אמרי שפר ג' אדר א' ה'תשע"ו

 

 ואת המנורה נכח השולחן. המנורה מרמזת על תורה, כמו שכתוב נר מצווה ותורה אור. ושולחן מרמז על פרנסה, וזה הכוונה ואת המנורה נוכח השולחן שזה לעומת זה, שאם אין קמח (פרנסה) אין תורה, ואם אין תורה אין קמח (מפרשים(

     החיים הם אולי לא מה שציפית, אבל כל זמן שאנו פה, בא נעשה את זה בשמחה.

     "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עינו ולא אכל"!  (ירושלמי ד')

     פגיעה ברגש משפיעה באופן ישיר על המידות, וממילא נפגמת מידת הכרת הטוב" ("מכתב מאליהו" להרב אליהו דסלר זצ"ל ח"ג עמ' 101).

     "פגשתי אדם עם דולר, החלפנו דולרים ועדיין לכל אחד מאיתנו יש דולר אחד. פגשתי אדם עם רעיון, החלפנו רעיונות ועכשיו לכל אחד מאיתנו יש 2 רעיונות"

     "פוחד אני מהמצוות שעשיתי ונהנתי מהן – מהעבירות שעשיתי בלי להנות מהן!" (הצדיק ר' נחום מצ'רנוביל) 

     פוליטיקאים מתנהגים בחוכמה רק אחרי שמיצו את שאר האפשרויות

     ”פטפוטיו של הילד הקטן ברחוב - נובעים ממה ששמע או מאביו או מאמו''

הגר"א מוילנא עוזר ליהודי ומשמש כבעל-עגלה - עזוב תעזוב עמו (כג, ה(. (ויקהל משה (פרשת ויצא(

     כידוע, קיבל עליו הגר״א זצ״ל, בימי שחרותו תיקון גלות. היה נודד מעיר לעיר וממדינה למדינה בהסתר פנים, ואיש לא ידע בכל משך שנות גלותו, כי נודד הוא, רבן של ישראל — הגר״א מווילנה.

     פעם אחת, מספרים, היה מהלך בדרך ותרמילו על שכמו. פגש בו עגלון אחד, שחזר לביתו מן העיר הקרובה והוא לבדו יושב בדוכן על עגלתו. שאל העגלון: לאן יהודי הולך? — להעיירה הקרובה, ענה הנודד. — גם אני ועגלתי וסוסי הולכים להתם, — אמר העגלון — ובכן יעלה ויבא וישב גם הוא בעגלתי וניסע יחדיו.  ציית הגר״א לדברי העגלון, ועלה וישב בעגלה, והתחילו לנסוע. והימים — ימות הקיץ, החמה להטה, רוח לא נשבה, פשט הגר״א את מעילו העליון ונשאר יושב מעוטף ומעוטר בטלית ותפילין, כששפותיו מרחשות תורה ותפלה כדרכו בקודש.  כשעברו דרך של שעה אחת, פנה אליו העגלון ואמר לו — רבי יהודי,  כמדומני שחטפתני שינה, ואנוס אני לנוח ולישון מעט. ימחול נא וישב הוא במקומי, על הדוכן, ויטול השוט ומושכות הסוס בידיו. סוסי בקי בדרך זו,  כיהודי ב״אשרי״. שמח הגר״א בלבו, שהזמין לו הקב״ה מצוה, זו, של ״עזוב תעזוב״, עלה על הדוכן. העגלון נמנם בתוך העגלה, עד שתרדמה נפלה עליו. וכך נכנסו לתוך העיירה.

     אחד מבני העיירה, שנזדמן לו פעם לווילנה וראה את הגר״א פנים אל פנים, הכיר ב״עגלון זה, כי הוא הגאון מווילנה. הרהר בלבו: אם הגר״א הוא העגלון, הרי זה שיושב בתוך העגלה הוא בודאי משיח.  התחיל לרוץ ברחוב העיירה, כשהוא קורא בקול. יהודים, משיח בא! יצאו האנשים, הנשים והטף מתוך בתיהם, ואלו לאלו שאלו: איפה הוא משיח? — בעיני ראיתי — ענה האיש ואמר: עגלה נוסעת והגר״א מווילנה בכבודו ובעצמו, ידיו אוחזות במושכות, והוא נוהג בסוס: הדבר ברור איפוא, כי זה שבתוך העגלה הוא המשיח... והנה הגיע העגלה אל השוק, וכל העם ראו שהעגלון היושן, הוא בן עיירתם... 

הכלב הוא מחמיר מידי גדול...

     שם. בספר 'ויקהל משה' מביא: להגאון רבי מרדכי בנעט זצ״ל, היתה לו מלחמה גלויה עם ה״רבנים״ הרפורמים, ובכל גודל צדקתו, טוב לבו ומדת ענוותנותו, היה מטיח כלפיהם דברים קשים כגידים.  פעם אחת, מספרים, כשהלך להתרחץ במעיינות הרפואה של קארלסבד, נפגש שם עם ״רב רפורמי״ אחד מעיירה אחת שבאשכנז , שהתפאר לפניו, כי כל עניני קהילתו הדתיים והרוחניים נחתכים על פיו.  תהה רבי מרדכי על קנקנו ומצאהו ריק מכל ידיעה של בר בי רב.  שאלהו רבי מרדכי: — מה עושה מר, כשבני קהילתו באים אליו בשאלות של איסור והיתר, שצריך לתת תשובה ברורה: להכשיר או להטריף? —  קשה לי להיכנס בעובי הקורה של כל שאלה ושאלה — ענה הרב הרפורמי — ועל כן נוהג אני להטריף. —

     אספר למר: אמר לו רבי מרדכי — היה מעשה ביהודי אחד שהיה גר בכפר לא רחוק מניקלשבורג. כדרך אנשי הכפר היה מגדל עופות, תרנגולות ואווזים לשחיטה.  השו״ב היה טובח והכפרי היה מוכר את בשרם ושומנם ונוצותיהם,  ומזה היתה פרנסתו מצויה לו. כשמצאו איזו שאלה בעוף, נשבר הגף, כנף,  או מחט בקורקבן וכדומה, היה הכפרי רותם את סוסו ונוסע לניקלשבורג לשאול אחד מן הדיינים שלי להורות לו הלכה למעשה . פעם אחת, איקלע לביתו של אותו כפרי ליצן אחד, קל הדת והדעת, ותוך כדי שיחה הביע לפניו הכפרי את צערו, כי בימות החורף הקשים,  כשהדרכים מקולקלות ומשובשות בשלגים, אנוס הוא לעתים קרובות לנסוע העירה, מרחק של כמה פרסאות, כדי לשאול את פי הדיינים בשאלות שונות של כשרות או טרפות המצויות בעופות. — אם תאבה ושמעת לעצתי — אמר לו האורח הליצן — לא תצטרך להטריח את עצמך ואת סוסיך בנסיעות קשות כאלה, הרי בתורת משה כתוב לאמור! ״ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו״ מכאן מוכח, כי בשר טרפה זהו חלקו של כלב. ועתה, לך איעצך! אם תהיה איזו שאלה בעוף, בתרנגולות או באווזים, תניחם לפני כלבך, אם יאכלם — תדע כי טרפות הם, ואם לאו, בודאי השאלה כשרה.  שמח הכפרי על ״עצה הוגנת״ זו, ומאז והלאה היה נוהג להשליך לפני הכלב כל עוף שנפלה בו איזו שאלה. הכלב, כמובן, אכל את העופות האלה לתיאבון, הבשר עם העצמות, לא השאיר להם שריד, והכפרי קבל עליו את ״הדין״ באהבה, בהאמינו כי בודאי העופות האלה היו בחזקת טרפה. ואולם משרבו השאלות בעופות, והכלב כדרכו אכל את כולם על ראשם ועל קרבם, החליט הכפרי לנסוע העירה ולנסות את מזלו אצל מורה הוראה אחד שבבי״ד.  

     כשבא לבית הדיינים תמהו ושאלו אותו! — — מפני מה לא בא זה זמן רב לשאול את שאלותיו, כלום חיסל את מסחרו בגידול עופות? או אולי לא היו לו כל שאלות במשך הזמן ההוא? —  לא ולא, מורי ורבותי, — השיב הכפרי — כמקודם ממשיך אני את מסחרי בגידול עופות. גם שאלות רבות היו במשך הזמן, אלא שכלבי היה פוסק אותן...  ועכשיו למה באת אלינו׳ — שאל אותו אחד מן הדיינים כשהוא מחייך ! — הכלב שלי הוא מחמיר יותר מדאי, — החזיר הכפרי בתמימות — הוא אינו יודע אלא להטריף...

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/