אמרי שפר ה' תמוז ה'תשע"ח

 אוי לדור מליצנים המתנקשים קשות במנהיגי ישראל בכל דור ודור החל מאברהם אבינו שליצני הדור אמרו מאבימלך נתעברה שרה ועד ימינו, וככל שהדור יותר ריק מתורה ומצוות, מספר הליצנים הוא יותר גדול כביאורו של רש"י במסכת קידושין: וזה שאינו באחד מאלו, לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ, במה יתעסק אם לא בליצנות.

    אין חרטה עמוקה יותר מחרטה שאין בה תועלת.

     אם לא התורה הקדושה, שהיא דבר קבוע, שהיא דבר יציב שלא זז 3,000 שנה, אין דבר כזה ערכים... כל השאר בר חלוף! - זאת חוקת התורה, והחוקה לא תהא מוחלפת!

     בצאת ישראל ממצרים היו בני ישראל בחינת ילדים וכבר התחיל להתבלט נגע הפלגנות ודברי הריבות, אז עדיין הייתה אפשרות להשתמש בשיטה של "והכית בצור", אולם משהתבגר העם אחרי ארבעים שנות נדידה במדבר והיה עומד על סף הכניסה לארץ כשהמשימה העומדת לפניו היא לכבוש, לנחול ולהנחיל את הארץ, דורשת התקופה – "ודברתם אל הסלע" – לדבר ללא הרף עד שיצליחו להוציא את מימיו.

אותם שמות, אותם תאריכים (שיחת השבוע, גליון 1635)

לולא שמענו את הסיפור שלפניכם ישירות מבעלי המעשה ואימתנו את פרטיו, היינו חושבים שנרקח במוחו של תסריטאי מוכשר. איש שיחנו הוא ברוך בורובסקי , בן 72, כיום תושב מודיעין. בעבר שימש מורה לחקלאות וניהל חווה חקלאית בקריית טבעון.

הוא ורעייתו חיה הם הוריו של אביתר בורובסקי הי"ד, שנהרג בפעולת טרור ב כ' באייר תשע"ג, לפני חמש שנים. אביתר המתין בתחנת האוטובוס בצומת תפוח, ומחבל דקר אותו בסכין והשליכו לתעלה שמאחורי התחנה. המחבל אף חטף את אקדחו וירה לעברו ולעבר בני-אדם אחרים.

מפגש במסעדה

למשפחת בורובסקי קשר רב שנים עם משפחת יעקב מכפר חסידים, מקום מגוריהם בעבר. משפחת יעקב איבדה את בנה אביהוא הי"ד, בפעולת טרור בשכם, ב כ"א באייר תשס"ב, לפני כשש-עשרה שנים. נפילת הבנים חיזקה עוד יותר את הקשר בין המשפחות.

לפני קצת פחות מארבע שנים אירע הדבר. מספר ברוך: "נכדתנו הייתה בביתנו בחופשת הקיץ, וערב אחד יצאנו לצאת לאכול במסעדת 'גרג' בקריית אתא, בכשרותו המהודרת של רב העיר, הרב חיים-שלמה דיסקין . כשנכנסנו למסעדה אמרה אשתי שהיא רוצה לשבת במקום אחד, אני הצעתי מקום שני, והנכדה הציעה שנשב ליד הכניסה".

עגלת תאומים

ברוך ממשיך: "התיישבנו במקום שביקשה הנכדה והתחלנו לעיין בתפריט. למסעדה נכנסו שתי נשים. האחת הוליכה עגלת תאומים. היינו צריכים לזוז קצת כדי לפנות דרך לעגלת התאומים, ואני פלטתי: 'איזה חמודים! איך קוראים להם?'. האם סיפרה ששמם אביתר ו אביהוא . קפאנו במקום. אחרי רגע שאלנו: מדוע קראתם להם בשמות האלה? האם השיבה כי חיפשו שמות של צדיקים".

חיה מספרת: "שיתפנו אותן בקצרה על אביתר שלנו וסיפרנו על צדיקותו הגדולה. על הליכתו באותו יום לטבול במקווה, ובכלל על הליכותיו הטהורות. סיפרנו להן גם על אביהוא, בנה של משפחת יעקב, הטמון בבית העלמין מאחורי בננו".

נר חיים

ואז באה ההפתעה הגדולה: "שאלנו אותן מתי נולדו התאומים. האם השיבה שאביתר נולד בכ' באייר – בדיוק יום השנה של בננו אביתר, ואילו אביהוא נולד אחרי השקיעה, בכ"א באייר – יום נפילתו של אביהוא יעקב . היינו המומים. לא ידענו איך להגיב לנוכח ההשגחה הפרטית הבלתי-נתפסת. וכאילו לא דיי בכל זה, שמו של אב התאומים אושרי ; בדיוק כשם חברו של בננו, שאותו תכנן לפגוש ביום הירצחו... מאז אנחנו בקשר רצוף עם משפחת התאומים". האם, ליאת פינטו , מקריית אתא, מוסיפה: "התאומים שלי לומדים היום בגן חב"ד וחוגגים ארבע שנים".

ברוך מציין כי הסיפור הטריד את מחשבתו זמן רב. "יום אחד אמר לי רב חשוב: אני רואה שהעניין מטריד אותך. עשה מה שכתוב: 'במכוסה ממך אל תחקור'. הפסקתי לעסוק בזה. נראה שבורא העולם רצה להראות לנו שיש נר חיים לזכרם של הבנים". 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

נקודה שבועית, פרשת "שלח", ה'תשע"ז

השבת נקרא על אחד החטאים הגדולים והמכוננים שחטאו בני ישראל במדבר, חטא המרגלים.

בעקבות חטא זה הלכו בני ישראל במדבר במשך 40 שנה ולא זכה אותו דור להיכנס לארץ.

רבות מאוד עסקו בפרשה זו הפרשנים, על כל הצדדים וכיוונים לסיפור זה.

ישראל הוכחו כבלתי ראויים לרשת את הארץ ולהבין את ערכה אך למרות זאת הם הביעו חרטה לאחר המעשה ובכל זאת חרטתם לא הועילה להם. מדוע?

אחרי שהעם שמע כל כך הרבה דיבה על ארץ חמדה נפשם מאסה בה: "טוב לנו שוב מצרימה" סימן שאין הם מכירים את ערכה של ארץ ישראל כיסוד הווייתם ומורשתם. דור זה אינו מתאים לרשת אותה. לא משנה פה הרצון שלהם אלא ההבנה הפנימית והזיקה לארץ.

הדור זה פגם בקדושה של הארץ ולא הבין לעומק את הטוב שבה ולכן אינו מצווה לעלות אליה.

משל יפה נתן המגיד מדובנא: אדם היה חולה במעיו ובא לרופא לבקש תרופה. הרופא אמר שהרפואה קלה וכבר טיפל במישהו עם בעיה דומה. ששאל החולה איך טיפל בחולה הקודם ענה הרופא: מה אכפת לך? הוא בריא, ואתה בידיים של רופא נאמן שימלא שליחותו. התעקש החולה והלך לחולה הקודם ושאלו איך ריפא אותו. אמר הרופא שלאיש אין תקנה. שאלוהו למה, ענה שלחולה הקודם הוא פתח את כרסו וסידר את איבריו במקומם. וכעת שיילך וישאל אותו לזה הוא ישמע וימות מפחד. אם היה מאמין בי במה שאמרתי בתחילה ולא חוקר היה מצבו כחולה הראשון.

כך ישראל היו חייבים להאמין בקדוש ברוך הוא שיעשה להם ניסים ויגברו על כל אויביהם גדולים ועצומים. אך מאחר שלא האמינו ונתפסו לפחד, שוב אין להם תקומה, כי בכוחם ועוצמתם וודאי שאין להם לעמוד מול האויב.

אם אין אמונת אלוקים בקרבם במצב זה מפלתם ברורה.

שנזכה תמיד להאמין ולדבוק בה' באמת ובתמים!

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר ד' אייר ה'תשע"ז

  בבעיה מטפלים, ומהר! דיברתי עם זוג הורים על קושי מסוים שיש לבנם היקר. שמעו, חשבו, והגיבו 'זה יעבור'. הסכמתי, הם צודקים, 'זה יעבור' גם לאחיו ולאחיותיו, כי בעיה לא פתורה מחריפה ונקבעת! כמה נהי וכאב, כמה דמעות נשפכו עם תסכולי חרטה "למה לא עשינו משהו בזמן?".

     בשלום הבית המנצח הוא זה שמוותר.

     היה אב שחשש לטפל בבנו "הרי כולם יֵדעּו...", נענו לו "טַפֵל מיד ורק אתם תדעו, תִמָנַע ואכן כולם ידעו..."

     יש מי שניתנו לו חיים ארוכים, ובמובן המסוים הזה - כמעט ולא חי. ויש מי שחי חיים  קצרים ומלאים. למד, התלבט בבעיות היותר עמוקות של חיינו - ונשאר עם זאת רגיש ופתוח - לחייך, לטייל, לפרוח, לשיר .

לא תלך עימהם" (כב, יב)

     איש צדיק היה בירושלים, רבי משה אהרן שטרן, ששימש כמנהלה הרוחני של ישיבת קמניץ. הוא נולד בארצות הברית.  כשהיה בן שמונה, חלה במחלה קשה. אביו פנה אל טובי הרופאים, ביקש מרבנים שיתפללו לשלומו, הרבה באמירת תהלים, ולבסוף אמר לו: "ראה, הכל טורחים לרפואתך. כולם,  מלבדך..." שאל הילד: "מה עלי לעשות?" ענה לו אביו: "קבל על עצמך הנהגה טובה, וכשבעזרת ה' תקום מחלייך, תקיים אותה". הסכים הילד ושאל: "מה, למשל?" האב הציע: "קבל על עצמך, שאם תחלים בעזרת ה', תשתדל להתפלל תמיד במניין!" הילד הבטיח ואכן נרפא! הוא קיים את הבטחתו במסירות לאורך שנים ארוכות.

     באחת השנים, כאשר כבר שימש כמנהלה הרוחני של הישיבה בירושלים, והמקום היה צר מלהכיל את התלמידים הרבים, תכננה הנהלת הישיבה לבנות בנין, והוא התבקש לצאת למסע התרמה בארצות הברית, ארץ הולדתו. הסכים, ופנה למשרד נסיעות. התעניין, האם יש מניין במטוס... אמרו לו: "רבי, כאן זה משרד נסיעות, איננו מארגנים תפילות... לא נוכל להבטיח שיהיה מניין..." "אם כך, לא אוכל לנסוע", הגיב. אמרו לו: "נוכל להציע טיסה עם חניית ביניים באמסטרדם". חישב ומצא שיהיה בידו פנאי להספיק להתפלל במניין ולחזור למטוס, ובחר בדרך זו. המטוס נחת באמסטרדם, ולפניו היו כשעתיים פנויות עד להמשך הטיסה. לא ידע היכן מתקיים מנין בעיר, על כן נטל את הטלית והתפילין, ויצא מבית הנתיבות לאוטוסטרדה. עמד, וצפה במכוניות החולפות על פניו... לפתע עצרה מכונית. נהגה שאל: "לאן הרב צריך?" "אני מחפש מניין לתפילת שחרית". "יעלה הרב", הזמינו הנהג. התברר, שהוא יהודי המתגורר מחוץ לעיר, ובכל בוקר נוסע אליה להתפלל ולעבוד. כעבור כמה דקות הם נמצאו בפאתי העיר, עצרו באחת הסמטאות והגיעו לדירת קרקע. הנהג פתח בפניו את הדלת, והוא מצא את עצמו בבית כנסת זעיר. היו שם שמונה יהודים שהמתינו להשלמת המניין... בסיום התפילה השלים הנהג את מצוותו והסיע את אורחו בחזרה לשדה התעופה...

     כשהיה הרב שטרן מספר סיפור זה, היו עיניו בורקות. וכך הוא אמר: "הביטו וראו: שמונה אנשים השכימו קום והלכו לבית כנסת להתפלל במניין. התשיעי היה אמור לבוא מהיישוב הסמוך, כדרכו בכל יום. מהיכן יבוא העשירי?  הביאו אליהם יהודי מארץ ישראל, בדרכו לארצות הברית!"...  כי "בדרך שאדם רוצה ללכת, בה מוליכים אותו..." עיקרון זה נלמד מבלעם בן בעור. הבורא לא רצה שבלעם ילך למדיין לקלל את ישראל. אמר לו: "לא תלך עימהם" (במדבר כ"ב,י"ב). אולם כאשר בלעם השתוקק ללכת, אמר לו הבורא: "קום לך איתם" (במדבר כ"ב, כ'). כלומר, אם אינך משנה את רצונך, למרות העובדה הידועה לך שה' אינו מעוניין בהליכתך, בבקשה, לך! סיפוק רב לא תנחל בדרך זו...

     את הרב שטרן הוליכו לתפילה, בהתאם להחלטתו הנחושה משנות הילדות, ואילו את בלעם הוליכו לקראת אובדנו. ניתן ללמוד מכאן כלל גדול הקשור לכל פינה בחיינו. לא אחת אנו שומעים הצטדקויות : "מה אני אשם? בשמים החליטו", "כך זה קרה, למרות רצוני" , "אני לא יזמתי, נקלעתי לכאן במקרה". כל אדם בהתאם לסגנונו וכיד הדמיון הטובה עליו, מנסה לגלגל את האשמה הלאה ולהיוותר זך ונקי. אולם למעשה, לא כך הם פני הדברים.  ממרום מכוונים את דרכו של האדם בהתאם לרצונו הכמוס והעמוק, בהתאם לרצון הגלוי רק לבורא, שהינו "בוחן לבבות".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ט שבט ה'תשע"ו

 

 

 ''בשמחה'' אותיות ''מחשבה''. שמחה בלי מחשבה – הוללות (ר' אורי מדובינסקי)

 

     עצמאות היא טבע אנושי, אבל אם לא נרכך אותה, היא תעמוד לנו כמכשול בדרך לצמיחה.

 

     "עצם התפיסה של 'חוק פיזיקלי' היא תיאולוגית".

 

     ערב אחד סיפר אינדיאני אחד לנכדו על מאבק שמתרחש בתוך אנשים. הוא אמר: "בני, המאבק הוא בין שני זאבים בתוך כולנו: זאב אחד הוא רוע, הוא כעס, קינאה, צער, חרטה, תאוות בצע, יוהרה, רחמים עצמיים, אשמה, עלבון, נחיתות, שקרים, עליונות ואגו. הזאב השני הוא טוב, הוא הנאה, שלום, אהבה, תיקווה, שלווה, ענווה, טוב לב, נדיבות, אמפטיה, אמת, רחמים ואמונה." הנכד חשב על זה במשך כדקה ולאחר מכן שאל את סבו: "איזה זאב מנצח?" האינדיאני ענה בפשטות: "זה שאתה מאכיל"

 

     ערכה של מתנה גדל, ככל שמעריכים יותר את הנותן – אם תלמד להעריך את ה', תוכל ליהנות יותר ממתנותיו

 

     ערכים תמיד להישאר מחוברים.

 

     עשו דברים בשקט. ההצלחה כבר תעשה את הרעש.

 

      "עשיר עומד בניסיון גדול. לעני קל לבטוח בקב"ה. לא-כן העשיר, שנכסיו קורצים לו ואומרים: בטח בנו" (רבי משה-לייב מסאסוב)

 

יד תומכת (טיב הקהילה גיליון 194)

     לאחר שעברתי לפני שנים אחדות טיפול רפואי מסוים, קבע לי הרופא כמה תרגילי 'פיזיותרפיה', כדי להחזיר את תפקוד הגוף ותנועת האיברים לסדרם ותקינותם. - נשלחתי אפוא בקופת חולים אל חדרי הפיזיותרפיה, שם קיבלני האח התורן, ולאחר שקרא בעיון את 'רעצעפט' (מרשם) ההנחיות של התרגילים שהסדיר הרופא עבורי, בעיקר בשביל ריפוי זרוע היד, הגיש לי האח 'משקולת' קלה יחסית, וביקשני לרומם את ידי ולהרים את המשקולת.

     בתחילה קשתה עלי פעולה זו מאוד, היד ברוב חולשתה מיאנה להתרומם אל על, ככל שניסיתי להתגבר ולהתחזק לא הצלחתי בשום אופן להרים את היד. לאחר כמה ניסיונות שלא צלחו, ניגש האח המסור לסייע לי, הוא החזיק אפוא בידי, וכך הצלחתי לאט לאט להרים את המשקולת כראוי, ולאחר שחזרתי על אותם תרגילים כמה פעמים כנדרש, חזרה היד בחסדי השם יתברך לתקינותה וסדר תנועתה.

     לאחר סיום תהליך הטיפול המפרך, גילה האח את אוזני בחיוך צופן סוד, שבעצם כשהחזיק את ידו בידי, לא הפעיל שום כח עזרה מצידו כדי לסייע לי להרים את היד, רק קירב את ידו בנגיעה בעלמא בידי. אבל כל פעולת הרמת המשקולת מתחילתה ועד סופה, נעשתה ונפעלה בכוחי בלבד! ללא שום עזרה וסיוע מצידו! – ומשום כך הועילו והצליחו כל אלו התרגילים, כאשר הפעלתי לבדי בעצמי את כוח תנועת היד, ויצאה ונתגלה סגולת תנועת היד מן הכוח אל הפועל!

     התברר אפוא, שעצם החזקת ידו של האח בידי, הספיקה כדי לנטוע בי את תחושת התמיכה שנצרכתי לה בחולשה הכבדה, בכדי שאתחזק מזה להתניע בעצמי את ידי, וכך אגלה בעצמי את הכוח המופלא שהטביע הבורא בסגולת היד להרים משקולות וכיוצא, שכן באותה עת נחלשו כוחות אלו בהסתר ובהעלמה ממני!

     יצאתי מן המרפאה אפוף מחשבות, כדרכי להפיק לקח טוב מכל מקרה, ולהשתדל ללמוד מוסר השכל מאשר הקרה ה' לפני בעינא דאשגחותא תדירא. – ומכאן למדתי עד כמה חשובה היא לאדם תמיכת הקשר באהבת רעים וידידים, שפעמים רבות די בעצם הקשר בלבד שמתחבר הנחשל עם חבירו, כדי לשאוב מזה עידוד וחיזוק לסייע ביד עצמו, לרומם את נפשו להתחזק במה שנצרך לו! – לא תמיד זקוק החבר לעזרה ממשית, ולפעמים אף לא לעצה מיוחדת כדי לצאת מן הסבך, הכל כבר קיים ומוכן אצלו בתוכו... הוא רק צריך יד תומכת בחיבור קשר רעות ואהבה, בכדי שיגלה כבר מעצמו שיכול הוא להוציא ולחלץ את עצמו מאפלה לאור גדול, אמן.

 

יהודים! עשו תשובה (סיפורי צדיקים, עלון 169)

     בימים שעשה הרה"ק רבי אלימלך מליזענסק זיע"א בגלות, היה נראה כאחד הכפריים. לגופו עטה מלבוש קצר, חגור בחבל, זקנו מדובדל,  וכל חזותו אמרה דלות ובורות.
     בהגיעו לעיר אחת פנה אל הפרנס וביקש את רשותו לדרוש בבית הכנסת "אינני מסכים לכך" השיב הפרנס בכל תוקף, בראותו את הכפרי העלוב שלפניו, וכי כפרי שכזה ידרוש בבית הכנסת המכובד שלנו? על מה בכלל הוא מסוגל לדבר? אך הכפרי הלא הוא רבי אלימלך, המשיך להפציר בפרנס, לא יכול הפרנס לשאת את ההפצרות וגירש את הדרשן הכפרי מביתו.

     באותו עת היה נוכח בבית בנו של הפרנס, נער ושמו אבנר, כשראה הנער כי אביו גירש את הדרשן מן הבית, נגע הדבר ללבו, והוא ניסה לשדל את אביו: "וכי מה יקרה אם אותו עני ישא דרשה וירוויח כמה זהובים?". "בוודאי אין הוא יודע לדרוש" הפטיר האב – הפרנס. "ואולם", המשיך הבן אבנר להפציר "כאשר בא יהודי ומבקש רשות לדרוש, יש להניח שהוא יודע לדרוש, אנא אבא,  הרשה לו לדרוש" התחנונים שבפי הבן מצאו מסילות אל לבו של הפרנס,  וכדי שבנו לא יצטער הסכים למלא את בקשתו.  מיד קרא לאותו כפרי עני והודיע לו כי הערב יוכל לשאת דרשתו בבית הכנסת. השמועה על הדרשה שישא הכפרי העני עשתה לה כנפיים ברחבי העיר, ובהגיע השעה היעודה התקבצו בני העיר אל בית הכנסת. הכל נשאו עיניהם לעבר הבמה, ואכן, עד מהרה נראתה דמותו של הדרשן, העולה על הבמה. הושלך הס, הכל המתינו לשמוע את הדברים שבפיו,  אך האיש ממלא פיו מים. הוא עומד על מקומו, בוהה בקהל המביט בו ואינו פוצה את פיו. הדבר הכעיס את הנוכחים, כמה מנכבדי הקהילה פלסו להם דרך לעבר הבמה ושאלו את היהודי הניצב שם: "מדוע אינך מתחיל את הדרשה? ובכלל, לשם מה הנך נועץ מבטים סביבך, האם מחפש אתה מישהו? ממתין לאדם האמור להגיע וטרם בא"? "כן", השיב האיש, "אני מחפש. את אחי אני מבקש". ובראותו את מבע התימהון שהסתמן על פני השואלים, המשיך ואמר: "מחפש אני כאן נקודה של יראת שמים, ולצערי הגדול אינני מוצא. כלום חלילה, אין יראת א-לקים במקום הזה? אך מה אעשה, ולכל מקום שאני מביט, רואה אני רק חטאים ופשעים. יהודים! עשו תשובה" . לשמע דבריו האחרונים של הדרשן נעשה בית הכנסת כמרקחה. הכל זינקו ממקומותיהם לעבר הבמה, ובאגרופים קמוצים אמרו להכות את הדרשן, שהעז לכנותם בכינויים כאלה. חיש קפץ רבי אלימלך – הלא הוא הדרשן הכפרי ממקומו שעל הבמה ונמלט מבית הכנסת. אולם הקהל לא הניח לו, רבים דלקו אחריו עד קצה העיר, ומשלא הדביקו את צעדיו, נואשו ושבו העירה.  ובכל זאת, שמע רבי אלימלך הנמלט רעש של צעדים קרבים ובאים בעקבותיו. הוא הפנה ראשו אחורנית, והנה נער אחד רץ לעברו ובעיניו דמעות. אותו נער היה לא אחר מאשר אבנר, בנו של הפרנס.

     "דרשן, עצור! עצור!" קרא עתה, ודמעותיו זלגו מעיניו על לחייו. רבי אלימלך נעצר תחתיו ושאל: "מה רצונך בני?" הושיט הנער צרור לא גדול ואמר: "הנה צרור כספי. אנא, יקח כבודו את הצרור כשכר הדרשה" "הן זה ממונו של אביך, וכיצד תתן לי אותו ללא רשותו?" אמר רבי אלימלך.  בפיו הנער היתה תשובה: "ממון זה היה של אבי, אך כעת הוא שלי. הנני בן יחיד, ומידי יום נותן לי אבי במתנה ארבע אגורות. צברתי את האגורות, והן נצטרפו לכדי שמונה זהובים. הכסף הזה שלי הוא, ואני מבקשך לקבלו כשכר בעבור דרשתך". נטל רבי אלימלך את צרור הזהובים, הניח ידיו על ראש הנער ושאל: "במה אברכך בני?" "כל ברכה תהא טובה בעיני" השיב הנער. "אם כך אברך אותך שבבוא העת נהיה מחותנים". אמר הדרשן, הלא הוא הצדיק רבי אלימלך מליזענסק. והנער,  שצעיר לימים היה וכצעירותו כן תמימותו, כלל לא עלה על דעתו לשאול לשמו של הדרשן האלמוני.

     חלפו ימים ושנים הנער אבנר היה כבר אב לילדים, ואחת מבנותיו עמדה להינשא לנכדו של הרה"ק מאפטא זיע"א, לאותו נכד היה סב גדול נוסף – הרה"ק רבי אלימלך מליזענסק זיע"א. אך באותו עת כבר היה רבי אלימלך בעולם האמת. בהגיע מועד החתונה נקבצו ובאו אל העיר זנרוביץ, המקום בו נערכה השמחה, שבעים רבנים מפורסמים, בהם כבוד לסבו של החתן, הרה"ק ה"אוהב ישראל" מאפטא זיע"א. כשהגיע "החוזה" הקדוש מלובלין ו"היהודי" הקדוש זיע"א, כולם בקשו לחלוק הצדיק מאפטא אל העיר, שלח לקרוא למחותן ר' אבנר אבי הכלה. בא האיש אל בית האכסניה, ובהיכנסו אמר לו הרבי מאפטא: "רואה אני אור בפניך, ר' אבנר!". הרב ואב הכלה הסדירו את עניני החופה והקידושין.  לאחר החופה שאל הצדיק מאפטא את ר' אבנר: ספר נא לי, מי אתה ומה מעשיך, שזכית להשיא את בתך לנכדו של רבי אלימלך מליזענסק"? באמת אינני יודע" משך ר' אבנר בכתפיו", יהודי פשוט אני, אך מוקיר ומכבד רבנים ותלמידי חכמים". "כן, יהודי פשוט" אמר הרב מאפטא, "אך בוודאי אתה מכניס אורחים" כן אינני דוחף חלילה וחס את האורחים והעניים מביתי" הגיב ר' אבנר. "אם כך" המשיך הצדק מאפטא, "בוודאי בעל צדקה גדול אתה". "בעל צדקה" – אך לא גדול" השיב ר' אבנר. " אתה בעל צדקה גדול" אמר הרבי מאפטא", ולמרות זאת עדיין אינני מבין משום מה זכית, שבתך תינשא לנכדו של צדיק יסוד עולם כרבי אלימלך. גם אם יהודי הנו ירא שמים, מכניס אורחים ובעל צדקה, עדיין אין בכך די בעבור זכיה כה גדולה, אנא ר' אבנר, ספר נא לי מה עשית בחייך. אולי עשית מצוה כלשהי, מיוחדת במינה, כשהיית נער ? פשפש ר' אבנר בזיכרונו, ופתאום אורו עיניו. "אי פעם, בהיותי נער צעיר, נתתי צרור כסף לדרשן עני". "כיצד נראה אותו דרשן עני?" ביקש הצדיק לדעת. ר' אבנר אימץ את זכרונו ואמר: "נדמה לי שחגור היה בחגורת חבל סביב מתניו, ואם זכרוני אינו מטעה אותי, היה זקנו מדובלל"  שוב אימץ ר' אבנר את זכרונו, מנסה לדלות עוד ממאורעות אותם ימים "אם כך" קרא הצדיק מאפטא, "היה זה הצדיק רבי אלימלך מליזענסק" . רחוקים. ולפתע זרחו פניו והוא אמר חרש: "אני נזכר שהדרשן גם ברך אותי ואמר שנהיה מחותנים". התרגש הרה"ק מאפטא ואמר: "אכן, גדול היה רבי אלימלך שחזה עתידות וידע כי בבוא היום ישא נכדו את בתו של אותו נער. אך לא זוהי גדולתו, גדולתו של רבי אלימלך היתה, שבגודל ענוותנותו נאות לקבל מידי הנער כמה זהובים כשכר הדרשה ובכך זיכה את הנער .

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

אמרי שפר ז' תשרי ה'תשע"ו

אנחנו בוראים לנו עולם, ודרך המשקפיים שבהם נעים לנו להביט , אוספים עוד ועוד הוכחות לצדקתנו המדומה.

     אפילו קולו של האדם העומד בתפילה אינו בידו! ("לקט רשימות ) "

     הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך היה מאחל בימים אלו לבאים להתברך 'גוטע געזונטע יאהרן ' וכן ,' שנה טובה ומתוקה . ' והוסיף מרן שכל מה שנגזר מן השמים הוא , טוב אלא שאנו מאחלים שנרגיש את טובם ומתיקותם בפועל . ("הליכות שלמה )61' א"

     וכל אדם יעשה תשובה וילך לבית הכנסת באימה וביראה אע"פ  שאין לבו כל כך בחרטה... ("לקט יושר'')

ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם (לא, יט(  )חיים שיש בהם(

     בענין לימוד תורה לאחרים וזכותם של "מזכי הרבים", מובא בספר "בדרך עץ החיים" ח"ב:  רבי יצחק רוזנטל מנהל כולל "מדרש בני ציון" בא פעם אל הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל וסיפר לו שלאחרונה הוטב במקצת מצבו הכספי, ולכן הינו שואל את דעתו אולי כדאי שיתפטר מניהול הכולל כדי שיוכל להקדיש את רוב מרצו וזמנו להתעלות בתורה, הקשיב רבי איסר זלמן לדבריו בתשומת לב כדרכו תמיד, והשיב לו: עשה כפי הבנתך, אבל לפני שתחליט ברצוני לספר לך מעשה שהיה . מעשה ביהודי תלמיד חכם שהיה שד"ר )שלוחא דרבנן, משולח(  של ישיבת סלוצק במשך שנים אחדות. הוא החליט להפסיק את עבודתו זו, ולקבל עליו משרת רבנות, לא היה נעים לו לשד"ר לשוחח אתי על כך, המשיך רא"ז וסיפר, ולכן נסע לדבר בעניין עם ה"חפץ חיים" , הוא הסביר לו שבעבודתו כשד"ר הוא מתעייף מהליכתו במשך כל היום, קשה לו להתרכז בשעת התפילה, ולעתים אף קורה שבאמצע התפילה הוא חושב על נדיב פלוני או אלמוני, ואף אין באפשרותו ללמוד כפי שצריך, לכן ברצונו לכהן כרב באחד הכפרים כדי שיוכל להתפלל וללמוד כבשנים שעברו, לפני שקיבל עליו את התפקיד הקשה והמייגע של שד"ר..  ה"חפץ חיים" שמע את דבריו, והשיב לו "שיהיה בהצלחה". הודה לו השד"ר ופנה אל עבר הפתח.

     כאשר השד"ר הגיע לדלת קרא לו ה"חפץ חיים", ושאל אותו, אולי ידוע לך כמה עולה זוג נעלים? - אינני יודע מה הוא בדיוק מחיר זוג נעלים היום, שכן עבר זמן רב מאז קניתי נעלים חדשות, אבל דומני שהמחיר הינו בערך כך וכך.  לאחר שענה על שאלתו זו, נפרד ממנו לשלום , ופנה פעם נוספת לעבר דלת היציאה.

     משהגיע לדלת, חזר ה"חפץ חיים" וקרא לו ושאל:  איזו הוצאות יש לסנדלר על זוג נעלים ומה הרווח שנשאר בידו על כל זוג שהינו מייצר ? אין לי כל מושג, השיב השד"ר, הרי מעולם לא הייתי סנדלר.  בכל זאת, אמר לו ה"חפץ חיים", אולי נאמוד ביחד, ננסה לשער כמה מרוויח הסנדלר על כל זוג נעלים שהוא מייצר, ומה הן ההוצאות.  עמדו שניהם וחישבו במשוער את חשבון ההוצאה והרווח של הסנדלר על כל זוג נעלים. ולאחר מכן פנה השד"ר אל הדלת על מנת ללכת לדרכו.

     משהגיע לדלת, חזר ה"חפץ חיים" קרא לו ושאל אותו:  אמור נא לי בבקשה האם יש רק נעלים אשר מייצר הסנדלר או שישנן כאלה שמיוצרות אף ע"י אחרים?  אכן יש שמיוצרות על ידי סנדלרים ויש שמייצרים בבתי החרושת,  השיב השד"ר.  ואיזה יקרות יותר? הוסיף ה"חפץ חיים" ושאל.  הנעלים שמיוצרות על ידי הסנדלר יקרות יותר מאלה אשר מיוצרות בבית החרושת. השיב השד"ר. אם זוג נעלים שמייצר הסנדלר יקרות יותר מאלה המיוצרות בבית החרושת, הרי שהסנדלר צריך להיות עשיר יותר מבעל בית החרושת.  האם אכן כך הוא המציאות? הוסיף ה"חפץ חיים" ושאל.  לא. השיב השד"ר, בעל בית החרושת עשיר יותר, הואיל ובבית החרושת מייצרים כמות נעלים גדולה פי כמה וכמה מאשר מייצר הסנדלר, ולכן בסופו של חשבון מרוויח הסנדלר פחות.  אם כך הוא הדבר, הסכת ושמע, אמר לו הסבא קדישא רבן של ישראל לשד"ר, אם הינך רוצה לעשות לעצמך - להפסיק את עבודתך כשד"ר ולחיות חיי שלוה, הרי אמת ונכון הדבר שראשך יהיה פנוי יותר והמחשבות הזרות המטרידות בזמן התפילה יפחתו, תפילותיך תעמודנה בדרגה גבוהה יותר, ואף במעלות לימוד התורה תוכל לעלות יותר, אבל, אם תסתכל על עבודתך בגיוס כספים עבור הישיבה במבט רחב יותר, ותחשוב כמה בחורי ישיבה יכולים ללמוד ולהתפלל כהוגן בזכות עבודתך כשד"ר, אז תבין שבעבודתך הנוכחית הינך עושה הרבה יותר לתורה ויראת שמים מאשר בזמן שלימודך ותפילותיך יהיו בשקט ובשלוה, אמנם כל תפילה לעצמה תהא גדולה יותר, אבל היום בתפילת הרבים ובלימוד התורה של הרבים זכותך גדולה ביותר, על כן מן הראוי והרצוי שתמשיך בתפקידך כשד"ר, זכות הרבים תלויה בך, ושכרך מן השמים גדול . וזה מה שאמרו חז"ל והוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה (אבות ב' א'( 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/ 

נקודה שבועית פרשת "בלק" ה'תשע"ה

המדרש בבמדבר רבא כותב: "מכאן אתה למד שבדרך שאדם רוצה לילך, מוליכין אותו" - אלוקים אינו מתערב במעשיו של האדם. הוא נותן לו בחירה חופשית להכריע בין הטוב לרע. בפרשת השבוע שלנו, פרשת "בלק", אפשר לראות כיצד בא הדבר לידי ביטוי במעשיו של בלעם.

לפני למעלה משלושת אלפי שנים היה הניסיון הראשון לנאום אנטישמי הגדול בעולם.  בלק מלך מואב ביקש מהנביא בלעם שיבוא לקלל את עם ישראל מתוך פחד  שיתקפו גם אותו.

בלעם, שהיה נביא וידע שהכול מאת ה', ידע שעליו לקבל את רשותו והסכמתו של אלוקים כדי ללכת אל בלק ולמלא רצונו, וכאשר באים שליחיו של בלק אליו לראשונה הוא מבקש מהם לחכות כדי שישאל את ה'.

לאחר שה' מסרב לבקשתו חוזרים שליחי בלק חזרה למלכם ולאחריהם מגיעים שליחים חדשים ששוב מבקשים מבלעם לבוא.

גם כאן, למרות שהוא יודע שדעת ה' שלילית, אומר להם בלעם שישאל את רשותו של ה' במחשבה שאולי ישנה דעתו, והנה ה' מפתיע אותו ואומר לו: "אם לקרוא לך באו האנשים קום לך איתם", אך מוסיף ה' הערה שהכוח שלו מוגבל: "אך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה".

לכאורה, חוזר בו ה' מההוראה הראשונה בה אמר לבלעם שלא ילך כלל אל בלק.

בלעם קם בבוקר וחובש את אתונו כדי לצאת למסע, ושוב משתנה דעת ה': "וייחר אף אלוקים כי הולך הוא".

בכעסו של ה' נשלח מלאך אלוקים כדי שיעמוד על אם הדרך אל מול האתון. לאחר ניסיונות האתון להתחמק מהמלאך ולבסוף מהפחד ממנו, רובצת האתון במקום. בלעם מכה אותה ואז מתרחש נס פי האתון בו היא מדברת אליו בשאלה "מה עשיתי לך כי הכיתני".

רק לאחר דו שיח של בלעם עם האתון מתגלה בפני המלאך שמודיע לו שהוא ניצב לשטן על אם הדרך,ותשובתו של בלעם מביעה את החרטה שלו: "ויאמר בלעם אל מלאך ה' חטאתי... ועתה רע בעיניך אשובה לי" - כעת נודע לבלעם שהליכתו רעה בעיני ה'.

עכשיו חוזר לו הגלגל להתחלת הסיפור בו ה' סירב לבקשה הראשונה להליכת בלעם לקלל את ישראל, ואכן, בזמן שירצה בלעם לקלל את ישראל שלוש פעמים הוא יוציא מפיו ברכות במקום קללות.

שנזכה תמיד לברכה ולא לקללה!

שבת שלום ומבורך! 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/   

תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם