אמרי שפר א' אלול ה'תשע"ח

אין להתפעל ממופתים וניסים, אם האדם ת"ח המוכר ע"י גדולי ישראל, אז יש לשמוע בקולו.

     "דבריהם המרושעים של אחרים עלינו, לעתים קרובות אינם מתייחסים כלל אלינו, אלא הם ביטויים של רוגז ומורת רוח, שסיבותיהם שונות לגמרי" (פרידריך ניטשה).

     הרמב"ם אומר (הל' תשובה פ"ג ה"ד): "אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה"...,

     זכור את עוצמתך שאתה חלש,  זכור את העוצם שלך שאתה חושש,  זכור להיות צנוע שאתה מנצח.

''אדם כי ימות באהל" III (מעובדַ מתוךַ 'דירשו'(

     כידוע על הפסוק: ''אדם כי ימות באהל " (במדבר יט, יד (- דרשו רבותינו כי אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. להלן סיפור מופלא שיש בו כדי ללמדנו, עד כמה עלינו לנצל כל רגע בחיינו כדי לזכות עוד ועוד ללמוד את התורה הקדושה.

     במשפחה מסוימת יש סבא החולה באלצהיימר ) מדובר במחלה הנפוצה ביותר הגורמת להופעת דמנציה, כלומר המחלה גורמת להתנוונות של תאי מוח האחראים על תפקודים קוגנטיבים וגורמת לאיבוד הזיכרון לטווח קצר ולטווח ארוך וכן פוגעת בחשיבה, בריכוז, בשפה, ביכולת להבין הוראות וכו'.( וככזה אין לו כל אפשרות להשתתף באירועים משפחתיים . בעיה זו של הסב הסיבה צער רב לכל בני המשפחה, מה גם שמדובר בתלמיד חכם גדול, שהופעתו הייתה מכבדת את כל המשפחה. לקראת חתונתה של אחת הנכדות חיפשו תרופה מסוימת שתביא מזור למחלתו של הסבא. חיפשו, דרשו וחקרו ולבסוף מצאו.  לאחר בירורים רבים הגיעה לאוזנם שמועה על תרופה מסוימת, שבכוחה להחזיר את חולה האלצהיימר למצב בריאַ לחלוטין, וזאתַ לכמהַ שעותַ בלבד.  בסיכומו של עניין חתונה אינה אורכת יותר ממספר שעות בודדות, ולכן הגו בני המשפחה את הרעיון לרכוש עבור הסבא את התרופה, כדי שיהא בכוחו לשמוח עם כלַ צאצאיו.  וממחשבה למעשה, הם ביררו היכן ניתן להשיג את התרופה, וכשהגיעו לשם, נדהמו לשמוע את המחיר... מדובר היה בהון עתק של ממש, שהסתכם באלפיַ דולריםַ לכדורַ אחד !. כששמעו את המחיר, החלו חלק מבני המשפחה לסגת לאחור מהחלטתם, והתחבטו מאוד בדבר. הרי בסיכומו של עניין הכדור מועיל אך ורק למספר שעות בודדות. ולאור העובדה שמחיר הכדור מרקיע שחקים, הדיון בקרב בני המשפחה היה: האם הכדאיות בדבר עולה על מחיר הכדור וההשקעה ? לאחר ישיבה משותפת בקרב בני המשפחה החליטוַ שהםַ משקיעים את אלפי הדולרים, העיקר שהסבא יוכלַ להשתתףַ בחתונה . ואכן, הנס הזה התרחש באופן מופלא מול עיניהם. הסבאַ נטלַ את התרופה, וממשַׁ היהַ לאדםַ רגיל. אלה שידעו על מחלתו, נדהמו לראותו מתפקד כרגיל, ללא כל בעיה. פלאי השי"ת.

     הסבא זכה ב"ה להשתתף בחופת נכדתו, קיבל ברכה אחריתא, והשמחה הרקיעה שחקים. מזה זמן רב שלא זכוַ בני המשפחה המורחבת לראות את סבם משתתףַ בשמחות. והנה, זמןַ קצרַ לאחרַ החופהַ נעלםַ לפתעַ הסבאַ מהאולם !. בני המשפחה נבהלו ולא ידעו מה אירע. הם הרי זכרו שהסבא בעצם חולה קשה במחלת האלצהיימר, וייתכן, כך חששו, שהשפעתוַ שלַ הכדורַ הסתיימהַ לפניַ הזמן, ואולי גם זה בגלל 'הקוד הגבוה' של המחלה הנמצא אצל הסבא.  עוברת רבע שעה, חצי שעה, ויותר, והסבא אינו חוזר. למותר לציין שכל השמחה הושבתה, והכול חיפשו את הסבא בכל מקום אפשרי. אבל,ַלמרבהַ התדהמהַ והצער, כאילוַ 'בלעהַ אותוַ האדמה'  . משחיפשו בכל 'החורים והסדקים' של אולם השמחות, והעלו חרס בידם, יצאו בני המשפחה לחפש באזורים הסמוכים מחוץ לאולם החתונה. עד שלפתע, משפתח אחד הנכדים את דלתו של... בית מדרש פלוני, הוא מוצא לתדהמתו אתַ הסבאַ יושבַ ולומד... על אתר הוא מזעיק את כל בני המשפחה אל בית המדרש. צריך רק לדמיין את השמחה הגדולה שאחזה בהם במוצָאם את הסבא הדגול. כולם רצו במהירות לאותו בית-המדרש. אבל, מיד לאחר רגעי השמחה, שראו את הסבא הגדול, פונים הורי הכלה, בנו וכלתו אל הסבא הת"ח, ואומרים לו: ' סבא, מה קרה לך? הרי השקענו אלפי דולרים כדי שתוכל להשתתף איתנו בשמחה? ואם כן, מדוע לא תהיה איתנו באולם השמחות? כולם ממתינים לך שם בכיליון עיניים '. 'וכי אין זה בעיניך בזבוז זמן? הריַ כלַ דקהַ שהכדורַ משפיעַ עליך שווה הון עתק, ועוד מעט תחלוף השפעתה שלַ התרופה! בואַ נאַ יחדַ עמנוַ אלַ השמחה, ונשמחַ כולנוַ יחד !' אבל הסבא ממאן לקום ממקומו. הוא מביט בעיניים קמות על ההורים, ועל כל אלה שהתאספו סביבו, וניסו לשכנעו, ואומר להם: "האם בעיניכם זה נקרא בזבוז זמן? מה קרה לכם? וכיַ לאַ חינכתי ַאתכםַ במשַׁך כלַ שנותיי, שהתורהַ הקדושהַ היאַ החפץַ היקרַ ביותרַ בעולם, וכלַ מילה, שלומדיםַ בהַ שווהַ פיַ אלףַ אלפיַ אלפיםַ מכלַ דברַ אחר ?!" והוסיף ואמר: "עד שאני זוכה לכמה שעות של שקט ממחלתי , ויש בידי אפשרות להתרכז בלימוד, אתם רוצים, שאבזבז את זמני היקר ואבוא להשתתף בחתונה?".  

     הצאצאים מצדם המשיכו להפציר ולהפציר בסבא הגדול, אבל הוא דבק בהחלטתו ונשאר ללמוד ולהתעמק בתורהַ הקדושהַ בבית-המדרש. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ט אלול ה'תשע"ז

אוכלים בר"ה פירות וירקות לסימן טוב. במס' הוריות דף ו' כתוב אמר אביי יהא רגיל למיחזי בריש שתא, פירוש לראות הסימנים,  ובמס' כריתות דף י"ד אמר אביי יהא רגיל איניש למיכל הסימנים, אם אחד חושש לאכול אחד מהסימנים, כגון רוביא שיש חשש מתולעים או שאינו אוהב אחד מהסימנים, אפשר להביאם לשולחן ורק להסתכל על זה, ולומר יהי רצון.

    אמר רבי יצחק מווארקי זצ"ל )הובא בספר מקראי קודש( זהו שאומרים ב"ונתנה תוקף" "אם ישוב מיד תקבלו". אם אדם שב בימים אלו שהם זמני תשובה, אזי "מיד תקבלו" – תשובתו נחטפת מן הידיים כסחורה מבוקשת, ומתקבלת ללא דרישות וחקירות רבות... (ומתוק האור(

      אפשר לומר על דרך המוסר כי דרך האנשים להימנע מן הצדקה באמרם שאין להם ליתן, אבל באמת הוא בהיפך, מפני שאינם נותנים - אין להם ליתן, כי הצדקה היא המפתח לשפע, ובאם זורק את המפתח במה יפתח האוצר?  וזה "כי דור תהפוכות המה" הם מהפכים הסדר, ומונעים עצמם מן הצדקה, מפני שאין להם, והיה טוב יותר ליתן ואז היה השי"ת משפיע להם כפל כפלים, אבל המה "לא אמון בם" אין בהם אמונה להאמין שבזכות הצדקה יעזרם ד' ויפתח להם אוצרו הטוב (חתן סופר(

     החכמה שבתקיעה - ״תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה״ (ראש השנה כט). בתקיעת שופר לא מלאכת התקיעה היא העיקר, אלא החכמה היא לפתוח את שערי הלבבות ולהתעורר לתשובה. (רבי בונם מפשיסחה)

     הסטייפלער זי"ע היה אומר: רואים בעלי תשובה שגם אבא ואימא שלהם היו חוטאים לה', אך שבו בתשובה מחמת הדמעות של הסבתות, הינו שהתפילות הועילו לאחר עשרות שנים. כך גם במעשים.

     השופר פיו צר ופתחו רחב, רמז מן המצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה.

     ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש (טור), ואומרים: תתחדש עלינו שנה מתוקה (אבודרהם), וכן נוהגין. (רמ"א, או"ח תקפג, א(  מה שאוכלים דבש, מובן, כיוון שהוא מתוק, אבל למה דווקא עם תפוח?  כתב בזה הגה"צ רבי נתן גשטטנר זצ"ל (שו"ת "להורות נתן" יו"ד סימן קא ( עפ"י דברי התוספות בברכות )לז, א( שתפוחים הם מכלל המאכלים שאינם הכרחיים לאדם, רק בגדר של תענוג בעלמא. וזה מה שמבקשים מהקב"ה שתהיה שנה טובה לא רק במה שמוכרח אלא בהרחבה ובהרווחה גדולה.

    יש שני סוגים בתפילה: יש התפילה ש"אדם מתחנן ומתפלל בכל יום" (כלשון הרמב"ם בהלכות תפילה פרק א, הלכה ב), שזו תפילה על הצרכים הרגילים; ויש תפילה על דבר מיוחד, כמו בעת צרה או כשמבקשים דבר שהוא למעלה מדרך הטבע. ההבדל בין השתיים דומה להבדל שבין 'ברכה' ל 'תפילה'. 'ברכה' היא מלשון 'בריכה', היינו שיש שפע במקום כלשהו, וצריך רק לפתוח את הצינור כדי שהשפע יזרום משם. זו המשמעות השנייה בשם 'ברכה', כמו "המבריך את הגפן", הנמכת הענף והורדתו למטה. אבל 'תפילה', שנפתחת ב"יהי רצון", שואפת להשיג דבר חדש, שאינו מוכן ומזומן. התפילה מבקשת ליצור 'רצון' חדש למעלה. וככל שהדבר המבוקש כרוך בשינוי גדול יותר בטבע הבריאה, נדרשים מאמצים גדולים יותר בתפילה.

אינני סוחר שמן לעגלות (דרכי מוסר(

     סיפר הגאון רבי משה רוזנשטיין זצ"ל משגיח דישיבת לומז'ה.  פעם נסע רבי משה ברכבת ופגש בחסיד מודז'יץ שסיפר לו מעשה ברבו הקדוש, חסיד אחד נכנס אל הרבי ממודז'יץ זצ"ל וביקש עצה בדבר פרנסתו,  דחאו הרבי מפניו באמרו "אינני מתעסק בהבלי עולם הזה", ויהי אך יצוא יצא החסיד, נכנס חסיד שני ושוחח עם הרבי כשעתיים, ורק בענייני פרנסה.  חזר החסיד הראשון אל הרבי ושאלו מדוע לא רצה לשוחח איתו בעניינים אלו , ואילו עם חברו טייל הרבי בארוכה בעסקי פרנסה? " אמשול לך משל", ענה הרבי, "נכנס עגלון לחנות בה מוכרים כל מיני סחורות יקרות, וביקש שימכרו לו מעט שמן לשמן את גלגלי העגלה, מיהר בעל החנות וסילקו משם, "אינני סוחר שמן לעגלות" זעק, לא נשאר העגלון חייב ותמה "מדוע לקונה שלפני נתת שמן לצורך העגלה?"  הסביר לו בעל החנות: הקונה שלפניך רכש סחורה יקרה, עליה הרווחתי סכום נכבד, לכן נתתי לו גם שמן לצורך גלגליו, לא כן אתה, אינך מבקש רק שמן, ולכן עלי להודיעך כי אינני מוכר שמן לגלגלים.  הפטיר הרבי ממודז'יץ לאותו חסיד: פלוני שואל תמיד בעצתי, בענייני חינוך הבנים, בקביעות עיתים לתורה, ושאר עניני עבודת ה', לפיכך כשבא פעם להתייעץ בענייני פרנסה, הקדשתי לו מזמני לשוחח איתו. לפי שאי אפשר לחנך בנים ולעבוד את ה' בלי פרנסה בהרחבה, לא כן אתה שבאת רק עבור פרנסה בחינת "שמן לגלגלים" לכן גיליתי לך שאינני "סוחר של שמן "! כן הדבר ברוחניות, סיים רבי משה המשגיח, אדם הקובע עיתים לתורה,  מקיים את המצוות ועושה נחת רוח ליוצרו ובראש השנה מבקש הוא את צרכיו הגשמיים, נותן לו הקדוש ברוך הוא משאלות ליבו, בכדי שיוכל לעבוד את ה', אבל מי שמבקש רק פרנסה ושוכח את העיקר, ידוע ידע שאין הקדוש ברוך הוא סוחר של פרנסות!!! 

הרבי מבארדיטשוב (סיפורי צדיקים, עלון 274)

     ערב ראש השנה בבארדיטשוב, עירו של מליצם של ישראל הרב הקדוש רבי לוי יצחק בן שרה סאשא זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, אמן. האוויר ספוג רטט של קדושה,  ערב יום הדין היום והלב היהודי עולה על גדותיו, הוא מלא הרהורי תשובה, כל אחד עושה חשבון נפש לכל השנה החולפת, ומגיע למסקנה עגומה, המאזן אינו מניח את הדת כלל וכלל, גרעון גדול בתורה תפילה ומעשים טובים.  וכיצד, תשאלו נוצר גרעון זה? פשוט מאד, פחות מדי למדנו, פחות מדי התפללנו ונתנו צדקה, ולעומת זאת, כמה רכילות ולשון הרע, וכמה עבירות קטנות וגדולות שעברנו עליהן במשך השנה השם ירחם.  ביום זה לא חיכו יהודי בארדיטשוב שהשמש יעיר אותם לסליחות, עם קריאת התרנגול קמו חיש מהר, ובצעדים מדודים כבדים יצאו אל הלילה, כדי ללכת למקווה ולטבול בו, למען היטהר לפני הסליחות. בחזרם מהמקווה מצאו את השמש שעובר מבית לבית, וקורא ליהודים לקום לעבודת הבורא, אולם כאמור לא היה לשמש הרבה לעשות, כי מי ישן בלילה כזה? אורחים רבים נהגו לבוא לבארדיטשוב לימים הנוראים, כדי לשאוב מהאווירה המיוחדת שאפפה את העיר בה חי הצדיק המפורסם הרה"ק רבי לוי יצחק בן שרה סאשא מבארדיטשוב זיע"א. בבואם עתה מהמקווה בהרגשת טוהר וקדושה, ניגשו אל ביתו של הצדיק כדי לקבל שלום ממנו, וללוותו לבית הכנסת לאמירת "זכור ברית ".

     בהיכנסם אל ביתו של הצדיק, לא מצאו אותו בחדרו . והדבר היה לפלא, רק לאחר מכן ראוהו יוצא מהמטבח,  כשבידו סל ובו בקבוק משקה, מיני מלוחים ודברי מאפה.  להשתוממותם של החסידים לא היה גבול, תארו לעצמכם, בערב ראש השנה לפנות בוקר, כשעומדים ללכת לסליחות,  במקום להחזיק בידו את ספר הסליחות והטלית, מחזיק הצדיק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב בידו סל מלא דברים טובים ומתוקים. הייתכן? אולם הרבי הקדוש לא נתן לסובבים אותו להתפלא הרבה, הבה ונלך יהודים, קרא,  והחבורה יצאה אל הלילה בחוץ שלט עדיין החושך שלטון בלי מיצרים, הכוכבים עודם מנצנצים על הרקיע, ורק פה ושם נראה אור קלוש מבעד התריסים המוגפים, מאחוריהם מתכונן עוד יהודי ללכת לסליחות. בית הכנסת הגדול היה מאור בשלל אורות, ציבור גדול של יהודים כבר ישב בפנים, אמר תהילים וחיכה לצדיק. אולם הרבי מבארדיטשוב לא נכנס לבית הכנסת הוא הלך הלאה בצעדים מהירים, והחסידים המשתוממים הולכים אחריו.  לבסוף הגיעה החבורה לקצה העיר, שם נכנסו לבית אחד,  וריח בלתי נעים של טבק יין שרף וגופות מיוזעים עמד בו,  על רצפת האדמה ישנו זה בצד זה כמו דגים מלוחים יהודים וגויים. רבי לוי יצחק ניגש אל אחת הדמויות הישנות, יהודי רזה ומצומק שעל יהדותו העידו הטלית קטן שלבש,  והכיפה הגדולה שהיתה על ראשו. הוא העירו ביד עדינה,  באמרו לו כי הוא נוחר חזק, והציע לו להרטיב את גרונו בטיפת משקה, ולהיטיב את לבו במליח ובדבר מאפה.  היהודי הסתכל על הצדיק, אך בגלל האפלה לא ראה עם מי הוא מדבר, על כן הוא נתן עליו בקולו הנרגז ואמר לו, יהודי, מה עלה בדעתך? בלי נטילת ידים לקחת משקה? מה אתה שח, איך אפשר לטעום משהו לפני נטילת ידיים,  תפילה וברכה, מה אני בעיניך גוי? רבי לוי יצחק חזר על מעשהו זה עם עוד כמה יהודים, וכולם ענו לו בסגנון זה.  לאחר מכן העיר גוי אחד באומרו לו, קום איוון ותשתה כוסית יי"ש. הגוי רק הריח את ריח המשקה, קם כהרף עין,  חטף מידי הצדיק את הכוסית והריקה בלגימה אחת, אח"כ גמר את המליח והמאפה באותה צורה, וכששוכנע שלא מצפה לו יותר הסתובב על צידו השני והמשיך לנחור. כן היה גם עם סטפאן וגריגור, וכן עם עוד כמה גויים, עד שסלו של הצדיק התרוקן לגמרי.  אז הרים רבי לוי יצחק את עיניו השמימה ואמר: ריבונו של עולם, הבט משמים וראה, יעקב כשקם מהשינה אינו חושב על צרכי גופו, אלא על צרכי נשמתו הוא אינו אוכל ושותה עד שאינו נוטל ידיו, מתפלל ומברך, ואילו עשו חוטף ואוכל. חוטף ושותה בלי נטילת ידיים, בלי ברכה. בפנים קורנות פנה הצדיק אל חסידיו ואמר להם עתה יהודים נלך ל"זכור ברית"

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

נקודה שבועית, פרשות "בהר"-"בחוקותי", ה'תשע"ז

בפרשתנו השבת נקרא על מצווה מיוחדת, מצוות היובל: "וְקִדַּשְׁתֶּ֗ם אֵ֣ת שְׁנַ֤ת הַחֲמִשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּקְרָאתֶ֥ם דְּר֛וֹר בָּאָ֖רֶץ לְכָל-יֹשְׁבֶ֑יהָ יוֹבֵ֥ל הִוא֙ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ אֶל-אֲחֻזָּת֔וֹ וְאִ֥ישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּ֖וֹ תָּשֻֽׁבוּ".

מצווה זו לפי מסכת ראש השנה כוללת מספר חוקים ושלוש מצוות: תקיעת שופר, שילוח עבדים ושמיטת קרקעות.

בזמן שקיימו את המצוות האלה יש לקיים גם את האחרות כגון "לא תקצורו, לא תזרעו ולא תבצרו נזיריה ועוד.

הגלות לפי התורה באה על עוון שלא קיימו מצוות יובל ומצוות שמיטה. הגלות לפי הדין אפילו משחררת מקיום מצוות אלה וכתב על כך הרמבם בהלכות יובל: "משגלו שבט ראובן גד וחצי שבט המנשה בטלו היובלות, שנאמר "וקראתם דרור לכל יושביה" - בזמן שיושבים עליה.

משך חכמה מסביר כשהארץ שלכם אז היא גם של ה' אולם כשאין ישראל יושבים על אדמתם גלתה גם שכינה עימהם.

הרמב"ן מפרש בדרך אחרת. לדעתו המילה "דרור" מורכבת מ"דור הולך ודור בא". גם המילה יובל לדעתו היא מלשון המילה הובלה.

הכל שב באמצעות מצווה זו אל שורשו הראשון שהוא הקדוש ברוך הוא.

רבנו בחיי מפרש את המילה "יובל" מלשון "ועל יובל ישלח שורשיו" כי על ידו נקשרים הדורות והנבראים בשורשם הראשון.

אברבנאל בפירושו אומר שמצוות יובל ושמיטה באות להזכיר שני חסדים גדולים שעשה לנו הקדוש ברוך הוא: שבת בראשית אחרי בריאת העולם ומתן תורה חמישים יום אחרי יציאת מצרים.

חמישים שנה של יובל מסמלות חמישים יום ההם. לכן באה תקיעת שופר בתחילת שנת היובל להזכיר "כי במשוך היובל המה יעלו בהר". ה' ציווה שנהיה חופשיים ביובל כמו ביציאת מצרים וכן שלא נזרע כדי שנזכור כי הלכנו בארץ לא זרועה.

קבלת התורה אחרי ספירת 7 שבועות נועד להזכיר לנו את חידוש העולם על ידי אלוקים שברא עולם בשישה ימים ושבת ביום השביעי.

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר ט' אלול ה'תשע"ו

 

 "אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו,  כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל,  הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה"..., (הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד)

     בני האדם מתפללים "והערב נא ה' א-לוקינו את דברי תורתך בפינו... והאר עינינו בתורתך" ומיד הם פונים לעסקיהם ...  ונשאלת השאלה: ואיך יעריב ה' לך את תורתו אם אתה בכלל אינך לומד? ויאיר את עיניך? 

     העיקר הוא לבטוח בה' שישלח לנו את ישועתו במהרה, בדרך ובצורה שהוא יתברך רואה לנכון. 

     חז"ל אומרים: "טוב אחת בצער - ממאה שלא בצער". כלומר טובה מצווה אחת, לימוד תורה אחד, שאדם מצטער בו - יותר ממאה אחרים קלים יותר. מי שטרח והתייגע בעמל המצוות בוודאי יהיה שכרו רב עצום לפי הצער שחווה בקיומן...

יום צום באמצע השנה (הרב יחזקאל שובקס)

     ראשון הוא התעורר, לאחריו התעוררה רעייתו. הם התבוננו בבהלה מסביבם. הכל היה מוצף באור חזק. מבחוץ נשמעה המולת ילדים. האם השמש זרחה היום מוקדם מאשר בכל יום?  קשה לחשוב כך.  האפשרות השנייה מפחידה הרבה יותר. האם ייתכן שהתעוררו היום מאוחר? אוי ואבוי, עשרים שנה לא קרה להם דבר כזה.  מלבד ביום השבת, שישה ימים בשבוע הם מתעוררים מוקדם בבוקר עוד לפני עליית כוכב השחר.  לאחר ההלם התיישבו שניהם ליד השולחן לדיון רציני בעל משקל.

     ילד בן אחד עשר היה אליאב כאשר ביקש מאביו שיקנה לו בגד דומה לשמלתו של הילד השכן המצרי. אביו נבהל לשמע הבקשה. " הלא תדע - הגיב האב בחרדה - אנו היהודים איננו מתלבשים כמו הגויים. זה דבר חמור מאוד!"  אבל אליאב היה עקשן, הוא המשיך להפציר באביו בכל עת מצוא. אביו שהיה חלש אופי יותר ממנו, נעתר לו בסוף, אבל בתנאי קודם למעשה, לאמר: "מותר לך ללבוש את הבגד בבית, גם בחצר האחורית, אבל בתנאי שאף אחד מבין אחינו היהודים לא יראה אותך הולך עם הבגד הגויי הזה" . באחד הימים שמע אביו כיצד אליאב מדבר עם שכנו בשפה המקומית. הוא נחרד. "מה קורה איתך, אליאב? זו שפת הגויים! אנו שומרים על טוהר הלשון". אליאב פחות נבהל מאשר אביו. " אבא! אף אחד לא שומע אותנו מדברים". האב לא היה שבע רצון, אבל בסוף פלט משפט בסגנון: "היזהר היטב שאף אחד מבין אחינו היהודים לא ישמע אותך משוחח בידידות עם חברך המצרי" . כאשר גדל והיה לבן עשרים נשא אישה צעירה וכשרה. בחודשיים הראשונים לא הכירה אותו כלל. כלפי חוץ נראה ירא וחרד על כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה במעמד הר סיני, אבל באחד הימים ראתה אותו אוכל חתיכת בשר שלא הופרש ממנה גיד הנשה. היא נחרדה מן המראה. אבל הוא הרגיעה מיד: "אלו דברים שלעולם לא אעשה אותם בחוץ". היא לא הבינה את הדבר.  אין 'בחוץ' ואין 'בפנים', הרי מלוא כל הארץ כבודו.  היא לא הבינה, אבל השנים עשו את שלהן.

     באחד הימים יצא קול במחנה: מחפשים דיינים אשר ישבו על מדין לימינו של משה וישפטו את העם.  אליאב הציע את עצמו. לפי דעתו ולפי דעת שכניו וחבריו הוא בהחלט עונה על כל הקריטריונים הנדרשים: "אנשי חיל, יראי א-לוקים, אנשי אמת, שונאי בצע". בדינים ובמשפטים שלט היטב,  וגם יראתו קודמת לחוכמתו. במהרה נבחר לשמש כאחד מ 'שרי המאות' - תפקיד מכובד למדי.  רק שני אנשים בעולם, הוא ורעייתו, הכירו את הסוד.

     מה שהעיב עליהן כל השנים הייתה פרשת המן. לא הפרשה בתורה אלא הפרשה הקשה התלויה במן. אותו לחם מן השמים הרי נשלח לכל אחד מעם ישראל לפי דרגתו הרוחנית. יראי הא-לוקים והצדיקים הנשגבים זכו שהמן נפל קרוב לפתח אוהלם מבלי שיצטרכו לטרוח כלל. האנשים הפשוטים בעם, אשר הקפידו ודקדקו על כל תג ותג בתורה, זכו שהמן נפל מן השמים במרחק כמה אמות, בטרחה קלה יצאו ולקטו את המן. אבל הרשעים ופושעי ישראל לא זכו, ואצלם היה המן נופל במרחק רב מאוד,  כדי שיצטרכו לשרך רגליהם מדי בוקר בבוקרו ללקט את המן ולהביאו הביתה.  אליאב היה שייך לקבוצה האחרונה.  זה יכול לכאורה להיות תחילת הסוף שלו, אבל הוא התחכם על כך.  מדי בוקר היה מתעורר מוקדם בטרם עלות השחר, מתלבש ומתארגן ויוצא לדרך. מסביב שררה דממה, המחנה כולו שקוע היה בתרדמה עמוקה. שום זיז לא נשמע. בצעדים שקטים היה צועד צעד אחר צעד עד למרחק רב מביתו. שם היה יושב וממתין לנפילת המן. לאחר מכן היה מלקט הכל לתוך תרמיל גדול של עור. וכך נשרך בדרכו חזרה לביתו עם התרמיל על שכמו. במרחק קצר ממש מן הבית היה שופך את תכולת התרמיל כולו.  בבוקר כאשר השכנים קמו ללקט את המן הבחינו כיצד המן מונח קרוב מאוד לפתח ביתו של אליאב, והיו מרכינים ראשם ביראת הכבוד. הם חשו זכות גדולה שזכו להתגורר סמוך ונראה לביתו של צדיק נשגב כל כך.  באמצע היום אף היו מגיעים ליטול עצתו ולקבל ברכתו, והיו בטוחים שכל מילה ומילה אשר יוצאת מפיו, הרי הוא בבחינת 'שכינה מדברת מתוך גרונו '. במהלך עשרים השנה שחלפו היו כמה תקריות קשות. כמו, למשל,  כאשר תוך כדי צעידת במחנה ותרמיל המן על שכמו, הבחין לפתע כיצד עמוד הענן מתרומם כלפי מעלה. היה ברור שתוך שעה קלה יישמעו החצוצרות במחנה ואלו יעירו את כל תושביו. במהרה פתח במרוצה מהירה כאשר תרמילו מוסתר מתחת לשמלתו. כמה משכניו ראוהו רץ במהירות במחנה, ואלו נטו לחשוב שהוא חוזר כעת מלימוד לילי עם משה רבנו בעצמו.  אבל מה שקרה היום, עוד לא קרה להם מעולם. הם התעוררו מאוחר. כל השכנים כבר מסתובבים בחוץ, והמן שלו עדיין מחכה במקום נפילתו מן השמים . מה עושים כעת?  הרי ברגע שייצא ללקט את המן יראוהו כולם בבושתו. אוי לאותה חרפה ואוי לאותה כלימה.  בסופו של דבר נפלה ההחלטה המשותפת: היום לא מלקטים את המן! המשמעות של ההחלטה, כמוה כהכרזה על צום. אם אין מן אין אוכל, כי הרי לעולם אי אפשר היה לשמר את המן של יום האתמול. היה שווה להם לצום, אבל העיקר לשמור על הכבוד המדומה.

     נאמר בפרשתנו: "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן" . שואלים המפרשים, אם האכילך את המן אם כך לא הרעיבך?  הכיצד מסתדר המשך הפסוק עם תחילתו?  מליצי המליצות היו מפרשים אותו כך: כן, כן, גם אוכלי המן נאלצו לפעמים לצום, בעיקר אלו מן הסוג של אליאב.

 החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/