אמרי שפר י"ט תמוז ה'תשע"ח

 אם אדם יעקור מלבו את המחשבה בדבר שלימות מידותיו ויכולתו לעמוד בניסיונות, יגרום הדבר להערכה מחודשת של מעשי הזולת. לכן סמכו חז"ל את שתי הדרישות: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", "ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" – אחת אצל רעותה. אם אדם לא יאמין בעצמו ולא יחשוב שתמיד יגבר על יצרו ויעמוד במבחן, הרי שגם יבין שאין לו לדון את מעשי חברו, כל זמן שלא עמד בהצלחה במבחן דומה.

     אם אדם יש לו את מידותיו של בלעם הרשע, גם אם הוא ישב כל היום בישיבתו של אברהם אבינו, הוא עדין יהיה תלמיד של בלעם הרשע.

     בכל מעשה שאדם גורם צער לחברו - נענש, ואף אם יעשה צער על חינם לבהמה, כגון ששם עליה משאוי יותר מיכולתה לשאת, ואינה יכולה ללכת ומכה אותה - עתיד ליתן הדין, שצער בעלי חיים דאורייתא. (ספר חסידים סי' תרסו(.

     האדם שומע מה שהוא חפץ לשמוע, מה שנקרא שמיעה סלקטיבית, האדם בוחר מה לשמוע ומה הכוונה. (שמואל אייזיקוביץ)

ברכה (אפריון שלמה, עלון 252)

     "ונפלו אויבכם לפניכם לחרב" . אומר רש"י: שיהיו נופלים לפניכם שלא כדרך הארץ.  כשעם ישראל עמלים בתורה ושומרים את המצוות, אז האויבים שלנו נופלים בדרכים לא טבעיות.  אפילו אם יהודי רחוק מתחזק אפילו טיפה באמונה, הוא יראה איך האויבים שלו נופלים בדרך של ניסי ניסים!

     פעם אחת החבר'ה התארחו אצל אחד החברים שהיה דתי.  טוב, מגישים להם אבטיח, וזה לא נעים...  יושבים אצל אדם דתי, חייבים לברך.  אבל מה מברכים על אבטיח?  אחד אמר 'מזונות', השני אמר 'בורא אבטיחים '... אבל היה שם אחד שאמר בביטחון: מברכים עליו 'שהכול!'.  למה אתה כל כך בטוח בעצמך? שאלו אותו החבר'ה...  והוא סיפר להם את הסיפור הבא:

     במלחמת יום הכיפורים, המצב היה מאוד קשה...  היינו גדוד של טנקים וכולם ספגו פגיעות קשות. הטנק שלנו עוד המשיך לתפקד, אך מאחר וראינו שאנחנו ניצבים לבדנו מול הטנקים הסורים, כמעט אמרנו נואש...  המפקד של הטנק עמד ושאל: מישהו פה יודע איזו תפילה ? אף אחד לא ענה ... נו, מאיפה נדע תפילות...?!  אבל אז נזכרתי שכשהייתי ילד, כל פעם שסבא שלי נתן לי סוכרייה, הוא היה אומר לי להגיד: "ברוך אתה ה', א-לוקינו מלך העולם, שהכול נהיה בדברו!".  מיד אמרתי למפקד: אני מכיר תפילה... " ברוך אתה ה' א-לוקינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו!". טוב, המפקד מכניס פגז לתותח, ומבקש מכל צוות הטנק:  כולם ביחד... התחלנו כולנו צועקים: "ברוך אתה ה', א-לוקינו מלך העולם, שהכול נהיה בדברו!", ובוווום! טנק סורי אחד הלך.  מעמיסים עוד פגז, ושוב פעם כולם ביחד: ברוך אתה ה'... שהכול נהיה בדברו! ובוווום! עוד טנק סורי הלך.  וכך התפללנו והפלנו 30 טנקים סורים עד סוף המלחמה...  אז אם "שהכול נהיה בדברו" זה טוב בשביל טנקים סורים,  בטוח שזה גם טוב בשביל האבטיחים...!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ו תמוז ה'תשע"ז

אין ספק שחוסר-הכבוד לאישה, נובע מחוסר-מחשבה, שכן אם האדם היה מפעיל אך מעט את מוחו ומחשבתו, היה מבין שהבושה הכי-גדולה שיכולה להיות לו, היא אם הוא אינו מכבד את מי שמיטיב עימו כל כך, ובלעדיו – חייו לא היו חיים!

    ״הגאון האמיתי״ - על ״התואר״ היה החתם סופר אומר (שו״ת ס׳ לג) ״ידע מעלתו מיום שהורגלו בני מדינתו בתואר ׳גאון אמיתי׳, גילו ופרסמו שסתם גאון אינו אמיתי, חוששני שגם אמיתי -אינו אמיתי...״

המילה פרנסה הם צמד מילים 'פה' 'רסן', כלומר השומר פיו - העושה רסן לפה, יש לו פרנסה.

      ״יששכר וזבולון״ - יששכר אינו מקבל שכר אלא כפי לימודו, אבל זבולון מקבל שכר גם אם יששכר לא למד, וכמו שכתב הנצי״ב שנשים מקבלות שכר על ששלחו בעליהן ללמוד, ממילא גם אותן שעות שלא למד הבעל, הנשים מקבלות שכר עליהן. [אוצר הידיעות[

זאת חוקת התורה" (יט, ב( )נחלת צבי(

     מעשה כשהיה הגאון רבי אהרון לייב שטיינמן שליט"א בעל "אילת השחר" בארצות הברית בשנת תשנ"ח ביקר גם בעיירת לייקווד שבניו ג'רסי שבה שוכנת הגדולה שבישיבות "ישיבת לייקווד" מיסודו של מרן הגאון הצדיק רבי אהרן קוטלר זצ"ל,  בהיותו שם ביקר בבית ראש הישיבה הגאון ר‘ מלכיאל קוטל?? שליט"א נכדו של רבי אהרן זצ"ל, בהיותו שם, ראה בארון כלי הכסף שוכנים אחר כבוד זוג נעליים ישנות, שאל הרב שטיינמן את ר‘ מלכיאל מה פשר הנעליים הללו בארון של כלי הכסף שמיועד לפאר את הבית?  סיפר לו ר‘ מלכיאל בשנות מלחמת העולם הראשונה סבו הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל סגר את ישיבתו שבקלצק באמרו שאין ביכולתו לקחת אחריות בעת מלחמה על בחורי הישיבה, ולכן שכל אחד ייסע חזרה לביתו, אחד הבחורים שבא לביתו, שאלה אותו אמו "מפני מה באת הביתה?" הבחור ענה ואמר "שראש הישיבה שלח את הבחורים הביתה מפאת סכנות המלחמה!" האם החלה לזעוק "וכי כאן אתה יותר בטוח מאשר בישיבה? להיפך, שם הנך יותר בטוח, הרי תורה מגנא ומצלא! אני רוצה שמיד תשוב לישיבה ללמוד!" הבחור אמר "אמא, אבל אין לי כסף לחזור לישיבה?" אמרה האם "אם כן תלך רגלי", ואכן הבחור שמע בקול אמו ויצא ללכת רגלי אל הישיבה, בהיות הישיבה מרחק של מאות קילומטר מביתו הדרך ארכה כמה וכמה ימים,

     כשהגיע פנה והלך מיד לבית ראש הישיבה הגאון רבי איסר זלמן ואמר "רבי באתי ללמוד תורה!" ראש הישיבה הגאון רבי איסר זלמן מלצר שאל אותו "מה יש?" והבחור סיפר לו שאמו שלחה אותו חזרה לישיבה, והלך כמה ימים ברגל עד שהגיע.  כששמע זאת רבי איסר זלמן כל כך התרגש מהמסירות נפש של האם כדי שבנה ילמד תורה, ועוד יותר התרגש מהמסירות נפש של הבחור שהלך ימים ולילות חזרה לישיבה ללמוד תורה,  עד שאמר לבחור אני רוצה לקנות ממך את הנעליים הללו שבהם מסרת את נפשך ללמוד תורה, ואלו הן הנעליים הללו...  המשיך רבי מלכיאל ואמר האם הנכם יודעים מי היה אותו בחור? אותו בחור היה מרן רשכבה"ג הרב שך זצ"ל בבחרותו,  במשך הימים בעמלו ובמסירות נפשו עלה ונתעלה להיות גדול הדור, וראש ישיבת פוניבז‘ המעטירה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ה סיון ה'תשע"ז

 ״הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם״ שיש באדם קנאה, תאווה או כבוד - אין שכל, אין מחשבה, אין שקול דעת - אין אדם בעולם! ״כי ההוצאה מן העולם יאמר על הפסד השכל הישר כי בהפסדו הרי הוא כאילו עבר מצד שהוא אדם ובטל מן העולם״. המידות הרעות הללו מוציאות את האדם - את שכלו ואת שקול דעתו - מן העולם. (רבי משה אלמושנינו) 

     הרב נח ויינברג זצ''ל סיפר על שיחה שהייתה לו עם תייר שלא שמר תו"מ שטייל בארץ ישראל והתאכזב מכך שלא נתקל ב 'קדושה' שאל אותו הרב 'ועם כמה בופפסטים נפגשת?' התבלבל התייר ושאל 'מה זה בופפסטים?' ענה לו הרב 'לא הבנת אותי, לא באתי לדון מה זה בופפסטים אלא שאלתי עם כמה כאלה נפגשת?' ענה לו התייר 'אם אני לא יודע מה זה בופפסטים איך אני יכול לדעת עם כמה כאלה נפגשתי?' ענה לו 'ואם אתה לא יודע מה זאת קדושה איך תדע עם פגשת בה או לא?! אם ברצונך לדעת עם פגשת את הקדושה, עליך ללמוד תחילה מה היא קדושה'.

 והיה לכם לציצית וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ד' )טו, לט(. שר ההשכלה ברוסיה הצארית שאל פעם את הגאון ר' יצחק מוולוז'ין זצ"ל, למה הוא לובש טלית כל כך גדולה עם ציציות ארוכות, והרי גם לילינטל הוא שומר דת ואין טליתו וציציותיה נראות וגלויות. השיב לו ר' יצחק, מצות ציצית ניתנה לנו בתור סגולה לזיכרון, כמו שכתוב בתורה "והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד'", אבל אין זכרונו של אדם אחד דומה לחברו. למשל, לילינטל הוא אדם בעל השכלה גבוהה וכוח הזיכרון שלו גדול מאד, לכן די לו בציציות הקצרות. ואילו רק פשוט כמוני, מזקני הדור הישן, תשכח זכרוני, וזקוק אני לציציות ארוכות וגדולות.

     וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום - שגלוי לפני הקב''ה שיגזור עליהם יום לשנה, קצר לפניהם את הדרך (רש''י). ונשאלת השאלה, אם הייתה לפניהם קפיצת הדרך, הרי היה להם מופת חותך על יכולת השי''ת גם לקיים את הבטחתו להוריש לישראל את הארץ? ומה היה כל הספקות, הרי הם רואים בעיניהם מופתים גלויים? אלא בשם צדיקים אומרים, שמופתים נועדים רק למאמינים! ואילו אותם שאינם מאמינים, גם עם אותות ומופתים זה לא יעזור כלום, עיניים להם ולא יראו!... הם לא רוצים לראות.

ושמרו את כהונתם" [ג, י]. (ברכי נפשי).

     שמענו על כולל אברכים חשוב בירושלים, שראש הכולל, שגם הוא אישיות ידועה ומפורסמת בעולם התורה,  לא הלך לנחם את אחד האברכים שישב שבעה על אביו. כששאלו האברכים את ראש הכולל מדוע הוא נוהג כך,  השיב שהמשפחה יושבת שבעה בבית אחיו של האב, ואח זה הוא כהן שנשא גרושה, 'ולכן אין באפשרותי לנחם את האברך, כדי שלא יגידו שבקרתי בביתו של הדוד למרות החטא הגדול שעשה.'

     בעקבות הדברים, ישבו אברכי הכולל ההוא והעלו ביניהם דברי חיזוק, שעיקרם היה כדלהלן: באותם ימים ערכה המלכה האנגלית ביקור אצל הנשיא האמריקני בבית הלבן. הביקור, הנחשב כאירוע נדיר וחסר-תקדים, סוקר בהרחבה-רבתי בכל כלי התקשורת בעולם, שתיארו את המאמצים שעשו המארחים האמריקניים על מנת לשוות לביקור חשיבות עליונה. עד כדי כך שלכבודה של המלכה אפילו סיידו מחדש את כל הבית הלבן! במקביל דיווחו כלי התקשורת שבכפר קטן, אי-שם במזרח אנגליה, יושב אדם שעל-פניו אי אפשר לזהות בו 'ייחוס' מיוחד, כפרי ככל הכפריים. הוא חי לעצמו, מעבד את שדותיו, ואף מגדל בהמות. מעטים יודעים שהוא לא אחר מאשר דוד של המלכה היושבת בארמון הבריטי. הדוד, הנושא את השם אדוארד, שנקרא ג'ורג'. אדוארד היה האח הבכור מכל בניו של המלך הקודם, והיה צריך להתמנות כיורש-העצר, ולהיות היורש הטבעי של כס המלוכה. יתירה מזאת. ג'ורג', אביה של המלכה הנוכחית, היה טיפוס ביישן וצנוע, ואילו אחיו, הנסיך אדוארד, נולד להיות מלך... הוא הצטיין בכל התחומים, ואכן, עד תקופה מסוימת היה מדובר שהוא יירש את המלכות ויישב בארמון.  אבל לא. הוא לא זכה בכך, וכיום הוא יושב בכפרו, מביט בקנאה עצומה באחייניתו, מלכת בריטניה.  מה הייתה הסיבה להדחתו של אדם זה מכס המלוכה? האם הוא רצח אזרח בריטי, או גנב משהו? – לא.  האם תפסוהו פעם בשתיית אלכוהול או בצריכת סמים? – לא. אדרבה, כבר אמרנו שעל פי אופיו ותכונותיו,  היה אדם זה ראוי למלוכה.  ומדוע בכל זאת הדיחוהו מהמשרה הרמה? – לא רבים יודעים שהסיבה לכך היא משום שאיש זה התחתן עם ... גרושה, ולפי החוק האנגלי מי שנשוי לגרושה אינו יכול לישב על כס המלוכה. נקודה.

     בזמנו, היו ממקורביו שניסו להשפיע עליו ולהטעים באוזניו שלא כדאי לו להינשא לאישה זו, מפני שבכך יאבד את המלוכה, אבל דבריהם נפלו על אוזניים ערלות, והם לא הצליחו לשכנע אותו. כך דיווחו כלי התקשורת.  בכתבות שהתפרסמו בעת ביקור המלכה בבית הלבן סופר עוד שכל מי ששמע את סיפור המעשה, בז לכפרי ההוא בליבו, על שהיה מוכן לאבד תהילת עולם, בעבור נישואין עם גרושה. הכותבים ציינו במאמריהם את האבסורד הכרוך בכך שבעוד שאחייניתו המלכה עורכת ביקור-תהילה באמריקה, כשיבקש איש זה להיכנס אל לשכתו של נשיא ארה"ב, הרי אנשי הביטחון ירחיקו אותו ולא יתנו לו לעבור את סף- השער של הבית הלבן!  האברכים בדברי החיזוק שלהם אמרו שהנה במקרה זה כל בר-דעת מבין ש'חבל' להפסיד משרה רמה שכזו של מלך אנגליה, כדי להינשא לאישה גרושה. כל אחד מבין. ומי שאומר שהוא אינו מבין זאת, יש לשולחו לטיפול במקומות הידועים...

     וכמה חבל שכאשר מדובר באיסור מפורש של תורתנו הקדושה, יש כאלה שאינם מבינים!  כמה יש לו לירא ולפחד, לאותו כהן שנשא גרושה, מקבלת הפנים שיעשו לו בבואו לפני בית דין של מעלה. ובעצם, יש כאן חיזוק ומוסר-השכל לא רק לכוהנים, אלא לכל אחד ואחד מעם ישראל, שצריך הוא לדעת שבכל עבירה שהוא עושה, הוא מרחיק את עצמו ממלך מלכי המלכים, הקב"ה.  ואגב, הרבנית מנטל, ילידת אנגליה, הוסיפה פרטים על הנ"ל, וציינה את ההשגחה הפרטית וחסדי-השם העצומים שהורגשו בעת הדחתו של אדוארד מכס המלוכה, ומינויו של המלך ג'ורג' במקומו.  ג'ורג', מספרת הרבנית מנטל, התחתן עם אישה מסקוטלנד, והזוג המלכותי הזה היה מוקיר יהודים. בשל אופיו הביישני, העיתונים של הימים ההם, בשנים שלפני תחילת המלחמה העולמית השנייה, לא התחשבו רבות בו ובדעותיו. לעומת זאת, הנסיך הבכור, אדוארד, היה חביב התקשורת, אבל--- התקרב מאוד לגרמנים.  אם הכל היה מתנהל 'כשורה', ואדוארד היה מתמנה למלך, לא היו יכולים פליטי השואה למצוא מקלט באגליה.  מה עשה ה' יתברך? – זימן לפני הנסיך אישה גרושה, כדי שיתחתן איתה, ומעשה זה היה ממש שלא כדרך, הטבע,  שהרי בצורה זו איבד הנסיך – כאמור – את זכותו להיות מלך ! על ידי נישואיו, וויתר אדוארד לא רק על המלכות האנגלית, אלא על שליטה כמעט על חצי-עולם, שהיה אז בשליטתה של אנגליה. במקומו עלה לכס המלכות אחיו הצנוע. אביה של המלכה הנוכחית, ורק בהשפעתו פתחה אנגליה את שעריה בפני פליטי אירופה 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ט"ו סיון ה'תשע"ז

"בשמחה'' אותיות ''מחשבה''. שמחה בלי מחשבה – הוללות (ר' אורי מדובינסקי)

     בשמחה ובצחוק יראה הזמן קצר, בדאגה ובצער, יראה ארוך. (ר' יצחק אברבנאל)

     בשמחת תורה בשעת ההקפות היה רבי משה-דוד מצ'ורטקוב מחזיק את ספר התורה בזרועותיו ורוקד עמו כל הזמן. שאלו חסיד אחד: "רבי, אולי הספר כבד בעבורכם?". השיב לו רבי משה-דוד: "התורה כשמחזיקים בה אינה כבדה".

     בשמחת תורה תרמ"ח, כשכיבדו את האדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש בספר התורה הראשון של ההקפה הראשונה, ביקש הרבי מחסיד, שהיה סוכן סחורות, לספר על שיטת עבודתו. אמר החסיד: הסוכן לוקח בהקפה (באשראי) סחורה מהעיר הגדולה ומחלק אותה גם כן בהקפה לסוחרים הקטנים. כשהם משלמים בעד הסחורה שלקחו בפעם הקודמת, הוא נותן להם בהקפה סחורה חדשה. נענה הרבי ואמר: "זהו עניין ה 'הקפות'. אחרי ש 'משלמים' בעבודה של חודש אלול, ימי הסליחות, ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, סוכות, שמחת בית השואבה ושמיני עצרת – אפשר ללכת ל 'הקפות' – לקחת ב 'הקפה'"...

     בשמיעה בלבד של דברי חכמה ומוסר, נשארים הדברים מבחוץ, וחייב האדם לעורר עצמו להחיות את פנימיותו "שהאני'' יהיה ער לחכמה ששמע ואזי יקלטו הדברים ויועילו.

     בשם כ"ק מהרי"י מספינקא זצוק"ל, השפל בעיני עצמו ונכנע ומתבטל בבחינת מוצב ארצה, סימן שראשו מגיע השמימה.

     בשם צדיקים מפרשים בדרך רמז " : והבור ריק" - אם אדם הוא בבחינת ''ריק מכל תוכן ", אין בו מים -" אין בתוכו תורה המשולה כמים (אין מים אלא תורה - הוי כל צמא לכו למים , ) אז תדע לך כי "נחשים ועקרבים יש בו -" יש בו כל מיני נחשים ועקרבים שמסתובבים בתוכו... כי כמו שהרמב"ם פסק "אין יצר הרע בא אל האדם אלא בלב הפנוי מן החכמה"...

     בשם רבי נח מלבוביץ היו אומרים, את ה' יתברך אי אפשר לרמות, את הזולת קשה לרמות, ציבור אי אפשר להטעות, אם כך לא נותר את מי לרמות אלא רק את עצמו, ומה החכמה לרמות שוטה...

החייט שראה את הנולד (פניני בית לוי, עלון 433)

     באחת מערי רוסיה חי פעם איש עסקים עשיר, שנוהג היה לא להסב לסעודה, מבלי שיהיה אורח המסב על שולחנו. הוא היה מקפיד על מנהגו זה בצורה קיצונית ביותר וכאשר קרה שלא הזדמן אורח, הוא היה מסוגל לצום יום ויומיים ואפילו יותר.  פעם נמשך מצב זה שבוע שלם והאיש לא נענה להפצרות אנשי ביתו ולא אכל מאומה, זולת קצת מזונות בערב. כאשר המצב נמשך שבוע שלם ולא היה שום אורח באופק, רחמו עליו בני ביתו ושלחו לשליח, שיצא לפרשת דרכים וימצא אורח שיבוא לשבת.  הם ביקשו את השליח, לבקש כל עובר אורח שיראה, לבוא אל ביתם לשבת, כדי שבעל הבית לא יצטרך לצום יותר. השליח מצא בסופו של דבר יהודי זקן, שהלך עם תרמיל על כתפו. הוא הפציר בו והזקן הסכים לבוא ולהתארח בבית היהודי העשיר.

     בעל הבית העשיר היה נוהג לומר דברי תורה בעת הסעודה. הוא היה מתחיל במצווה, משמיע איזה רעיון מפרשת השבוע, או משהו דומה, ושאר בני הבית, בניו, חתניו והאורחים היו ממלאים אחריו, כל אחד בתורו . ויהי בליל שבת והאורח הזקן הסב ליד השולחן, נהג בעל הבית כמנהגו וכולם אמרו דברי תורה, כאשר הגיע תורו של האורח שישב ליד חתנו של בעל-הבית – לומר דבר תורה, הוא התנצל ואמר שאין לו מה להגיד, התערב חתנו של בעל הבית ואמר:  הכיצד זה שיהודי אין בידו דבר-תורה?! אולם בעל הבית הרגיע אותו ואמר: האורח שלנו עייף מן הדרך, נעזוב אותו ומחר בצהרים וודאי יאמר.  למחרת בעת סעודת הצהרים, שוב נתבקש האורח לומר דבר תורה, שוב סירב באומרו כי אין לו מה לומר, שוב העיר חתנו של בעל הבית מה שהעיר ושוב אמר בעל-הבית לא ללחוץ על האורח, הוא וודאי יגיד בסעודה השלישית.  כאשר גם בסעודה השלישית סירב האורח לומר דבר תורה והודיע "חגיגית", כי אין בידו מאומה, אמר חתנו של בעל-הבית:  הרי זה בזיון! זקן שכמותך אינו יודע אפילו פסוק אחת מן התורה,  או פסוק מן התהילים?!...  השיב לו הזקן: אברך שבסופו של דבר יהיה רב בעיירה קטנה ויקבל בשכרו חמשיה פיטאקס (סכום קטן) מעיז לבזות אותי כל כך!...

     למחרת, כאשר בא האורח להיפרד מעל בעל-הבית, הודה לו הלה מקרב הלב ויאמר לו: החייתני בעצם בואך. אחרי שצמתי כל השבוע, הייתי אמור להתענות גם בשבת, אלמלא באת. ואני מודה לך מקרב הלב, אך תמה אני על דבריך שאמרת לחתני, כי הוא יהיה רב בעיירה קטנה. הרי חתני הוא שותף בעסקיי ויש לו כמה אלפי רובלים מושקעים בעסק, ומאין לך שהוא יהיה רב?  אמר לו האורח: אם אספר לך את קורות חיי, תבין על מה מתבססים דברי.

     אני חייט במקצועי – פתח הזקן את סיפורו ובמשך שנים רבות הייתי עובד אצל "פריץ אחד, עשיר גדול, והייתי תופר את בגדיו ואת בגדי בני ביתו. פעם אחת עמד הפריץ שלי לערוך סעודה גדולה, לציון יובל שנים לנישואיו, הוא ביקש שאתפור למאורע חגיגי זה בגדים מיוחדים, עבור כל בני המשפחה שלו. הוא נתן לי אפוא 300 רובל וביקשני לנסוע העירה, כדי לקנות בדים לתפירת הבגדים.  נסעתי העירה, אך בדרך שמעתי קול בכי וכאשר ניגשתי למקום , כדי לראות מה קורה, ראיתי שוטרים המקיפים משפחה יהודית ועוצרים אותה. שאלתי את השוטרים, מה יש להם נגד היהודי הזה, ואמרו שהיהודי הזה חייב דמי שכירות עבור בית המרזח שהוא חוכר מהפריץ המקומי, וכבר לא שילם את חובו שנים,  משום כך ניתנה פקודה לעצור אותו ואת בני ביתו בבית הסוהר.  נכמרו רחמי על היהודי המסכן ומשפחתו ושאלתי את השוטרים,  כמה כסף הוא חייב ואם מישהו ישלם את החוב, האם ישחררו אותו לנפשו? השוטרים אמרו שאין הם יודעים לענות על שאלות אלה, אך בקרבת מקום נמצא מנהל עסקיו של הפריץ ואוכל לשאול אותו מה המצב. אכן, ניגשתי ושאלתי והמנהל אמר לי כי היהודי חייב 300 רובל ואם מישהו ישלם עבורו, בוודאי שישחררו אותו מיד לחופשי. כאשר שמעתי זאת, הוצאתי מכיסי 300 רובל – את הכסף שנתן לי הפריץ שלי כדי שאקנה בדים – ונתתי תמורת החוב של היהודי.  הלה יצא לחופשי, נפל על צווארי והודה לי, באומרו: הצלת את נפשי ונפש בני ביתי. אם יהיה בכוחי לגמול לך בעולם הזה – אעשה זאת בעזרת השם. ואם לא יעלה בידי, אני מבטיח לך שאבוא מן העולם בא, כדי לשלם את גמולך על החסד שעשית עמדי...

     בעל בית המרזח הלך לדרכו – המשיך היהודי לספר את סיפורו - ואני נשארתי תוהה ומשתומם. מה לעשות עכשיו. כיצד אבוא אל הפריץ שלי, ומה אספר לו. היכן 300 הרובלים שלו? והרי אין לי בכיס פרוטה לפורטה!  לבסוף החלטתי וגמרתי בדעתי שאחזור אל הפריץ ואספר לו כי בדרך עברתי ביער עבות, התנפלו עלי שודדים ולקחו את כל הכסף שבידי. אם יאמין לי הפריץ, חשבתי, הרי טוב ואם לא יאמין, יהיה מה שיהיה, מילא אין לי ברירה אחרת.  חזרתי אפוא אל הפריץ וסיפרתי לו מה שהחלטתי. הוא אמר לי,  כי הוא יודע שאינני שקרן וממילא הוא מאמין לדברי. הנה לך עוד 300 רובל, לך ותקנה בדים ותתפור את הבגדים.  עשיתי כדבריו, והמשכתי לעבוד בשירות הפריץ עוד כמה שנים.

     באחרונה עלה בדעתי הרעיון לשאול את עצמי: מה לי פה ומי לי פה? הרי זקנתי וכל ימי אני נמצא בין גויים! בלי תפילה בציבור ובלי חברת בני עמי. חשבתי לעצמי, די, עד כאן. עזבתי את הפריץ ועברתי לגור בעיירה, שבה יש יהודים רבים. מכאן ואילך הייתי קם כל בוקר לתפילה בציבור והייתי מרבה באמירת תהלים.  בשנה שעברה, בערב יום הכיפורים, הלכתי לבית הכנסת בשעה מוקדמת מיד אחרי הסעודה המפסקת, כאשר עדיין לא היה שם איש, לבשתי קיטל, התעטפתי בטלית ואמרתי תהלים, כאשר ראשי מכוסה בטלית. פתאום הרגשתי שמישהו דוחף אותי.  חשבתי שעמדתי במקום ששייך למישהו וזזתי הצידה, כדי לפנות את המקום. אולם גם שם המשיכו לדחוף אותי, ושוב זזתי, עד שבסוף נדחקתי לפינה, שמשם אין לאן לזוז. בסוף פקחתי את עיני, הסתכלתי סביבי והנה בעל בית המרזח, שהצלתי בשעתו,  עומד לפני בתכריכים ואומר: "הנה הבטחתי לך להיטיב עמך, או בעולם הזה, או לבוא מן העול?? האמת ולגמול לך על מעשייך.  באתי במיוחד מהעולם הבא, כדי לשלם את חובי. הטובה שאעשה לך היא שאספר לך, איך נראה יום הכיפורים בעולמות העליונים..." והנה הוא מתחיל לספר ועיני זולגות דמעות ופתאום אני שומע קול הקורה לי לאמור: ר' יהודי! למה אתה מעכב אותי?! הנה כל המתפללים כבר הלכו הביתה, הנרות כבר כבו ואני צריך לסגור את בית הכנסת... ושוב אני שומע לחישה ובעל המרזח אומר לי:  לך ללובלין, אל ה"חוזה" והוא יאמר לך מה לעשות. אני שוב פוקח את עיני והנה שמש בית הכנסת עומד לפני ומתחנן לי שאסיים את תפילתי ואתן לו לסגור את בית הכנסת...

     למחרת יום הכיפורים נסעתי ללובלין המשיך החייט את סיפורו , אחרי שסיפרתי ל"חוזה" את אשר קרה לי, הוא אמר לי: מעתה תתפלל אתי בסידור שלי, במשך שנה שלמה. כך היה ואחרי תום השנה. הוא אמר לי לך הביתה ואני אתן לך מתנה: מעתה, כאשר תראה בן-אדם, תדע מה יעלה בגורלו. אנשים שמצאו אותי בדרך, בבואי חזרה מלובלין, הזמינו אותי אליך הביתה. באתי ראיתי את חתנך ואמרתי לו מה שראיתי,  שהוא עתיד לכהן כרב בעיירה קטנה ויקבל סכום קטן בשכרו – סיים החייט האורח את סיפורו המאלף.  ואכן, זה מה שקרה. גלגל חוזר בעולם, זה עולה וזה יורד. בעל- הבית העשיר ירד מנכסיו וגם אלפי הרובלים, שהיו נדוניה של בתו, ירדו לטמיון. בסופו של דבר לא הייתה לחתנו של האיש ברירה. אלה לקבל על עצמו רבנות, כפי שאמר לו החייט האורח.

     יש אומרים שבסוף הוצעו לאיש שתי הצעות, של שתי עיירות שונות, שבאחת מהן הציעו לו שכר גבוה יותר ואילו באחרת הציעו לו בדיוק כפי ש"ניבא" לו החייט. האברך בחר בעיירה, בה הציעו לו את הסכום שנקב בו החייט, שקיבל מה"חוזה" מלובלין את הכוח לראות מה יעלה בגורלם של בני אדם...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ט"ז אייר ה'תשע"ו

אין מי שזקוק לחופשה יותר מזה ששב ממנה...

  

 '     'אם בחוקותי תלכו" (כו, ג(  אומר רבי שמחה בונים מפשיסחא: "אם" הזה, אינו תנאי ואינו ספק כי אם הבטחה. הקב"ה מבטיח שבסופו של דבר: " בחוקותי תלכו", עתידים ישראל ללכת בדרך התורה, שהרי דרך אחרת אינה קיימת כלל.  ורבי מנחם מנדל מקוצק היה אומר: כתוב (ישעיה נה, ז): "יעזוב רשע דרכו" – וכי לרשע יש דרך? בוץ יש לו, ולא דרך. אלא הכוונה היא: "יעזוב רשע דרכו" – יעזוב את המחשבה כאילו יש לו דרך.

     "אם בחוקתי תלכו" - ר''ת א ב ת שתלכו בדרכי אבות. (בעל הטורים)

     הרה"ק בעל הצמח צדק מלובאויטש זי ע" היה אומר: כי יום זה הוא מסוגל לרפואות וישועות! כי הראשי תיבות של "מלך רופא נאמן ורחמן" הם: "מרון"... ובזכות הצדיק המונח "במירון" שולח השי"ת רפואות וישועות לכלל ישראל ביום זה...

כוחה של תפילה (פניני עין חמד, עלון 559)

     אין ביכולתנו לתאר ולשער מהי כוחה של תפילה. לו היינו משכילים להבין את תועלתה, לבטח היינו מוצאים את עצמנו מנצלים את זמננו ומתפללים בכל רגע נתון.

     להלן סיפור מופלא שעובד מ'ניצוצות ' במדבר ויש בו כדי ללמדנו על כך:  היה זה בימי בראשית של אשדוד החרדית, כיום עיר ואם בישראל, אולם אז הייתה מדבר שממה רוחני. לא היו לאשדוד של אז, אפשרות להציע שירותים יעילים לקומץ המשפחות החרדיות , שהתנחלו בה, ואפילו קו תחבורה מסודר לבני ברק טרם הופעל. לשירותן של אותן משפחות עמד רק קו אוטובוס פרטי בודד , שחיבר בינם לבין בני ברק. " אני", כך מספר בעל המעשה, "הייתי הנהג של קו זה במשך שנים, עד שהתפתחה התחבורה וחברה ראויה לשמה החלה לפעול בעיר. הקו שפעל משעת בוקר מוקדמת, אסף מלמדים, מורות ותלמידים שלימדו ושלמדו בבני ברק, ומשם המשיך לחיפה כשבדרך עצר גם בנתניה . בשעת אחר צהריים מאוחרת עשה הקו את דרכו לכיוון הנגדי , כשהוא עמוס בנוסעים שעלו בבני ברק במטרה להגיע לביתם באשדוד, כך שכמעט כל נוסעי הקו היו קבועים, ואף תחנותיו היו קבועות למדי.

     באותו יום , שבו התרחש סיפורנו, באחת התחנות עלה במפתיע בחור צעיר והתעניין אצלי האם אני עוצר במושב 'ניר גלים'. השבתי ב'כן' מהוסס; אני אכן עובר שם, אך לא רגיל לעצור במושב זה , הממוקם סמוך מאוד לאשדוד, מעט אחרי אזור התעשייה שלה. 'תוכל לעצור לי שם?' שאל . לרגע חשבתי להשיב , כי אין לי תחנה שם, אך לאחר מכן אמרתי לעצמי: למה לא לעשות טובה ליהודי?! והשבתי: ' בשמחה!' כאשר הגעתי למושב והורדתי את הבחור בתחנה המבוקשת, הבחנתי באשה זקנה , היושבת וממתינה בתחנה.  ברגע שעצרתי , התרוממה זו ממושבה ושאלה אותי: 'אתה מגיע לחיפה? -' 'כן', השבתי מופתע. 'יופי', היא אמרה, 'אני כבר מביאה את הסלים שלי'. בטרם הספקתי להגיב , חזרה הישישה לתחנה וגררה משם כמה סלים גדולים.  כמה אברכים ירדו ועזרו לה להעלות את הסלים לאוטובוס,  ואף פינו לה את המקום שליד הנהג. ארך לה מעט זמן להתארגן עם הסלים הרבים, וכשסיימה והתיישבה לבטח , התנעתי את האוטובוס ופניתי לכיוון הכביש הראשי. ' סבתא', מצאתי עצמי שואל פתאום, 'למה חיכית בתחנה הזו?' 'מה הפירוש למה? יש כאן תחנה, לא?', השיבה תמהה. 'נכון, יש כאן תחנה, אבל מי גילה לך , שעוצר בה אוטובוס שנוסע לחיפה? ' ' אף אחד', היא ענתה, ואני לא הבנתי. 'אז למה עמדת שם אם לא ידעת שצריך לעבור בה אוטובוס לחיפה?' - 'כי זו התחנה היחידה שיש פה', אמרה בסבלנות , משל הייתי קשה הבנה, 'לאן הייתי צריכה ללכת אם לא לתחנה?' . 'נכון', אמרתי שוב וניסיתי להסביר את עצמי, 'אבל בתחנה שעמדת לא צריך לעצור אוטובוס לחיפה. יכולת לעמוד שם עד הלילה , ואף אוטובוס לא היה מגיע' . 'אבל הנה אתה באת', השיבה האשה בחיוך. 'את צודקת', אישרתי, 'אך כעיקרון אני לא עוצר בתחנה הזו בדרך כלל,  ואם לא הייתי עוצר כאן, מה היית עושה? - ' 'מחכה לאוטובוס אחר', ענתה בביטחון. 'אבל גם הוא לא היה עוצר לך, כי בתחנה הזו אין עצירה לאוטובוס לחיפה!' התעקשתי, כי משהו בדבריה לא היה מובן לי דיו . 'ובסוף עצרת. נכון?' - 'נכון', אישרתי שוב, מופתע מהשיחה ומביטחונה הרב של האשה, 'ובכל זאת, מדוע פנית לתחנה שאין בה עצירה לאוטובוס לחיפה?' ' .

     הייתי צריכה להגיע לחיפה', היא הסבירה לי סוף סוף, 'אמרו לי ללכת לתחנה ממול ולעלות על אוטובוס לאשדוד, ובאשדוד לחכות בתחנת אוטובוס לחיפה . אמרתי לבורא עולם: 'אבא שבשמיים, אתה יודע, כי אני אשה זקנה ועייפה, אין לי כוח לעבור לצד השני של הכביש עם כל הסלים, וגם אין לי כוח להעלות את כל הסלים לאוטובוס לאשדוד ואחר כך לרדת ממנו, לחכות בתחנה ושוב לעלות עם כל הסלים הללו לאוטובוס לחיפה'. ואז ביקשתי מהבורא יתברך , שיביא לי את האוטובוס לחיפה עכשיו, לפה, לתחנה הקרובה בה אני מחכה '. 'נו...?', המהמתי בציפייה דרוכה להמשך. 'מה נו? אתה רואה!  ביקשתי והוא הביא לי את האוטובוס לחיפה לכאן, לתחנה' . 'סבתא', שאלתי שוב בהתרגשות, כשהבנתי שנס כביר התרחש כאן לנגד עיניי , ואני הייתי חלק לא מבוטל ממנו, 'אולי תספרי לי איך בדיוק ביקשת זאת?' ' בדיוק כפי שאנחנו מדברים עכשיו, בצורה הכי ברורה והכי פשוטה שיש: 'בבקשה תעשה עימי חסד ותביא לי את האוטובוס לחיפה לכאן , ' זה הכל'. נראה היה שהזקנה לא הבינה את התעקשותי לרדת לפרטים הקטנים, אך שיתפה אתי פעולה, כשכל הנוסעים מאחור מאזינים בדממה ובתדהמה להשגחה הפרטית הנסית שראו זה עתה בעיניהם.

     המשך הנסיעה עברה עליי בסערת רגשות. לא יכולתי להירגע מההשגחה הפרטית שנגלתה מול עיניי. הנה כי כן, דווקא במקום שבו ברור כי אין מי שיוכל לעמוד לעזרת האדם, הוא יתברך נמצא אתו.  דווקא שם יכול אתה לבקש ממנו בתמימות, מעומק הלב, כבן המתחטא כלפי אביו, והוא ברחמיו ישנה בשבילך את מערכות הטבע ויביא את האוטובוס, או את כל מה שלא תצטרך, עד אליך ממש".

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"ט שבט ה'תשע"ו

 

 

 ''בשמחה'' אותיות ''מחשבה''. שמחה בלי מחשבה – הוללות (ר' אורי מדובינסקי)

 

     עצמאות היא טבע אנושי, אבל אם לא נרכך אותה, היא תעמוד לנו כמכשול בדרך לצמיחה.

 

     "עצם התפיסה של 'חוק פיזיקלי' היא תיאולוגית".

 

     ערב אחד סיפר אינדיאני אחד לנכדו על מאבק שמתרחש בתוך אנשים. הוא אמר: "בני, המאבק הוא בין שני זאבים בתוך כולנו: זאב אחד הוא רוע, הוא כעס, קינאה, צער, חרטה, תאוות בצע, יוהרה, רחמים עצמיים, אשמה, עלבון, נחיתות, שקרים, עליונות ואגו. הזאב השני הוא טוב, הוא הנאה, שלום, אהבה, תיקווה, שלווה, ענווה, טוב לב, נדיבות, אמפטיה, אמת, רחמים ואמונה." הנכד חשב על זה במשך כדקה ולאחר מכן שאל את סבו: "איזה זאב מנצח?" האינדיאני ענה בפשטות: "זה שאתה מאכיל"

 

     ערכה של מתנה גדל, ככל שמעריכים יותר את הנותן – אם תלמד להעריך את ה', תוכל ליהנות יותר ממתנותיו

 

     ערכים תמיד להישאר מחוברים.

 

     עשו דברים בשקט. ההצלחה כבר תעשה את הרעש.

 

      "עשיר עומד בניסיון גדול. לעני קל לבטוח בקב"ה. לא-כן העשיר, שנכסיו קורצים לו ואומרים: בטח בנו" (רבי משה-לייב מסאסוב)

 

יד תומכת (טיב הקהילה גיליון 194)

     לאחר שעברתי לפני שנים אחדות טיפול רפואי מסוים, קבע לי הרופא כמה תרגילי 'פיזיותרפיה', כדי להחזיר את תפקוד הגוף ותנועת האיברים לסדרם ותקינותם. - נשלחתי אפוא בקופת חולים אל חדרי הפיזיותרפיה, שם קיבלני האח התורן, ולאחר שקרא בעיון את 'רעצעפט' (מרשם) ההנחיות של התרגילים שהסדיר הרופא עבורי, בעיקר בשביל ריפוי זרוע היד, הגיש לי האח 'משקולת' קלה יחסית, וביקשני לרומם את ידי ולהרים את המשקולת.

     בתחילה קשתה עלי פעולה זו מאוד, היד ברוב חולשתה מיאנה להתרומם אל על, ככל שניסיתי להתגבר ולהתחזק לא הצלחתי בשום אופן להרים את היד. לאחר כמה ניסיונות שלא צלחו, ניגש האח המסור לסייע לי, הוא החזיק אפוא בידי, וכך הצלחתי לאט לאט להרים את המשקולת כראוי, ולאחר שחזרתי על אותם תרגילים כמה פעמים כנדרש, חזרה היד בחסדי השם יתברך לתקינותה וסדר תנועתה.

     לאחר סיום תהליך הטיפול המפרך, גילה האח את אוזני בחיוך צופן סוד, שבעצם כשהחזיק את ידו בידי, לא הפעיל שום כח עזרה מצידו כדי לסייע לי להרים את היד, רק קירב את ידו בנגיעה בעלמא בידי. אבל כל פעולת הרמת המשקולת מתחילתה ועד סופה, נעשתה ונפעלה בכוחי בלבד! ללא שום עזרה וסיוע מצידו! – ומשום כך הועילו והצליחו כל אלו התרגילים, כאשר הפעלתי לבדי בעצמי את כוח תנועת היד, ויצאה ונתגלה סגולת תנועת היד מן הכוח אל הפועל!

     התברר אפוא, שעצם החזקת ידו של האח בידי, הספיקה כדי לנטוע בי את תחושת התמיכה שנצרכתי לה בחולשה הכבדה, בכדי שאתחזק מזה להתניע בעצמי את ידי, וכך אגלה בעצמי את הכוח המופלא שהטביע הבורא בסגולת היד להרים משקולות וכיוצא, שכן באותה עת נחלשו כוחות אלו בהסתר ובהעלמה ממני!

     יצאתי מן המרפאה אפוף מחשבות, כדרכי להפיק לקח טוב מכל מקרה, ולהשתדל ללמוד מוסר השכל מאשר הקרה ה' לפני בעינא דאשגחותא תדירא. – ומכאן למדתי עד כמה חשובה היא לאדם תמיכת הקשר באהבת רעים וידידים, שפעמים רבות די בעצם הקשר בלבד שמתחבר הנחשל עם חבירו, כדי לשאוב מזה עידוד וחיזוק לסייע ביד עצמו, לרומם את נפשו להתחזק במה שנצרך לו! – לא תמיד זקוק החבר לעזרה ממשית, ולפעמים אף לא לעצה מיוחדת כדי לצאת מן הסבך, הכל כבר קיים ומוכן אצלו בתוכו... הוא רק צריך יד תומכת בחיבור קשר רעות ואהבה, בכדי שיגלה כבר מעצמו שיכול הוא להוציא ולחלץ את עצמו מאפלה לאור גדול, אמן.

 

יהודים! עשו תשובה (סיפורי צדיקים, עלון 169)

     בימים שעשה הרה"ק רבי אלימלך מליזענסק זיע"א בגלות, היה נראה כאחד הכפריים. לגופו עטה מלבוש קצר, חגור בחבל, זקנו מדובדל,  וכל חזותו אמרה דלות ובורות.
     בהגיעו לעיר אחת פנה אל הפרנס וביקש את רשותו לדרוש בבית הכנסת "אינני מסכים לכך" השיב הפרנס בכל תוקף, בראותו את הכפרי העלוב שלפניו, וכי כפרי שכזה ידרוש בבית הכנסת המכובד שלנו? על מה בכלל הוא מסוגל לדבר? אך הכפרי הלא הוא רבי אלימלך, המשיך להפציר בפרנס, לא יכול הפרנס לשאת את ההפצרות וגירש את הדרשן הכפרי מביתו.

     באותו עת היה נוכח בבית בנו של הפרנס, נער ושמו אבנר, כשראה הנער כי אביו גירש את הדרשן מן הבית, נגע הדבר ללבו, והוא ניסה לשדל את אביו: "וכי מה יקרה אם אותו עני ישא דרשה וירוויח כמה זהובים?". "בוודאי אין הוא יודע לדרוש" הפטיר האב – הפרנס. "ואולם", המשיך הבן אבנר להפציר "כאשר בא יהודי ומבקש רשות לדרוש, יש להניח שהוא יודע לדרוש, אנא אבא,  הרשה לו לדרוש" התחנונים שבפי הבן מצאו מסילות אל לבו של הפרנס,  וכדי שבנו לא יצטער הסכים למלא את בקשתו.  מיד קרא לאותו כפרי עני והודיע לו כי הערב יוכל לשאת דרשתו בבית הכנסת. השמועה על הדרשה שישא הכפרי העני עשתה לה כנפיים ברחבי העיר, ובהגיע השעה היעודה התקבצו בני העיר אל בית הכנסת. הכל נשאו עיניהם לעבר הבמה, ואכן, עד מהרה נראתה דמותו של הדרשן, העולה על הבמה. הושלך הס, הכל המתינו לשמוע את הדברים שבפיו,  אך האיש ממלא פיו מים. הוא עומד על מקומו, בוהה בקהל המביט בו ואינו פוצה את פיו. הדבר הכעיס את הנוכחים, כמה מנכבדי הקהילה פלסו להם דרך לעבר הבמה ושאלו את היהודי הניצב שם: "מדוע אינך מתחיל את הדרשה? ובכלל, לשם מה הנך נועץ מבטים סביבך, האם מחפש אתה מישהו? ממתין לאדם האמור להגיע וטרם בא"? "כן", השיב האיש, "אני מחפש. את אחי אני מבקש". ובראותו את מבע התימהון שהסתמן על פני השואלים, המשיך ואמר: "מחפש אני כאן נקודה של יראת שמים, ולצערי הגדול אינני מוצא. כלום חלילה, אין יראת א-לקים במקום הזה? אך מה אעשה, ולכל מקום שאני מביט, רואה אני רק חטאים ופשעים. יהודים! עשו תשובה" . לשמע דבריו האחרונים של הדרשן נעשה בית הכנסת כמרקחה. הכל זינקו ממקומותיהם לעבר הבמה, ובאגרופים קמוצים אמרו להכות את הדרשן, שהעז לכנותם בכינויים כאלה. חיש קפץ רבי אלימלך – הלא הוא הדרשן הכפרי ממקומו שעל הבמה ונמלט מבית הכנסת. אולם הקהל לא הניח לו, רבים דלקו אחריו עד קצה העיר, ומשלא הדביקו את צעדיו, נואשו ושבו העירה.  ובכל זאת, שמע רבי אלימלך הנמלט רעש של צעדים קרבים ובאים בעקבותיו. הוא הפנה ראשו אחורנית, והנה נער אחד רץ לעברו ובעיניו דמעות. אותו נער היה לא אחר מאשר אבנר, בנו של הפרנס.

     "דרשן, עצור! עצור!" קרא עתה, ודמעותיו זלגו מעיניו על לחייו. רבי אלימלך נעצר תחתיו ושאל: "מה רצונך בני?" הושיט הנער צרור לא גדול ואמר: "הנה צרור כספי. אנא, יקח כבודו את הצרור כשכר הדרשה" "הן זה ממונו של אביך, וכיצד תתן לי אותו ללא רשותו?" אמר רבי אלימלך.  בפיו הנער היתה תשובה: "ממון זה היה של אבי, אך כעת הוא שלי. הנני בן יחיד, ומידי יום נותן לי אבי במתנה ארבע אגורות. צברתי את האגורות, והן נצטרפו לכדי שמונה זהובים. הכסף הזה שלי הוא, ואני מבקשך לקבלו כשכר בעבור דרשתך". נטל רבי אלימלך את צרור הזהובים, הניח ידיו על ראש הנער ושאל: "במה אברכך בני?" "כל ברכה תהא טובה בעיני" השיב הנער. "אם כך אברך אותך שבבוא העת נהיה מחותנים". אמר הדרשן, הלא הוא הצדיק רבי אלימלך מליזענסק. והנער,  שצעיר לימים היה וכצעירותו כן תמימותו, כלל לא עלה על דעתו לשאול לשמו של הדרשן האלמוני.

     חלפו ימים ושנים הנער אבנר היה כבר אב לילדים, ואחת מבנותיו עמדה להינשא לנכדו של הרה"ק מאפטא זיע"א, לאותו נכד היה סב גדול נוסף – הרה"ק רבי אלימלך מליזענסק זיע"א. אך באותו עת כבר היה רבי אלימלך בעולם האמת. בהגיע מועד החתונה נקבצו ובאו אל העיר זנרוביץ, המקום בו נערכה השמחה, שבעים רבנים מפורסמים, בהם כבוד לסבו של החתן, הרה"ק ה"אוהב ישראל" מאפטא זיע"א. כשהגיע "החוזה" הקדוש מלובלין ו"היהודי" הקדוש זיע"א, כולם בקשו לחלוק הצדיק מאפטא אל העיר, שלח לקרוא למחותן ר' אבנר אבי הכלה. בא האיש אל בית האכסניה, ובהיכנסו אמר לו הרבי מאפטא: "רואה אני אור בפניך, ר' אבנר!". הרב ואב הכלה הסדירו את עניני החופה והקידושין.  לאחר החופה שאל הצדיק מאפטא את ר' אבנר: ספר נא לי, מי אתה ומה מעשיך, שזכית להשיא את בתך לנכדו של רבי אלימלך מליזענסק"? באמת אינני יודע" משך ר' אבנר בכתפיו", יהודי פשוט אני, אך מוקיר ומכבד רבנים ותלמידי חכמים". "כן, יהודי פשוט" אמר הרב מאפטא, "אך בוודאי אתה מכניס אורחים" כן אינני דוחף חלילה וחס את האורחים והעניים מביתי" הגיב ר' אבנר. "אם כך" המשיך הצדק מאפטא, "בוודאי בעל צדקה גדול אתה". "בעל צדקה" – אך לא גדול" השיב ר' אבנר. " אתה בעל צדקה גדול" אמר הרבי מאפטא", ולמרות זאת עדיין אינני מבין משום מה זכית, שבתך תינשא לנכדו של צדיק יסוד עולם כרבי אלימלך. גם אם יהודי הנו ירא שמים, מכניס אורחים ובעל צדקה, עדיין אין בכך די בעבור זכיה כה גדולה, אנא ר' אבנר, ספר נא לי מה עשית בחייך. אולי עשית מצוה כלשהי, מיוחדת במינה, כשהיית נער ? פשפש ר' אבנר בזיכרונו, ופתאום אורו עיניו. "אי פעם, בהיותי נער צעיר, נתתי צרור כסף לדרשן עני". "כיצד נראה אותו דרשן עני?" ביקש הצדיק לדעת. ר' אבנר אימץ את זכרונו ואמר: "נדמה לי שחגור היה בחגורת חבל סביב מתניו, ואם זכרוני אינו מטעה אותי, היה זקנו מדובלל"  שוב אימץ ר' אבנר את זכרונו, מנסה לדלות עוד ממאורעות אותם ימים "אם כך" קרא הצדיק מאפטא, "היה זה הצדיק רבי אלימלך מליזענסק" . רחוקים. ולפתע זרחו פניו והוא אמר חרש: "אני נזכר שהדרשן גם ברך אותי ואמר שנהיה מחותנים". התרגש הרה"ק מאפטא ואמר: "אכן, גדול היה רבי אלימלך שחזה עתידות וידע כי בבוא היום ישא נכדו את בתו של אותו נער. אך לא זוהי גדולתו, גדולתו של רבי אלימלך היתה, שבגודל ענוותנותו נאות לקבל מידי הנער כמה זהובים כשכר הדרשה ובכך זיכה את הנער .

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/