הקרן לקידום החינוך: דרך

‏הצגת רשומות עם תוויות דרך. הצג את כל הרשומות

יום שני, 25 ביוני 2018

אמרי שפר י"ג תמוז ה'תשע"ח

אחת מתחבולות היצר הרע ועורמתו, להכביד עבודתו בתמידות על ליבות בני האדם עד שלא יישאר להם רוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים ) ”הרמח"ל בספרו מסילת ישרים )פ"ב((

בית טוב אינו מקום של פאר והדר המנקר לבאים אליו את העיניים, אלא להפך זהו בית שאנשיו אינם מסתכלים מה הולך אצל השני, וכל אחד מסתכל בצלחת שלו בלבד ושמח ומאושר בביתו שלו.

בתחילה ראה בלעם רק את 'קצה העם' וחשב שניתן לקללם. אך כאשר רואה את 'כולו' אזי וַתְהִּי עָלָיו רּוחַ אֱ-לקִּים , עלתה בליבו לברכם. המבט הכללי עם הפרטי, בהרמוניה מגבשת, מעניק הבנה אחרת, הבנה מבורכת.

הקירות של הבית שלנו מיוחדים - הם נמתחים לפי כמות האורחים שמגיעים " (הרבנית מרת צביה גריינימן)

התרעת הרבי (פניני עין חמד, עלון 689)

סנדר ומרדכי הרימו כוסיות 'לחיים' ואיחלו 'מזל וברכה', להצלחת העסקה החדשה. הנתונים שהציג מרדכי, הסוחר הנודע מבוקרסט שברומניה, לסנדר, יהודי אמיד מעאראד, היו מפתים. סנדר נתן את אמונו באיש, הגיש לידיו את הכסף, וציפה לרווחים. עברו שבועות וחודשים. סנדר המתין בקוצר-רוח לידיעה כלשהי. עם הזמן החלו הספקות לכרסם בלבו. הוא נתן את כל כספו, ומי יודע אם פעל נכון?

יום אחד נשמעו נקישות על דלת ביתו. האיש שבפתח הודיע לו: "מרדכי פשט את הרגל. כספך וכספם של כל לקוחותיו, ירדו לטמיון - והוא נעלם ". הזר יצא, מניח את סנדר המום. האיש פרץ בבכי: "מאדם אמיד, נעשיתי אביון". הוא התקשה להסתגל למצבו החדש והסתגר בביתו. ידידיו הציעו לו לצאת ולהיות רוכל בכפרים, שבהן אין מכירים אותו. כך תיחסך ממנו הבושה, והוא ישתכר לפרנסת ביתו. קיבל סנדר את העצה ויצא לדרך.

בעיירה גרוסוורדיין שכן באותה עת ר' ישראל מוויז'ניץ. הרב קיבל כל יהודי באהבה והרעיף שפע ברכות. סנדר החליט להיכנס לרבי ולקבל את ברכתו בדרכו החדשה. הרבי קיבלו בסבר פנים יפות ובירכו. לא עבר זמן רב, וסנדר ראה בהתממשות הברכות. הוא הצליח מאוד, קנה בזול ומכר ברווח נאה. במרוצת הזמן החל לסחור גם עם הגויים, מכר לרבים מהם בהקפה, ואחת לכמה חודשים בא אליהם לגבות חובות. דבקותו ברבנו התחזקה. אחת לחודש שב לביתו, משאיר לאשתו סכום נאה לפרנסת הבית, ושוב יוצא למסע. בכל נסיעה היה הולך לגרוסוורדיין ונכנס לצדיק. ביקורו האחרון התנהל בדרך שונה מן הרגיל. הרבי קרא את הפתקה, שהגיש לו, ובה בקשותיו, אך לא מיהר להשיב. בעיניים חודרות הביט בסנדר זמן-מה, ולבסוף אמר: "שתינצלַ מידיַ הגויים". סתם ולא פירש. לא היה לסנדר קצה חוט להבין את כוונת הצדיק. לא עברו ימים ודברי הרבי נשכחו.

באחד מסיבובי גביית החובות בא לפלוטניצ'ה. לעת ערב ניגש לאחרון שבבעלי החוב, אנטוני האיכר. האיש קיבל את פניו בחיוך ואמר: "כבר חשיכה, ואתה תשוש ועייף. שכב לישון כאן ומחר בבוקר אשלם חובך". סנדר לא רצה ללון בבית, שיש בו פולחן והתחמק בתירוץ, שהבית קטן, ולא יהיה להם נוח להלינו שם. אנטוני דחק בו והציע לו לישון באסם שבחצרו, שם בחר גם בנו, תאודור, מצע נוח על הקש. עייפותו של סנדר גברה עליו, והוא הסכים. סנדר ניסה לישון, אבל השינה נדדה ממנו. לבסוף סבר, כי אולי המקום שבו שכב לישון, אינו נוח לו. הוא שאל את בן האיכר האם יסכים להחליף איתו מקום. הצעיר נענה, וחיש שקע בשינה עמוקה. אך לסנדר ההחלפה לא הועילה כלל. כשנוכח, כי לא יצליח לישון, החליט לקום ולצעוד לעיירה הסמוכה, שבה היה אמור לפגוש עוד לקוחות. את חובו של אנטוני יגבה בדרך חזרה. גם לאנטוני היו 'נדודי שינה'. באותה שעה החל להסיק את התנור בביתו. לשאלת אשתו ענה, כי הואַ מתכווןַ להרוגַ אתַ היהודיַ ולהשליךַ אתַ גופתוַ לתנור. האישה נבהלה, אך אנטוני הסביר לה, כי יש כסף רב ברשות היהודי, וכך ייטלו את הכסף וגם ייפטרו מהחוב.

הלה יצא בחושך וחרבו בידו אל האסם. הוא ידע בדיוק היכן שכב סנדר לישון, ובהינףַ ידַ הטילַ אתַ החרבַ עלַ הישןַ והרגו. הואַ גררַ אתַ הגופהַ לתוךַ הביתַ ואזַ פתאוםַ ראהַ אתַ פניַ ההרוג: בנו, תאודור! "מה עשית?! רצחת את הבן שלנו!", צעקה אשתו. הוא התגונן וטען, כי הדבר נעשה בשגגה. ריב קולני פרץ ביניהם. באותו זמן צעד סנדר לעבר העיירה השנייה. שוטרים שראו אותו חשדו, שהוא גנב. הוא סיפר להם, מי הוא, והיכן לן בלילה, והשוטרים לקחוהו עמהם לבית האיכר, כדי לאמת את דבריו. בהגיעם אל הבית שמעו מאחורי הדלת את קולות הריב . האיכרַ זעק, כיַכוונתוַ הייתהַ להרוג אתַ היהודיַ והבןַ נהרגַ בטעות, ולכןַ עכשיוַ עליהםַ לטעון, שהיהודיַ האורחַ הרגַ אתַ בנם...

לא עברו דקות אחדות ואנטוני נלקח כבול באזיקים בידי השוטרים. הם אמרו לסנדר, כי 'שיחק לו מזלו' שתפסוהו. אלמלא כן הם היו מאמינים לאנטוני, וסנדר היה יושב במאסר על רצח הבן. סנדר נשא עיניו לשמים והודה לה'. או-אז נזכר פתאום במילים שאמר לו הצדיק: "שתינצלַ מידיַ הגויים

בעיירה גרוסוורדיין שכן באותה עת ר' ישראל מוויז'ניץ. הרב קיבל כל יהודי באהבה והרעיף שפע ברכות. סנדר החליט להיכנס לרבי ולקבל את ברכתו בדרכו החדשה. הרבי קיבלו בסבר פנים יפות ובירכו. לא עבר זמן רב, וסנדר ראה בהתממשות הברכות. הוא הצליח מאוד, קנה בזול ומכר ברווח נאה. במרוצת הזמן החל לסחור גם עם הגויים, מכר לרבים מהם בהקפה, ואחת לכמה חודשים בא אליהם לגבות חובות. דבקותו ברבינו התחזקה. אחת לחודש שב לביתו, משאיר לאשתו סכום נאה לפרנסת הבית, ושוב יוצא למסע. בכל נסיעה היה הולך לגרוסוורדיין ונכנס לצדיק. ביקורו האחרון התנהל בדרך שונה מן הרגיל. הרבי קרא את הפתקה, שהגיש לו, ובה בקשותיו, אך לא מיהר להשיב. בעיניים חודרות הביט בסנדר זמן-מה, ולבסוף אמר: "שתינצלַ מידיַ הגויים". סתם ולא פירש. לא היה לסנדר קצה חוט להבין את כוונת הצדיק. לא עברו ימים ודברי הרבי נשכחו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

http://dosanova.co.il/

יום שלישי, 10 באפריל 2018

אמרי שפר כ"ד ניסן ה'תשע"ח

אומר המהר"ל: הזמן הזה מבקש, שנכבד ימים. תלמידי רבי עקיבא לא נתנו כבוד ולפיכך מתו מפסח ועד שבועות ומתו בל"ב ימים ראשונים (הם מתו במשך 32 ימים, עד ל"ג בעומר) . ול"ב – גימטריה כבוד, כי לא נהגו כבוד ו בל"ג בעומר, שהוא ח"י אייר, פסקו למות כי "אייר" בגימטרייה – אורך. וי"ח – חי. ו בל"ג בעומר, מתחיל אורך חיים. וכאשר קיבלו עונשם ל"ב ימים (בגימטרייה: כבוד), אז חזר אריכות ימים לעולם.

"אם אתה אומר שרב לא יכול לשיר , או חזן לא יכול ללמוד , זה לשון הרע ... אבל אם אתה אומר שרב לא יכול ללמוד וחזן לא יכול לשיר , זה כמותו כרצח " (רבי ישראל סלנטר)

אם האדם היה יודע מה שנעשה בגופו, מהרגע שהאוכל נכנס לפיו ועד שהוא יוצא מהגוף, היה שולח מברק לביתו, להודיעם שהכול עבר בשלום. (רבי ירוחם, המשגיח ממיר)

החיים הם לא הדרך לאושר, האושר הוא דרך לחיים.

מהפך בטבריה (על-פי 'בית מאושר')

הדרך מירושלים לטבריה הייתה ארוכה ומפרכת, ואולם צאצאיו של רבי משה קליערס הקפידו לעשות בכל שנה את הדרך הארוכה ולפקוד את קברו של סבם, רבה של טבריה, ביום השנה לפטירתו.

פעם אחת הבחין אחד הנכדים באדם מבוגר המשתתף באזכרה השנתית. הנכד נזכר כי האיש נכח באזכרה גם בשנה שעברה, ובעצם הוא מופיע במקום מדי שנה בשנה.

סקרנותו של הנכד התעוררה. הוא ניגש אל האיש והתעניין לפשר בואו בכל שנה.. האיש חייך חיוך צופן סוד. "אספר לך בשמחה", אמר, והחל לספר:

זמן לא רב אחרי נישואינו התערער שלום הבית אצלנו. ויכוחים ומריבות היו מנת חלקנו. המצב החריף והלך. בתוכי הצטבר כעס רב על רעייתי, והאווירה בבית נעשתה מתוחה ומעיקה. בשלב מסוים החלטתי לעזוב את הבית לזמן מה, להירגע ולתכנן את צעדיי.

ארזתי כמה פריטי לבוש ויצאתי מביתי שבירושלים לעבר טבריה. סברתי שהשהייה על שפת הכינרת תועיל להרגעת רוחי. התכוונתי להתבודד, להתכנס במחשבותיי ולהשקיט את נפשי הסוערת. שכרתי דירה קטנה על שפת האגם, והנוף המרהיב הִשרה עליי רוגע ושלווה.

לפנות ערב יצאתי לבית הכנסת, להתפלל מנחה וערבית. פגשתי שם את רב העיר, הרב משה קליערס, שקיבל את פניי בברכת 'שלום עליכם' חמה והתעניין לסיבת בואי לעיר. השבתי קצרות שבאתי מירושלים וששכרתי דירה בעיר. לא חלקתי עמו את הנסיבות האמיתיות לבואי לטבריה.

הרב הביע שמחה גדולה על האורח מירושלים עיר הקודש, ופתאום אמר: "למה לך להוציא הוצאות על שכירת דירה? בוא להתארח בביתי, וכך תזַכה אותנו בהכנסת אורחים. אל דאגה, נופה של הכינרת נשקף גם מביתי. אני מבטיח לך חוויה נעימה".

ברגע הראשון דחיתי את ההצעה. באתי לעיר להתבודד, וממש לא היה לי רצון להתארח בביתם של זרים. אך הרב הוסיף לשכנע אותי במתק לשונו. הוא הציע שאעשה ניסיון לכמה ימים. חשתי אי-נעימות לסרב, וכבר באותו ערב סידרתי את חפציי בחדר שהוקצה לי בביתו של הרב.

הרב והרבנית קיבלו אותי בסבר פנים יפות, והתייחסו אליי כאל אורח חשוב. עליתי על יצועי בתחושה נעימה, שנתי ערבה, ובבוקר התעוררתי מלא כוח ואנרגיה.

שמתי לב שהרב קליערס מתרוצץ בבית בקדחתנות. הוא הגיש לרעייתו הרבנית נטלה וקערה לנטילת ידיים, שפת קומקום על האש, וכשהמים רתחו מיהר להכין כוס קפה מהביל, והציב אותה על מגש לצד עוגיות ריחניות. במאור פנים הזמין את הרבנית אל השולחן.

כאשר המחזה הזה נשנה גם בבוקר יום המחרת הסקתי כי הרבנית כנראה חולה. חשתי מבוכה על שנעתרתי להפצרות הרב, בשעה שהדבר ודאי מכביד על רעייתו. אחרי התפילה פניתי אליו והודעתי שבדעתי לחזור לדירה השכורה, כדי שלא להטריח אותם בשעה זו.

הרב קליערס הביט בי כלא מבין. "מדוע אתה מבקש לעזוב את ביתנו?", שאל בנימת עלבון. "האם לא הנעמנו לך את שהייתך? האם קר בין כותלי הבית?". "חלילה", השבתי, והבהרתי שנוכחותי היא עול על הרבנית, שאינה מרגישה טוב, ואין רצוני להכביד עליה.

חיוך עלה על פני הרב. "הרבנית בריאה ושלמה, ברוך השם", אמר ברוגע. "השערתך נובעת בוודאי מהתנהגותי בבוקר. ובכן, דע שהסיבה למעשיי היא דברי האריז"ל ב 'שער הכוונות': 'קודם שהאדם יסדר תפילתו בבית הכנסת, צריך שיקבל עליו מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על-ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי"'.

הוסיף הרב ואמר: "רבי חיים ויטאל, תלמידו של האריז"ל, הוסיף וכתב שמצוות נישואים נועדה לקיים את מצוות ואהבת לרעך כמוך. ובכן, במקום להתרוצץ ברחובות העיר ולחפש בני-אדם לאהוב אותם, חשבתי בלבי: בידי לקיים את המצווה הזו בביתי, בלי טרחה יתרה. לכן אני משתדל להרבות, ככל יכולתי, באהבת ישראל כלפי רעייתי".

או-אז הבנתי, המשיך האיש את סיפורו, מדוע התעקש הרב שאתארח בביתו. ברוב פיקחותו הבין את הסיבה לעזיבתי את ביתי, ולימד אותי מוסר השכל על-ידי דוגמה אישית מפעימה. כבר באותו יום ארזתי את חפציי ושבתי לירושלים, נתון לרושם העז של שהייתי בבית הרב.

אין צורך לספר שחיינו השתנו מן הקצה אל הקצה. באתי מפויס, והתחלתי לשים לב לתכונותיה החיוביות של רעייתי ולכבד אותה ככל יכולתי. בתחילה הייתה מופתעת מהמפנה שחל בהתנהגותי, אולם כשהבינה שהשתניתי – נהגה כמוני, והחלה להשיב לי באותו מטבע.

בזכות סבך, סיים היהודי את דבריו, ניצלו נישואינו. לכן אני אסיר תודה לרב קליערס, ומקפיד לפקוד את קברו בכל שנה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

http://dosanova.co.il/

יום שני, 23 במאי 2016

אמרי שפר ט"ז אייר ה'תשע"ו

אין מי שזקוק לחופשה יותר מזה ששב ממנה...

' 'אם בחוקותי תלכו" (כו, ג( אומר רבי שמחה בונים מפשיסחא: "אם" הזה, אינו תנאי ואינו ספק כי אם הבטחה. הקב"ה מבטיח שבסופו של דבר: " בחוקותי תלכו", עתידים ישראל ללכת בדרך התורה, שהרי דרך אחרת אינה קיימת כלל. ורבי מנחם מנדל מקוצק היה אומר: כתוב (ישעיה נה, ז): "יעזוב רשע דרכו" – וכי לרשע יש דרך? בוץ יש לו, ולא דרך. אלא הכוונה היא: "יעזוב רשע דרכו" – יעזוב את המחשבה כאילו יש לו דרך.

"אם בחוקתי תלכו" - ר''ת א ב ת שתלכו בדרכי אבות. (בעל הטורים)

הרה"ק בעל הצמח צדק מלובאויטש זי ע" היה אומר: כי יום זה הוא מסוגל לרפואות וישועות! כי הראשי תיבות של "מלך רופא נאמן ורחמן" הם: "מרון"... ובזכות הצדיק המונח "במירון" שולח השי"ת רפואות וישועות לכלל ישראל ביום זה...

כוחה של תפילה (פניני עין חמד, עלון 559)

אין ביכולתנו לתאר ולשער מהי כוחה של תפילה. לו היינו משכילים להבין את תועלתה, לבטח היינו מוצאים את עצמנו מנצלים את זמננו ומתפללים בכל רגע נתון.

להלן סיפור מופלא שעובד מ'ניצוצות ' במדבר ויש בו כדי ללמדנו על כך: היה זה בימי בראשית של אשדוד החרדית, כיום עיר ואם בישראל, אולם אז הייתה מדבר שממה רוחני. לא היו לאשדוד של אז, אפשרות להציע שירותים יעילים לקומץ המשפחות החרדיות , שהתנחלו בה, ואפילו קו תחבורה מסודר לבני ברק טרם הופעל. לשירותן של אותן משפחות עמד רק קו אוטובוס פרטי בודד , שחיבר בינם לבין בני ברק. " אני", כך מספר בעל המעשה, "הייתי הנהג של קו זה במשך שנים, עד שהתפתחה התחבורה וחברה ראויה לשמה החלה לפעול בעיר. הקו שפעל משעת בוקר מוקדמת, אסף מלמדים, מורות ותלמידים שלימדו ושלמדו בבני ברק, ומשם המשיך לחיפה כשבדרך עצר גם בנתניה . בשעת אחר צהריים מאוחרת עשה הקו את דרכו לכיוון הנגדי , כשהוא עמוס בנוסעים שעלו בבני ברק במטרה להגיע לביתם באשדוד, כך שכמעט כל נוסעי הקו היו קבועים, ואף תחנותיו היו קבועות למדי.

באותו יום , שבו התרחש סיפורנו, באחת התחנות עלה במפתיע בחור צעיר והתעניין אצלי האם אני עוצר במושב 'ניר גלים'. השבתי ב'כן' מהוסס; אני אכן עובר שם, אך לא רגיל לעצור במושב זה , הממוקם סמוך מאוד לאשדוד, מעט אחרי אזור התעשייה שלה. 'תוכל לעצור לי שם?' שאל . לרגע חשבתי להשיב , כי אין לי תחנה שם, אך לאחר מכן אמרתי לעצמי: למה לא לעשות טובה ליהודי?! והשבתי: ' בשמחה!' כאשר הגעתי למושב והורדתי את הבחור בתחנה המבוקשת, הבחנתי באשה זקנה , היושבת וממתינה בתחנה. ברגע שעצרתי , התרוממה זו ממושבה ושאלה אותי: 'אתה מגיע לחיפה? -' 'כן', השבתי מופתע. 'יופי', היא אמרה, 'אני כבר מביאה את הסלים שלי'. בטרם הספקתי להגיב , חזרה הישישה לתחנה וגררה משם כמה סלים גדולים. כמה אברכים ירדו ועזרו לה להעלות את הסלים לאוטובוס, ואף פינו לה את המקום שליד הנהג. ארך לה מעט זמן להתארגן עם הסלים הרבים, וכשסיימה והתיישבה לבטח , התנעתי את האוטובוס ופניתי לכיוון הכביש הראשי. ' סבתא', מצאתי עצמי שואל פתאום, 'למה חיכית בתחנה הזו?' 'מה הפירוש למה? יש כאן תחנה, לא?', השיבה תמהה. 'נכון, יש כאן תחנה, אבל מי גילה לך , שעוצר בה אוטובוס שנוסע לחיפה? ' ' אף אחד', היא ענתה, ואני לא הבנתי. 'אז למה עמדת שם אם לא ידעת שצריך לעבור בה אוטובוס לחיפה?' - 'כי זו התחנה היחידה שיש פה', אמרה בסבלנות , משל הייתי קשה הבנה, 'לאן הייתי צריכה ללכת אם לא לתחנה?' . 'נכון', אמרתי שוב וניסיתי להסביר את עצמי, 'אבל בתחנה שעמדת לא צריך לעצור אוטובוס לחיפה. יכולת לעמוד שם עד הלילה , ואף אוטובוס לא היה מגיע' . 'אבל הנה אתה באת', השיבה האשה בחיוך. 'את צודקת', אישרתי, 'אך כעיקרון אני לא עוצר בתחנה הזו בדרך כלל, ואם לא הייתי עוצר כאן, מה היית עושה? - ' 'מחכה לאוטובוס אחר', ענתה בביטחון. 'אבל גם הוא לא היה עוצר לך, כי בתחנה הזו אין עצירה לאוטובוס לחיפה!' התעקשתי, כי משהו בדבריה לא היה מובן לי דיו . 'ובסוף עצרת. נכון?' - 'נכון', אישרתי שוב, מופתע מהשיחה ומביטחונה הרב של האשה, 'ובכל זאת, מדוע פנית לתחנה שאין בה עצירה לאוטובוס לחיפה?' ' .

הייתי צריכה להגיע לחיפה', היא הסבירה לי סוף סוף, 'אמרו לי ללכת לתחנה ממול ולעלות על אוטובוס לאשדוד, ובאשדוד לחכות בתחנת אוטובוס לחיפה . אמרתי לבורא עולם: 'אבא שבשמיים, אתה יודע, כי אני אשה זקנה ועייפה, אין לי כוח לעבור לצד השני של הכביש עם כל הסלים, וגם אין לי כוח להעלות את כל הסלים לאוטובוס לאשדוד ואחר כך לרדת ממנו, לחכות בתחנה ושוב לעלות עם כל הסלים הללו לאוטובוס לחיפה'. ואז ביקשתי מהבורא יתברך , שיביא לי את האוטובוס לחיפה עכשיו, לפה, לתחנה הקרובה בה אני מחכה '. 'נו...?', המהמתי בציפייה דרוכה להמשך. 'מה נו? אתה רואה! ביקשתי והוא הביא לי את האוטובוס לחיפה לכאן, לתחנה' . 'סבתא', שאלתי שוב בהתרגשות, כשהבנתי שנס כביר התרחש כאן לנגד עיניי , ואני הייתי חלק לא מבוטל ממנו, 'אולי תספרי לי איך בדיוק ביקשת זאת?' ' בדיוק כפי שאנחנו מדברים עכשיו, בצורה הכי ברורה והכי פשוטה שיש: 'בבקשה תעשה עימי חסד ותביא לי את האוטובוס לחיפה לכאן , ' זה הכל'. נראה היה שהזקנה לא הבינה את התעקשותי לרדת לפרטים הקטנים, אך שיתפה אתי פעולה, כשכל הנוסעים מאחור מאזינים בדממה ובתדהמה להשגחה הפרטית הנסית שראו זה עתה בעיניהם.

המשך הנסיעה עברה עליי בסערת רגשות. לא יכולתי להירגע מההשגחה הפרטית שנגלתה מול עיניי. הנה כי כן, דווקא במקום שבו ברור כי אין מי שיוכל לעמוד לעזרת האדם, הוא יתברך נמצא אתו. דווקא שם יכול אתה לבקש ממנו בתמימות, מעומק הלב, כבן המתחטא כלפי אביו, והוא ברחמיו ישנה בשבילך את מערכות הטבע ויביא את האוטובוס, או את כל מה שלא תצטרך, עד אליך ממש".

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

יום שישי, 10 ביולי 2015

אמרי שפר כ"ג תמוז ה'תשע"ה

איפה שיש רצון, יש גם דרך.

אמרתי לשמחה: ''אם תבואי – אני אחייך'', ענתה לי השמחה: ''אם תחייך – אני אבוא...''

אני מאמין שאני יכול לא בגלל מה שאני, אלא בגלל מי שאני כאשר אני מאמין באמת.

אנשים שלא מצליחים מסבירים שאין להם משאבים: אין להם כסף, אין להם זמן, קשרים, כלים, ידע, מזל. אנשים מצליחים פשוט עובדים עם מה שיש.

האמונה מחייה אותך. היא ממלאת את ימיך בטוב. כשבאות צרות , דע שכל מה שקורה הוא לטובה.

לבורא לא משנה כמה נכשלת, משנה לו כמה התגברת

מה המים בקולי קולות, כך תורה בקולי קולות;

מה המים חיים לעולם, כך התורה חיים לעולם

בזכות השבת (יהודה נויימן / עיתון 'המודיע' )

מעשה-פלא שארע אצל ה"חפץ חיים" זי"ע ושנרשם מפיו של עד-ראיה הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל מלוצק

צעיר אחד ממשפחה הגונה בעיר אשר בה כיהנתי בתור רב ואב"ד, רצה לעלות לארץ הקודש ולתכלית זו החליט ללמוד את מקצוע הנהגות; זה היה לפני כארבעים וחמש שנה, ובעירי לא היה אז רכב ממונע. אחרי שלמד את המקצוע הזה, רכש לו אותו צעיר מונית (אלא שבינתיים לא השיג את הסרטיפיקט, הרשיון, לעליה), והחל להפעיל את המקצוע בעירנו, היינו להיות מוביל נוסעים אל הרכבת וממנה. לאט לאט נכשל בחילול שבת, דהיינו שהחליף את הסדר האמור בזמירות: "מאחר לבוא אל השבת וממהר לצאת"; שהיה מאחר בערב שבת עם הנסיעות והובלת נוסעים עד שעת החשיכה בלילי שבתות ומאידך היה מזדרז להתחיל לקבץ נוסעים בשבתות, מבעוד היום גדול והשעה טרם הגיעה ל"שלוש סעודות". שלחתי אחריו והוא הבטיח לחדול מזה, אך לא קיים הבטחתו. כה עשיתי כמה פעמים ללא הועיל. אביו, שהיה בעל בית נכבד, חלה בשיתוק חלקי ושכב זמן רב בבתי חולים שונים בוורשה ובוילנא; סכנה היתה לדבר עמו מזה ולגרום לו עגמת נפש בשעת מחלתו הקשה, פן יקראנו אסון – והפירצה של חילול שבת על ידי בנו עמדה להתרחב בעירי, חס ושלום ולגרוף עוד פורצי גדר, שילמדו ממנו.

ויהי היום ונתקיים בוילנה כינוס רבתי של רבני ליטא שבאו אליו כשלוש מאות רבנים, ראשי ישיבות ועסקני חינוך. הכנס נתקיים תחת נשיאותם של הגאון הצדיק ה"חפץ חיים" והגאון רבי חיים עוזר זצ"ל, כשעל סדר היום: עניני חינוך בכלל ועניני "ועד הישיבות" בפרט. אחרי ישיבות רבות במשך כמה ימים, נתפזרנו איש לעירו. הרכבת, שבה נסע החפץ חיים ורבני הסביבה ואני בתוכם, עמדה משעה שבע בבוקר עד יציאת הרכבת בשעה 8, הקרון, שנכנסו אליו, נתמלא תיכף יהודים עד אפס מקום, שנתאספו כדי לראות ולשמוע את החפץ חיים ולהיות במחיצתו. החפץ חיים התחיל לעשות הכנות לתפילת השחר. אך אני (מכיון שהקדמתי והתפללתי במלון, טרם צאתי אל הרכב), עזבתי את הקרון והלכתי לראות מישהו בחוץ, ברחבה שלפני התחנה. פתאום נפגשתי עם אביו החולה של אותו צעיר, בעל הטקסי, המחלל את השבת. החולה התהלך נשען על מקלו ותחבושת על פניו, ומתקרב אל הרכבת. דרשתי לשלומו ושאלתיו, האם הרופאים כבר הרשו לו לעזוב את בתי החולים ולנסוע הביתה? ויענני האיש: אינני נוסע הביתה כי אם לראדין, אל החפץ חיים.

והוא פתח לספר לי את סיפורו, את מעשה החלום שחלם בלילה זה, והנה הסבתא שלו שנפטרה זה כמה שנים, עומדת לפניו ולוחשת לו עצה: ..."אך לשוא אתה מחפש תרופה למכתך אצל הרופאים, רב לך לשכב בבתי חולים, סע אל החפץ חיים ותקבל ממנו ברכה ותתרפא ממחלתך!" ויקץ משנתו והנה חלום ותפעם רוחו, ויחליט תיכף לעזוב את בית החולים ולנסוע אל החפץ חיים, על מנת להתברך מברכות פיו. לתכלית זו הנה הוא בא עתה אל הרכבת...

השתוממתי לשמוע את החלום הזה ואמרתי לו: אינך צריך אפילו לנסוע לראדין, כי החפץ חיים נוסע עתה ברכבת זו ונמצא בקרון זה העומד לפנינו... התרגש האיש מאוד, כי ראה בזה אות מן השמים, לאמת את דברי הסבתא. הוא מיהר אל הקרון, בו ישב החפץ חיים. מצאנו אותו עומד בתפילתו הזכה והברורה, מילה במילה, "כאילו מונה מעות", וכל הקהל הקשיב ברב קשב לכל מילה שיצאה מפיו הקדוש.

פתאום נצנץ רעיון במוחי: לגלות לחפץ חיים מן הפירצה שבנו של בעל בית זה עושה בעירי לחלל את השבת, כדי שבהזדמנות זו ישפיע עליו שיצווה על בנו לשמור את השבת. לתכלית זו קראתי את בעל נכדתו של החפץ חיים, הגאון רבי הלל גינזבורג, שליוה אותו בדרכו. ביקשתיו לצאת עמי החוצה וסיפרתי לו את כל העניין. אמרתי לו, כי תיכף נשוב אל הקרון ואני אקרא את החולה-החולם החוצה, שם אדבר עמו ארוכות, כדי שיספיק רבי הלל למסור לחפץ חיים את מבוקשי להשפיע עליו בענין שבת, ובטרם תזוז הרכבת נשוב אל הקרון והחפץ חיים בודאי ידע איך להשפיע עליו.

הסכים רבי הלל לעשות כחפצי. אולם עד שובנו אל הקרון נוכחנו לראות, כי איחרנו את המועד. החפץ חיים סיים כבר את תפילתו והאיש החולה הקדים אותנו וניגש אל החפץ חיים. לבקש ממנו ברכה... היטב חרה לנו הדבר, אבל את הנעשה אין להשיב, התחלנו, איפוא לשמוע את הדו שיח שהתקיים בין הגאון והצדיק לבין החולה המבקש את ברכתו. הוא ניגש אל הסבא קדישא באימה ורתת, באמרו: רבי! הנני חולה אנוש זה יותר משנה, הייתי בבתי חולים בוורשה ובוילנא, אין תרופה למכתי; ובשכבי לילה זה בבית החולים בוילנא, באה אלי אמי זקנתי מעולם האמת ואמרה לי: עזוב את הרופאים והרפואות וסע אל החפץ חיים, הוא יעניק לך ברכה ותתרפא!" כשמוע החפץ חיים שמחזיקים אותו לבעל מופת (וכל מקורביו ובאי ביתו ידעו היטב – עד כמה שנא לשמע דבר כזה) קפץ ממקומו וקרא בקול: מי יתן לך ברכה? ישראל מאיר? (והרי היה זה שמו הפרטי של החפץ חיים) ותועיל לך? חס ושלום! הברכות אינן מסודרות בידי!" וכדרכו בקודש היה חוזר על כל מאמר ומאמר 3 פעמים, והמשיך הלאה לשוחח כאילו אל עצמו: - הנך יודע למי מסורות הברכות? לשבת קודש!

וכמו שנאמר בפירוש בפסוק של פרשת "בראשית": "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו"... וכן אנו אומרים בקבלת שבת: "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה", ולמה, איפוא, אתה מבקש ברכה אצל ישראל מאיר?!

החפץ חיים המשיך לדבר אל האיש והוסיף: - "אם תשמור שבת כהלכתה ותקבל את ברכת השבת, ותרצה לקבל ברכה מישראל מאיר, יתן לך גם ישראל מאיר ברכה, אלא מאי? אין אתה רוצה לשמור שבת כראוי ולקבל את הברכה ממקורה, ותאמר בלבבך שדי לך לקבל ברכה רק מישראל מאיר?דבר זה אי אפשר! אין בכוחי לברך בלא ברכת השבת!"... וכדרכו בקודש שוב חזר על כל מאמר ומאמר ג' פעמים, בהדגשה ובהטעמה מיוחדת.

כל הקרון שהיה מלא יהודים הקשיב לדבריו באימה וביראה, ויותר מכולם: "האיש החולה, אשר כנראה ידע את האמת המרה, בחינת "לב יודע מרת נפשו". הגאון ר' הלל ואני הבטנו איש בפני אחיו בתמהון ובפליאה גדולה, וחשבנו: איך הגיעו מחשבותינו והרהורי ליבנו אל הסבא קדישא?

עד שאנו עומדין בפליאה ובתדהמה, והנה הצדיק הזקן, אחרי דומיה קלה, פותח שוב בדברים אל האיש: - ושמא תאמר, הלא אני שומר את השבת, וראוי לברכה? אבל ראה מה כתוב בשבת: "זכור את יום השבת לקדשו... שבת לה' אלוקיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך..." הלא אין דוגמת אזהרה זו בשאר המצוות: לא נאמר "לא תאכל חזיר אתה ובנך ובתך", או לא תלבש שעטנז אתה ובנך ובתך", כי כל אחד אחראי בעד עצמו בלבד, ואילו בשבת האב אחראי גם בעד הבנים הנמצאים ברשותו, ואפילו הם גדולים, ואפילו אם אתה משמר את השבת ובנך... באם בנך נוסע בשבת, ובתך מסרקת את שערה בשבת, אי אפשר לך לקבל ברכה ממקור הברכות, משבת קודש – וגם ברכת ישראל מאיר לא תשיג ולא תועיל לך!"

רק יצאו מפיו של הסבא קדישא המילים "אתה ובנך ובתך... אתה משמר את השבת ובנך נוסע בשבת" – ואותה שעה היו נוכחים ברכבת רק שלושה אנשים אשר ידעו אל נכון שאין זה סתם משל ודוגמא, אלא דברים שנתגלו לו ברוח הקודש, והם: רבי הלל, אני ואביו של המחלל שבת... והנה, יהודי חולה זה לא יכול עוד להתאפק וצעק: - רבי, הנני מקבל עלי, שלא תהא כזאת עוד בביתי, כפי שהיה עד כה! אעשה כמיטב יכולתי, אתחנן בפני בני, אתן לו ממיטב כספי ורכושי, רק בתנאי אחד, שלא יחלל יותר את השבת קודש! ואז נענה לו סבא קדישא החפץ חיים והרעיף על היהודי הנרעד והנפעם ברכות נאמנות, והבטיח לו רפואה שלמה במהרה, בזכותה של שבת קודש!

והסיפור כולו נסתיים בכי טוב. חזר האיש לעירנו, לאחר מאמץ רב השיג את מבוקשו אצל בנו ונתקיימה ההבטחה שניתנה לחפץ חיים. המכונית הפסיקה לחלל את השבת בנסיעותיה, הנהג הקפיד על כך, לשמחתו של אביו שהלך והבריא מחוליו. והיתה למעשה פלא זה עוד תוצאה טובה ומופלאה – כי לא ארך הזמן והנהג שהפסיק להימנות על מחללי השבת בעירנו, פנה עוד פעם לשלטונות הבריטיים בבקשה לקבל רישיון עליה (סרטיפיקט) לארץ ישראל. ועלתה לו משאת נפשו זו – הוא השיג את הרשיון, זכה לעלות לארץ ישראל ונשאר חי וקיים בתוכה. בזכות השבת!

''בחזקת אריה" [מאורות הדף היומי]

צעיר לימים היה רבי אריה לוין זצ"ל כאשר יצא את מפתן בית הוריו לעבר ישיבת ואלאז'ין המעטירה. הוריו, עניים מרודים, שהפרוטה מהם והלאה, ציידוהו במנת חום הגונה, בתפילות ובתחנונים. מחוסר אמצעים הם לא רכשו עבורו כרטיס נסיעה ברכבת והנער הצעיר נאלץ לעשות רגלי את הדרך לישיבה. ימים ארוכים צעד רבי אריה בדרכים, עד שזכה להגיע לפתחה של ישיבת ואלאז'ין. אם חשב שנכונה לו מעט מנוחה, אזי, במהרה גילה להוותו את טעותו. בתום יום הלימודים היו תלמידי הישיבה פורשים לשנת הלילה ב"פנימיית" הישיבה, שלא היתה אלא ספסלי בית המדרש. בחור בחור וספסלו. עם התחלת זמן הלימודים היו תלמידי הישיבה נאלצים "לתפוס" לעצמם חזקה על ספסל, עליו הדביקו מודעה "בחזקת פלוני אלמוני". היו מתמידים שחלקו ספסל בשותפות עם מתמיד נוסף. כל אחד ישן חצי לילה…

גורלו של רבי אריה לא שפר עליו. הוא אחר להגיע אל הישיבה מפאת הצעידה הרגלית הארוכה, וכך לא נותר ספסל עבורו. ללא ספסל, הוי אומר, ללא מקום להניח את ראשו! משראה כך, החליט להשיג מעט מזומנים כדי שבתחילת תקופת הלימודים הבאה הוא יוכל לנסוע ברכבת מביתו, ולהספיק להגיע לישיבה בזמן כדי לתפוס ספסל לעצמו! בין לבין, קיבץ רבי אריה פרוטה לפרוטה, עד שעלה בידו לצבור מספיק כדי לרכוש כרטיס לנסיעה ברכבת.

חלפה עברה לה עונת הלימודים, ורבי אריה שב רגלי לביתו. הן כסף לנסיעה זו לא חסך. משעמדה תקופת הלימודים הבאה בפתח, עמד רבי אריה ונפרד נרגשות מבני משפחתו, כשבכיסו הסכום הנכסף, אשר באמצעותו ימצא לעצמו מקום לינה "מסודר". התרגשות בני המשפחה גאתה, וכל אחד מהם הרעיף את ברכותיו ואת איחוליו על ראש הבן היקר. לפתע, שם רבי אריה לב כי תוך דקות ספורות הוא עלול להחמיץ את הרכבת שאמורה לצאת לדרכה וחלומו היקר יתנפץ למרגלות בית הנתיבות. והנה, שוד ושבר. נעלו השמאלית נשמטה מכף רגלו, אך צפירתה של הרכבת, אשר בישרה על יציאתה הקרובה לדרכה, האיצה בו להמשיך הלאה כשנעל אחת לרגלו. לבסוף, הצליח רבי אריה לעלות על הרכבת, וכשנעל אחת בלבד לרגליו פסע הנער על מפתן הישיבה. הפעם היה לו ספסל "בחזקת אריה".

היו ימים.

היו ימים שבהם נדרשו מאדם כוחות נפש אדירים כדי לזכות לטעום מצוף התורה. מי שחשקה נפשו בתורה נאלץ לעבור מסלול ניסיונות ויסורים. אנו בתקופתנו מודים לבורא עולם, המאפשר לנו ללמוד תורה מתוך הרחבת הדעת, ללא ניסיונות כה קשים וטרחה רבתי המייגעת את נפשו של האדם. הבה ננצל את התנאים הנפלאים שיש לנו היום ללימוד תורה !

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/