אמרי שפר י"ט תמוז ה'תשע"ח

 אם אדם יעקור מלבו את המחשבה בדבר שלימות מידותיו ויכולתו לעמוד בניסיונות, יגרום הדבר להערכה מחודשת של מעשי הזולת. לכן סמכו חז"ל את שתי הדרישות: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", "ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" – אחת אצל רעותה. אם אדם לא יאמין בעצמו ולא יחשוב שתמיד יגבר על יצרו ויעמוד במבחן, הרי שגם יבין שאין לו לדון את מעשי חברו, כל זמן שלא עמד בהצלחה במבחן דומה.

     אם אדם יש לו את מידותיו של בלעם הרשע, גם אם הוא ישב כל היום בישיבתו של אברהם אבינו, הוא עדין יהיה תלמיד של בלעם הרשע.

     בכל מעשה שאדם גורם צער לחברו - נענש, ואף אם יעשה צער על חינם לבהמה, כגון ששם עליה משאוי יותר מיכולתה לשאת, ואינה יכולה ללכת ומכה אותה - עתיד ליתן הדין, שצער בעלי חיים דאורייתא. (ספר חסידים סי' תרסו(.

     האדם שומע מה שהוא חפץ לשמוע, מה שנקרא שמיעה סלקטיבית, האדם בוחר מה לשמוע ומה הכוונה. (שמואל אייזיקוביץ)

ברכה (אפריון שלמה, עלון 252)

     "ונפלו אויבכם לפניכם לחרב" . אומר רש"י: שיהיו נופלים לפניכם שלא כדרך הארץ.  כשעם ישראל עמלים בתורה ושומרים את המצוות, אז האויבים שלנו נופלים בדרכים לא טבעיות.  אפילו אם יהודי רחוק מתחזק אפילו טיפה באמונה, הוא יראה איך האויבים שלו נופלים בדרך של ניסי ניסים!

     פעם אחת החבר'ה התארחו אצל אחד החברים שהיה דתי.  טוב, מגישים להם אבטיח, וזה לא נעים...  יושבים אצל אדם דתי, חייבים לברך.  אבל מה מברכים על אבטיח?  אחד אמר 'מזונות', השני אמר 'בורא אבטיחים '... אבל היה שם אחד שאמר בביטחון: מברכים עליו 'שהכול!'.  למה אתה כל כך בטוח בעצמך? שאלו אותו החבר'ה...  והוא סיפר להם את הסיפור הבא:

     במלחמת יום הכיפורים, המצב היה מאוד קשה...  היינו גדוד של טנקים וכולם ספגו פגיעות קשות. הטנק שלנו עוד המשיך לתפקד, אך מאחר וראינו שאנחנו ניצבים לבדנו מול הטנקים הסורים, כמעט אמרנו נואש...  המפקד של הטנק עמד ושאל: מישהו פה יודע איזו תפילה ? אף אחד לא ענה ... נו, מאיפה נדע תפילות...?!  אבל אז נזכרתי שכשהייתי ילד, כל פעם שסבא שלי נתן לי סוכרייה, הוא היה אומר לי להגיד: "ברוך אתה ה', א-לוקינו מלך העולם, שהכול נהיה בדברו!".  מיד אמרתי למפקד: אני מכיר תפילה... " ברוך אתה ה' א-לוקינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו!". טוב, המפקד מכניס פגז לתותח, ומבקש מכל צוות הטנק:  כולם ביחד... התחלנו כולנו צועקים: "ברוך אתה ה', א-לוקינו מלך העולם, שהכול נהיה בדברו!", ובוווום! טנק סורי אחד הלך.  מעמיסים עוד פגז, ושוב פעם כולם ביחד: ברוך אתה ה'... שהכול נהיה בדברו! ובוווום! עוד טנק סורי הלך.  וכך התפללנו והפלנו 30 טנקים סורים עד סוף המלחמה...  אז אם "שהכול נהיה בדברו" זה טוב בשביל טנקים סורים,  בטוח שזה גם טוב בשביל האבטיחים...!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ז חשון ה'תשע"ח

 אמר הרה"ק ר' מאטיל מנעשכיז זצוק"ל "הרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי" כי היות וחשבת שזה  " מעשי" שאני עשיתי אז "קיפחתי את פרנסתי, אבל אם נבין שהכול מאת ד', אז נצליח בכל הדרך .

        ואמר הרה"ק מקלויזנבורג זי"ע שחייבים לבחון במידות שיש צדיק שהוא בעל מופת אבל אין לו מידות, והיה ב' חסידים שדיברו ביניהם על גדולת רבם, ואמר אחד שרבו גוזר והקב"ה מקיים, אמר השני זהו איני יודע על רבי, אבל דבר אחד אני יודע כן, שמה שהקב"ה גוזר רבי מקיים .

     והנה ידוע מה שהרה"ק ר' גדליה משה מזוועהיל זי"ע סיפר (וידוע שהוא היה מרוחק מגוזמאות (,   שהכיר עיר שהיה שם רק רופא אחד ורוקח אחד ,   והם לקחו סכומים גדולים, ועל כן החליטו בני העיר לא ללכת אליהם, אלא להתפלל אל ד', ואכן בשנה אחת, אף אחד לא נפטר חוץ מ ב' אנשים הרופא והרוקח .

     וכמו שפירשו את הפסוק והאמין בד' ויחשבה לו צדקה (טו, ו) ולכאורה "והאמן" צריכים לכתוב עם אות יוד, ולכן לא נכתב עם אות יוד, כי יוד ידוע שמרומז בו חכמה, ולכן באמונה אין חכמות, וזהו הצדקה שלא הלך עם חכמה אלא עם אמונה פשוטה .

אהבת חברים  ( פניני בית לוי, עלון 454)

      לילה אפל וקר היה אותו לילה של חודש טבת תק"ד. בקרן זווית שבבית המדרש "שומרים לבוקר" ישב משה חיים, עצוב. הייתה לו סיבה טובה לכך. שנים מספר חלפו מאז נשא לאישה את רעייתו מרים, אך טרם זכו בפרי בטן של קיימא .   אמנם זכו לאחר שנים רבות, בשלוש בנות, אך לגודל שברונם ,   נפטרו הבנות באופן פתאומי כחודש לאחר לידתן .   מדי פעם לגם מכוס חמין שהייתה לפניו, כמו מנסה להתחמם ולהתנחם, אך גדול היה שברו וצערו. בשולחן הסמוך ישבו משה -  יוסף הנפח, ישראל, חיימ'ל, ועוד כמה בעלי בתים פשוטים. הם ישבו ושוחחו בקול שהגיע גם לאוזניו של משה חיים, והיה להם על מה לשוחח ...   אותם ימים היו ימי התעוררות רבתי בדכנבורג, מי ניצח על התעוררות זו היה גדליה ברוך הסנדלר ורעייתו. לכאורה סנדלר פשוט היה, אך שלוש שנים בלבד מאז הגיעו בני הזוג להתגורר בדכנבורג, וכבר הספיקו לחולל שינוי רבתי בעיר, כאשר סיפר כי לאחרונה נתגלה אחד הצדיקים הנסתרים מאוהבי ישראל המפולגים, המדבר בשבחם ומורה להם דרך חדשה בעבודת השם יתברך, כשהקו המנחה את רעיונותיו הוא, קיום מצוות בשמחה ,   במידות טובות ואהבת ישראל. גדליה ברוך התכוון על הבעל -  שם-טוב הקדוש, שאורו החל לזרוח ולנגוה על פני תבל .   כעת ישב משה חיים בפינתו, ומבלי שרצה, שמע את שיחתם של חבריו, הללו ישבו וסיפרו סיפורים שונים מהבעל-שום-טוב ,   ותיארו מגדולתו כהנה וכהנה .   בשלב מסוים פתח מוכר הירקות את פיו. הוא סיפר על זוג חשוכי בנים, כבר כמעט באו בימים, שהגיעו אל הבעל-שם-טוב והתחננו בפניו שיברכם בבן זכר, ברכתו של הרבי עשתה רושם, וכעבור זמן נולד להם בן. משה חיים שמע את הדברים, ואלו הוסיפו על מכאובי לבו. מבלי אומר יצא את בית המדרש לתוך הלילה האפל .   בהזדמנות ראשונה שמצא לנכון, חזר על הסיפור באוזני מרים אשתו, והציע כי אם כזה הוא איש קדוש הצדיק היושב במז'יבוז  ',  אולי כדי שגם הם ייסעו אליו ויבקשו את ברכתו. בעצם, משה חיים לא היה בטוח שהוא רוצה לנסוע לצדיק. הוא היסס.. קיווה ..   חכך בדעתו.. התלבט ...   אשת חסד הייתה מרים. כששמעה מבעלה על מחשבתו לנסוע לבעל-שם-טוב, ציינה בסיפוק כי גם היא שמעה רבות על גדולתו ,   אך לא העזה להציע זאת כדי שלא לצערו .  לא קלה הייתה ההחלטה לצאת לדרך, מאז ומעולם לא יצא משה חיים אל מחוץ לדכנבורג. פחדו היה גדול "הדרכים בחזקת סכנה "  היה חוזר ואומר לאשתו, בד בבד עם רצונות הכן לנסוע לצדיק  .

      יום אחד נודע, כי קבוצה מתושבי דכנבורג, ורבי גדליה ברוך בראשם, מתכוננים לנסוע מז'יבוז'ה לחג השבועות, לשהות במחיצת הצדיק. משה חיים הבין כי שעת הכושר הגיעה .  בראש חודש אייר תק"ד יצאה הקבוצה לדרכה. היום הגדול הגיע .   משה חיים ומרים זכו להיכנס אל הקודש פנימה, אל חדר95 הצנוע של מאור הדורות, רבן של ישראל, רבי ישראל בעל-שם-טוב ,   בכאב לב עצום שפכו את צרתם. הם סיפרו על השנים הרבות בהן לא נפקדו, ולאחר מכן גוללו את מסכת לידת שלוש בנותיהם זו אחר זו, כאשר אף אחת מהן לא שרדה יותר מאשר זמן קצר .   הביט בהם הבעל-שם-טוב בעיניים זכות. כמו נצח נשקף מעיניו הטהורות, אך משום מה, משהו עמום היה בהן. הצדיק הביט בהם  ,  אך לפליאתם העצומה לא הגיב. לא כך תיארו לעצמם את אותו צדיק פועל ישועות, שמסייע במאור פנים לכל דורש. באכזבה גדולה יצאו מחדרו של הצדיק, ופנו לאכסניה שהוכנה בעבורם .   הם פנו לר' גדליה ברוך, וסיפרו לו את פרטי המקרה. זה ייעץ להם להמתין כמה ימים ולהיכנס בשנית .   כעבור ימים אחדים נכנסו בשנית אל הקודש, ושוב שפכו את כאבם בפני הצדיק – אך גם הפעם, הצדיק הביט בהם בעיני הבדולח שלו, ולא הגיב. כשזה קרה בשלישית, נפלה מרים על הרצפה בחדרו. מששבה רוחה אליה, פרצה בבכי שיכול היה אהבת חברים להרעיד שמים וארץ, אך הרבי עמד בשתיקתו. דרכי צדיק מי יישורן .   רבי גדליה ברוך, שעמד במקצת על סדר הליכותיו והנהגותיו של הצדיק ואת אהבת ישראל העצומה שפיעמה ברבי, הבין כי המצב רציני ביותר .  רבי גדליה ברוך אסף כמה מחבריו, מחשובי המסתופפים בצל מורו ורבו, וביחד טיכסו עצה כיצד לסייע לבני הזוג. אמנם לא היו נהירים להם שבילי שמים, אך הבינו כי אם הצדיק בעצמו לא עוזר, סימן הוא ששערי מעלה מוגפים בפני בני הזוג. לאחר דיונים, הוחלט לאסוף מניין אנשים יודעי דת ודין, ולהתענות שלושה ימים רצופים, תוך תפילה ותחינה בפני השם יתברך, כי משה חיים ומרים ייפקדו בזרע קודש של קיימא. "נראה כיצד יגיב על כך הרבי, וכיצד יסתדרו העניינים" חתם גדליה ברוך את האסיפה .   לא קל היה להם למשה חיים ורעייתו באותם ימים. הם ראו יהודים נוספים נכנסים אל הצדיק, וכל אחד מהם יוצא מצויד בברכותיו של הצדיק. לא היה גבול לייסורי נפשם .   שלושה ימים ישבו עשרה נבחרים מתלמידיו של הבעל-שם-טוב בחדר צדדי, ומתוך צום התפללו לפני היושב במרומים, התחננו בעבור זוג חשוכי הילדים שאור העולם כבה להם. הדבר נשמר בסוד, ואיש מלבדם לא ידע על סדר התעניות והתפילות שקיבלו על עצמם, מתוך אהבת ישראל מופלגת לזולתם .   בערבו של יום שלישי, עם רדת ערב, פנו להתפלל תפילת ערבית ,   תפילה שאמורה הייתה לחתום את מסכת התפילות והצומות .   עודם עומדים בעיצומה של תפילה, הגיע משרתו של הרבי והודיעם כי הרבי מזמנם לבוא לביתו לסעודת מצווה . " סעודת מצווה?" תהה גדליה ברוך בקול בתום תפילתו, "על שום מה?" המשרת משך בכתפיו. "איני יודע, רק זאת אני יודע, שלפני שעות אחדות הורה לי הרבי להכין סעודה כדת וכדין ".   כעבור שעה קלה ישבו גדליה ברוך וחבורתו סביב שולחנו הטהור של הרבי. מסביב היו גם בני החברייא קדישא, ואורחים רבים שהגיעו למז'יבוז' באותם ימים. איש לא ידע לפשרה של סעודת המצווה, כמו שאיש לא ידע – מלבד הצדיק כמובן – כי סעודה זו היא גם שבירת צום ממושך .   פניו של הבעל-שם-טוב, האירו באור יקרות. בקול חגיגי החל הצדיק לומר חידושי תורה וענייני חסידות על הפסוקים "ואהבת לרעך כמוך" "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". כטוב נפשו הטהורה של הרב, הוסיף וסיפר כמה סיפורים בעניין אהבת ישראל, ועד כמה יקרה בשמים עזרה של יהודי לרעהו. הוא האדיר בחשיבות פעולת אהבת רעים, חברים המעוררים רחמים רבים על חברם בשעת דחקו, וקורעים בעבורו גזר דין של שבעים שנה, ומהפכים את הקללה לברכה, ואת המוות לחיים ארוכים .   רבי גדליה ברוך וחבריו הבינו כעת כי סיבת סעודת המצווה טמונה בפעולתם בימים האחרונים. בשיחה עם משה חיים ורעייתו מרים, גילה את אוזנם על החלטתם להתפלל ולהפציר בעבורם: ועל כך שקורבנם, מיעוט חלבם ודמם בצום הממושך ,   התקבל לנחת רוח בשמים, וגזר דינם נקרע, כפי שהבינו מדברי הרבי. "מסתבר כי ברכתו של הרבי תפעל בעבורכם, להוריד לעולם נשמה גדולה ויקרה", סיים .   השניים, יחד עם שאר בני החבורה, חזרו לעירם, שמחים ומאמינים באמונה שלמה כי כבר בשנה הקרובה ייפקדו בבן זכר ,   חי ובריא, שיאריך ימים, ואכן, ברכתו של הבעל שם טוב, כמו גם תפילותיהם של החברים, נשאו פרי. שנה בדיוק לאחר שיצאו לדרכם מז'יבוז'ה ושלושים ושלוש שנים לאחר נישואיהם, ילדה מרים בן לבעלה, ונקרא שמו בישראל – שלמה .   שלוש עשרה שנים לאחר מכן, נסע שלמה עם אביו למזי'בוז ',   שם התברך מפי הצדיק בזיכרון טוב ובאריכות ימים ושנים. בגיל שבע עשרה השתדך עם בתו של גדליה ברוך, ומאז כונה "שלמה באשעס" על שם חמותו שנודעה בסגולותיה ובמעשיה הטובים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ה' אב ה'תשע"ז

בימים אלו ימי בין המצרים יש לעבוד על המידות איך אמר גאון אחד בעניין שלום בית לוותר ושוב לוותר רק מוויתור מרוויחים, אדם אחד נכנס אליו והתלונן על אשתו שהיא לא מוכנה בשום אופן לוותר, אמר שכתוב טובים השניים מן האחד, פירושו, טובים השניים אם אתה רואה זוג שטובים השניים, תדע שזהו מן האחד שאחד מוותר, אם לא אין טוב מהשניים.  

     במס׳ פסחים )פו:( מובא: ״כל מה שיאמר לך בעה״ב עשה״,  ובסוגריים הוסיפו ״חוץ מצא״, ובמג״א סימן ק״ע סק״י מביא רבים מהאחרונים שגורסים חוץ מצא, ואמר הרה״ק ה׳אמרי אמת׳ זי״ע לבאר ענינו, דבתחילה כשבוייש בר קמצא ע״י ׳בעל הבית׳ שתקו כל החכמים כי סברו שעל בר קמצא לשמוע בקולו כי ׳כל מה שיאמר לך בעה״ב - עשה׳, אך לאחר שנוכחו לדעת כי הדבר גרם ל״ע לחורבן הבית ולהגלות השכינה דידן עד היום הזה, או אז הבינו שאף שכל אשר יאמר לך בעה״ב עשה, אך ׳חוץ מצא׳, אם רואים שבעה״ב מבייש ח״ו את האורח אזי אסור להעומד מן הצד לשתוק ולקבל באהבה את בזיונות חברו, אלא אדרבה, יענה כסיל כאוולתו ויציל המתבייש ממביישו, ובזה יחיש במהרה את גאולתינו ופדות נפשנו.

    בשם הרה״ק מבעלזא זי״ע, שבסיום מסכתא מותר לאכול בשר ולשתות יין, להורות, שכשיהודי לומד תורה אין אז כלל חורבן.

     ״הסגולה הגדולה ביותר לזכות על ידה להתמדת התורה היא להתיישב ללמוד"... ואידך פירושא זיל גמור. וכבר אמרו "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה״ - הוי ממעט מההתעסקות סביב לימוד התורה אלא ״ועסוק בתורה״ בלא הכנות יתירות. (רבי חיים קרייזווירט זי"ע)

     הרה"ק ר' צבי מליסקא זי"ע, אחד בא בטענה שאחד פתח חנות בדיוק מולו וממש משיג גבול. אמר לו שהיה אחד שהיה לו תרנגול והיה לו אוכל, ופעם הביא עוד תרנגול חדש, בא התרנגול הישן ונשך את התרנגול החדש כי פחד כי אולי יקח התרנגול החדש את האוכל, אבל טיפש התרנגול שאם הבעל הבית הוסיף עוד תרנגול מכניס עוד אוכל.

     ואחד מחמישה דברים שאירעו את אבותינו בי״ז בתמוז ׳נשתברו הלוחות׳, ורמז יש בזה כי ׳שני לוחות׳ ישנם, על לוח אבן אחת חרוטים כל המצוות של בין אדם למקום כיאנכי׳ וילא יהיה לך׳, ואילו בלוח השני חרוטים כל המצוות הנוהגות בין אדם לחברו כ׳לא תרצח׳ ו׳לא תגנוב׳, וזהו נשתברו הלוחות, שחילקו בין לוח ללוח, באמרם הנה במצוות שביני לבוראי אקיים כל דיבור ודיבור, ואילו בעניינים שביני לבין אחרים לא אקיים מאומה, וזהו האסון הגדול בלוחות הברית שנשתברו.

    וידועים ומפורסמים המה דברות קדשו של רביה״ק המגיד הגדול ממעזריטש זי״ע המובאים בספה״ק עבודת ישראל, עה״פ (איכה א, ג) ׳כל רודפיה השיגוה בין המצרים׳, שהמרומז הוא שכל אדם מישראל הרודף קה, להמליך את השי״ת על עצמו ועל העולם כולו, יוכל להשיג יותר בימים אלו ימי בין המצרים,

     יעילות היא לא מקרית, היא תוצאה של מחויבות למצוינות, חכמה, תכנון ומאמץ מנוקד.

אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. (דברים טובים – חקת)

     האוטובוס יצא מהתחנה המרכזית כשרק נוסעים מעטים יושבים בו. בשעות הבוקר והערב הקו הזה מלא עד אפס מקום בנוסעים שבאים וחוזרים מהיישובים הכפריים שסביב העיר הגדולה, אבל עכשיו, בשעת לפני צהרים מוקדמת, זו אינה שעת השיא, ואפשר לספור את הנוסעים שאכלסו את האוטובוס על אצבעות שתי ידיים. שקט שרר באוטובוס. כמה מהנוסעים התנמנמו או היו שקועים בהאזנה למוסיקה באמצעות אוזניות, אבל אודי הנהג אחז את ההגה ביד בוטחת ובערנות מוחלטת. הנסיעה בכבישים הצרים וההרריים מסוכנת ביותר, ומוטלת עליו האחריות להוביל את נוסעיו בשלום לבתיהם.  את מרבית הנוסעים אודי הכיר היטב. הוא נהג בקו הזה כבר כמה שנים, והנוסעים הקבועים הפכו ברבות הימים למכרים ותיקים. 'תראה את המטורף הזה,' אמר אודי לשגיא, בחור צעיר שהיה יושב תמיד באחד המושבים הקדמיים של האוטובוס. ' תראה איך הוא נוהג'. נהג האוטובוס התכוון למכונית פרטית מסוג מזדה שנסעה מאחוריו,  ונראה כי עשתה את כל המאמצים לעקוף את האוטובוס. נהג המכונית הפרטית ניסה כל הזמן להידחק ולעקוף, הוא אותת באורות הגבוהים וצפר לאוטובוס. 'ככה זה היום', נאנחה צילה, עוד נוסעת קבועה באוטובוס, 'כולם ממהרים, ממהרים,  ממהרים. אין סבלנות...' אודי האיץ מעט את מהירות האוטובוס, וקיווה שבכך ייפטר מהנהג הממהר, אבל המזדה לא הפסיקה לרדוף אחריו,  והנהג לא הפסיק לאותת לו בכל דרך אפשרית. הכביש הפך מעט רחב יותר, והמזדה הצליחה לנסוע עכשיו במקביל לאוטובוס. למרבה הפלא,  הנהג לא ניסה להתקדם ולעקוף, אלא נסע בסמוך לאוטובוס כשהוא עושה תנועות ידיים נמרצות לכיוון נהג האוטובוס. 'מה הוא רוצה מהחיים שלי?'  חשב אודי. הוא התחיל כבר לפחד. מי יודע מה הטיפוס הזה רוצה ממנו. חסרים מטורפים בעולם?  כשנהג המזדה ראה שנהג האוטובוס לא מבין אותו,  הוא החל לפתח מהירות עד שהקדים את האוטובוס. אודי נשם לרווחה וחשב שהוא נפטר ממנו, אבל רק אחרי כמה שניות הבין מה נהג המזדה מתכוון לעשות: הוא האט את נסיעתו עוד ועוד, עד שנעצר במרכז הכביש כשהוא מאלץ את האוטובוס לעצור. כל הנוסעים בקדמת האוטובוס עקבו בחרדה אחרי המתרחש. מתוך המזדה שעצרה במרכז הכביש הצר פרץ אדם כבן ארבעים , ובידו תיק שחור. הוא רץ לכיוון דלת האוטובוס וסימן לנהג לפתוח לו. 'מי זה? מה הוא רוצה?' שאל אודי בחרדה. באופן אינסטינקטיבי, ידו נשלחה אל האקדח שבחגורתו. מי יודע מה כוונותיו של האיש המוזר שמאלץ אותו לעצור באמצע כביש בודד. ' היי, אני מכיר אותו,' אמר לפתע שגיא, הבחור שישב במושב הקדמי. 'הוא גר אצלנו ביישוב. הוא רופא בכיר בבית חולים בתל אביב.' 'לפתוח לו ?' שאל אודי. 'הוא לא מחבל - זה בטוח,' אמר שגיא.  אודי לחץ על הכפתור ופתח את הדלת. הוא התכונן לצעוק עליו, אבל האיש לא נתן לו שהות. הוא זינק אל תוך האוטובוס בריצה, ורץ כאחוז אמוק לכיוון המושבים האחוריים. הוא ניגש לאדון כהן, שישב במושב האחורי ביותר, השכיב אותו במעבר שבין המושבים והחל לבצע בו החייאה. באותם רגעים נשמעה גם צפירה של אמבולנס מתקרב. לפני שאודי והנוסעים הבינו מה קורה, בלם האמבולנס ליד האוטובוס, וממנו ירדו שני חובשים שהמשיכו לטפל בקשיש שנראה חסר הכרה. 'אתה מוכן להסביר לי מה קורה פה?' שאל אודי הנהג שעזב את מקומו והתקרב אל סוף האוטובוס. 'שמי ד'ר אלון גורמן', אמר האיש, 'אני רופא קרדיולוג בבית חולים איכילוב, וכשנסעתי מאחוריך, ראיתי מהחלון האחורי אדם מבוגר העושה תנועות פרכוס האופייניות למצב של התקף לב חריף. כשראיתי שזה נמשך, הבנתי שהוא לא מצליח לתקשר עם אף אחד בתוך האוטובוס, ושהוא יכול פשוט למות.  התחלתי לאותת לך לעצור, ובמקביל התקשרתי להזמין אמבולנס, אבל לא הבנת אותי ולא עצרת.  בסופו של דבר אילצתי אותך לעצור, וכנראה שזה מה שהציל את חייו של האיש'.

     הרופא ביקש להציל את חייו של יהודי, ולכן עשה מעשים שנראו מוזרים ואפילו מופרעים. אבל ברגע שהוא מסביר את מעשיו, מיד הכול מבינים את ההיגיון ואת הכוונה הטובה שהייתה לו. אנחנו רגילים להבין הכול,  וכשאנו רואים בעולם דברים שאינם מובנים לנו,  מיד אנו באים בטענות... התורה מלמדת אותנו בפרשת השבוע, שיש דברים שצריך לעשותם גם אם איננו מבינים אותם, וגם אם הם נראים לנו בלתי מובנים בעליל. מצוות פרה אדומה היא מצווה ששום טעם לא נאמר בה, ואפילו שלמה המלך החכם באדם, הודה שהוא אינו יודע את טעמה. ואף על פי כן, צריך לקיים את המצווה, כי דווקא זה הטעם הגדול ביותר שלה: ללמד אותנו שלא רק מה שאנו מבינים בשכלנו, אנו מחויבים לקיים, אלא גם מה ששכלנו לא מסוגל להבין, גם את זה עלינו לקיים, כי זה רצון ה'.

האיש שהיה לו הכל

במגדל דירות יוקרתי גר לו גבר צעיר ועשיר שחי עם אשתו, שני ילדיו וכל מה שרק ניתן לחלום עליו; כאשר הוא קם בבוקר הטבח שלו הכין לו אוכל, המטפלת העירה את ילדיו, העוזרת סידרה את מיטתו והנהג הסיע אותו לעבודה. הצעיר היה נערץ על ידי אנשים רבים שחלמו להצליח כמותו ולחיות חיי תענוגות שכללו מסעדות יוקרה, חופשות מפנקות, מכוניות מפוארות ועוד ועוד. למרות כל זאת, אותו עשיר לא הצליח למצוא שקט בלבו והיה מתהפך בלילות בשנתו מדאגות ומסתובב בימים חסר סיפוק ונרגן.

יום אחד שמע האיש העשיר על מורה רוחני מסתורי שחי בבדידות במדבר והצליח לעשות ניסים ונפלאות עבור כל מי שביקר אצלו בעבר, והחליט לנסוע אליו. בהגיעו בשעת ערב מאוחרת אל בקתה מרוחקת באמצע שום מקום, יצא הגבר הצעיר מרכבו וצעד אל פתח הבקתה. בהיכנסו פנימה התיישב על מזרן מרופט מול המורה הרוחני המסתורי, חלק איתו את תחושות העצבות והתסכול התמידיים שלו ופרץ בבכי מר. 

המורה הרוחני הקשיב למצוקתו של הגבר ואמר: "יש לי את הפתרון לכל הבעיות שלך. פסל העין הגדולה שמונח לפניך יוכל לעזור לך. הבט בו ואז תעזוב".  האיש העשיר שקיווה שמצא את נוסחת הקסם לפתרון צרותיו, התעקש לרכוש את הפסל כדי לקחת אותו והמורה הרוחני הסכים לכך, אך בתנאי אחד... " הנח את פסל העין על משקל המאזניים שמונח לפניך, אם תוכל לשים משהו שייטה את כף המאזניים, הפסל שלך" הוא אמר לגבר העשיר.

האיש העשיר הניח על המשקל את טבעת היהלום שהסיר מאצבעו, אך המשקל לא זז. הוא הוסיף את שעון הזהב היוקרתי שהוריד מפרק כף ידו והמשקל נותר בשלו. בלית ברירה הוא הוציא את ארנקו מהכיס ושם גם אותו על המאזניים אך הם נותרו ללא תזוזה. העשיר המתוסכל התעצבן על המורה הרוחני ואמר לו שכל החפצים שהניח שווים יותר מהפסל הפשוט שלו ושהוא דורש לקבל אותו תמורתם.

המורה הרוחני הביט בו בגבר במשך דקה ארוכה ולבסוף ביקש ממנו להניח על פסל העין הגדולה את המטפחת שבצבצה מכיס מכנסיו. מבלי להבין את ההיגיון שבכך עשה הצעיר את מה שהמורה הורה לו לעשות ומיד אחר כך, כף המאזניים עליה הונח הפסל התרוממה מעלה בין רגע!

הצעיר המופתע והמבולבל פנה אל המורה הרוחני ושאל אותו למה המטפחת הפשוטה הצליחה לאזן את המאזניים והמורה ענה לו כך: "המטפחת לא שווה הרבה כסף וכמעט אין לה משקל, אך היא כיסתה את העין. פסל העין הזה הוא כמוך, ככל שהיא רואה יותר היא רוצה יותר ומשכיחה ממך את הדברים שבאמת יקרים לך. אם אתה רוצה להיות מאושר באמת, עליך ללמוד כיצד להפסיק לראות ולרצות יותר כל הזמן". 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ג' אדר א' ה'תשע"ו

 

 ואת המנורה נכח השולחן. המנורה מרמזת על תורה, כמו שכתוב נר מצווה ותורה אור. ושולחן מרמז על פרנסה, וזה הכוונה ואת המנורה נוכח השולחן שזה לעומת זה, שאם אין קמח (פרנסה) אין תורה, ואם אין תורה אין קמח (מפרשים(

     החיים הם אולי לא מה שציפית, אבל כל זמן שאנו פה, בא נעשה את זה בשמחה.

     "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עינו ולא אכל"!  (ירושלמי ד')

     פגיעה ברגש משפיעה באופן ישיר על המידות, וממילא נפגמת מידת הכרת הטוב" ("מכתב מאליהו" להרב אליהו דסלר זצ"ל ח"ג עמ' 101).

     "פגשתי אדם עם דולר, החלפנו דולרים ועדיין לכל אחד מאיתנו יש דולר אחד. פגשתי אדם עם רעיון, החלפנו רעיונות ועכשיו לכל אחד מאיתנו יש 2 רעיונות"

     "פוחד אני מהמצוות שעשיתי ונהנתי מהן – מהעבירות שעשיתי בלי להנות מהן!" (הצדיק ר' נחום מצ'רנוביל) 

     פוליטיקאים מתנהגים בחוכמה רק אחרי שמיצו את שאר האפשרויות

     ”פטפוטיו של הילד הקטן ברחוב - נובעים ממה ששמע או מאביו או מאמו''

הגר"א מוילנא עוזר ליהודי ומשמש כבעל-עגלה - עזוב תעזוב עמו (כג, ה(. (ויקהל משה (פרשת ויצא(

     כידוע, קיבל עליו הגר״א זצ״ל, בימי שחרותו תיקון גלות. היה נודד מעיר לעיר וממדינה למדינה בהסתר פנים, ואיש לא ידע בכל משך שנות גלותו, כי נודד הוא, רבן של ישראל — הגר״א מווילנה.

     פעם אחת, מספרים, היה מהלך בדרך ותרמילו על שכמו. פגש בו עגלון אחד, שחזר לביתו מן העיר הקרובה והוא לבדו יושב בדוכן על עגלתו. שאל העגלון: לאן יהודי הולך? — להעיירה הקרובה, ענה הנודד. — גם אני ועגלתי וסוסי הולכים להתם, — אמר העגלון — ובכן יעלה ויבא וישב גם הוא בעגלתי וניסע יחדיו.  ציית הגר״א לדברי העגלון, ועלה וישב בעגלה, והתחילו לנסוע. והימים — ימות הקיץ, החמה להטה, רוח לא נשבה, פשט הגר״א את מעילו העליון ונשאר יושב מעוטף ומעוטר בטלית ותפילין, כששפותיו מרחשות תורה ותפלה כדרכו בקודש.  כשעברו דרך של שעה אחת, פנה אליו העגלון ואמר לו — רבי יהודי,  כמדומני שחטפתני שינה, ואנוס אני לנוח ולישון מעט. ימחול נא וישב הוא במקומי, על הדוכן, ויטול השוט ומושכות הסוס בידיו. סוסי בקי בדרך זו,  כיהודי ב״אשרי״. שמח הגר״א בלבו, שהזמין לו הקב״ה מצוה, זו, של ״עזוב תעזוב״, עלה על הדוכן. העגלון נמנם בתוך העגלה, עד שתרדמה נפלה עליו. וכך נכנסו לתוך העיירה.

     אחד מבני העיירה, שנזדמן לו פעם לווילנה וראה את הגר״א פנים אל פנים, הכיר ב״עגלון זה, כי הוא הגאון מווילנה. הרהר בלבו: אם הגר״א הוא העגלון, הרי זה שיושב בתוך העגלה הוא בודאי משיח.  התחיל לרוץ ברחוב העיירה, כשהוא קורא בקול. יהודים, משיח בא! יצאו האנשים, הנשים והטף מתוך בתיהם, ואלו לאלו שאלו: איפה הוא משיח? — בעיני ראיתי — ענה האיש ואמר: עגלה נוסעת והגר״א מווילנה בכבודו ובעצמו, ידיו אוחזות במושכות, והוא נוהג בסוס: הדבר ברור איפוא, כי זה שבתוך העגלה הוא המשיח... והנה הגיע העגלה אל השוק, וכל העם ראו שהעגלון היושן, הוא בן עיירתם... 

הכלב הוא מחמיר מידי גדול...

     שם. בספר 'ויקהל משה' מביא: להגאון רבי מרדכי בנעט זצ״ל, היתה לו מלחמה גלויה עם ה״רבנים״ הרפורמים, ובכל גודל צדקתו, טוב לבו ומדת ענוותנותו, היה מטיח כלפיהם דברים קשים כגידים.  פעם אחת, מספרים, כשהלך להתרחץ במעיינות הרפואה של קארלסבד, נפגש שם עם ״רב רפורמי״ אחד מעיירה אחת שבאשכנז , שהתפאר לפניו, כי כל עניני קהילתו הדתיים והרוחניים נחתכים על פיו.  תהה רבי מרדכי על קנקנו ומצאהו ריק מכל ידיעה של בר בי רב.  שאלהו רבי מרדכי: — מה עושה מר, כשבני קהילתו באים אליו בשאלות של איסור והיתר, שצריך לתת תשובה ברורה: להכשיר או להטריף? —  קשה לי להיכנס בעובי הקורה של כל שאלה ושאלה — ענה הרב הרפורמי — ועל כן נוהג אני להטריף. —

     אספר למר: אמר לו רבי מרדכי — היה מעשה ביהודי אחד שהיה גר בכפר לא רחוק מניקלשבורג. כדרך אנשי הכפר היה מגדל עופות, תרנגולות ואווזים לשחיטה.  השו״ב היה טובח והכפרי היה מוכר את בשרם ושומנם ונוצותיהם,  ומזה היתה פרנסתו מצויה לו. כשמצאו איזו שאלה בעוף, נשבר הגף, כנף,  או מחט בקורקבן וכדומה, היה הכפרי רותם את סוסו ונוסע לניקלשבורג לשאול אחד מן הדיינים שלי להורות לו הלכה למעשה . פעם אחת, איקלע לביתו של אותו כפרי ליצן אחד, קל הדת והדעת, ותוך כדי שיחה הביע לפניו הכפרי את צערו, כי בימות החורף הקשים,  כשהדרכים מקולקלות ומשובשות בשלגים, אנוס הוא לעתים קרובות לנסוע העירה, מרחק של כמה פרסאות, כדי לשאול את פי הדיינים בשאלות שונות של כשרות או טרפות המצויות בעופות. — אם תאבה ושמעת לעצתי — אמר לו האורח הליצן — לא תצטרך להטריח את עצמך ואת סוסיך בנסיעות קשות כאלה, הרי בתורת משה כתוב לאמור! ״ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו״ מכאן מוכח, כי בשר טרפה זהו חלקו של כלב. ועתה, לך איעצך! אם תהיה איזו שאלה בעוף, בתרנגולות או באווזים, תניחם לפני כלבך, אם יאכלם — תדע כי טרפות הם, ואם לאו, בודאי השאלה כשרה.  שמח הכפרי על ״עצה הוגנת״ זו, ומאז והלאה היה נוהג להשליך לפני הכלב כל עוף שנפלה בו איזו שאלה. הכלב, כמובן, אכל את העופות האלה לתיאבון, הבשר עם העצמות, לא השאיר להם שריד, והכפרי קבל עליו את ״הדין״ באהבה, בהאמינו כי בודאי העופות האלה היו בחזקת טרפה. ואולם משרבו השאלות בעופות, והכלב כדרכו אכל את כולם על ראשם ועל קרבם, החליט הכפרי לנסוע העירה ולנסות את מזלו אצל מורה הוראה אחד שבבי״ד.  

     כשבא לבית הדיינים תמהו ושאלו אותו! — — מפני מה לא בא זה זמן רב לשאול את שאלותיו, כלום חיסל את מסחרו בגידול עופות? או אולי לא היו לו כל שאלות במשך הזמן ההוא? —  לא ולא, מורי ורבותי, — השיב הכפרי — כמקודם ממשיך אני את מסחרי בגידול עופות. גם שאלות רבות היו במשך הזמן, אלא שכלבי היה פוסק אותן...  ועכשיו למה באת אלינו׳ — שאל אותו אחד מן הדיינים כשהוא מחייך ! — הכלב שלי הוא מחמיר יותר מדאי, — החזיר הכפרי בתמימות — הוא אינו יודע אלא להטריף...

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/