יום ראשון, 21 בפברואר 2016

אמרי שפר י"ב אדר א' ה'תשע"ו


 אדון עולם. היה חסיד שבא להטריסקער מגיד זי"ע ובקשה בפיו שרוצה לנסוע לאמריקה דאז, מפני פרנסתו הדחוקה ולא הרשה לו הרבי, שאל להרבי והלא יש שם יהודים ורעביס, וממה הרה"ק מפחד, אמר לו המגיד שהיה פעם כפרי שהסתובב עם סידור עבה עם כל המפרשים, ושאל אותו אחד, אתה במילא לא מבין כל המפרשים, למה אתה מסתובב עם סידור כזה אני אתן לך סידור פשוט, ענה לו הכפרי, אם יקרע בסידור שלי כמה דפים, אני עוד ישאר עם אדון עולם שאני מכיר לומר זאת בתוך הסידור, אבל אם אלך עם סידור פשוט של כמה דפים ויקרע אז לא ישאר מאדון עולם. אמר הרה"ק מטריסק אם תישאר כאן להסתובב בין ערליכע יודן תקבל זעץ קטן כאן וזעץ קטן שם, אבל אדון עולם ישאר שלם, אבל אם תלך לאמריקה אז לא ישאר ח"ו.... (דברים טובים – פרשת תצוה)


     בלב כל יהודי צריך לדלוק נר תמיד. אך לא רק באוהל מועד, בבית הכנסת, בישיבה, אלא אף "מחוץ לפרוכת", ברחוב, במסחר, בעבודה ובכל עסקי החולין.


     העבר אין והעתיד עדיין וההוה... ר' אייזיקל קאליבער זי"ע היארצייט שלו ביום ז' אדר, והיה לו הרבה יסורים, פעם שאלו אותו איך הוא מתמודד עם יסוריו, ענה על היסורים שהיה זהו עבר, כבר היה אין מה לחשוב, ועל מה שעתיד לבוא זה עוד לא בא, אז א"כ על מה היסורים שיש לי עכשיו "קען איך נאך אויסהאלטן" אני עוד יכול לעמוד בזה.


     יש מנהיגים שלעיתים עם היבחרם וכניסתם לתפקיד, שוכחים הם את אלה אשר בחרו בהם ואת צרכיהם. אהרן שם על כתפיו את שמות שנים-עשר השבטים, כדי שלרגע לא ישכח את עול צרכיהם, ויזכור תמיד לשם מה נועד הוא לגדולה.


הסיפור עם מחט (הרב יחזקאל שובקס)
     מה ערכו של גביע כסף קטן, מושחר, מעוקם ובעל צורה מעוותת ? תלוי את מי שואלים. אם שואלים את זעליג סוחר העתיקות, הוא ייקח לידו את הגביע, יעלה או יוריד את משקפיו ויבחן אותו בחינה מדוקדקת. לעת הצורך אף ישפוך עליו חומר מסוים על מנת להתחקות אחר תאריך ייצורו של הגביע. בסוף הוא עשוי להעריך את שוויו בעשרות אלפים.
     ניסיון של עשרות שנים הפכו את זעליג למומחה בעל שם עולמי בעתיקות ובמוצרי יודאיקה.  את דרכו החל כ'סוחר' אשר קונה כאן מוכר שם ובדרך מרוויח את כספו. אלא שבמשך השנים, כאשר חיבתו אל הכלים העתיקים הלכה והתעצמה, התקשה זעליג לוותר על החפצים העתיקים שתחת ידו. בכך הפך לאספן עתיקות, כאשר ברשותו חפצים בשווי כמה מיליוני דולרים.  את כל הרכוש הזה שמר בכספת שמורה היטב בבנק המקומי.  במשך השנים היו הרבה בשכונה ובקהילה אשר התעניינו אצלו אודות הכלים העתיקים שברשותו, וחפצו בכל מאודם לראותם מקרוב ובכך לחזור מאות או אלפי שנים אחורה. לאחר שהפך הרבה בדבר, החליט זעליג להקדיש חדר אחד בביתו ולהקים בו מוזיאון קטן, ולהזמין אנשים לבוא לבקר אצלו תמורת סכום סמלי.  מקובל במוזיאונים להציג חפצים בתוך תאי זכוכית שמורים ומוגנים. מחיצות הזכוכית האלו פוגמות קצת בתחושות. בכל אופן, המוצגים נראים כמו מורחקים ממך. זעליג התנגד לכך. הוא רצה שאנשים יוכלו לראות את החפצים מקרוב בעיניהם ממש . היה ברור לו שאי אפשר להשאיר את החפצים חשופים לגמרי, הרי אנשים ימששו את החפצים בידיהם ועלולים לקלקל אותם. ומי מדבר על מישהו שיחליט גם לשלוח יד, חלילה. משום כך הגה רעיון מקורי. הוא הקיף את כל העתיקות במאות מחטים קטנטנות כמעט בלתי נראות. בכניסה לחדר המוזיאון שבביתו תלה שלט ענק אשר הזהיר את הבאים שלא לקרב את אצבעותיהם לחפץ כל שהוא כדי שלא יידקרו חלילה.
     בשכנות לביתו של זעליג התנשא "תלמוד תורה" לתפארת. כאשר המלמדים ביקשו להעסיק את התלמידים בתכנית מעניינת, היו לוקחים אותם למוזיאון של זעליג. שם יכלו להצביע על מטבעות מזמן בית המקדש, לראות מקרוב כדי חרס מזמן הרומאים, להכיר גביעים מימי תלמידי הבעש"ט, וגם רעשנים שיוצרו על ידי תושבי הגטאות בזמן מלחמת העולם השניה. מדי פעם התחדש המוזיאון במוצגים חדשים, וזו היתה סיבה טובה לביקור חוזר . באחד הביקורים האלו נשמעו פתאום זעקות "הצילו". מהומה קטנה פרצה במקום. זעליג הגיע חיש למקום, וראה כיצד מידו של אחד הילדים נוטף דם. אי אפשר היה לזהות חתך כל שהוא, אך נראה היה שעור ידו מחורר ככברה, מכל זווית אפשרית נטפו טיפות דם. לשאלתו של זעליג, נאלץ הילד להודות ששלח ידו לעבר אחד מחפצי העתיקות. בינתיים, הוזעק חובש הצלה למקום וחבש את ידו. למחרת הסתובב הילד בעל היד החבושה בחיידר וסיפר את סיפורו בפני כולם . ומאז כל פעם שאחת הכיתות ב"תלמוד תורה" הגיעה לבקר למקום, היה זעליג מושיב את הילדים על הספסלים בחצר ביתו ומרצה בפניהם. ההרצאה היתה קצרה ביותר והיא כללה שאלה אחת בלבד: "האם אתם זוכרים את הסיפור עם הילד שנדקר מן המחטים ונטף לו דם רב מן היד?"  לאחר שהתלמידים אישרו כי הסיפור מוכר להם, הוזמנו להיכנס.  הרמז היה ברור: מי שמנסה לקרב את אצבעותיו היכן שאסור , שיידע מה יקרה לו.  אבל תמיד יש ילדים שאוהבים להתנסות בעצמם, הם מבקשים להיות בטוחים שהסיפור אמיתי. ולכן, חזרו על עצמם הסיפורים האלו. וכך היו ילדים חוזרים מן הסיור עם יד חבושה.
     פעם קיימו תלמידי מכיתה ט' ביניהם כמין 'מועצת'. המחטים מאוד הפריעו להם, הם ראו בכך משהו לא אנושי וחשבו שצריך להסירם. משום כך ארגנו משלחת מיוחדת של נבחרי הכיתה שיבקרו בביתו של זעליג.  באותו ערב נשמעו דפיקות על דלת ביתו של זעליג. "דבר חשוב בפינו אליך" - אמרו חברי המשלחת. הם הוכנסו והתיישבו אחר כבוד.  זעליג הקשיב לדבריהם בנימוס ושמע את בקשתם. בסוף הגיב במענה קצר: " גם אני חפץ מאוד להסיר את המחטים, ואני אכן מתכוון לעשות את זה באותו יום אשר אהיה בטוח שאף אחד לא יזיד לשלוח ידו לעבר החפצים היקרים!"
 * כך נאמר במדרש תנחומא על הפסוק "זכור אשר עשה לך עמלק". "אמר ר' לוי: משל למלך שהיה לו כרם והקיפו גדר, והושיב בו המלך כלב נשכן. אמר המלך: 'כל מי שיבוא ויפרוץ הגדר ינשכו הכלב'. לימים בא בנו של מלך ופרץ הגדר. נשכו הכלב. כל מקום שהיה מבקש להזכיר חטא של בנו שפרץ הכרם, אמר לו: 'זכור אתה שֶׁנְשָּׁכָָּך הכלב'. כך כל זמן שהקב"ה מבקש להזכיר חטאן של ישראל מה שעשו ברפידים שאמרו: 'היש ה' בקרבנו אם אין', הוא אומר להם: זכור את אשר עשה לך עמלק". ב"כלי יקר" בסוף פרשת בשלח, מאריך להסביר על פי דברי המדרש האלו, כי תפקידו של 'עמלק' - לשמור על כרם בית ישראל. כל פעם שהתגלה רפיון מסוים באמונה, הגיע 'עמלק' ונשך את עם ישראל. זה קרה במדבר, זה קרה בימי המן וגם בעת חורבן בית המקדש. הנשיכה הקשה והמייסרת האחרונה התקיימה לפני שבעים שנה על אדמת אירופה. על פי דברים האלו, ניתן אולי לומר בדרך רמז בדברי המדרש המובאים ברש"י: "נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שיימחה שמו של עמלק כולו". אכן כאשר יימחה זרעו של עמלק אות וסימן הוא, שאין כבר צורך בתזכורת הזאת, כי אז יגיע התיקון השלם
חוויית השבוע שלי


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה