אמרי שפר י"ז תשרי ה'תשע"ז

 

אולי הפזיזות מהשטן, אך גם העצלות מהשטן.

     " אולי יישר בעיני האלוקים" (במדבר כג,כז). יהודי ירא־שמים נזהר מאוד ובוחן כל דבר שמא דבר איסור הוא; אבל קל־דעת חושב תמיד — אולי זה מותר וכשר... (החפץ חיים)

     אומר הגאון הרב סולבייציק בסוף תפילת נעילה אנו אומרים "למען נחדל מעושק ידינו", ולכאורה הדבר תמוה שהרי במשך כל יום כפור הזכרנו אשמנו, בגדנו, גזלנו, ודווקא את הענין הזה של "עושק ידינו", של גזילה מזכירים בסוף היום . הסיבה לכך, שאדם צריך לדעת שכל מה שיש בידו, אם זה רכוש, כישרונות, בעצם הקב"ה נתן לו את זה כדי להשתמש בזה לצורך הכלל, לעבודת ה' ולא רק לצורכו הפרטי, ואם אדם משתמש בשכלו למטרות שליליות זה עושק.

     אומר היה "היהודי" ז"ל מפשיסחא: מיום שנברא האדם הוא עמל למען בניו וכאשר יגדלו בניו גם הם עמלים בשביל בניהם וכך הלאה... וכך עמלים הם כבר אלפי שנים בשביל הבנים! ועל כן קשה לי! היכן הוא אותו הבן המאושר שלמענו אנו עמלים אלפי שנים?!

הגביר

ישנו סיפור ידוע על עיירה מסוימת שהתגורר בה עני מרוד בשם "שמערל" , שמערל זה, היה מקבץ נדבות ואוכל לחם חסד, עד שהתרגל רק לקבל מאחרים. ביום מן הימים פנה אליו יהודי אחד מתושבי המקום עם הצעה, וכך אמר לו: " אני מוכר כרטיסי הגרלה, ההגרלה נערכת פעם בחודש בעיר הגדולה, ואני משמש כנציג של "מפעל הפיס", קונים אצלי כרטיסים ואני מביא את הכרטיסים להגרלה הגדולה, אולי תנסה את מזלך ותקנה כרטיס במחיר 5 זלוטי, ואולי תזכה" . שמערל שהתרגל רק לקחת, כמובן לא הסכים לבזבז 5 זלוטי על זה. המוכר ריחם עליו ואמר לו "תראה שמערל, אני מוכן להלוות לך את ה5 זלוטי, ונעשה הסכם כזה: אם לא תזכה, הכסף יהיה על חשבוני ולא תצטרך להחזיר לי, ואם כן תזכה תחזיר לי את ה5 זלוטי", לזה כבר הסכים שמערל.

אחרי חודש, נסע המוכר לעיר הגדולה, שם נערכה ההגרלה, וכמובן מי זכה ? שמערל העני!. המוכר לקח את כל הכסף, ונסע בחזרה לעיירה, כשבליבו הוא חושב איזה "רעידת אדמה" הולכת להיות בעיירה כשיוודא דבר זכייתו של שמערל ה"עני" . עד שהגיע המוכר אל העיר, כבר ירדה החשיכה, וכבר נהיה מאוחר בלילה. אולם, המוכר החליט שאינו יכול לחכות עם הבשורה עד מחר, וילך עתה בלילה לבשר לשמערל על הזכייה.

הימים היו ימי חורף, בחוץ היה שלג וגשם וקור עז, המוכר השתרך לקצה העיירה לבקתתו של שמערל. הסתובב וחיפש עד שמצא את הבקתה העלובה, נקש בדלת, ולא קיבל מענה, נקש שוב ושוב, יותר ויותר חזק, עד שלבסוף ענהו שמערל ושאל מה הוא רוצה, צעק לו המוכר "יש לי הודעה משמחת מאוד עבורך, אבל קודם כל תעשה טובה ותפתח את הדלת כי אני עומד לקפוא" , שמערל לא זע ממקומו. המוכר מתחנן איליו שוב, והוא בשלו "אני יושן עכשיו!" , צועק לו המוכר: "שמערל תדע לך שזכית בהגרלה הגדולה!", כאן, כבר שמע את פסיעותיו של שמערל מתקרבות את הדלת. שמערל פותח את הדלת, ופונה אל המוכר בכעס: "אינך מתבייש? את הגביר של העיירה אתה מעיז להעיר באמצע הלילה?!...

הוא אשר דיברנו, שמי שאינו מכיר טובה לחברו, מסוגל להגיע לכדי רשעות.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ח אדר ב' ה'תשע"ו

אמר רבי נחמן מברסלב, אישה זה כמו מראה איך שאתה נראה ככה היא תתנהג אליך.

     בחירות זה זמן שבו לא עובדים יום אחד , כדי לבחור את אלו שלא יעבדו כמה שנים....

     בסוף המגילה,  כי מרדכי היהודי,  וכו' רצוי לרוב אחיו,  ובמדרש שחלק מהסנהדרין חלקו עליו .  ולכאורה קשה,  מה המקום למילים אלו בסוף  מגילה המדברת בשבחם של מרדכי ואסתר?  אלא תירצתי,  שכותב המגילה מדגיש,  כי המצב לאחר כל ההתרחשויות במגילה,  חזר לנורמה,  וכבר חזרו המחלוקות למצב הרגיל! (חיים זאלץ)

     החיים הם כמו מבוך ענק.  כל בחירה שתעשה, תשפיע על איך שתצא משם.

יש לו חלק לעולם הבא... (פניני בית לוי, גליון מס. 310)

     ר‘ יחזקאל מלמד, ככל המלמדים של זמנו היה. מלאכתו מלאכת שמים הייתה, באותם ימים היה המלמד מקבץ שמונה עד עשרה ילדים, שיד הוריהם הייתה משגת לתת תשלום כל שהוא למקרי דרדקי של בניהם. מן השכר הזעום הזה, ניסו המלמדים לקיים את בני משפחותיהם. דעת לנבון נקל, כי המלמדים היו עניים למדי, בקושי הצליחו לקנות בשכרם מעט מזון. אך כמובן מאליו, מי חלם על חסכון ממשי עבור יום סגריר. בגין כך, כשהיה יהודי כמו ר‘ יחזקאל מלמד מגיע לעידן שמחות ובתו הבכורה גולדה הגיעה לפרק האשה נקנית, לא הוא ידע ואף לא זוגתו מלכה, מניין יטלו את דמי הנדוניה. בהגיע תור בתו הנערה מצא ר‘ יחזקאל את צרורו ריק ונקוב. נשא עיניו למרום והתפלל לאביו שבשמים, שימציא לו את סכום הנדוניה. לאחר שהתפלל מעומק לבו ושפך שיחו, עשה עוד צעד המתבקש מאליו. משכבר הימים נמנה הוא על עדת חסידיו של הרבי הגדול, רבי אלימלך מליז‘ענסק. בהזדמנות הראשונה נסע ליז‘ענסקה לבקש מן הרבי ברכה ועצה. פעם ופעמיים ביקש. אך הרבי לא התייחס לבקשתו זו ושם עצמו כאילו לא שמע אותו כלל. בפעם השלישית לאחר שר‘ יחזקאל הפציר ברבי מאד, נעתר לו הרבי. ”השם יתברך יעזור לך“, ברך אותו. ותו לא מידי. לא יעץ באיזה מסחר ישלח החסיד את ידו כדי להרוויח. לא העניק ברכה לעשירות. אלא ברך בלשון סתמית שהשם יתברך יעזור. ור‘ יחזקאל החליט לחזור לביתו.

     הנסיעה לביתו ארכה ימים מספר. בימים היה נוסע ובלילות נהג לשהות באכסניה יהודית מזדמנת, בכפרים ובעיירות. באחת מן האכסניות הללו שנהג לפקוד אותן מדי פעם, היה הפונדקאי, חנוך שמו, ידידו הטוב של ר‘ יחזקאל. יחסי אחווה ורעות שררו בין השנים. ר‘ יחזקאל חיבב מאד את חנוך הפונדקאי, וגם חנוך מצדו העריך מאד את המלמד האביון שהיה יהודי של צורה ולא נמנה על קהל בעלי בתים פשוטים.

     גם באותה נסיעה כשחזר מליז‘ענסק, התאכסן המלמד באכסנייתו של חנוך. אכל שם ארוחת ערב וישב לפוש קמעא מול האח הבוערת ומפיצה חום נעים. כשנזכר בארבעת בנותיו המצפות לו בבית, ובמיוחד בבתו הבוגרת גולדה, עגמה נפשו והוא ישב ומירר חרישית בבכי. חנוך הפונדקאי הבחין בידידו המתייפח בשקט. ניגש אליו וטפח בעדנה על שכמו של המלמד. ”ר‘ יחזקאל, מדוע אתה בוכה, כלום מחלה או צרה התרגשה עליך חלילה?. ר‘ יחזקאל נכלם במקצת שלא הקפיד להצניע את בכיו, התאפק בכוח וכבש את שארית בכיו, אבל לא דיבר מאומה. מבטו העצוב התרומם אט אט ופגש את עיניו הטובות של חנוך. מה יוכל זה להושיעו? במחשבה שניה נמלך בדעתו. אמנם ישועה לא תצמח מיהודי פשוט זה, אבל את כובד המשא יוכל לחלוק עימו.

     ישב ר‘ יחזקאל וגולל בפני ידידו חנוך את המועקה הרובצת על לבו. סיפר על הדלות המלווה אותו מאז עמד על דעתו. ”איני מתמרמר על כך“ אמר לחנוך, ”אבל מה אעשה ובגלל מצבי הקשה אינני יכול להשיא את ארבעת בנותיי. הנה, בתי הבכורה גולדה מלאה מעלות כרימון. ראויה מצד מעלותיה לחתן חשוב כמו בנו של ריש גלותא. אלא שאירע מזלה להיוולד לאבא ביש גדא. מלמד אומלל שאין ידו משגת לתת עבורה נדוניה מכובדת, ובשל כך תשב אחר כבוד בבית אביה עד שילבין ראשה“. חנוך הרהר מעט. פתאום התנער כאילו הבריק בראשו רעיון כביר. ”הן יש לך רבי כה גדול. רבי אלימלך מליז‘ענסק. מדוע לא תבקש ממנו ברכה?, ר‘ יחזקאל פרץ בצחוק מר. ”חנוך! לדעתך, מהיכן אני מגיע לא מליז‘ענסק?, ”היית שם? אהה. ומה אמר הרבי?“ התלהב חנוך. ”הוא בקושי ברך אולי שה‘ יעזור“. שימשו הצחוק והבכי בערבוביה בקולו המרוסק של ר‘ יחזקאל. ”הנני אובד עצות לחלוטין“. ”נו, אם הרבי ברך שה‘ יעזור, בוודאי שה‘ יעזור“ ניחמו חנוך. ”לפעמים מצניעים הצדיקים ברכות גדולות דווקא בנוסחאות פשטניות“. ר‘ יחזקאל שתק בעוגמה.

     חנוך התהלך ברחבי הפונדק הלוך ושוב כמה פעמים. פתאום ניגש אל המלמד. ”אמור לי במטותא, לכמה מעות זקוק אתה כדי להשיא את בתך גולדה?“ ”אתה רוצה לעזור לי?“ אורו עיניו של המלמד השבור. ”אומר לך את האמת כולה. אמנם לגולדה כשלעצמה אפשר שגם מאתיים וחמישים זהובים יספיקו. אבל כפי שאמרתי מקודם, עוד שלוש בנות לי חוץ ממנה. בסך הכל יהיה עלי לתן עבור ארבעתן לא פחות מאלף זהובים. סכום עצום שאינני יכול להעלות אפילו על דל שפתי“. ”שמעני אדוני“ פנה אליו הפונדקאי ”לך אין ממון, אבל לי יש. מה אני לעומתך ברוחניות? אפילו לא פרעוש. אבל בגשמיות, ברוך ה‘ הקב“ה ברך אותי בממון לרוב. יש באפשרותי להעניק לך אלף זהובים. אלא שאינני נותן את כספי לחינם“. ”נקבה עלי שכרך ואתנה“ הכריז המלמד בהתלהבות. ”לא אקבל ממך מתנת חינם“. המוזג חייך בעורמה. ”אם תסכים למכור לי את חלקך בעולם-הבא, אתן לך אלף זהובים בלב שלם“. ”מה?“ נדהם ר‘ יחזקאל, ”את חלקי בעולם-הבא רוצה אתה לקנות?“ ”תמורת אלף זהובים“ הכה הפונדקאי באצבע צרידה, כמבקש להדגיש את רצינות דבריו. המלמד נענע בראשו. ”אינני יכול להחליט לבד על צעד שכזה. כשאחזור לביתי אמלך בזוגתי מרת מלכה. אם תתן הסכמתה נוכל לברך על המוגמר“.

     אשת החיל של המלמד, לא היססה כלל. למען האמת, היא שבילתה כ“ד שעות במעת-לעת בבית, חוותה כל שעה את המצב הדל, והעניות דברה מתוך גרונה כשאמרה לבעלה כדברים האלו: ”חזור אליו וקח ממנו את הכסף. בוודאי חומד הוא לצון בדבר קניית חלקך בעולם-הבא. אין כוונתו אלא לתת לך מענק בדרך כבוד“. ור‘ יחזקאל גם לא היה חף מנגיעה אישית, עניותו העבירתו על דעתו ובכל לבו השתוקק להאמין כי אכן, אין כאן מיקח אלא דבר הלצה בלבד. חזר אל חנוך הפונדקאי ומסר לו את הסכמתו לביצוע העסקה.

     חנוך נתמלא שמחה, אבל כדרכם של סוחרים ואנשי מעשה, לא התייחס לעסקה חשובה מעין זו כבטלן שאינו יודע מה לעשות. חיש מהר הובאה אל השולחן קסת דיו ושתי יריעות קלף. ברצינות גמורה ישב והכתיב לר‘ יחזקאל את הנוסח. ”ביום כך וכך לחודש טבת שנת ה‘ אלפים חמש מאות וארבעים לבריאת העולם, נתרצה הרב ר‘ יחזקאל בהרב ר‘ משה לייב, למכור את חלקו בעולם הבא להרב ר‘ חנוך העניך בהרב ר‘ יוסף שאול בעבור אלף זהובים. ועשה זאת בלב שלם ובלא אונס. ונתרצו שני הצדדים לעסקה זו“. למען חזק את המכר ולבצרו ככל הלכות מכר, דאג המוזג להביא שני עדים כשרים שיעידו בחתימת ידם על אשר ראו. בשולי השטר נוספה שורה האומרת: ”וקנינא מיניה במנא דכשר למיקני ביה“.

     כל אותה עת ישב ר‘ יחזקאל המוכר ובת שחוק קלה נסוכה על שפתיו. בטוח היה כי העניין איננו אלא מהתלה פורימית בלבד. מין המצאה שמוזג משועמם מבקש לעשות כדי למלא את חייו החדגוניים בתוכן משעשע. בודאי ובודאי אין חנוך מתכוון ברצינות לעסקה זו. גם הוא מבין כי הכל דברים בטלים ומבוטלים, לא שירין ולא קיימין. חנוך הקונה לעומתו, היה רציני לגמרי ובטוח בכל לבו כי עושה הוא עסקה משתלמת מאין כמוה. מה הם אלף זהובים בעולם הזה החול, לעומת חלק בעולם-הבא. לא חלק מצומק כדג מלוח, אלא בחינת ”בשר ודגים וכל מיני מטעמים“. פוק חזי מי הוא המוכר! ר‘ יחזקאל המלמד. יהודי בר אוריין, חסיד, ירא שמים, איש אמת. כל ימיו יושב הוא על התורה ועל העבודה.

     אחר ששתו לחיים כמנהג גוברין חסידאין, נסע ר‘ יחזקאל הביתה וצרור הכסף בידו, פשפשה מרת מלכה בכליו לראות כיצד נראים אלף זהובים גם יחד, וראתה כי בתוך הצרור טמון גם קלף מגולגל. סקרנית הייתה לדעת מה כתוב בו, ופשטה את המגילה. עיניה קמו בארובותיהן לנוכח השורות הכתובות. בטעות סברה כי אך גיבובי דברים גיבב בעלה אודות מכירת חלקו לעולם-הבא. לא ולא! שטר מכר כהלכתו. דבר שאיננו יכול להתבטל. מלכה התמלאה פחד וחרדה. באבוד חלקו של בעלה בגן-עדן, יאבד גם חלקה. אין זה מן הדין שהבעל יתדפק על שערי גן-עדן ולא יוכל להיכנס, בעוד זוגתו יושבת בפנים ונהנית מזיו השכינה. מן הסתם יושיבו את שניהם אי-שם מחוץ לגן-עדן, שהרי את חלקם מכרו לחנוך הפונדקאי.

     צווחה חדה נפלטה מפיה. ר‘ יחזקאל שכבר שב לתלמודו בלב שקט, חש אליה בבהלה. ”מה לך מצווחת?“ הדיבור עדיין לא שב לפיה. הצביעה על השטר כמי שמצביע על מלאך המוות. החלה חובטת ראשה בקיר ומצווחת ”מה עשית, מה עשית?“. ר‘ יחזקאל לא הבין על מה יצא הקצף. והרי יחדיו נדברו שימכור את חלקו בעולם-הבא לחנוך הפונדקאי. יחדיו החליטו כי אין זו אלא מהתלה. ברם היא, רוח אחרת הייתה עמה. פתאום החלה צועקת ”השטר מעיד בחתימת עדים כי היה זה עסק ככל עסק שבעולם, בידים איבדנו את חלקנו לעולם-הבא. משולים אנו מעתה ככל פושעי ישראל שאינם מניחים תפילין. כמו שאר מינים ואפיקורסים“.

     לא הועילו כל דברי ניחומים ופיוסים שניסה לפייסה. טען כי אין אדם מוכר דבר לא בא לעולם, ניסה בטענה זו וגם באחרת. והיא באחת ומי ישיבנה, איננה מוכנה לשמוע כלום. רק על ביטול המכר. ”ומה נעשה עם אלף הזהובים?“ שאל ביאוש, מהיכן ניקח לחתן את בנותינו?“ ”נחזר יחד על הפתחים, נפשוט נבילה בשוק, נעשה שבתנו חול ובלבד שנזכה לחלק בעולם הבא“. השיבה בנחישות. נוכח ר‘ יחזקאל לדעת כי איננה מתרצית בשום אופן, לא נותרה בידו ברירה. לקח את צרור הכסף בידו האחת ואת השטר בידו השנייה, ונסע אל פונדקו של חנוך. לבקש ממנו כי למען שלום הבית שלו יסכים לחזור בו מן העסקה. אלא שהפונדקאי שזכה במציאה בהיסח הדעת, הכביד את ליבו כפרעה בשעתו, ולא הסכים לסגת מהמכירה הנפלאה. ”עסק ככל העסקים הוא ואין בידך לבטלו“ טען כלפי ידידו המוכר. ראו שאינם מגיעים לעמק השווה, החליטו לנסוע יחדיו אל הרבי ר‘ אלימלך ולהתעצם לפניו בדין, ויסעו ליז‘ענסקה.

     כשזכו להיכנס לקודש שטחו את טענותיהם בפני הרבי. זה אומר ”פיטומי מילין בעלמא“, וזה מראה כי ישנם עדים החתומים על השטר. זה אומר ”גמל הפורח באוויר“ וזה אומר ”אלף זהובים נתתי“. שמע הרבי והחריש. ”דין תורה קשה מונח לפני“ נענה כעבור זמן מה, ”אין זה דבר פשוט ואינני יכול לחרוץ את הדין לבדי. חכו כאן כמה ימים עד שיבוא אחי הרבי רבי זושא, שעושה כעת את דרכו לכאן, ונראה יחד מה לעשות בנידונכם.

     כעבור ימים אחדים הופיע הרבי ר‘ זושא בעיר ויפן לבית אחיו. לאחר זמן קצר נקראו אל הרבי. בחדרו של הרבי ר‘ אלימלך, ישבו שלשה והרבי ר‘ זושא היה האב“ד. שמע את כל הטענות והמענות, התייעץ עם אחיו ועם הדיין השלישי וחתך את גזר דינם. וההחלטה כדלהלן: אם כדברי חנוך הפונדקאי שהמכר הוא מכר, וזכה בחלקו לעולם הבא, עליו להוכיח כי אכן זכאי הוא לחלקו של ר‘ יחזקאל המלמד. כיצד? יראה קבל עם ועדה כי הוא מסוגל למסור את נפשו על קידוש ה‘. יבעירו מדורה גדולה בקצה העיר. והיה, אם חנוך הפונדקאי יסכים למסור נפשו על קידוש ה‘ ויקפוץ אל תוך המדורה – אות כי אכן זכאי הוא לחלקו של המלמד לעולם-הבא. אך אם לא יסכים לקפוץ אל האש הגדולה, איננו זכאי לחלקו של ר‘ יחזקאל והעסקה בטלה! שמע חנוך את הדברים והכריז ואמר בקול ”אני מוכן“.

     יצאה הפמליה הכבודה ובראשה שני האחים הקדושים אל מחוץ לעיר. אברכים זריזים מתלמידי ר‘ אלימלך ערמו גזעי עצים, ועד מהרה בערה לה מדורה גדולה. חנוך החל לוחש בחרדה את מילות הווידוי. ככלותו ללחוש התקרב אל האש בפנים נחושות, אך מיד תפסו בו ר‘ זושא ועוד תלמיד ולא נתנוהו לקפוץ אל השרפה. הרבי ר‘ זושא פנה אליו ופניו להבים: ”כיון שלא חשכת את נפשך מלמות על קידוש שמו הגדול – זכאי אתה לחלק בעולם הבא. גדול חלקך מחלקו של ר‘ יחזקאל המלמד ואינך זקוק עוד לטובתו. המכר בטל. שוב אל ביתך שמח וטוב לב, כי לא בכל יום עומד אדם בניסיון כשלך“. ”ואלף הזהובים מה יהא עליהם?“ שאל אחד מן התלמידים. ”המלמד זכה בהם בצדק“, ענה הרבי ר‘ זושא, ”כיוון שרק בזכותו זכה הפונדקאי למה שזכה“...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ג תמוז ה'תשע"ה

איפה שיש רצון, יש גם דרך.

     אמרתי לשמחה: ''אם תבואי – אני אחייך'', ענתה לי השמחה: ''אם תחייך – אני אבוא...''

     אני מאמין שאני יכול לא בגלל מה שאני, אלא בגלל מי שאני כאשר אני מאמין באמת.

     אנשים שלא מצליחים מסבירים שאין להם משאבים: אין להם כסף, אין להם זמן, קשרים, כלים, ידע, מזל. אנשים מצליחים פשוט עובדים עם מה שיש.

     האמונה מחייה אותך. היא ממלאת את ימיך בטוב. כשבאות צרות , דע שכל מה שקורה הוא לטובה.

     לבורא לא משנה כמה נכשלת, משנה לו כמה התגברת

     מה המים בקולי קולות, כך תורה בקולי קולות;

     מה המים חיים לעולם, כך התורה חיים לעולם

בזכות השבת (יהודה נויימן / עיתון 'המודיע' )

מעשה-פלא שארע אצל ה"חפץ חיים" זי"ע ושנרשם מפיו של עד-ראיה הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל מלוצק

     צעיר אחד ממשפחה הגונה בעיר אשר בה כיהנתי בתור רב ואב"ד, רצה לעלות לארץ הקודש ולתכלית זו החליט ללמוד את מקצוע הנהגות; זה היה לפני כארבעים וחמש שנה, ובעירי לא היה אז רכב ממונע. אחרי שלמד את המקצוע הזה, רכש לו אותו צעיר מונית (אלא שבינתיים לא השיג את הסרטיפיקט, הרשיון, לעליה), והחל להפעיל את המקצוע בעירנו, היינו להיות מוביל נוסעים אל הרכבת וממנה. לאט לאט נכשל בחילול שבת, דהיינו שהחליף את הסדר האמור בזמירות: "מאחר לבוא אל השבת וממהר לצאת"; שהיה מאחר בערב שבת עם הנסיעות והובלת נוסעים עד שעת החשיכה בלילי שבתות ומאידך היה מזדרז להתחיל לקבץ נוסעים בשבתות, מבעוד היום גדול והשעה טרם הגיעה ל"שלוש סעודות". שלחתי אחריו והוא הבטיח לחדול מזה, אך לא קיים הבטחתו. כה עשיתי כמה פעמים ללא הועיל. אביו, שהיה בעל בית נכבד, חלה בשיתוק חלקי ושכב זמן רב בבתי חולים שונים בוורשה ובוילנא; סכנה היתה לדבר עמו מזה ולגרום לו עגמת נפש בשעת מחלתו הקשה, פן יקראנו אסון – והפירצה של חילול שבת על ידי בנו עמדה להתרחב בעירי, חס ושלום ולגרוף עוד פורצי גדר, שילמדו ממנו.

     ויהי היום ונתקיים בוילנה כינוס רבתי של רבני ליטא שבאו אליו כשלוש מאות רבנים, ראשי ישיבות ועסקני חינוך. הכנס נתקיים תחת נשיאותם של הגאון הצדיק ה"חפץ חיים" והגאון רבי חיים עוזר זצ"ל, כשעל סדר היום: עניני חינוך בכלל ועניני "ועד הישיבות" בפרט. אחרי ישיבות רבות במשך כמה ימים, נתפזרנו איש לעירו. הרכבת, שבה נסע החפץ חיים ורבני הסביבה ואני בתוכם, עמדה משעה שבע בבוקר עד יציאת הרכבת בשעה 8, הקרון, שנכנסו אליו, נתמלא תיכף יהודים עד אפס מקום, שנתאספו כדי לראות ולשמוע את החפץ חיים ולהיות במחיצתו. החפץ חיים התחיל לעשות הכנות לתפילת השחר. אך אני (מכיון שהקדמתי והתפללתי במלון, טרם צאתי אל הרכב), עזבתי את הקרון והלכתי לראות מישהו בחוץ, ברחבה שלפני התחנה. פתאום נפגשתי עם אביו החולה של אותו צעיר, בעל הטקסי, המחלל את השבת. החולה התהלך נשען על מקלו ותחבושת על פניו, ומתקרב אל הרכבת. דרשתי לשלומו ושאלתיו, האם הרופאים כבר הרשו לו לעזוב את בתי החולים ולנסוע הביתה? ויענני האיש: אינני נוסע הביתה כי אם לראדין, אל החפץ חיים.

     והוא פתח לספר לי את סיפורו, את מעשה החלום שחלם בלילה זה, והנה הסבתא שלו שנפטרה זה כמה שנים, עומדת לפניו ולוחשת לו עצה: ..."אך לשוא אתה מחפש תרופה למכתך אצל הרופאים, רב לך לשכב בבתי חולים, סע אל החפץ חיים ותקבל ממנו ברכה ותתרפא ממחלתך!" ויקץ משנתו והנה חלום ותפעם רוחו, ויחליט תיכף לעזוב את בית החולים ולנסוע אל החפץ חיים, על מנת להתברך מברכות פיו. לתכלית זו הנה הוא בא עתה אל הרכבת...

     השתוממתי לשמוע את החלום הזה ואמרתי לו: אינך צריך אפילו לנסוע לראדין, כי החפץ חיים נוסע עתה ברכבת זו ונמצא בקרון זה העומד לפנינו... התרגש האיש מאוד, כי ראה בזה אות מן השמים, לאמת את דברי הסבתא. הוא מיהר אל הקרון, בו ישב החפץ חיים. מצאנו אותו עומד בתפילתו הזכה והברורה, מילה במילה, "כאילו מונה מעות", וכל הקהל הקשיב ברב קשב לכל מילה שיצאה מפיו הקדוש.

     פתאום נצנץ רעיון במוחי: לגלות לחפץ חיים מן הפירצה שבנו של בעל בית זה עושה בעירי לחלל את השבת, כדי שבהזדמנות זו ישפיע עליו שיצווה על בנו לשמור את השבת. לתכלית זו קראתי את בעל נכדתו של החפץ חיים, הגאון רבי הלל גינזבורג, שליוה אותו בדרכו. ביקשתיו לצאת עמי החוצה וסיפרתי לו את כל העניין. אמרתי לו, כי תיכף נשוב אל הקרון ואני אקרא את החולה-החולם החוצה, שם אדבר עמו ארוכות, כדי שיספיק רבי הלל למסור לחפץ חיים את מבוקשי להשפיע עליו בענין שבת, ובטרם תזוז הרכבת נשוב אל הקרון והחפץ חיים בודאי ידע איך להשפיע עליו.

     הסכים רבי הלל לעשות כחפצי. אולם עד שובנו אל הקרון נוכחנו לראות, כי איחרנו את המועד. החפץ חיים סיים כבר את תפילתו והאיש החולה הקדים אותנו וניגש אל החפץ חיים. לבקש ממנו ברכה... היטב חרה לנו הדבר, אבל את הנעשה אין להשיב, התחלנו, איפוא לשמוע את הדו שיח שהתקיים בין הגאון והצדיק לבין החולה המבקש את ברכתו. הוא ניגש אל הסבא קדישא באימה ורתת, באמרו: רבי! הנני חולה אנוש זה יותר משנה, הייתי בבתי חולים בוורשה ובוילנא, אין תרופה למכתי; ובשכבי לילה זה בבית החולים בוילנא, באה אלי אמי זקנתי מעולם האמת ואמרה לי: עזוב את הרופאים והרפואות וסע אל החפץ חיים, הוא יעניק לך ברכה ותתרפא!" כשמוע החפץ חיים שמחזיקים אותו לבעל מופת (וכל מקורביו ובאי ביתו ידעו היטב – עד כמה שנא לשמע דבר כזה) קפץ ממקומו וקרא בקול: מי יתן לך ברכה? ישראל מאיר? (והרי היה זה שמו הפרטי של החפץ חיים) ותועיל לך? חס ושלום! הברכות אינן מסודרות בידי!" וכדרכו בקודש היה חוזר על כל מאמר ומאמר 3 פעמים, והמשיך הלאה לשוחח כאילו אל עצמו: - הנך יודע למי מסורות הברכות? לשבת קודש!

     וכמו שנאמר בפירוש בפסוק של פרשת "בראשית": "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו"... וכן אנו אומרים בקבלת שבת: "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה", ולמה, איפוא, אתה מבקש ברכה אצל ישראל מאיר?!

     החפץ חיים המשיך לדבר אל האיש והוסיף: - "אם תשמור שבת כהלכתה ותקבל את ברכת השבת, ותרצה לקבל ברכה מישראל מאיר, יתן לך גם ישראל מאיר ברכה, אלא מאי? אין אתה רוצה לשמור שבת כראוי ולקבל את הברכה ממקורה, ותאמר בלבבך שדי לך לקבל ברכה רק מישראל מאיר?דבר זה אי אפשר! אין בכוחי לברך בלא ברכת השבת!"... וכדרכו בקודש שוב חזר על כל מאמר ומאמר ג' פעמים, בהדגשה ובהטעמה מיוחדת.

     כל הקרון שהיה מלא יהודים הקשיב לדבריו באימה וביראה, ויותר מכולם: "האיש החולה, אשר כנראה ידע את האמת המרה, בחינת "לב יודע מרת נפשו". הגאון ר' הלל ואני הבטנו איש בפני אחיו בתמהון ובפליאה גדולה, וחשבנו: איך הגיעו מחשבותינו והרהורי ליבנו אל הסבא קדישא?

     עד שאנו עומדין בפליאה ובתדהמה, והנה הצדיק הזקן, אחרי דומיה קלה, פותח שוב בדברים אל האיש: - ושמא תאמר, הלא אני שומר את השבת, וראוי לברכה? אבל ראה מה כתוב בשבת: "זכור את יום השבת לקדשו... שבת לה' אלוקיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך..." הלא אין דוגמת אזהרה זו בשאר המצוות: לא נאמר "לא תאכל חזיר אתה ובנך ובתך", או לא תלבש שעטנז אתה ובנך ובתך", כי כל אחד אחראי בעד עצמו בלבד, ואילו בשבת האב אחראי גם בעד הבנים הנמצאים ברשותו, ואפילו הם גדולים, ואפילו אם אתה משמר את השבת ובנך... באם בנך נוסע בשבת, ובתך מסרקת את שערה בשבת, אי אפשר לך לקבל ברכה ממקור הברכות, משבת קודש – וגם ברכת ישראל מאיר לא תשיג ולא תועיל לך!"

     רק יצאו מפיו של הסבא קדישא המילים "אתה ובנך ובתך... אתה משמר את השבת ובנך נוסע בשבת" – ואותה שעה היו נוכחים ברכבת רק שלושה אנשים אשר ידעו אל נכון שאין זה סתם משל ודוגמא, אלא דברים שנתגלו לו ברוח הקודש, והם: רבי הלל, אני ואביו של המחלל שבת... והנה, יהודי חולה זה לא יכול עוד להתאפק וצעק: - רבי, הנני מקבל עלי, שלא תהא כזאת עוד בביתי, כפי שהיה עד כה! אעשה כמיטב יכולתי, אתחנן בפני בני, אתן לו ממיטב כספי ורכושי, רק בתנאי אחד, שלא יחלל יותר את השבת קודש! ואז נענה לו סבא קדישא החפץ חיים והרעיף על היהודי הנרעד והנפעם ברכות נאמנות, והבטיח לו רפואה שלמה במהרה, בזכותה של שבת קודש!

     והסיפור כולו נסתיים בכי טוב. חזר האיש לעירנו, לאחר מאמץ רב השיג את מבוקשו אצל בנו ונתקיימה ההבטחה שניתנה לחפץ חיים. המכונית הפסיקה לחלל את השבת בנסיעותיה, הנהג הקפיד על כך, לשמחתו של אביו שהלך והבריא מחוליו. והיתה למעשה פלא זה עוד תוצאה טובה ומופלאה – כי לא ארך הזמן והנהג שהפסיק להימנות על מחללי השבת בעירנו, פנה עוד פעם לשלטונות הבריטיים בבקשה לקבל רישיון עליה (סרטיפיקט) לארץ ישראל. ועלתה לו משאת נפשו זו – הוא השיג את הרשיון, זכה לעלות לארץ ישראל ונשאר חי וקיים בתוכה. בזכות השבת!

''בחזקת אריה" [מאורות הדף היומי]

     צעיר לימים היה רבי אריה לוין זצ"ל כאשר יצא את מפתן בית הוריו לעבר ישיבת ואלאז'ין המעטירה. הוריו, עניים מרודים, שהפרוטה מהם והלאה, ציידוהו במנת חום הגונה, בתפילות ובתחנונים. מחוסר אמצעים הם לא רכשו עבורו כרטיס נסיעה ברכבת והנער הצעיר נאלץ לעשות רגלי את הדרך לישיבה. ימים ארוכים צעד רבי אריה בדרכים, עד שזכה להגיע לפתחה של ישיבת ואלאז'ין. אם חשב שנכונה לו מעט מנוחה, אזי, במהרה גילה להוותו את טעותו. בתום יום הלימודים היו תלמידי הישיבה פורשים לשנת הלילה ב"פנימיית" הישיבה, שלא היתה אלא ספסלי בית המדרש. בחור בחור וספסלו. עם התחלת זמן הלימודים היו תלמידי הישיבה נאלצים "לתפוס" לעצמם חזקה על ספסל, עליו הדביקו מודעה "בחזקת פלוני אלמוני". היו מתמידים שחלקו ספסל בשותפות עם מתמיד נוסף. כל אחד ישן חצי לילה…

     גורלו של רבי אריה לא שפר עליו. הוא אחר להגיע אל הישיבה מפאת הצעידה הרגלית הארוכה, וכך לא נותר ספסל עבורו. ללא ספסל, הוי אומר, ללא מקום להניח את ראשו! משראה כך, החליט להשיג מעט מזומנים כדי שבתחילת תקופת הלימודים הבאה הוא יוכל לנסוע ברכבת מביתו, ולהספיק להגיע לישיבה בזמן כדי לתפוס ספסל לעצמו! בין לבין, קיבץ רבי אריה פרוטה לפרוטה, עד שעלה בידו לצבור מספיק כדי לרכוש כרטיס לנסיעה ברכבת.

     חלפה עברה לה עונת הלימודים, ורבי אריה שב רגלי לביתו. הן כסף לנסיעה זו לא חסך. משעמדה תקופת הלימודים הבאה בפתח, עמד רבי אריה ונפרד נרגשות מבני משפחתו, כשבכיסו הסכום הנכסף, אשר באמצעותו ימצא לעצמו מקום לינה "מסודר". התרגשות בני המשפחה גאתה, וכל אחד מהם הרעיף את ברכותיו ואת איחוליו על ראש הבן היקר. לפתע, שם רבי אריה לב כי תוך דקות ספורות הוא עלול להחמיץ את הרכבת שאמורה לצאת לדרכה וחלומו היקר יתנפץ למרגלות בית הנתיבות. והנה, שוד ושבר. נעלו השמאלית נשמטה מכף רגלו, אך צפירתה של הרכבת, אשר בישרה על יציאתה הקרובה לדרכה, האיצה בו להמשיך הלאה כשנעל אחת לרגלו. לבסוף, הצליח רבי אריה לעלות על הרכבת, וכשנעל אחת בלבד לרגליו פסע הנער על מפתן הישיבה. הפעם היה לו ספסל "בחזקת אריה".

היו ימים.

     היו ימים שבהם נדרשו מאדם כוחות נפש אדירים כדי לזכות לטעום מצוף התורה. מי שחשקה נפשו בתורה נאלץ לעבור מסלול ניסיונות ויסורים. אנו בתקופתנו מודים לבורא עולם, המאפשר לנו ללמוד תורה מתוך הרחבת הדעת, ללא ניסיונות כה קשים וטרחה רבתי המייגעת את נפשו של האדם. הבה ננצל את התנאים הנפלאים שיש לנו היום ללימוד תורה !

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/