם זאת קוראים לבנים בשמות של בנות ולבנות שמות של בנים ועליהן נאמר בחז"ל אוי לו מי שבניו נקבות שאפילו שהם בנים אבל כנקבות ותן לחכם ויוסיף לקח להיזהר ולהזהיר אחרים ובזה נזכה שיוצאי חלצינו יהיו מבורכים ומוצלחים.

          בבראשית (לב, כט) "וַיֹאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שַמְךָ כַי אַם־יַשְרָאֵל כַי־שָרַיתָ עַם־אֱלֹהַים וְעַם־אֲנָשַים וַתוכָל", מכאן למידים עד כמה משמעות השם משפיעה על האדם, ולכן שינה את שמו בכדי שיהיה בו את המשמעות של שררה מאשר יעקב, שמשמעותו על אחיזת עקב עשיו

     'גמר חתימה טובה' – טוב – ה דברי חיים, "איחל לאחד מחסידיו ברכה בלשון זו. שאלו החסיד מה משמעות תוספת ברכה זו, הרי אמרתם כבר 'גמר חתימה טובה'? השיבו הרבי: "כל מה שהקב"ה חותם לנו הוא טוב, ברם רוצה אני שיהיה כל כך טוב עד כי גם אנו נבין שזה טוב "!

     גמרתנו מכנה את המצעים אשר האדם מניח למראשותיו, "סדיא ". הגר"י עמדין זצ"ל בהגהותיו בסוגייתנו מבאר, כי הם מכונים בשם זה משום שהם סועדים את ראש האדם, ולפיכך כינום "סדיא".

     גמרתנו מספרת על מונבז המלך אשר הוציא ובזבז את ממון המלכות בשנות הבצורת כדי להאכיל את העם. ה "בן יהוידע" כותב, כי לא לחינם נתכנה "מונבז" בשמו,  שבא לרמז על צדקותו בכך שפיזר את ממונו לצדקה.  אמור מעתה "מון"-ממון "בז" - בזבז

     גם שב ועל תעשה היא עשייה (שמואל אייזיקוביץ)

     ''גם תשובה היא מצות עשה מן התורה ככל המצות, יש אפוא לעשות תשובה בשמחה'' (רבי שלמה מראדומסק)

אומץ שמירת השבת (מתוך בנאות דשא עמ' קצב(

     היה זה בעת מלחמת העולם השנייה, כשהנאצים ימ"ש פלשו לצרפת ושליטתם הייתה מלאה, וכל איש או אישה יהודים אשר נמצאו ברחובות צרפת שלא במסגרת עבודה מורשית ע"י הנאצים היה אחת דינו להישלח ברכבות המוות לאחת ממחנות ההשמדה . אחת המתפרות הגדולות בפריז קבלה את אישורה של הממשלה להעסיק במסגרתה נשים יהודיות, וכך נשים רבות מצאו מקלט מפני הנוגשים הגרמנים. אחת מבין אותן הנשים הייתה הרבנית שטיינמן ע"ה בצעירותה בטרם נישאה לרבנו זצ"ל.

     והנה קרה דבר. הוכרז ע"י המנהל הראשי כי העבודה תימשך בכל ימות השבוע, כולל שבת. מנהל העבודה שם לב כי ישנה איזושהי תסיסה בין הנשים היהודיות, ולאחר בירור קצר העלה כי הנשים מסרבות לעבוד בשבת. מיד קם והכריז בקול תקיף: אישה שאינה מעוניינת לעבוד בשבת, שתקום עתה עם מזוודתה בידה, ותצא מהמפעל כמפוטרת מהעבודה!  הנשים היהודיות שידעו היטב משמעותה של עזיבת העבודה, כמעשה התאבדות, טבעי הדבר שהעדיפו לשתוק ולשוב לעבודה, אך להפתעת כולן, נערה אחת לא שבה לעבודתה, אלא החזיקה בידה מזוודה וצעדה בביטחון לכוון פתח היציאה. לשאלת המנהל: לאן פניך מועדות, ומדוע? –  השיבה: אינני רוצה לחלל את השבת, ועל כן עוזבת אני את מקום העבודה הזה.  המנהל הנכרי, שהתרגש מאומץ ליבה של הנערה, לא יכול היה להסתיר את רגשותיו, ופנה לעבר הפועלות: "אתן כולכן תמשכנה לעבוד בשבת, מלבד נערה זו, שהוכיחה את דביקותה לדתה באומץ בלתי יאומן – משחרר אני אותה מכל עבודה בשבת.

"כל יוצא צבא בישראל" [א, ג]. (והערב נא)

     שאלה חמורה ביותר, העוסקת בפיקוח נפש, התעוררה במהלך אחת המלחמות אצל קצין רפואה ראשי, ושלח לשטוח את ספיקו למו"ר יצחק זילברשטיין שליט"א : לכבוד הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א,  קבוצת חיילים יצאה לפעולה נועזת מאחורי קווי האויב. את הקבוצה ליוויתי אני, הרופא, וגם חובש. במהלך הפעולה, נורה אחד החיילים באזור בית החזה. נאלצתי לנתח אותו תחת אש כבדה, ולהוציא את הקליע שחדר לגופו. לאחר הניתוח, נוצר צורך דחוף להטיס את הפצוע לבית חולים, תוך כדי טיפול והנשמה כל העת. ברור היה שאם אני אלווה את הפצוע ואנשים אותו בדרך, יגדלו סיכוייו לחיות, יותר מאשר אם ילווהו החובש (שהרי הרופא יותר מיומן ומנוסה מאשר החובש) . אולם, כאן נתעוררה שאלה כבדת משקל: האם עלי להתלוות אל הפצוע, באופן שאשאיר את הכח הלוחם ללא רופא, או שמא יתלווה החובש אל הפצוע, ואני אשאר עם הלוחמים, כדי להחיש להם את העזרה הרפואית בעת הצורך, וכדי לחזקם ולעודד את רוחם ביודעם שיש עמם רופא? בברכה, ד"ר ... קצין רפואה.

     להלן תמצית תשובתו של מו"ר שליט"א: לכאורה היה נראה שעל הרופא ללוות את הפצוע הקשה העומד לפניו , ואינו רשאי להימנע מהצלתו ולחשב חשבונות על סמך העתיד שאינו קיים עדיין, כי אולי לא יפצעו חיילים נוספים ולא יזדקקו לו. וכבר חקק לנו הנודע ביהודה את פסקו המפורסם, שאין רשות לנוול מת על מנת ללמוד ממנו חכמת רפואה, עבור חולים שעדיין לא נמצאים לפנינו, מאחר ואיסורי תורה נדחים רק בפני חולה שלפנינו. וגם בענייננו נאמר כך: את החולה שהוא לפנינו הוזהרנו להציל, ולא את החיילים הבריאים, שהלוואי ולא יפצעו.  ברם, כאשר הצעתי את הדברים לפני מורי חמי, מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, חיווה דעתו כי על הרופא להישאר עם החיילים הנלחמים, וזאת משום שגם שאר החיילים הנלחמים תחת אש כבדה של האויב, מוגדרים כחולה לפנינו, ואף על פי שעדיין כולם בריאים, בכל זאת מאחר וידוע לנו ש"כזה וכזה תאכל החרב" (כי דרך המלחמה שאוכל החרב, מצודות), לכן כל החיילים הם בחזקת סכנה, ולא רק פצוע קשה זה. ובפרט שביטחונם וכושר הלחימה שלהם יגבר ביודעם שבמקרה ואחד יפצע יהיה לו ממי לקבל עזרה רפואית, ולא יאחז בהם הפחד,  שהוא עצמו סכנת נפשות, שהרי "תחילת נפילה ניסה" . לסיכום: יש לשלוח את החובש עם הפצוע הקשה, והרופא יישאר עם החיילים. ויהי רצון ולא נצטרך עוד לשאלות מעין אלו להלכה ולמעשה, אלא נעסוק בהם בבית המדרש בלבד.

     ברצוני לספר, סיים מו"ר, שלאחר שאמרתי לרופא את תשובת מורי חמי זצ"ל, שעל הרופא להישאר עם החיילים,  שאלתי אותו: איך נהגת למעשה? האם ליווית את הפצוע או נשארת עם החיילים? השיבני הרופא: לא ידעתי מה לעשות. התחלתי להתפלל לה' יתברך מעומק ליבי ולצפות לישועה, והנה אני רואה ששלחו לי מסוק ענק שאסף את הפצוע עם כל החיילים, וב"ה הפצוע ניצל עם החיילים כולם... רופא זה מסר נפשו להצלת פצועים, ו ה' יתברך העלה אותו מעלה מעלה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ט"ז סיון ה'תשע"ה

לב אחד יכול לדעת מהי האמת

     ל"בערך" אין ערך.

     לגברים תקופת האושר ארוכה יותר, שהרי, ראשית הם מאחרים יותר להינשא, ושנית הם מקדימים יותר למות.

     “לדעת תמיד לוותר! האדם לא בעל הבית בעולם הזה, יש בעל הבית לעולם!” (שמש ינון)

ואהבתם את הגר (האמנתי ואדברה(

     יש לנו משפחה ברוכת ילדים, עשרה במספר כ"י,  הבן הבכור שלנו, בן ישיבה בן 32, תלמיד חכם לתפארת, עדין ואציל מידות, אך איך אומרים הוא 'מעוכב שידוך'. בעלי ואני נכנסנו למועקה לא קטנה. 'מתי, מתי נזכה להכניס את יענקי אל מתחת לחופה?' שאלה זו לא הרפתה מעמנו בעשור האחרון, ולפעמים מנעה מאיתנו שינה. יענקי, עשה הכל כדי לזכות ולהקים בית נאמן. חבריו וידידי המשפחה, כולל כל השדכנים המוכרים - פעלו נמרצות. אך בשנתיים שלוש האחרונות פסק זרם ההצעות והפך לטיפטוף קטן ודי מדאיג. יענקי הוא ה'אלטער' (הקשיש) של ישיבתו, כל חבריו מזמן אבות לילדים. בחתונות של אחיו ואחיותיו הקטנים הוא ניצב ליד אביו ועיניו בורקות מאושר. הוא משמח ומרקיד בחתונות המשפחתיות, ואף אחד לא מסוגל לעלות בדעתו שיש לו צלקת מדממת בלב. אני אמא שלו, אני יודעת שהבחור האציל הזה הוא צדיק אמיתי שיודע להתמודד עם הכאב הפרטי שלו באופן הראוי לקנאה.

     ביום י"ח בתמוז תש"ע נחתנו, בעלי ואני, בנתב"ג לאחר טיסה מעייפת. חזרנו מארה"ב,  משמחת ברית המילה של אחד מנכדינו. יצאנו לפתח הטרמינל עם המזוודות, קנינו שתיה קלה כדי להפיג מעט את החום, ואחר כך היינו אמורים לעלות למונית ולהגיע הביתה לשנת לילה נעימה.  עודנו ישובים והנה ניגשת אלינו עלמה צעירה כבת עשרים ושואלת: 'האם את מדברת אנגלית? (לימים סיפרה לי שהגיעה שעה קודם בטיסה אמריקאית, נטלה מזוודותיה, התיישבה מחוץ לטרמינל וקראה שעה תהלים עם דמעות, התפללה שהקב"ה ישלח לה גואל ומושיע). עניתי לה 'כן, אני דוברת אנגלית'. 'אולי את יודעת היכן אוכל להשיג פלאפון מוזל?' בעלי שהקשיב לשיחה,  צלצל לידיד קרוב ובירר כיצד ניתן להשיג פלאפון כשר במחיר אטרקטיבי. שאלתי את הבחורה 'לאן פניך מועדות?' ותשובתה הפתיעה אותי מאד. ' אני לא כל כך יודעת', אמרה. תשובה מוזרה לכל הדעות. ניסיתי לשאול אותה לפרטים אחדים.  שאלתי: 'למדת בסמינר? באיזה סמינר?' 'אור נאוה' בפלטבוש. סמינר שמיועד ל'גרים'. ענתה, כשההטעמה במלה היא מלעיל. 'אה את חסידת גור?' 'כן', השיבה 'אני גיורת... רק לפני שלושה שבועות סיימתי את תהליך הגרות כהלכה'. היא גיורת ואני חשבתי שהיא חסידת גור...  

     נזכרתי שבעלי פעם סיפר לי, שהרב שמעון שוואב זצוק"ל נסע פעם אל מרן החפץ חיים זצוק"ל בהיותו בחור, כדי להתברך ממנו. שאלו הח"ח 'אתה כהן, לוי, או ישראל?' השיב הצעיר: 'ישראל'. 'אם כן' , אמר הח"ח 'דע לך שאני כהן, וכשיבוא משיח צדקנו נרוץ כולנו לבית המקדש. אנחנו הכהנים נטוהר ומיד נכנס פנימה, אבל אתם הישראלים תישארו בחוץ. וכל כך למה? שכאשר משה רבינו קרא: 'מי לה' אלי', אבות אבותי רצו אליו ועמדו לימינו, ואילו אבות אבותיך התמהמהו. אז דע לך, לכל יהודי יש לו במרוצת חייו את הקריאה הזו, המאותתת לו לא להתמהמה, לחטוף את המצווה, לא להחמיץ אותה , כי אחרת היא תתפוגג ותאבד לו לעד' . 'אתה מבין', אמרתי לבעלי, 'מדובר פה בגרת צדק בודדה שאין לה בית ומשענת... מה עושים? האם אין זו אותה בת קול החודרת עתה לאזנינו 'מי לה' אלי'? מי ירים את המצווה הזו?' בעלי לא היסס לרגע. ' את צודקת, צריך לעזור לה. אבל יש לנו ילדים בבית, צריך ליידע אותם'. הוא צלצל הביתה וסיפר לילדינו הקטנים יותר: 'אבא ואמא חוזרים עם שתי מזוודות כולל מתנות, ועם אורחת חשובה, בתו של אברהם אבינו, תקבלו אותה במאור פנים'. הילדים שמחו. לא כל יום מזדמן לארח גיורת במעוננו - זו בעצם הפעם הראשונה...

     נסענו עם שרה בת אברהם לביתנו בירושלים. הכנו לה סעודה כיד המלך והקצינו בעבורה חדר פרטי עם כל התנאים. בין לבין ביררתי ממנה את ההיסטוריה הפרטית שלה,  אחר כך התקשרתי לארה"ב ושם אימתו את כל מה שאמרה. היא צדקת גדולה וגרת צדק אמיתית', ציין בפנינו יהודי חשוב שליווה אותה במהלך הגיור.  בחצות של ליל שישי התבשרנו כי בתנו ילדה את בנה הבכור. השמחה הרקיעה שחקים, והחלטנו לארח את שרה הגיורת גם לשבת. בעלי התקשר למורו ורבו לספר לו על האורחת כדי לקבל הדרכה הלכתית. וגם עלתה שאלה של נוחות. הבת והנכד אמורים להגיע אלינו ביום ראשון לתקופה של מנוחה, והחדר של שרה צריך לעמוד לרשותם... הרב פסק לבעלי: 'אתם לא עוזבים את האורחת האמיתית עד לסידורה המלא במקום מבטחים.  חפש לה מוסד פנימייתי מתאים או משפחה אומנת.  היא חייבת לקבל קרקע יציבה. עד אז יש לארח ולתמוך בה. דע לך שבמצווה נדירה שכזו, 'ואהבתם את הגר', לא כל אדם זוכה. אל תתן למצווה לברוח.  כן נוח, לא נוח, הקב"ה אוהב גרים ומצוה אותנו להרבות עמם חסד ומאור פנים, כי גרים היינו בארץ מצרים, ותחושת הגרות והריחוק מכבידה. כל עזרה קטנה היא חסד ששווה עולם מלא. ומובטחני - סיכם הרב - שמצווה זו תביא לכם הרבה ברכה,  נאמן ה' לשלם שכר'.

     שלושה שבועות שהתה שרה בביתנו, ונתנו לה הרגשה שהיא כמו בת שלנו. ובאמת כך חשבנו. היא מצידה השיבה המון אהבה והכרת הטוב. לבסוף הצלחנו לסדר לה מוסד חינוכי מתאים שהקצה לה חדר מכובד, והוסיף לה המון תורה ויראת שמים.  הקשר בינינו היה יומיומי, ונוצרו יחסי ידידות בינה לבין בנותינו וכלותינו. בכל חגי תשרי היא התארחה אצלנו כאחת הבנות. בחול המועד סוכות פגש בעלי בבית הכנסת יהודי חשוב העומד בראש מוסד לבעלי תשובה, ושאלו לגבי שידוך לשרה. הלה השיב לו כי יש לו תלמיד בעל תשובה כשלוש שנים, איכותי מאוד, שיכול להתאים לה. אחרי תפילת ערבית ניגש בעלי לשוחח עם הבחור ומצאו כלי חמדה בתורה ובמידות טובות. יומיים לאחר מכן נערכה הפגישה הראשונה בביתנו. ארבע חמש פגישות, ונסגר ווארט בשעה טובה.  מסיבת האירוסין נערכה בביתנו באופן הכי מהודר ומכובד, עם המון חום ואהבה לזוג הצעיר.

     אודה ולא אבוש, הייתי מרוגשת מאד. ממש בכיתי מאושר לראות בת יקרה זו, שהצליחה בכוחות על לנטוש את משפחתה ואומתה, ולמסור נפש ממש על קיום היהדות... ולבחור בעניות ובדחקות כדי לקיים את מצוות התורה. במידה רבה חשנו כולנו שהיא מהוה לנו אות ומופת, והתרומה הרוחנית ששרה תרמה לנו איננה פחותה ממה שהעניקו לה.  

     ועכשיו ליהלום שבכתרו של הסיפור. שרה התארסה ביום א' בשבוע... שבוע לפני כן יענקי יצא לפגישה האחרונה עם בחורה נפלאה, והיה ווארט. באותו שבוע ביום חמישי חגגנו גם את האירוסין של יענקי.  שני אירוסין בשבוע אחד. כן, גם החתונות נערכו בסמיכות רבה. רקדנו ושמחנו בשתי החתונות, אבל כאן המקום והזמן להודות שכולנו חשנו כמשפחה,  כי למעשה שרה הגיורת זיכתה אותנו במצווה כה נעלה ונדירה, מצווה שפתחה אומנם שערים לה, אך גררה בעקבותיה פתיחת שער לזיווג הגון ומושלם לבננו בכורנו יענקי. 

 חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il