אמרי שפר ט"ז תשרי ה'תשע"ט

אומר היה רבי מאיר מפרמישלאן זצוק"ל על המשנה במסכת סוכה: "המצטער פטור מן הסוכה". המצטער – הנמצא בצרה,  פטור מן הסוכה – הסוכה פוטרת ומצילה אותו מכל צער ויגון. שהרי מהותה היא אמונה בה' ובתורתו, ובזכותה ניצולים מכל צרה וצוקה.

     גם בני אדם שאין בהם לא טעם ולא ריח בכל זאת אפשר לנטוע בהם תורה ויראה, וזאת על ידי חיבורם לצדיקים ולבעלי החסדים, לאתרוג ללולב ולהדס, כך קולטת הערבה את ריח הנפלא שלהם, כאדם הנכנס לחנות בשמים ונקלט בגופו הריח הנפלא , לְרֵיחַ שמָנֶיָך טוֹבִים שמֶן תּורַק שְמֶך עַל כֵן עֲלָמוֹת אֲהֵבּוָך (שיר השירים א, ג), והופכת להיות חלק בלתי נפרד מהם.

    הרה"ק מראפשיץ זי"ע שכח פעם את יום היארציי"ט של אמו ע"ה, בלילה באה אליו אמו בחלום ואמרה לו, על הקדיש אני מוחלת לך, על הדלקת הנרות אני מוחלת לך, וגם על לימוד המשניות אני מוחלת לך, אבל על המיני תרגימא ויי"ש שאתה נותן בביהכנ"ס ביום היארציי"ט למתפללים – על זה אינני מוחלת לך...

     ישנן בסה"כ שתי מצוות שמקיימם האדם בכל גופו, מצות ישוב ארץ ישראל ומצות סוכה, ודבר זה רמז דוד המלך בתהילים )פרק ע"ו פסוק ג'( וַיְהִי בְשָלֵם סֻּכוֹ ומְעוֹנָתוֹ בְצִיוֹן, "וַיְהִי בְשָלֵם"- מלשון שלימות,  שמקיימה בכל גופו, "סוכו"- זו מצות הסוכה, "ומְעוֹנָתוֹ (מלשון מעון-מגורים(  בְצִיוֹן"- שגר בציון הלא היא ארצנו הקדושה )משמיה דהגאון מווילנא זצוק"ל(.

הסנדק II (להגיד(

     נכנסו אל בנו של הסטייפלער - רבי חיים קנייבסקי שליט"א, בן ואביו - הבן בעל תשובה והאב שעדיין אינו שומר תורה ומצוות, להזמינו לשמש כסנדק בברית של הבן הנכד.  השיב ר' חיים: "לא, אתה תהיה הסנדק" והצביע על הסב. " מה, וכי אני אהיה הסנדק, וכי אני ראוי לכך?!" " אני רואה על הפנים שלך קדושה, אתה צריך להיות הסנדק" פסק ר' חיים את פסוקו.  הסב היה הסנדק.

     אחרי הברית הוא התחיל לחשוב "למה הרב אמר עלי קדושה, וכי אני קדוש?!"  הרהר בדעתו ובמעשי חייו, והבין... וגם התעורר ושב בתשובה שלימה.  מה הבין ומה נזכר?  הוא חיפש בהיסטוריה של חייו. ומצא. מעשה שהיה.

     היה זה עשרות שנים קודם לכן כאשר עמד להינשא בקיבוץ לפני החתונה קראה לו המיועדת להיות אשתו (הסבתא של הרך הנימול ואימו של אבי הבן) לשדה בפאתי הקיבוץ, ואמרה לו כך: אספר לך. אני הרי ניצולה מהשואה כפי שאתה יודע. ואיך ניצלתי? נסעתי יחד עם אבא ואימא ברכבת בדרכנו לאושוויץ. בנסיעה כבר חששנו כולנו כי אכן אנו בסוף החיים. באחד הרגעים אימא התייפחה בבכי ואמרה לי: אנו צועדים לקראת המוות, רצוני לזרוק אותך מחלון הרכבת, רק כך אולי תזכי את להישאר בחיים, ויישאר מאיתנו זכר. ובכן, אמרה אימא "בשעה שהרכבת תאט באחד מעיקולי הדרכים אשליך אותך" באותה שהיא בכתה עוד ואמרה : "וכאשר תזכי להישאר בין החיים תחיי בנעימים, תתבגרי, וגם תזכי לבוא בברית נישואין, קודם לכן תשאלי יהודים מה זה טהרת הבית היהודי,  \ שהיא חובה של יהודים".  והשלכתי. והגעתי עד הלום.

     לפני כמה ימים שאלתי את מזכירת הקיבוץ מה זה טהרת הבית? היא אמרה בזעם "סתם כלום", לכן מהכעס שלה, אדרבה, הבנתי כי אני צריכה לברר והלכתי לשאול רב דתי, נסעתי לעיר ושאלתי, והרב כן הסביר לי ברור מה החובה של התורה. ועתה, אם אתה מסכים שנשמור על צוואת אימי, טוב, ואם לאו - לא אתחתן!" כך אמרה.  לאחר שלושה ימים נתתי את הסכמתי וכך התחתנתי. וכנראה משום כך ר' חיים ראה עלי מעט קדושה, ולכן זכיתי לבנים ונכדים, ואני מכריז בזאת,  כי גם אני שב עתה בתשובה ואזכה לשמור שבת ושאר תרי"ג מצוות. נורא ואיום. ע"כ המעשה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ב תמוז ה'תשע"ח

״אי אפשר לשום אדם בעולם, לבוא אל התקווה הטובה, כי אם ע״י צער וייסורים ומרירות גדולה, שהיא בחינת אבלות שמתאבלים ומצטערים על חורבן בית המקדש. אבל גם כשמצטערים על החורבן, ובפרט על כך שאנו רחוקים מהקב״ה, גם אז אסור לאדם להישאר בזה ח״ו, אלא עליו לחזק את עצמו ולהתנחם, שבוודאי נזכה לצאת מהגלות לאור גדול״.  (הרה״ק רבי נתן מברסלב זי״ע (ליקוטי הלכות ביצים ה))

     אמר רבי אברהם יעקב (השני) מסדיגורא:  מכל ההמצאות החדישות למדתי: מהרכבת – שהמאחר רגע אחד עלול לאחר את הכול, מטלגרף – שכל מילה שווה כסף, ומהטלפון – ששומעים שם את אשר מדברים כאן.

     "כשיש קושיה אחת בסוגיה, מתרצים תירוץ אחד, שתי קושיות-שני תירוצים, אבל כשישנן כבר שלש קושיות ויותר בסוגיה-צריכים ללמוד את כל הסוגיה מחדש" (בשם ר' חיים מבריסק) 

     "ליצר משפחת היצרי, לשלם משפחת השלמי " בדרך שאדם רוצה לילך,  מוליכין אותו, - "ליצר" אם הוא רוצה ללכת בדרכי היצר-הרע, "משפחת היצרי" אז יש לו חברים רעים. אבל "לשלם", אם רוצה להיות בשלמות, " משפחת השלמי" צריך שיהיו לו חברים טובים.

התפילין שנשכחו ברחוב. (תודתי לרב יוסף יצחק חיטריק מצפת על הבאת הסיפור)

ידידי הרב מאיר קפלן הוא שליח הרבי באי ונקובר שבקנדה. הוא הקים באי בית חב"ד לתפארת אבל מאפיה של סופגניות טריות עדיין לא קיימת באי, כך שכשהגיע חג החנוכה והוא רצה להגיש לאורחיו סופגנייה חמה ומתוקה, הוא נאלץ לחשוב על דרכים לעשות זאת.

במרחק שעתיים וחצי מהאי, בעיר ריצ'מונד, יש מאפיה בכשרות מהודרת. כדי להגיע מריצ'מונד אל האי, יש לקחת מעבורת. הרב קפלן ביקש מיהודי שהיה אמור להיות בריצ'מונד בין כה וכה לאסוף שלוש מאות סופגניות טריות ולהביא אותם לכבוד המסיבה. אלא ש-24 שעות לפני המסיבה היהודי התקשר והתנצל. "בסוף אני לא אוכל להביא את הסופגניות" הוא אמר.

מה עושים?

הרב קפלן לא חשב פעמיים, והחליט לנסוע בעצמו. מה זה חמש שעות של נסיעות הלוך-חזור בשביל להמתיק ליהודים את שמחת החג? הוא לקח את המעבורת האחרונה שיצאה בלילה, ישן אצל השלוחים בריצ'מונד, ועם בוקר התפלל, מיהר למאפיה לאסוף את הסופגניות ותפס את המעבורת בדרך חזור.

ופתאום הוא שם לב שהתפילין שלו נעלמו. איפה הם יכולים להיות? הוא נזכר שכשהעמיס את הסופגניות ברכב, הוא הוציא את התפילין כדי לפנות מקום ולסדר את הבגאז', וכנראה שהתפילין נשארו שם ליד המאפיה! הוא התקשר למאפיה. "כן, באמת ראינו את זה כאן לפני איזו שעה בערך, תן לנו לבדוק... עוד רגע... אנחנו לא מצליחים למצוא אותם. הם היו כאן, אבל מישהו כנראה לקח אותם... אנחנו נורא מצטערים".

מי שהצטער באמת היה הרב מאיר. הוא לא הפסיק לגעור בעצמו איך הוא הרשה לעצמו לשכוח את התפילין כך סתם, ברחוב העיר. למזלו, היו לו עוד זוג תפילין בעיר כי בנו עמד לחגוג בר מצווה בקרוב, אבל אובדן התפילין כאב לו מאוד.

כמה ימים לאחר-מכן הוא מקבל שיחת טלפון מפתיעה מאדם בשם ג'ואן בעל מבטא מקסיקני. "זה הרב קפלן? מצאתי את התפילין שלך!" "באמת? תודה רבה לך" התרגש השליח. "אני מוכן לשלם לך שתשלח את זה בדואר ישיר ומהיר מריצ'מונד אל האי". "זה בסדר" הגיב ג'ואן. "דווקא ייצא לי להיות באי בעוד כמה ימים, הייתי רוצה לפגוש אותך ולתת לך את התפילין באופן אישי".

ובכן, קוראים וקוראות יקרים, אתם יכולים לנחש מה היה סוף הסיפור?

אחרי שג'ואן הגיש לרב קפלן את התפילין, הסביר לו השליח מדוע הן כל כך חשובות לו. הוא אמר לו שזו מצווה שכתובה בתנ"ך ושאי-אפשר לרכוש תפילין חדשות באיזור. להפתעתו, ג'ואן ידע מה זה תפילין כי... סבתא רבתא שלו הייתה... יהודיה! וכן, מצד האימא, ולא, הוא לא ידע שלפי היהדות הוא נחשב ליהודי גמור.

ג'ואן הניח תפילין לראשונה בחייו. יהודי חזר אל המקורות בזכות זוג תפילין אחד שנשכחו ברחוב.

אחד מיסודות תורת החסידות הוא ההשגחה הפרטית שבורא העולם משגיח על כל אחד מאיתנו. לכל דבר יש סיבה, שום דבר לא קורה במקרה, ובכל מנהרה מסתתר אור גדול.

הלוואי שתמיד נראה את השגחתו הפרטית של הבורא בחיינו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ח שבט ה'תשע"ז

     אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן" )כ"א י"ט(. על הפסוק "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך" )דברים ל"ג י"ח(, אמרו חז"ל כי שניהם עשו שותפות ביניהם, זבולון יעסוק בסחורה ויששכר ילמד תורה, וישפיעו זה לזה. וזה רמז הפסוק: "אם יקום והתהלך בחוץ" היינו זבולון מתהלך בחוץ במשא ומתן ואינו עוסק בתורה, "על משענתו" שהוא נותן משען ליששכר שיוכל לעסוק בתורה, "ונקה המכה" לא ייענש על עוון ביטול תורה כי טענת משענת מצדיקה אותו, אולם זאת רק בימות החול, אבל "רק שבתו" בשבת קודש חייב זבולון בעצמו לעסוק בתורה "יתן" מלשון 'תנו רבנן)'. טל חיים(

     אם כסף תלווה. מרגלא בפי חסידים הראשונים שסעודת מלוה  מלכה מסוגל לפרנסה ולעשירות, ויש רמז לכך בפ', אם כסף, אם   תלוה את עמירצונך שיהיה לך כסף, תשב ותקיים מצות סעודת מלוה מלכה ברוב עם הדרת מלך  . (כרם שלמה- טענקא)      

       אם עשיר בודק מיהו עני הראוי באמת לקבל צדקה, עלול גם הקב"ה לבדוק אם העשיר ראוי באמת לקבל את העושר" (רבי חיים מצאנז)

      ד' פרשיות על דרך המוסר, שקלים - צריך לשקול את מעשיו. זכור - צריך לזכור את ה'. פרה - צריך לטהר את עצמו. החודש - צריך לחדש את עצמו.

     ונקה המכה. פירוש שיוצא מבית הסוהר, שהדין הוא שהמכה את חברו צריך להיות בבית הסוהר עד שהחולה יבריא, ואם החולה הבריא והתהלך בחוץ, אז צריך לשלם חמשה דברים נזק צער ריפוי שבת בושת, וזה הפירוש ונקה המכה. ושואלים בעלי המוסר הלא גרם לו ביטול תורה, ולמה כתוב ונקה המכה, ומתרצים שכאן מדובר "והתהלך בחוץ" שהנחבל מסתובב בחוץ ואינו לומד, ולא גרם לו ביטול תורה, שעל עוון ביטול תורה אין שום תשלומים.

     ורצע אדוניו. ולמה מרצע, לפי שמרצע בגימטריא ארבע מאות, אמר הקב"ה אני הוצאתי אתכם משעבוד ארבע מאות שנה ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים וזה הלך וקנה אדון לעצמו, לפיכך ילקה במרצע.

     ושחד לא תקח. חז"ל אומרים למה נקרא שוחד, מלשון שהוא חד,  שהמקבל שוחד נהיה ידיד רק של צד אחד. כתוב בזוהר למה נקראים "סנהדרין" מלשון "שונא דורון" -שונא מתנות, דהיינו שונא שוחד.

    כך הוא סדר רפואות בישראל – ״בורא רפואות, נורא תהילות, אדון הנפלאות״. ראשית כול ״בורא רפואות״, להתייעץ עם רופא ולקחת תרופות; לא עברה המחלה, ״נורא תהילות״ – לומר תהילים; ואם הורע המצב, ״אדון הנפלאות״ – לא להתייאש ולצפות לפלא ולנס. (עיטורי תורה)

הברכה שהצילה.. (מתוק מדבש)

     באחד הסמינרים החשובים בירושלים התקיימו שיעורי  חיזוק בענייני 'ברכות', כל אחת מן הבנות קיבלה קבלה מסוימת, שתיים מבנו הסמינר קיבלו על עצמן שלא לברך שום ברכה אלא אם כן יש לידם אדם שיענה אמן על ברכתן. הדבר לא תמיד הסתדר, שכן ישנם פעמים בהם את נמצאת לבד ורוצה לטעום דבר מסוים אך אין מי שיענה אמן, אבל הן החליטו לעמוד בזה בגבורה. לאחת מן הבנות היה קושי נוסף, כיון שהסמינר בו היא למדה נמצא במרכז ירושלים היה עליה לצאת מוקדם בבוקר מביתה. היא הייתה רגילה לשתות משקה חם לפני 
יציאתה ובשעת בוקר זו עדיין בני הבית ישנים ולכן לא היה מי שיענה אחריה אמן מי שנחלץ לעזרתה היה אחיה הקטן אבריימי... אבריימי היה ילד חביב אך שובב כלל לא קטן, הוא פנה 
לאחותו והודיע לה כי הוא יהיה מוכן לקום בכל בוקר ולענות לה את ברכתה ואכן הדבר נמשך מידי בוקר.

     בוקר אחד הבת קמה, מארגנת את חפציה ולפני יציאתה היא מכינה את המשקה החם אך היא לא רואה שאבריימי טרח להגיע למטבח.'אולי הוא ישן עדיין?' היא הולכת לחדרו אך מיטתו ריק היא מחפשת אחריו בכל הבית ולא מוצאת אותו. לפתע היא שמה לב כי חלון חדרו של אבריימי היה פתוח ואז היא נזכרת שלעיתים אבריימי היה מנסה לטפס דרך החלון על גג ביתם, כאשר בכל פעם אמו הייתה מבחינה בכך ומונעת ממנו את הטיפוס המסוכן. היא עולה על הגג, למרות הקור הירושלמי העז בשעת בוקר זו, ובעומדה על הגג היא מסתכלת ימינה שמאלה וקוראת 'אבריימי' 'אבריימי', לפתע היא שומעת אותו עונה לה: 'אני כאן'... היא רצה לכיוון קצה הגג והנה היא מבחינה בשתי ידיים קטנות המבצבצות להן מעבר   ונשאר תלוי לו למעקה ...

     מה שהתברר הוא שאבריימי ניסה לרדת מן המעקהבין שמים וארץ... הוא ניסה לעלות אך ללא הצלחה כוחותיו אזלו ועוד רגע הוא צונח למטה מבלי לדעת מהיכן היא שואבת את הכוחות לכך, הושיטה את ידיה אל מעבר למעקה ומשכה בכח את הילד 
הקטן אל קרקעית הגג ושניהם נכנסו לבית החם...דקות ארוכות חלפו עשהצליחה להתאושש מהבהלה שאחזה בה, היא התקשתה לחשוב מה היה קורה אילו היא הייתה מגיעה שניה אחת מאוחר יותר...

     מן הצד עמד אבריימי הקטן כשהוא מביט באחותו בעיניים מושפלות, הוא חש כי התנהג שלא כשורה ולבו התמלא בחרטה, הוא הבין כי עליו לעשות מעשה שירגיע את אחותו, הוא הלך למטבח וחזר לאחר מספר רגעים כשבידו משקה חם ואמר: 'קחי אחותי, תברכי ואני   אענה אחרייך אמן' הוא שמח לראות חיוך מלא מחילה שהתפשט על פניה של אחותו...
היא לקחה את הכוס בידה ובירכה בכוונת הלב 'ברוך אתה ה' -- א-לוקינו מלך העולם--- שהכל נהיה בדבר המילים 'שהכל נהיה בדברו' קיבלו עתה משמעות מיוחדת עבור שניהם ואבריימי הקטן ענה אחריה בדבקות 'אמן .

     אחים יקרים! מסיפור זה אנו רואים כמה ישועות ושמירה צמודה יכול האדם לשאוב מהקב"ה ע"י הקפדה על ברכות בכוונת הלב לפי זה מתבאר הפסוק 'נורא תהילות עושה פלא : מי שממלא את פיו תהילות לקב"ה ע"י הקפדה על ברכות  כראוי במתינות – מחלק את הברכה לשלושה חלקים 'ברוך אתה ה'—א-לוקינו מלך העולם---שהכל נהיה בדברו'
ובפרט אם מקפידים שגם יהיה עוד יהודי שיענה אמן, אזי ע"י ריבוי התהילות הללו לקב"ה זוכים שהקב"ה יהיה בגדר 'עושה פלא' וכפי ל'נורא שראינו בסיפור הנפלא הנ"ל. מי שמקפיד להפוך את הקב"ה פלא.תהילות' – יזכה שהקב"ה יהיה עבורו 'עושה 

.ויאמינו בה' ובמשה עבדו  )דברים טובים – בשלח

הרה"ק רבי אהרן מקארלין זי"ע בעמח"ס 'בית אהרן', סיפר ששמע ממחותנו הרה"ק מרוז'ין זי"ע שאמר לו בוא ואספר לך עד היכן גדול כח האמונה בצדיקים להיות נושע בה''. יש אנשים כפריים שגרו בשני כפרים סמוכים זה לזה, נזקקו שניהם בחדא זימנא לישועה פרטית, וגופא דעובדא הכא הוי, כפרי אחד נחלה מאוד ודרש ברופאים ועסק ברפואה, הכל כמו שנצטווה מפיהם,  אך ללא הועיל, ואילו השני שהיה מחזיק ב'קרעטשמע (בית מרזח) ' שתחת בעלותו של האדון בעל הכפר.

הגיע זמן פירעון השכירות ,ולא היה לו כסף לשלם, והאדון דוחק . והנה הכפרי הזה שנחלה היה מאמין בצדיקי אמת, אך אשתו לא האמינה, וכל הזמן הפציר והתחנן שיסעו לאיזה צדיק ויזכירוהו לפניו לרפואה וישועה, וקמה אשתו, אף שלא הייתה מאמינה, אך כדי לעשות רצון בעלה, שכרה לה עגלה כדי לנסוע לרבינו זי"ע, ועברה דרך הכפר השני שבתוכו היה גר הכפרי שהיה דחוק בכסף ואימת האדון עליו, ואצלו היה להיפך, הוא לא האמין בצדיקים, ואשתו כן האמינה, ועתה כשראתה שחברתה מהכפר הסמוך נוסעת לרבינו לרוז'ין,  החישה גם היא את צעדיה להצטרף אליה בנסיעתה .כאשר באו לחצר הקודש ברוז'ין פנו מקודם לגבאי שכתב פתקאות שיכין להם פתקאותיהן כנהוג, הגבאי שמע מה בפיהם ,ואח"כ כתב לכל או"א פתקא ורשם את הדבר המבוקש, אך בעת מסירת הפתקאות לידיהן נתחלפו בטעות זו בזו,  וממילא יצא דהכפרי שהיה זקוק לרפואה, החזיקה אשתו פתקא שהיה רשום בתוכה שהאדון דוחק, ואילו השני שפקד עליו אימת האדון היה כתוב בהפתקא שביד אשתו שהוא זקוק לרפואה, אך למעשה היה זה שפחד מאימת האדון, נתן לה רבנו עצה שיעמידו לו 'באנקיס' דהיינו כוסות רוח, שמושכות הדם, כמובן שהאישה הזאת לא הבינה איך מסוגל 'באנקיס' לעזור כשהאדון דוחק ולוחץ, אך בכל זאת נתנה אימון מלא בתשובת הצדיק שזה כן שייך לבקשתה, והשי"ת יעזור שע"י ה'באנקיס' תוכל לשלם דמי שכירות .

     כשהיא הגיעה הביתה שאל אותה בעלה איזה תשובה יש בפיך ? ותען ותאמר, רבינו אמר שסגולה הוא להעמיד כוסות רוח, ויתפלא האיש מאוד, אך אמר כנראה שהלוא דבר הוא, ויהי כאשר הגיע היום האחרון לתשלומי השכירות ולרש אין כל, ויאמר אנסה א"כ עצת הרבי, ויעל על מיטתו ונתן על לבו וגופו הרבה עלוקות מוצצות דם ו 'באנקיס' הרבה הוכה ופצוע . והנה מגיע שוטר אחד מחצר האדון ובפקודתו, וצעק והתרה שיביאו היום את דמי השכירות ובאם לא ישליכו אותו וכל אשר לו מהכפר , אבל הנה הוא רואה שבעל הבית המחזיק ב 'קרעטשמע' מוטל המטה מתבוסס בדמו, וחזר לאדונו ויספר לו ממה שראה בביתו של זה, ולא האמין לו וציווה למשרתיו שיביאו אותו אליו אפילו כשהוא מוטל במיטתו, כדי שיוכל לעמוד על האמת, ויעשו כן עבדיו וינטלו וינשאו אותו עם מיטתו כא והובילוהו לאדון.

     וכאשר ראתה אותו האדונית כשהוא מתגולל בדם פצעים, נכמרו רחמיה והתחילה לספק כף אל כף, ותשאל אותו מה לך ואיזה רעה קרה לך, וישלח ה' את דברו בפיו ויען ויאמר: אתמול בראותי שהזמן קצר והמלאכה מרובה, נסעתי העירה לנסות ולהשיג הלוואה בשביל לשלם את הסכום הנדרש , וחפץ ה' בידי הצליח שאחרי הרבה עמל ויגיעה, עלה בידי לקבץ את הדרוש ורציתי לנסוע הביתה, ומאחר שכבר פנה יום לא מצאתי שום עגלה שיסע לכפר שלנו, והוכרחתי ללכת ברגל באישון לילה ואפילה, והנה באמצע הדרך פגעו בי לסטים וגזלנים,  את הכסף בזזו איש לו, ואותי הכו במכות נמרצות, ובחמלת ה' עלי נשארתי בין החיים . ותאמר האדונית לבעלה, אם כן אשמים אנחנו, בזה שהיינו הגורמים למכותיו ומכאוביו,  ומעתה מוטל עלינו ראשית דבר לרפאותו ולהחזיקו ולהחיותו, וכמובן שדמי השכירות שחייב לנו נמחול לו , אולם הלו נעשה ע"י בעל חוב גדול, ולכן לדעתי צריכים ליתן לו את ה'קרעטשמע' לשלש שנים הבאים בחינם אין כסף  , והאדון הסכים לכל זה .

אחרי סיפור הדברים האלה, אמר הרה"ק מרוז'ין זי"ע למחותנו הרה"ק רבי אהרן זי"ע: תאמינו לי מחותני, כי בעת שעמדה לפני אשת הכפרי שהיה זקוק להינצל מאימת האדון לא היה לי במה לעזור לה, רק היא בעצמה מגודל אמונתה המשיכה לה ישועה ממרום ותינצל נפשם

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ט' אלול ה'תשע"ו

 

 "אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו,  כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל,  הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה"..., (הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד)

     בני האדם מתפללים "והערב נא ה' א-לוקינו את דברי תורתך בפינו... והאר עינינו בתורתך" ומיד הם פונים לעסקיהם ...  ונשאלת השאלה: ואיך יעריב ה' לך את תורתו אם אתה בכלל אינך לומד? ויאיר את עיניך? 

     העיקר הוא לבטוח בה' שישלח לנו את ישועתו במהרה, בדרך ובצורה שהוא יתברך רואה לנכון. 

     חז"ל אומרים: "טוב אחת בצער - ממאה שלא בצער". כלומר טובה מצווה אחת, לימוד תורה אחד, שאדם מצטער בו - יותר ממאה אחרים קלים יותר. מי שטרח והתייגע בעמל המצוות בוודאי יהיה שכרו רב עצום לפי הצער שחווה בקיומן...

יום צום באמצע השנה (הרב יחזקאל שובקס)

     ראשון הוא התעורר, לאחריו התעוררה רעייתו. הם התבוננו בבהלה מסביבם. הכל היה מוצף באור חזק. מבחוץ נשמעה המולת ילדים. האם השמש זרחה היום מוקדם מאשר בכל יום?  קשה לחשוב כך.  האפשרות השנייה מפחידה הרבה יותר. האם ייתכן שהתעוררו היום מאוחר? אוי ואבוי, עשרים שנה לא קרה להם דבר כזה.  מלבד ביום השבת, שישה ימים בשבוע הם מתעוררים מוקדם בבוקר עוד לפני עליית כוכב השחר.  לאחר ההלם התיישבו שניהם ליד השולחן לדיון רציני בעל משקל.

     ילד בן אחד עשר היה אליאב כאשר ביקש מאביו שיקנה לו בגד דומה לשמלתו של הילד השכן המצרי. אביו נבהל לשמע הבקשה. " הלא תדע - הגיב האב בחרדה - אנו היהודים איננו מתלבשים כמו הגויים. זה דבר חמור מאוד!"  אבל אליאב היה עקשן, הוא המשיך להפציר באביו בכל עת מצוא. אביו שהיה חלש אופי יותר ממנו, נעתר לו בסוף, אבל בתנאי קודם למעשה, לאמר: "מותר לך ללבוש את הבגד בבית, גם בחצר האחורית, אבל בתנאי שאף אחד מבין אחינו היהודים לא יראה אותך הולך עם הבגד הגויי הזה" . באחד הימים שמע אביו כיצד אליאב מדבר עם שכנו בשפה המקומית. הוא נחרד. "מה קורה איתך, אליאב? זו שפת הגויים! אנו שומרים על טוהר הלשון". אליאב פחות נבהל מאשר אביו. " אבא! אף אחד לא שומע אותנו מדברים". האב לא היה שבע רצון, אבל בסוף פלט משפט בסגנון: "היזהר היטב שאף אחד מבין אחינו היהודים לא ישמע אותך משוחח בידידות עם חברך המצרי" . כאשר גדל והיה לבן עשרים נשא אישה צעירה וכשרה. בחודשיים הראשונים לא הכירה אותו כלל. כלפי חוץ נראה ירא וחרד על כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה במעמד הר סיני, אבל באחד הימים ראתה אותו אוכל חתיכת בשר שלא הופרש ממנה גיד הנשה. היא נחרדה מן המראה. אבל הוא הרגיעה מיד: "אלו דברים שלעולם לא אעשה אותם בחוץ". היא לא הבינה את הדבר.  אין 'בחוץ' ואין 'בפנים', הרי מלוא כל הארץ כבודו.  היא לא הבינה, אבל השנים עשו את שלהן.

     באחד הימים יצא קול במחנה: מחפשים דיינים אשר ישבו על מדין לימינו של משה וישפטו את העם.  אליאב הציע את עצמו. לפי דעתו ולפי דעת שכניו וחבריו הוא בהחלט עונה על כל הקריטריונים הנדרשים: "אנשי חיל, יראי א-לוקים, אנשי אמת, שונאי בצע". בדינים ובמשפטים שלט היטב,  וגם יראתו קודמת לחוכמתו. במהרה נבחר לשמש כאחד מ 'שרי המאות' - תפקיד מכובד למדי.  רק שני אנשים בעולם, הוא ורעייתו, הכירו את הסוד.

     מה שהעיב עליהן כל השנים הייתה פרשת המן. לא הפרשה בתורה אלא הפרשה הקשה התלויה במן. אותו לחם מן השמים הרי נשלח לכל אחד מעם ישראל לפי דרגתו הרוחנית. יראי הא-לוקים והצדיקים הנשגבים זכו שהמן נפל קרוב לפתח אוהלם מבלי שיצטרכו לטרוח כלל. האנשים הפשוטים בעם, אשר הקפידו ודקדקו על כל תג ותג בתורה, זכו שהמן נפל מן השמים במרחק כמה אמות, בטרחה קלה יצאו ולקטו את המן. אבל הרשעים ופושעי ישראל לא זכו, ואצלם היה המן נופל במרחק רב מאוד,  כדי שיצטרכו לשרך רגליהם מדי בוקר בבוקרו ללקט את המן ולהביאו הביתה.  אליאב היה שייך לקבוצה האחרונה.  זה יכול לכאורה להיות תחילת הסוף שלו, אבל הוא התחכם על כך.  מדי בוקר היה מתעורר מוקדם בטרם עלות השחר, מתלבש ומתארגן ויוצא לדרך. מסביב שררה דממה, המחנה כולו שקוע היה בתרדמה עמוקה. שום זיז לא נשמע. בצעדים שקטים היה צועד צעד אחר צעד עד למרחק רב מביתו. שם היה יושב וממתין לנפילת המן. לאחר מכן היה מלקט הכל לתוך תרמיל גדול של עור. וכך נשרך בדרכו חזרה לביתו עם התרמיל על שכמו. במרחק קצר ממש מן הבית היה שופך את תכולת התרמיל כולו.  בבוקר כאשר השכנים קמו ללקט את המן הבחינו כיצד המן מונח קרוב מאוד לפתח ביתו של אליאב, והיו מרכינים ראשם ביראת הכבוד. הם חשו זכות גדולה שזכו להתגורר סמוך ונראה לביתו של צדיק נשגב כל כך.  באמצע היום אף היו מגיעים ליטול עצתו ולקבל ברכתו, והיו בטוחים שכל מילה ומילה אשר יוצאת מפיו, הרי הוא בבחינת 'שכינה מדברת מתוך גרונו '. במהלך עשרים השנה שחלפו היו כמה תקריות קשות. כמו, למשל,  כאשר תוך כדי צעידת במחנה ותרמיל המן על שכמו, הבחין לפתע כיצד עמוד הענן מתרומם כלפי מעלה. היה ברור שתוך שעה קלה יישמעו החצוצרות במחנה ואלו יעירו את כל תושביו. במהרה פתח במרוצה מהירה כאשר תרמילו מוסתר מתחת לשמלתו. כמה משכניו ראוהו רץ במהירות במחנה, ואלו נטו לחשוב שהוא חוזר כעת מלימוד לילי עם משה רבנו בעצמו.  אבל מה שקרה היום, עוד לא קרה להם מעולם. הם התעוררו מאוחר. כל השכנים כבר מסתובבים בחוץ, והמן שלו עדיין מחכה במקום נפילתו מן השמים . מה עושים כעת?  הרי ברגע שייצא ללקט את המן יראוהו כולם בבושתו. אוי לאותה חרפה ואוי לאותה כלימה.  בסופו של דבר נפלה ההחלטה המשותפת: היום לא מלקטים את המן! המשמעות של ההחלטה, כמוה כהכרזה על צום. אם אין מן אין אוכל, כי הרי לעולם אי אפשר היה לשמר את המן של יום האתמול. היה שווה להם לצום, אבל העיקר לשמור על הכבוד המדומה.

     נאמר בפרשתנו: "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן" . שואלים המפרשים, אם האכילך את המן אם כך לא הרעיבך?  הכיצד מסתדר המשך הפסוק עם תחילתו?  מליצי המליצות היו מפרשים אותו כך: כן, כן, גם אוכלי המן נאלצו לפעמים לצום, בעיקר אלו מן הסוג של אליאב.

 החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ט שבט ה'תשע"ו

 

 

 ''בשמחה'' אותיות ''מחשבה''. שמחה בלי מחשבה – הוללות (ר' אורי מדובינסקי)

 

     עצמאות היא טבע אנושי, אבל אם לא נרכך אותה, היא תעמוד לנו כמכשול בדרך לצמיחה.

 

     "עצם התפיסה של 'חוק פיזיקלי' היא תיאולוגית".

 

     ערב אחד סיפר אינדיאני אחד לנכדו על מאבק שמתרחש בתוך אנשים. הוא אמר: "בני, המאבק הוא בין שני זאבים בתוך כולנו: זאב אחד הוא רוע, הוא כעס, קינאה, צער, חרטה, תאוות בצע, יוהרה, רחמים עצמיים, אשמה, עלבון, נחיתות, שקרים, עליונות ואגו. הזאב השני הוא טוב, הוא הנאה, שלום, אהבה, תיקווה, שלווה, ענווה, טוב לב, נדיבות, אמפטיה, אמת, רחמים ואמונה." הנכד חשב על זה במשך כדקה ולאחר מכן שאל את סבו: "איזה זאב מנצח?" האינדיאני ענה בפשטות: "זה שאתה מאכיל"

 

     ערכה של מתנה גדל, ככל שמעריכים יותר את הנותן – אם תלמד להעריך את ה', תוכל ליהנות יותר ממתנותיו

 

     ערכים תמיד להישאר מחוברים.

 

     עשו דברים בשקט. ההצלחה כבר תעשה את הרעש.

 

      "עשיר עומד בניסיון גדול. לעני קל לבטוח בקב"ה. לא-כן העשיר, שנכסיו קורצים לו ואומרים: בטח בנו" (רבי משה-לייב מסאסוב)

 

יד תומכת (טיב הקהילה גיליון 194)

     לאחר שעברתי לפני שנים אחדות טיפול רפואי מסוים, קבע לי הרופא כמה תרגילי 'פיזיותרפיה', כדי להחזיר את תפקוד הגוף ותנועת האיברים לסדרם ותקינותם. - נשלחתי אפוא בקופת חולים אל חדרי הפיזיותרפיה, שם קיבלני האח התורן, ולאחר שקרא בעיון את 'רעצעפט' (מרשם) ההנחיות של התרגילים שהסדיר הרופא עבורי, בעיקר בשביל ריפוי זרוע היד, הגיש לי האח 'משקולת' קלה יחסית, וביקשני לרומם את ידי ולהרים את המשקולת.

     בתחילה קשתה עלי פעולה זו מאוד, היד ברוב חולשתה מיאנה להתרומם אל על, ככל שניסיתי להתגבר ולהתחזק לא הצלחתי בשום אופן להרים את היד. לאחר כמה ניסיונות שלא צלחו, ניגש האח המסור לסייע לי, הוא החזיק אפוא בידי, וכך הצלחתי לאט לאט להרים את המשקולת כראוי, ולאחר שחזרתי על אותם תרגילים כמה פעמים כנדרש, חזרה היד בחסדי השם יתברך לתקינותה וסדר תנועתה.

     לאחר סיום תהליך הטיפול המפרך, גילה האח את אוזני בחיוך צופן סוד, שבעצם כשהחזיק את ידו בידי, לא הפעיל שום כח עזרה מצידו כדי לסייע לי להרים את היד, רק קירב את ידו בנגיעה בעלמא בידי. אבל כל פעולת הרמת המשקולת מתחילתה ועד סופה, נעשתה ונפעלה בכוחי בלבד! ללא שום עזרה וסיוע מצידו! – ומשום כך הועילו והצליחו כל אלו התרגילים, כאשר הפעלתי לבדי בעצמי את כוח תנועת היד, ויצאה ונתגלה סגולת תנועת היד מן הכוח אל הפועל!

     התברר אפוא, שעצם החזקת ידו של האח בידי, הספיקה כדי לנטוע בי את תחושת התמיכה שנצרכתי לה בחולשה הכבדה, בכדי שאתחזק מזה להתניע בעצמי את ידי, וכך אגלה בעצמי את הכוח המופלא שהטביע הבורא בסגולת היד להרים משקולות וכיוצא, שכן באותה עת נחלשו כוחות אלו בהסתר ובהעלמה ממני!

     יצאתי מן המרפאה אפוף מחשבות, כדרכי להפיק לקח טוב מכל מקרה, ולהשתדל ללמוד מוסר השכל מאשר הקרה ה' לפני בעינא דאשגחותא תדירא. – ומכאן למדתי עד כמה חשובה היא לאדם תמיכת הקשר באהבת רעים וידידים, שפעמים רבות די בעצם הקשר בלבד שמתחבר הנחשל עם חבירו, כדי לשאוב מזה עידוד וחיזוק לסייע ביד עצמו, לרומם את נפשו להתחזק במה שנצרך לו! – לא תמיד זקוק החבר לעזרה ממשית, ולפעמים אף לא לעצה מיוחדת כדי לצאת מן הסבך, הכל כבר קיים ומוכן אצלו בתוכו... הוא רק צריך יד תומכת בחיבור קשר רעות ואהבה, בכדי שיגלה כבר מעצמו שיכול הוא להוציא ולחלץ את עצמו מאפלה לאור גדול, אמן.

 

יהודים! עשו תשובה (סיפורי צדיקים, עלון 169)

     בימים שעשה הרה"ק רבי אלימלך מליזענסק זיע"א בגלות, היה נראה כאחד הכפריים. לגופו עטה מלבוש קצר, חגור בחבל, זקנו מדובדל,  וכל חזותו אמרה דלות ובורות.
     בהגיעו לעיר אחת פנה אל הפרנס וביקש את רשותו לדרוש בבית הכנסת "אינני מסכים לכך" השיב הפרנס בכל תוקף, בראותו את הכפרי העלוב שלפניו, וכי כפרי שכזה ידרוש בבית הכנסת המכובד שלנו? על מה בכלל הוא מסוגל לדבר? אך הכפרי הלא הוא רבי אלימלך, המשיך להפציר בפרנס, לא יכול הפרנס לשאת את ההפצרות וגירש את הדרשן הכפרי מביתו.

     באותו עת היה נוכח בבית בנו של הפרנס, נער ושמו אבנר, כשראה הנער כי אביו גירש את הדרשן מן הבית, נגע הדבר ללבו, והוא ניסה לשדל את אביו: "וכי מה יקרה אם אותו עני ישא דרשה וירוויח כמה זהובים?". "בוודאי אין הוא יודע לדרוש" הפטיר האב – הפרנס. "ואולם", המשיך הבן אבנר להפציר "כאשר בא יהודי ומבקש רשות לדרוש, יש להניח שהוא יודע לדרוש, אנא אבא,  הרשה לו לדרוש" התחנונים שבפי הבן מצאו מסילות אל לבו של הפרנס,  וכדי שבנו לא יצטער הסכים למלא את בקשתו.  מיד קרא לאותו כפרי עני והודיע לו כי הערב יוכל לשאת דרשתו בבית הכנסת. השמועה על הדרשה שישא הכפרי העני עשתה לה כנפיים ברחבי העיר, ובהגיע השעה היעודה התקבצו בני העיר אל בית הכנסת. הכל נשאו עיניהם לעבר הבמה, ואכן, עד מהרה נראתה דמותו של הדרשן, העולה על הבמה. הושלך הס, הכל המתינו לשמוע את הדברים שבפיו,  אך האיש ממלא פיו מים. הוא עומד על מקומו, בוהה בקהל המביט בו ואינו פוצה את פיו. הדבר הכעיס את הנוכחים, כמה מנכבדי הקהילה פלסו להם דרך לעבר הבמה ושאלו את היהודי הניצב שם: "מדוע אינך מתחיל את הדרשה? ובכלל, לשם מה הנך נועץ מבטים סביבך, האם מחפש אתה מישהו? ממתין לאדם האמור להגיע וטרם בא"? "כן", השיב האיש, "אני מחפש. את אחי אני מבקש". ובראותו את מבע התימהון שהסתמן על פני השואלים, המשיך ואמר: "מחפש אני כאן נקודה של יראת שמים, ולצערי הגדול אינני מוצא. כלום חלילה, אין יראת א-לקים במקום הזה? אך מה אעשה, ולכל מקום שאני מביט, רואה אני רק חטאים ופשעים. יהודים! עשו תשובה" . לשמע דבריו האחרונים של הדרשן נעשה בית הכנסת כמרקחה. הכל זינקו ממקומותיהם לעבר הבמה, ובאגרופים קמוצים אמרו להכות את הדרשן, שהעז לכנותם בכינויים כאלה. חיש קפץ רבי אלימלך – הלא הוא הדרשן הכפרי ממקומו שעל הבמה ונמלט מבית הכנסת. אולם הקהל לא הניח לו, רבים דלקו אחריו עד קצה העיר, ומשלא הדביקו את צעדיו, נואשו ושבו העירה.  ובכל זאת, שמע רבי אלימלך הנמלט רעש של צעדים קרבים ובאים בעקבותיו. הוא הפנה ראשו אחורנית, והנה נער אחד רץ לעברו ובעיניו דמעות. אותו נער היה לא אחר מאשר אבנר, בנו של הפרנס.

     "דרשן, עצור! עצור!" קרא עתה, ודמעותיו זלגו מעיניו על לחייו. רבי אלימלך נעצר תחתיו ושאל: "מה רצונך בני?" הושיט הנער צרור לא גדול ואמר: "הנה צרור כספי. אנא, יקח כבודו את הצרור כשכר הדרשה" "הן זה ממונו של אביך, וכיצד תתן לי אותו ללא רשותו?" אמר רבי אלימלך.  בפיו הנער היתה תשובה: "ממון זה היה של אבי, אך כעת הוא שלי. הנני בן יחיד, ומידי יום נותן לי אבי במתנה ארבע אגורות. צברתי את האגורות, והן נצטרפו לכדי שמונה זהובים. הכסף הזה שלי הוא, ואני מבקשך לקבלו כשכר בעבור דרשתך". נטל רבי אלימלך את צרור הזהובים, הניח ידיו על ראש הנער ושאל: "במה אברכך בני?" "כל ברכה תהא טובה בעיני" השיב הנער. "אם כך אברך אותך שבבוא העת נהיה מחותנים". אמר הדרשן, הלא הוא הצדיק רבי אלימלך מליזענסק. והנער,  שצעיר לימים היה וכצעירותו כן תמימותו, כלל לא עלה על דעתו לשאול לשמו של הדרשן האלמוני.

     חלפו ימים ושנים הנער אבנר היה כבר אב לילדים, ואחת מבנותיו עמדה להינשא לנכדו של הרה"ק מאפטא זיע"א, לאותו נכד היה סב גדול נוסף – הרה"ק רבי אלימלך מליזענסק זיע"א. אך באותו עת כבר היה רבי אלימלך בעולם האמת. בהגיע מועד החתונה נקבצו ובאו אל העיר זנרוביץ, המקום בו נערכה השמחה, שבעים רבנים מפורסמים, בהם כבוד לסבו של החתן, הרה"ק ה"אוהב ישראל" מאפטא זיע"א. כשהגיע "החוזה" הקדוש מלובלין ו"היהודי" הקדוש זיע"א, כולם בקשו לחלוק הצדיק מאפטא אל העיר, שלח לקרוא למחותן ר' אבנר אבי הכלה. בא האיש אל בית האכסניה, ובהיכנסו אמר לו הרבי מאפטא: "רואה אני אור בפניך, ר' אבנר!". הרב ואב הכלה הסדירו את עניני החופה והקידושין.  לאחר החופה שאל הצדיק מאפטא את ר' אבנר: ספר נא לי, מי אתה ומה מעשיך, שזכית להשיא את בתך לנכדו של רבי אלימלך מליזענסק"? באמת אינני יודע" משך ר' אבנר בכתפיו", יהודי פשוט אני, אך מוקיר ומכבד רבנים ותלמידי חכמים". "כן, יהודי פשוט" אמר הרב מאפטא, "אך בוודאי אתה מכניס אורחים" כן אינני דוחף חלילה וחס את האורחים והעניים מביתי" הגיב ר' אבנר. "אם כך" המשיך הצדק מאפטא, "בוודאי בעל צדקה גדול אתה". "בעל צדקה" – אך לא גדול" השיב ר' אבנר. " אתה בעל צדקה גדול" אמר הרבי מאפטא", ולמרות זאת עדיין אינני מבין משום מה זכית, שבתך תינשא לנכדו של צדיק יסוד עולם כרבי אלימלך. גם אם יהודי הנו ירא שמים, מכניס אורחים ובעל צדקה, עדיין אין בכך די בעבור זכיה כה גדולה, אנא ר' אבנר, ספר נא לי מה עשית בחייך. אולי עשית מצוה כלשהי, מיוחדת במינה, כשהיית נער ? פשפש ר' אבנר בזיכרונו, ופתאום אורו עיניו. "אי פעם, בהיותי נער צעיר, נתתי צרור כסף לדרשן עני". "כיצד נראה אותו דרשן עני?" ביקש הצדיק לדעת. ר' אבנר אימץ את זכרונו ואמר: "נדמה לי שחגור היה בחגורת חבל סביב מתניו, ואם זכרוני אינו מטעה אותי, היה זקנו מדובלל"  שוב אימץ ר' אבנר את זכרונו, מנסה לדלות עוד ממאורעות אותם ימים "אם כך" קרא הצדיק מאפטא, "היה זה הצדיק רבי אלימלך מליזענסק" . רחוקים. ולפתע זרחו פניו והוא אמר חרש: "אני נזכר שהדרשן גם ברך אותי ואמר שנהיה מחותנים". התרגש הרה"ק מאפטא ואמר: "אכן, גדול היה רבי אלימלך שחזה עתידות וידע כי בבוא היום ישא נכדו את בתו של אותו נער. אך לא זוהי גדולתו, גדולתו של רבי אלימלך היתה, שבגודל ענוותנותו נאות לקבל מידי הנער כמה זהובים כשכר הדרשה ובכך זיכה את הנער .

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/