אשרי משכיל אל דל" -
שמשכיל לתת מכספו לעניים, ואז "ביום רעה ימלטהו ה'" - שמא נגזר עליו יום
רע להפסיד מכספו, הרי בכך שכבר הוציא מכספו לעניים, מצילהו ה' מהפסד. אבל מי שלא
"משכיל אל דל" אין לו הצלה "ביום רעה".
בנתינת צדקה מצטרף שם הוי"ה! דהיינו,
הפרוטה שנוטל הנותן בידו היא בדומה לצורת האות יו"ד, חמש אצבעות של הנותן,
היא "ה"א". וכשהעני פושט את ידו לקבל, הרי זרועו משמשת
כ"וו", וכשהעני מקבל לתוך חמש אצבעותיו, הרי "הא" - נמצא השם
במלואו! (השל"ה הק' זי"א)
הרמב''ם בתחי' פרק ה' מהל' דעות "כשם שהחכם
ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהם משאר העם כך צריך שיהיה ניכר במעשיו במאכלו
ומשקהו ובבעילתו ובעשיית צרכיו ובדבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול דבריו
ובמשאו ובמתנו ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר"
ועשו ארון וכו'. בארון כתוב
"ועשו" לשון רבים, ולא כמו שכתוב בכל הכלים "ועשית" לשון
יחיד, והטעם הוא להראות שהתורה שהייתה בתוך הארון, כולם שווים בה, ולכל אחד ואחד
יש בה חלק (אור החיים הק'(.
''אם ה' רוצה - אני אהיה שם'' (ומתוק האור(
לעתים נדמה, שחיים מתוקנים מעין אלו
הם חלום באספמיא... רוב
רובו של העם היהודי רחוק משמירת המצוות, ודעת התורה אינה זוכה כלל להתייחסות, אולם
למרות המצב הקודר, לכאורה, מחובתנו לדעת כי אין מקום לייאוש כלל!
הרב פרידמן מרכסים ספר בהקשר לכך, כי
הוא הזדמן לנסיעה לארצות הברית דרך אירופה בשנים עברו, כאשר כרטיסי הטיסה היו בעלי
ספח המיועד לתלישה בידי הפקיד. הוא
מצא את עצמו עומד מאחורי רבי יעקב גלינסקי שליט"א, והנה הוא רואה, שהפקיד
מעיף מבט אל הכרטיס וכשמבט חמור סבר בעיניו הוא אור לו: "אינך יכול לנסוע,
חסרה כאן חתימה..." רבי יעקב לא הבין אנגלית, אבל את הבעיה הבין גם
הבין. הוא הסתובב אל הרב פרידמן ואמר לו : "תגיד לו, שאם ה' רוצה - אני אהיה שם..." הרב
פרידמן לא אמר דבר, בחשש מה הוא התקרב והגיש את הכרטיס שלו לפקיד, ובאנחת רוחה ראה
שהפקיד מאשר לו את הכניסה. " ''התפללתי
ערבית במניין שהתארגן במקום" - ממשיך הרב פרידמן בסיפורו - "ולאחר מכן
עליתי למטוס, כשלתדהמתי אני מגלה את רבי יעקב ישוב שם... כשראה
אותי אמר: "נו, אמרתי לך שאם ה' ירצה אני אהיה כאן? אתה רואה שאסור להתיאש?
שב כאן, ואספר לך מנין שאבתי את האמונה הזו".
למדתי בביאליסטוק - פתח ואמר - לאחר
הסכם ריבנטרופ-מולוטוב נשארה ליטא חופשית, אך עד מהרה כבשו הרוסים את המקום והחלו
להתנכל לבני הישיבות, ולא חלף זמן רב עד שכולנו הועלינו לרכבת בדרך לסיביר. נסענו במשך עשרה ימים או יותר כבהמות... הרוסים לא
הרשו לצאת מן הקרון אפילו לצרכים הבסיסיים ביותר, והסבל היה בל יתואר. ואז
עצרה הרכבת בסיביר, והבנו כי יכול להיות גרוע יותר. חמש
עשרה שנה היינו בסיביר, כלואים ללא כל סיבה נראית לעין. לא ידענו, שהמאסר בפינה
הקפואה הזו מציל אותנו ממות בטוח בתאי הגזים של הנאצים הארורים, אשר במבצע ברברוסה
כבשו את כל רוסיה עד סטלינגרד.
בכל אותן שנים ארוכות ומיסרות היה לי
חלום אחד שלוה אותי תמיד - יום אחד, כך חלמתי, אצא מכאן ואז אפגוש את אימא שלי...
אנשק את ידה ואומר לה: "אמא, אמא שלי, תודה רבה לך על שחסכת את פרוסת הלחם
האחרונה שלך, כדי לשכור לי מלמד טוב". אבל כשהגעתי לבסוף לארץ, לא פגשתי את אימא שלי, ולא את אבא, לא את
אחי ולא את אחיותי - כולם, כולם נותרו שם, דוממים וקפואים לנצח... כשהטרגדיה נודעה לי - לא רציתי לחיות יותר. לא
ידעתי מה לעשות עם עצמי, והייתי אפוף בייאוש מוחלט. לבסוף יעץ לי מישהו ללכת
ל"חזון איש", ואני שמעתי לעצתו והלכתי. ה'חזון איש' שמע את כל מה שהיה לי לומר, ואמר לי: אני רוצה לספר לך
סיפור:
בליטא חי יהודי שקט ורגוע, שעסק
לפרנסתו במסחר. מידי שנה בשנה היה היהודי לווה סכום כסף גדול, נוסע ליריד לקובנא,
שם היה מחדש את כל מאגרי הסחורה שלו, ובמהלך השנה כולה היה מוכר את הסחורה שקנה,
מכסה את ההלואה שלקח, ומפרנס בכבוד את בני ביתו. באחת
השנים, לאחר שדאג לעצמו להלואה, נפל היהודי למשכב, ושוב לא יכול היה לנסוע ליריד
כהרגלו. בלית ברירה קרא לאשתו ואמר: ראי נא, יש דברים שאיני יכול לותר עליהם, ובכל
זאת אין ביכלתי לנסוע, לכן אבקשך לקחת את הכסף ולנסוע במקומי. האישה
הסכימה, האזינה בתשומת לב לכל ההוראות שנתן לה, נטלה את הכסף וצררה אותו בשתי
צרירות, הכניסה לתיקה - והלכה.
ההמולה שקדמה את פניה של אישה זו, אשר
מעולם לא יצאה מן הכפר, גרמה לה לאבד את עשתונותיה, והיא צנחה תחתיה מעולפת. דקות
ספורות שכבה כך, עד שרוחה שבה אליה, ומאחר שידעה שאין לה כל בררה אחרת, קמה והחלה
ללכת. היא
טיילה בין הדוכנים, עד שמצאה מוכר, שנראה היה לה שנתן לסמוך על המלה שלו, החלו
להתמקח אתו, וכששניהם הגיעו לעמק השוה, פתחה את תיקה כדי להוציא משם את הכסף,
ולחרדתה היא מגלה ש... אין כסף... איפה הכסף? ידיה
רעדו כששפכה את תכולת התיק על הארץ, אולם כל החיפושים לא העלו דבר. אין כסף - - -
ככל הנראה, כשהתעלפה, נפל הצרור, ומישהו זדון לב נצל את המצב, לקח אותו והלך... הכסף כלל אינו שלי! - החלה האישה זועקת - מה יהיה
על ילדי הרעבים ועל בעלי החולה?! צעקותיה משכו תשומת לב משאר הנוכחים, ולא חלף זמן
רב, עד שהגיעה עדות מהימנה על אדם שנראה מרים את הכסף. כשהגיעו אליו שאלה אותו האישה: "מצאת את הכסף?" "כן" - השיב האיש - "אבל הוא שלי..." " הוא היה עטוף בשתי צרירות" - נתנה האישה את
הסימנים . "כן" - הסכים המוצא - "אבל הלכה היא, שאדם שמצא כסף בעיר
שרובה גויים הוא שלו, משתי סבות: האחת, משום שמסתבר שהמאבד הוא גוי, והשנייה, משום
שככל הנראה המאבד התייאש, כי שער שגוי ימצא את זה ולעולם לא יחזיר. ואם זו ההלכה,
הרי שהכסף שמצאתי שייך לי בדין! ואין שום סיבה שאחזיר לך אותו" . האישה צעקה: "רחם עלי, הכסף אינו שלי!" אבל הוא בשלו. לבסוף
הלכו שניהם אל רבי יצחק אלחנן ספקטור, רבה של קובנא. הרב שמע את טענות האישה , ולאחר מכן את דברי המוצא, שטען: "היא צועקת שארחם עליה, ואני
כמובן, מרחם עליה, אך לא יותר מאשר אני מרחם על ילדי שלי... חלילה לי מלגעת ברכות
שאינו שלי, אבל רכוש שמצד ההלכה הוא שלי - אין סיבה שאותר עליה משום רחמים...
בביתי ארבע בנות מתבגרות, וסבור אני שהרחמים עליהם קודמים לרחמים על אותה אישה זרה" . רבי יצחק אלחנן הורה לו להחזיר מיד את הכסף ואמר כי אחר כך יסביר לו
מדוע, ואכן לאחר שהחזיר אמר לו: "כל הסיבה לדין 'הרי אלו שלו' הוא משום
שבודאי הבעלים כבר התייאש, אך במקרה זה הכסף אינו של האישה, אלא של בעלה, ומאחר
שבעלה כלל אינו יודע שהוא אבד את הכסף, אין היא בעלת הבית על הייאוש כלל! וממילא
הכסף אינו שלך!"
בשלב זה הרים
ה"חזון איש" את עיני קדשו אל הבחור השבור שמולו ואמר: "וכי אתה בעל
הבית להתייאש?? וכי אתה בעל הבית על העולם?? הלא העולם הוא של הקב"ה, וכל זמן
שהוא הבעלים, הרי שאין מקום לייאוש כלל!"
. "מכח זה" - סיים רבי
יעקב גלינסקי את סיפורו - "אזרתי את האמונה והביטחון שאם הקב"ה רוצה
שאעלה על המטוס, אין מקום לייאוש! הוא הבעלים - והוא המחליט!" ואף אנו צריכים לדעת, שאין מקום לייאש על מצבו,
הבה ונתן לבורא העולם 'לסדר' את העולם באופן הטוב ביותר, ונתמקד במה שאנו צריכים
לעשות - בידיעה שאין לנו חיים ללא התורה הקדושה , ובדבקות האמתית
באבינו שבשמים.
חוויית השבוע שלי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה