אמרי שפר כ"ט שבט ה'תשע"ח

אינך יודע את גודל משפחתך עד שלא תזכה בפרס גדול (שמואל אייזיקוביץ)

     אין לך כנהר של מים לטהרה, אבל כשהוא קפוא, אפשר לחרוט עליו כל דבר.(הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק)

    איננו מחדשים דבר בעולם, אנו רק מגלים את הטוב הטמון בו.(הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק)

    בני-אדם משקרים. אין אדם יודע מה בליבו של חברו. כל אחד ואחד מתהלך וסודו בידו. החסרונות הפנימיים ידועים רק לו עצמו, והוא מתאמץ להסתירם מהזולת.(ליקוטי דיבורים)

החתן שלא התחתן (דברים טובים – שמות)

    אישה בוכייה נכנסה אל הרבי מקופיטשניץ זצ"ל בארצות הברית, וסיפרה לו על מצבה הקשה. אלמנה היא ולה בן יחיד, ומעוניין הוא לשאת בחורה גויה לאישה ובכך לנתק את השלשלת, והיא – אנה היא באה. בתחנונים היא פונה לרבי, אולי יאות הוא לשוחח עם בנה ולהניאו מהחלטתו. ענה לה הרבי בצער: "איני מכירו והוא אינו מכיר אותי, אין סיכוי שאצליח להשפיע עליו ובפרט שהאנגלית שבפי דלה ורצוצה". ענתה האלמנה: "בני מבין אידיש, אולי בכל אופן ינסה הרבי?! זוהי תקוותי האחרונה!" כראות הרבי את עיניה הבוכיות של האלמנה, נכמרו רחמיו בלבו, ולא יכול היה להישאר אדיש. "הביאי אותו אלי!" ציוה, "אולי ייתן ה' את המילים הנכונות בפי". פנתה האישה לביתה ולבה רווח לה.

    ביודעה ובהכירה את נפש בנה, לא הציעה לו אלא לבוא ולהתברך לקראת נישואיו המאושרים... הבן, שחשד במשהו אך לא יכול היה לעמוד בהפצרות אמו, נעתר לה. כשהגיע סיפר לו הרבי: "בט"ז במר חשוון תרצ"ט, בתשעה לנובמבר, שנת שלושים ושמונה פרצו פרעות "ליל הבדולח" ברחבי גרמניה ואוסטריה, בתי הכנסת הועלו באש, אלפי חנויות היהודים נבזזו, מאות יהודים נרצחו, ולמעלה משלושים אלף נעצרו. גם אני הייתי בין העצורים, חיילי הגסטפו פרצו לדירתי שבעיר וינה, ובמכות וקללות הריצוני למטה הגסטפו והשליכוני למרתף ענק. המרתף היה מלא ביהודים המומים, דוממים ונפחדים, מייבבים ומדממים. בין הממתינים לחקירתם היה אדם כבן ארבעים, גלוי ראש, מגולח למשעי, הדור בלבושו, גבו אלינו והוא מטיח ראשו בקיר. פניתי אליו: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים, אל תייסר עצמך, בטח בבורא יתברך!" הגבר לא ענה. תפסתי בידו, בטוח הייתי שעוד רגע קט יאבד את שפיות דעתו. "הרגע", בקשתי. הסתובב אלי האיש כשעיניו אדומות וענה לי בקול שבור: "הנח לי, לא מגיע לי שהבורא יחמול עלי!" "חלילה" מיהרתי לענות, "חומל הוא על כל יהודי, בכל מצב". "לא עלי", שב בתוקף על דבריו, וסיפר את סיפורו:

    הוריו היגרו מגליציה לפני שנות דור, חנכוהו חינוך יהודי פושר, גם מעט זה השיל מעליו כשבחר לשאת גויה, ניתק כל קשר עם עמו, והוריו ניתקו קשר עמו.. הוא הקריב הכל עבור הקשר עם הגויה, התכחש ליהדותו באופן כה מוחלט עד כי איש לא חשד בו שיהודי הוא, ואמש, הסגירה אותו אשתו לידי הגסטאפו. חוקי הגזע הגרמניים אוסרים עליה נישואין ליהודי – מצידה שיאסרוהו, שיענוהו, שיגלוהו, והיא תישאר עם כל הרכוש!" הרבי סיים את סיפורו ופנה לבן האלמנה : "חשוב על כך, לפני שתכאיב כל כך לאמך האוהבת, ותקשור גורלך עם נכרייה!" קפץ הבחור כנשוך נחש , זינק לעבר הפתח, הניח ידו על המזוזה ונשבע שלא ישאנה!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר א' כסלו ה'תשע"ח

 אמר פעם רבי יהודה אריה מודינה: לפי המסורה, מצויה המילה "בקחתו" רק שתי פעמים בכל המקרא כולו, בתחילת פרשת "תולדות" נאמר: "בקחתו..לו לאישה" ובספר ירמיה (מ א) נאמר "בקחתו אותו והוא אסור באזיקים" (בשלשלות, בכבלים), ואכן שני פסוקים אלה קשורים ואחוזים זה בזה: לאחר שאדם מקיים בחיים את "בקחתו" הראשון ונושא לו אישה מיד מתקיים בו ה"בקחתו" השני והוא משול למי שאסרוהו באזיקים....

     אם רצוננו לקטוף פירות הילולים לבנות דמות לתפארת ולרוות רק נחת מילדינו אל לנו להתוות את הדרך, ולהתאים אליה את הנשמות אשר הופקדו בידינו, להיפך! עלינו להתבונן היטב בתבעו וכישרונותיו של כל אחד ואחד לחשוב ברצינות על אודות הדרך המתאימה לו ולהעניק לו את הדחיפה והעידוד שבה יגיע הוא לבסוף אל הר הא-לוקים.

     העולם אומרים בדרך צחות שעשיו עשה חשבון שאם יהרוג את יעקב כעת ,  יצטרך לומר קדיש בנפרד על יעקב ולאחמ"כ כשאביו ימות יצטרך לומר עוד פעם קדיש, לכן העדיף לחכות לאבל אביו ולומר קדיש על שניהם בבת אחת ...

     וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו וכו '  ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו. ומפרש רבנו בחיי שמכאן ראיה שאין לשנות מדרך אבותיו, וזה הפירוש כשמות אשר קרא להן אביו על פי מסורת אבותיו .

השליח והכסף  (דברים טובים – נח)

     מדי חודש בחודשו היה מגיע לבית הקטן בירושלים העתיקה, מכתב מטורקיה הרחוקה .  רחמים, אבי המשפחה הירושלמית, נסע לטורקיה כדי לנסות ולעשות שם עסקים שיכניסו לו כסף שישמש לפרנסת משפחתו הגדולה. באותה תקופה לא היו טלפונים ולא אמצעי תקשורת משוכללים ,   והמכתבים היו הדרך היחידה שבאמצעותה שמר רחמים על קשר עם משפחתו בירושלים. בחודשים הראשונים המכתבים היו עגומים ולא היו בהם בשורות טובות. רחמים כתב לאשתו שהוא עוד לא מצא עסק מוצלח, אבל הוא לא מתייאש וממשיך לחפש. לאחר כמה חודשים החלו המכתבים להיות שמחים יותר והכילו בשורות טובות יותר. רחמים כתב שהוא החל לשלוח את ידו בעסקים וראה ברכה בעמלו. במכתבים הבאים המשיך רחמים לכתוב על הצלחותיו ועל הכסף הרב שהוא הצליח להרוויח. הוא הוסיף וכתב כי לקראת סוף השנה בכוונתו לאסוף את כל כספו ולחזור לביתו בירושלים, וכך תהיה למשפחה פרנסה ברווח ובכבוד. אבל לאחר כמה חודשים הגיע מכתב שהכיל בשורה קשה ועצובה. רחמים כתב שבעיר שבה הוא מתגורר פרצה מגפה וגם הוא נדבק במחלה הקשה. הרופאים לא נותנים לו סיכוי וכנראה שנותרו לו רק ימים ספורים לחיות. הוא ציווה את אשתו במכתב להמשיך ולחנך את ילדיהם ברוח התורה והמצוות, ולסיום כתב שאת כל כספו  - 1000  מטבעות זהב - הוא שולח לירושלים בידי אדם ששמו יהודה, כך שלפחות עול הפרנסה לא יכביד על כתפיה של אשתו.

     יהודה, שאתו התכונן רחמים לשלוח את הכסף לירושלים, היה יהודי פשוט שהוא  הכיר בטורקיה. רחמים ידע שיהודה הוא רודף בצע ואוהב כסף, אבל הוא לא הכיר אף אחד אחר שהוא יוכל לשלוח אתו את הכסף. רחמים הבין שהוא צריך להבטיח ליהודה חלק מהסכום, תמורת השמירה על הכסף והמסע המפרך באנייה מטורקיה לארץ ישראל. הוא קרא לו למיטת חוליו ,   ואמר לו: 'אתן לך עשרה אחוזים מאלף שקלי הזהב אם תביא את שאר הכסף לאשתי'. אבל יהודה לא הסתפק בכך ואמר שהוא חושב שמגיע לו הרבה יותר. יהודה ראה את מצבו המידרדר של רחמים וידע שאין לו אף אחד שהוא יכול לסמוך עליו ,   והחליט לנצל את המצב כדי להכניס לכיסו כמה שיותר מהכסף הזה. בכל יום היה יהודה מגיע לבקר את רחמים, ותאוות הבצע של ו רק גברה. כאשר רחמים כבר הסכים לתת לו עשרים אחוזים מהכסף ,   החליט יהודה שהוא לא מסתפק בפחות משלושים אחוזים, וכאשר רחמים כבר הסכים לתת לו שלושים אחוזים, העלה יהודה את דרישתו בעזות מצח לארבעים אחוז, ואף לחמישים אחוז. רחמים לא ידע מה לעשות. הוא הבין שכל מה שהוא יציע ליהודה לא יספק אותו, ולכן קרא לו בכוחותיו האחרונים ואמר לו: 'החלטתי שכאשר תגיע לירושלים עם הכסף – כמה שאתה רוצה תיתן לאשתי'. יהודה לא האמין למשמע אוזניו. הוא דרש מרחמים החולה שיכתוב לו את זה על נייר, כדי שאף אחד לא יוכל לערער על כך. רחמים נטל דף נייר וכתב: 'אני שולח את כל כספי, בסך 1000 שקלי זהב, לאשתי בירושלים עם יהודה. ולאחר שיבוא לירושלים עם הכסף, כמה שהוא רוצה שייתן לאשתי'. לאחר כמה שעות נפטר רחמים ולווייתו נערכה בטורקיה. מיד לאחר מכן יצא יהודה בדרכו לירושלים, כשבתיקו צרור היטב כספו של רחמים .

     כאשר הספינה הפליגה על המים, הוא לא הפסיק לספור ולחזור ולספור את הכסף בעיניים נוצצות מחמדת-הממון. הוא כל הזמן חשב כמה ייקח לעצמו וכמה ישאיר לאשתו של רחמים. מחצית הכסף רחמים עצמו כבר הסכים לתת לו, אבל זה לא הספיק ליהודה. לאחר היום הראשון להפלגה הוא כבר החליט ש 'מגיע' לו שישים אחוזים מהכסף .   ביום שלאחר מכן הוא כבר החליט שהוא לא יסתפק בפחות משבעים אחוזים, וביום השלישי הוא כבר חמד לעצמו לא פחות הכיר בטורקיה. רחמים ידע שיהודה הוא רודף בצע ואוהב כסף, אבל הוא לא הכיר אף אחד אחר שהוא יוכל לשלוח אתו את הכסף. רחמים הבין שהוא צריך להבטיח ליהודה חלק מהסכום, תמורת השמירה על הכסף והמסע המפרך באנייה מטורקיה לארץ ישראל. הוא קרא לו למיטת חוליו ,  ואמר לו: 'אתן לך עשרה אחוזים מאלף שקלי הזהב אם תביא את שאר הכסף לאשתי'. אבל יהודה לא הסתפק בכך ואמר שהוא חושב שמגיע לו הרבה יותר. יהודה ראה את מצבו המידרדר של רחמים וידע שאין לו אף אחד שהוא יכול לסמוך עליו ,  והחליט לנצל את המצב כדי להכניס לכיסו כמה שיותר מהכסף הזה. בכל יום היה יהודה מגיע לבקר את רחמים, ותאוות הבצע שלו רק גברה. כאשר רחמים כבר הסכים לתת לו עשרים אחוזים מהכסף , החליט יהודה שהוא לא מסתפק בפחות משלושים אחוזים, וכאשר רחמים כבר הסכים לתת לו שלושים אחוזים, העלה יהודה את דרישתו בעזות מצח לארבעים אחוז, ואף לחמישים אחוז. רחמים לא ידע מה לעשות. הוא הבין שכל מה שהוא יציע ליהודה לא יספק אותו, ולכן קרא לו בכוחותיו האחרונים ואמר לו: 'החלטתי שכאשר תגיע לירושלים עם הכסף – כמה שאתה רוצה תיתן לאשתי'. יהודה לא האמין למשמע אוזניו. הוא דרש מרחמים החולה שיכתוב לו את זה על נייר, כדי שאף אחד לא יוכל לערער על כך. רחמים נטל דף נייר וכתב: 'אני שולח את כל כספי, בסך 1000 שקלי זהב, לאשתי בירושלים עם יהודה. ולאחר שיבוא לירושלים עם הכסף, כמה שהוא רוצה שייתן לאשתי'. לאחר כמה שעות נפטר רחמים ולווייתו נערכה בטורקיה. מיד לאחר מכן יצא יהודה בדרכו לירושלים, כשבתיקו צרור היטב כספו של רחמים .

     כאשר הספינה הפליגה על המים, הוא לא הפסיק לספור ולחזור ולספור את הכסף בעיניים נוצצות מחמדת-הממון. הוא כל הזמן חשב כמה ייקח לעצמו וכמה ישאיר לאשתו של רחמים. מחצית הכסף רחמים עצמו כבר הסכים לתת לו, אבל זה לא הספיק ליהודה. לאחר היום הראשון להפלגה הוא כבר החליט ש 'מגיע' לו שישים אחוזים מהכסף .   ביום שלאחר מכן הוא כבר החליט שהוא לא יסתפק בפחות משבעים אחוזים, וביום השלישי הוא כבר חמד לעצמו לא פחות מאשר שמונים אחוזים מכספו של רחמים. עד שהאנייה הגיעה ליעדה ,   כבר החליט יהודה שלאלמנה יספיק גם חמישה אחוז מהכסף בלבד. 50 מטבעות זהב הם כסף רב  ,  וזה יספיק לה בהחלט. טלטולי הדרך מנמל יפו ועד לירושלים שכנעו אותו להוסיף לעצמו עוד 30 מטבעות, וכך, כאשר עמדו רגליו בשערי ירושלים הוא כבר החליט לתת לאלמנה רק 20 מטבעות - 2 אחוז מהכסף - ולהותיר לעצמו 980 שקלי זהב .   כאשר האלמנה שמעה את הדבר, היא פרצה בבכי וביבבות. בעלה שלח לה 1000 שקלי זהב, והשליח רוצה לעצמו 980 מטבעות?! הרי זה שוד לאור היום !   אבל יהודה הראה לה את הפתק עם חתימת ידו של בעלה, ובו כתוב שהוא מרשה לו לקחת לעצמו כמה שהוא רוצה. פנתה האלמנה במר ליבה אל רב העיר  ,  ותבעה לדין את יהודה. שמע הרב את טענותיה של האלמנה ואת טענותיו של יהודה, ויהודה הראה לו את הפתק שכתב רחמים לפני מותו. הרב עיין בפתק דקות ארוכות, ואז פנה אל יהודה ושאל אותו: 'כמה אתה רוצה לעצמך מתוך הכסף?' ענה יהודה מיד : ' תשע-מאות ושמונים שקלי זהב'. 'אם כך,' אמר הרב, 'אתה תקבל 20 שקלי זהב בלבד, ולאלמנה מגיעים 980 שקלי זהב. מרוב תאוות הממון שלך ,   כלל לא שמת לב למילים שרחמים כתב. הוא כתב כך: 'מה שאתה רוצה' - מה שאתה רוצה לקחת לעצמך, 'תן לאשתי' – את הסכום הזה תיתן לאשתי. רחמים היה חכם וראה עם מי יש לו עסק ,   ולכן הוא כתב שכל מה שאתה רוצה לעצמך, אתה חייב לתת לאשתו. אם היית פחות רודף בצע, והיית מוכן לתת לה יותר, היה נשאר לך יותר. עכשיו ,   כשרצית לתת לה רק 20 שקלי זהב, זה כל מה שאתה יכול לקחת לעצמך'.

     בימים הנוראים שעברו עלינו זה עתה, כולנו קיבלנו על עצמנו החלטות טובות וקיבלו על עצמם מעשים טובים. יש שקיבלו על עצמם החלטות גדולות ויש שקיבלו החלטות קטנות יותר, אבל המשותף לכולם זה שהיצר הרע מתחיל מיד בפעולתו, והוא מנסה לשכנע אותנו כל יום להוריד עוד מעט מהמעשים הטובים שהחלטנו עליהם, ולכרסם בקבלות שקיבלנו על עצמנו. בכל יום הוא מקצץ לנו עוד קצת ועוד קצת, עד שבסוף השנה כבר לא יישאר מזה כל זכר. הבה נאמר ליצר הרע: את המעט שאתה משאיר לנו – זה כל מה שנשאיר לך. במקום שאתה תלך ותגדיל את כוח הרע, אנחנו נלך ונגדיל את כוח הטוב. נוסיף במצוות ומעשים טובים, נעמוד בהחלטות הטובות שקיבלנו בימי הדין והרחמים, ואפילו עוד נוסיף עליהם .

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ח' סיון ה'תשע"ז

''איש אשר ייתן לכהן לו יהיה" )ה, י(  מעשה ברבי אביש'ל מפרנקפורט שחילק את כל רכושו לצדקה, אמרו לו קרוביו: הלא דין הוא, שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש? השיב להם: בצדקה נאמר: מרבה צדקה – מרבה חיים. ואם כן הצדקה היא סגולה לאריכות ימים, כלומר שיש כאן עניין של פיקוח נפש. ובפיקוח נפש מותר לעבור אפילו על עבירה מדאורייתא ואפילו לחלל שבת. וכל שכן שמותר לעבור על עבירה מדרבנן שאמרו: אל יבזבז יותר מחומש. )אמונה שלמה(

     ''אל לו לאדם לבקש גדולות. היה אחד שהתפלל לרוח הקודש, והתפילה עושה מחצה, והשיג רק רוח" (רבי פינחס מקוריץ)

    בספר 'רפואה וחיים' כותב הגאון הקדוש רבי חיים פלאג'י זיע"א וזה לשונו: "כי אני הגבר ראתה עיני מיום שעמדתי על דעתי, כי כל איש ואישה, משפחה ומשפחה, מדינה ומדינה, עיר ועיר, שהיו ביניהן מחלוקת, לא יצאו נקיים הב' כיתות ולקו בין בגופן ובין בממונם. ומי שיש בו דעת יעמיק בזה מאד ולעולם יוותר משלו בין בגופו ובין בממונו.  ויצא הפסדו בשכרו, שיהיה לו שכר טוב בעולם הזה ובעולם הבא,  מסיבת כי היה אוהב שלום ורודף שלום.

     בפרקי אבות כתוב מצווה גוררת מצווה, למה לא כתוב מצווה מביאה מצווה, רק שלפעמים יש כל מיני עיכובים, כגון בברית: מחכים עד שהמוהל בא וכדומה, זה עצמו גם מצווה, וזה הלשון גוררת, שנסחבת המצווה [סי שלעפצך] (הגרי"י רייזמן זצ"ל(.

         ואמרה האישה אמן אמן. יש הלומדים מכאן רמז: "אמן" ר"ת: ארבע כוסות, מגילה, נר חנוכה, אלו המצוות שהנשים חייבות בהן, מפני שגם הן היו באותו הנס.

     וכן אמר הרה"ק המגיד מקאז'ניץ זי"ע, שאכן – ודאי אפשר אף כהיום לשמוע, אלא שקודם לכן יש לרחוץ ולשטוף את האוזניים מכל שמץ טינוף או אז יזכה לשמוע באזניו את קול ה') עי' רמתיים צופים אות פד, בתנדב"א רבא פרק ב(.

     חז"ל אומרים: 3 גויים ברכו, שתים מהם נתקיימו, ואחד לא נתקיים. ארוונה היבוסי ברך את דוד "ה' ירצך", ונתקיים. דריוש בירך את דניאל "א' די אנת פלח לו הוא ישזבנך" )ה' שאתה עובדו, הוא יצילך(, ונתקיים. לבן ומשפחתו ברכו את רבקה "אחותנו את היי לאלפי רבבה" ולא נתקיימה ברכה זו, ולהיפך, היא הייתה עקרה. וההבדל: מפני שארונה ודריוש הזכירו בברכתם את שם ה', לכן התקבלה תפלתם, ולבן לא הזכיר את ה' אלא אמר מלבו, לכן לא נתקיימה הברכה. גם הכהן בברכת כוהנים, אומר "יברכך ה'" הברכה מהקב"ה, ולכן ברכות אלו יתקיימו. וזהו לימוד לכל אחד המברך לחברו, שיזכיר את ה' בברכתו.

     חסיד אחד שישב פעם בליל שבועות ליד שולחנו של הרה"ק רבי ישראל מרוזין זיע"א,  ונכנס הרהור בלבו: הלא הלילה הזה צריך לומר "תיקון ליל שבועות", וכאן אינני מקיים את זה. הרגיש הרבי במחשבתו של החסיד ואמר לו: "תערוך לפני שולחן" (תהלים כ"ג – ה') הוא ראשי תיבות של "תיקון ליל שבועות"."

ברכתו של בעל ה"שאגת אריה" (מתוך דברי תורה – הרב חנניה צ'ולק)

     בוולוז'ין גר רבי יצחק, שהיה בר אבהן, גביר וגם פרנס הקהילה. לצורך מסחרו הרבה לנדוד בקהילות ישראל.  בשובו ממסעות אלו נהג לזכות את אשתו, מרת רבקה, בתשורה נאה. יום אחד, לפני שיצא לדרכו, ביקשה ממנו אשתו הצנועה וחכמת הלב, שבמקום אותן תשורות, היא מעדיפה שיקנה לביתו ש"ס שלם (דבר נדיר ויקר המציאות באותם ימים). שמע רבי יצחק בקול אשתו, והצליח לקנות ש"ס שלם. אמנם לא כולם מאותו דפוס, ולא כולם באותו גודל, גם הכריכות היו שונות, אולם היה זה ש"ס שלם! כדי לא להחזיק טובה לעצמם, החליטו רבי יצחק וזוגתו שישאילו את כרכי הש"ס לכל מי שחשקה נפשו בלימוד התורה.

     עד מהרה התפרסם הדבר בעירם,  וכל בן תורה שרצה ללמוד, היה ניגש לביתם ומבקש כרך מן הש"ס בהשאלה. כשאך גמר ללמוד, קיבל תמורתו כרך אחר מאלו שהיו מצויים אותה שעה בבית הגביר. הואיל ורבי יצחק, לצורך מסחרו נאלץ היה להסתובב מחוץ לבית, מינה את זוגתו החכמה, שהיא תהיה "מנהלת הספרייה". בידה ניתנו מפתחות האוצר והיא הייתה ממונה על הרישום של נוטלי הספרים.

     לימים הגיע לעיר הגאון בעל ה"שאגת אריה". הוא התבודד באחד מבתי המדרש בעיר ושקד בהתמדה על לימודו. מדי פעם נכנס לבית הגביר, רבי יצחק, כדי ליטול אחד מכרכי הש"ס, והיה משיב את הכרך שהיה ברשותו. אשת רבי יצחק חשה שלפניה עומד אדם גדול, מגדולי ישראל ממש. על כן הרהיבה עוז בנפשה ואמרה באחת הפעמים שהזדמן לביתה: "אל לו למר להטריח את עצמו לבוא לביתנו כל פעם שברצונו להחליף מסכת במסכת. ביטול תורה הוא. אשלח אני אחד ממשרתי בכל בוקר למקום לימודו והוא יביא לכת"ר את הגמרות הנחוצות לו לצורך לימודו. סידור זה נמשך במשך תקופה ארוכה. כשנאלץ לעזוב את העיר, ניגש אליה ובירכה: "אני מברך אותך שייוולדו לך שני בנים אשר יאירו את עיני ישראל, כיוון שאפשרת לי ללמוד מן הש"ס שברשותך. בן אחד אני מברכך, יזכה להקהיל קהילות ברבים וילמד את צעירי ישראל מן הש"ס. ואילו הבן השני לא יצטרך לש"ס, כי יזכה לדעת את התורה כולה – בעל פה". נתקיימה ברכת הצדיק. בנה האחד היה הגאון רבי חיים מוולוז'ין שנמנה על תלמידי ה"שאגת אריה" )כעדותו בהקדמה ל"נפש החיים"(, הקים את אם הישיבות, היא ישיבת וולוז'ין, ובנה השני, הלא הוא רבי זלמל'ה, שהתעלה מעל כל בני דורו כמעט, בידיעת התורה כולה בע"פ!.

העגונה שלא הותרה (על-פי סיפורו של ר' אהרן סורסקי, 'המודיע')

אברהם מושקוביץ, מהעיר פיאטרה נייאמץ שברומניה, היה בין היהודים שגויסו לצבא הרומני במלחמת העולם הראשונה והוא נשלח לחזית. בתחילה קיבלה רעייתו, שנותרה בביתם עם בנם הקטן, מכתבים תכופים ממנו. כל מכתב נשא עמו אות חיים משדה הקרב והביא פרץ שמחה למשפחה המודאגת.

ופתאום חדלו המכתבים מלבוא. שבועות וחודשים עברו מאז הביא הדוור את המכתב האחרון מהבעל הלוחם, ומאז אין שום סימן חיים.

מיום ליום גבר והלך החשש לשלומו של החייל. רעייתו וקרוביו כססו ציפורניים בהמתנה מורטת עצבים, אך שום בשורה לא באה. גם כאשר שככו הדי הקרבות והלוחמים החלו לשוב אל משפחותיהם, בבית משפחת מושקוביץ עדיין לא היה קצה חוט לפתרון תעלומת היעלמו של הבעל והאב.

יום אחד קרה הדבר שממנו חרדו יותר מכול. הדוור הביא משלוח לביתו של מושקוביץ. כשרעייתו פתחה את החבילה, כמעט התעלפה. היו בה חפציו האישיים של בעלה. המשמעות הייתה ברורה. זעקות השבר של האומללה החרידו את כל הסביבה. אֵבל ירד על יהודי נייאמץ.

אף שגופתו של האיש לא נמצאה, ואף לא היו עדים לנפילתו, רסיסי המידע שהגיעו תמכו בהערכה שאכן החייל מצא את מותו בשדה הקרב. לבם של קרוביו ומכריו נקרע למשמע הקדיש מפיו של הבן הרך. אלמנתו ובני משפחתו ישבו שבעה והתאבלו עליו כדין.

בתום ימי האבל החלו קרובי האלמנה לדבר על לבה לשקם את חייה ולהינשא. בתחילה לא רצתה לשמוע על כך, אך בסופו של דבר השתכנעה, ובלב כבד פנתה אל רבי חיים-מרדכי רולר, רבה הנערץ של העיר, ששמו יצא לתהילה כמתיר עגונות.

האלמנה שטחה לפניו את תלאותיה. היא תיארה כיצד נטרפה ספינת חייה, כיצד עונתה יום ולילה על-ידי הספקות, עד שהגיעה הידיעה המרה.

רבי חיים-מרדכי השיב לה כי ברגע זה הוא טרוד בסוגיה מורכבת, ודעתו אינה פנויה לרדת לעומקו של המקרה ולפרטיו. הוא הביע השתתפות בצערה של האישה, וביקש ממנה לבוא בפעם אחרת, כדי שיוכל ללבן כראוי את נסיבות עגינותה.

אלא שגם כאשר באה האישה במועד השני התקשה רבי חיים-מרדכי להתפנות לעניינהּ. כשהדבר חזר ונשנה, הבינה האלמנה כי הימנעותו מלדון בעניינה אינה מקרית.

בצר לה שיתפה בכך את קרובי משפחתה, והללו, שהיו מנכבדי הקהל, פנו אל רבי חיים-מרדכי והפצירו בו לתת לאישה 'היתר עגונה'. הם חששו כי גם אם רבנים אחרים יתירו לה להינשא, הימנעותו של רבי חיים-מרדכי מלהתירה תרחף כעננה מעל ראשה ותקשה עליה למצוא את זיווגה.

לנוכח ההפצרות ניאות רבי חיים-מרדכי להיכנס בעובי הקורה. הוא עשה בירור מעמיק על קורותיו של אברהם מושקוביץ, חקר עדים ודלה כל רסיס מידע שעשוי לתרום להכרעת הדין. בסופו של דבר התגבשה בלבו ההחלטה להתיר את האלמנה מכבלי עגינותה, לשמחת קרובי משפחתה. הוא אף קבע מועד להענקת כתב ההיתר.

ביום המיועד באו ללשכתו האלמנה וקרוביה. רבי חיים מרדכי נטל את הקולמוס, טבלו בדיו, וניגש להעלות על הכתב את נימוקי ההיתר. אלא שבטרם השלים הרב את השורות הראשונות נשבר הקולמוס.

"האם יש למישהו קולמוס?", שאל רבי חיים-מרדכי את הנאספים. כשנענה בשלילה נאלץ הרב לדחות את המעמד למועד אחר, למגינת לב כולם. כשנקראו שנית, כבר היו הללו מצוידים בעטים לכל צרה שלא תבוא, ובלבד שהאישה תקבל את ההיתר הגואל...

הפעם לא היו תקלות. רבי חיים-מרדכי החל להעלות על הכתב את פסקו. האותיות השחורות מילאו במהירות את גיליון הנייר, ופירטו בבהירות רבה את המקורות ההלכתיים שעליהם נסמכו טיעוניו של הרב, הביאו את דברי הפוסקים והסבירו היטב את נימוקי ההיתר.

כשסיים, ביקש רבי חיים-מרדכי לחתום את שמו בתחתית הגיליון, אולם אז אירעה תקלה: ידו נתקלה בקסת הדיו וזו התהפכה. הדיו השחורה ניגרה ממנה על גיליון הנייר והורידה לטמיון את עמלו של הרב.

באותו רגע ניתר רבי חיים-מרדכי ממקומו, וקרא בסערת נפש: "לא אוכל להתיר עגונה זו!". לנוכחים היה ברור כי עיכוב שמימי מונע מהאישה לזכות בהיתר. הם סבו על עקבותיהם, ויצאו בשתיקה מהחדר.

חלפו כמה חודשים. יום אחד הרעידה הבשורה את העיר: בא ההרוג ברגליו! אברהם מושקוביץ חזר לביתו, בריא ושלם! העיר הייתה כמרקחה. הכול באו לחזות בפלא ולשמוע מפי גיבור הפרשה את קורותיו.

התברר כי החייל נפל בשבי, ונמנע ממנו ליצור קשר עם בני משפחתו. עתה בוצעה עסקת חילופי השבויים והוא יצא לחופשי.

דבר המעשה התפשט כאש בשדה קוצים, והדהים יהודים וגויים כאחד. הכול שחו בנפלאות ההשגחה העליונה ובהתערבותה למניעת מכשול גדול בישראל. ורבי חיים-מרדכי עצמו אמר: "כשבאה אליי אישה זו חשתי חוסר רצון לסייע לה, אף-על-פי שנרתמתי תמיד לכל מקרה של עגונה. הבנתי שמן השמים רומזים לי להשתמט מלהתיר מקרה זה, ובסייעתא דשמיא מנעו ממני מכשול גדול!".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ד ניסן ה'תשע"ז

   אמר רבי נחמן מברסלב אישה זה כמו מראה איך שאתה נראה ככה היא תתנהג אליך אם יש לך עברות עברה גוררת עברה ומגלגלים את המלאכים הרעים שנקראים מכח העברה לאישה והיא באה לתקן אותך ולמרק את העוונות, לכן עדיף לא לחטוא כדי לא לפגום בשלום בית שנאמר "לא שריא באתר פגים" הקב"ה לא שורה במקום פגום.

"     ויברכם וירד מעשת החטאת" (ט, כב(  לאחר שנשא אהרן הכהן את ידיו ובירך את העם, וכאשר העם נתברך בכל טוב – "וירד מעשת החטאת" – פסק העם מלחטוא,  כי רק הצרה והמצוקה הן המעבירות יהודים על דעת קונם וגורמת את חטאיהם. ) אהבת ישראל מוויז'ניץ(

     חז"ל קבעו "התוכחה מביאה לידי אהבה" (ב"ר נ"ד)! מסופר על האדמו"ר ריי"צ מליובאוויטש זצ"ל שרופא נאלץ להזריק לו זריקה. הרבי עקב אחר שלבי ההכנה, רואה את הרופא רוחץ ידיו בחומר מיוחד, מוציא מחט מאריזה סטרילית ומחטא את המקום באלכוהול למנוע חדירת חיידקים לגופו. פתח הרבי ואמר למלווהו, "הבה נלמד מוסר השכל, לפני ש"דוקרים" מישהו, שמוכיחים אותו על מעשה לא טוב שעשה, צריך שהתוכחה תהיה סטרילית וללא נגיעות אישיות, שלא נזיק יותר מאשר נועיל...".

    יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה, כְּעִיר שֶׁחֻוברָה לָּהּ יַחְדָּו. שימו לב לדיוק: "כְּ-עִיר" . כמו, כי אין חיבור אמיתי, אין. כי אנחנו שבטים.  שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים.  כל אחד הוא שיבוט של משהו אחר, כל אחד כל כך שונה. הצפיפות הזו של החג, שמעמתת אותנו זה עם זה, שמראה לנו האחד את האחר.  כשם שבא לראות - כך בא להיראות,  כך כתוב על המועדים. אז ירושלים מאלצת אותנו, במין חיבור מלאכותי כזה, כעיר שחוברה לה יחדיו,  עיר שהיא עושה (על-כורחנו) כל ישראל חברים. (הרבנית ימימה מזרחי)

הצדיקים הם קודש קודשים.  (ברכת דוד).

     החטאת והאשם – מבאר ה"כלי יקר" – באים על חטא ונקראים "קודש קודשים". ומכאן, צדיק גמור שלא חטא נקרא קודש, ואילו החוטא ששב בתשובה והכיר בחטאו עליו נאמר "קודש קודשים". מכאן מתבקשת המסקנה עד כמה גדולה היא מעלתו של בעל התשובה, הזוכה לשוב אל אביו שבשמיים. חזרה בתשובה היא אינה מן הדברים הקלים והפשוטים. בל נשכח שאדם שעד עתה נהנה מ"חופש מוחלט" בכל הקשור למהלך חייו, נדרש מעתה להיכנס למסגרת "בית האסורים"... זה מותר, זה אסור... צריך לקום מוקדם בבוקר למניין... אי אפשר לישון בשבת עד עשר בבוקר... לא כל מאכל אפשר לאכול... פתאום צריך להמתין בין בשר לחלב שש שעות... ועוד כהנה וכהנה מגבלות, החמרות וויתור על "תענוגות" העולם הזה...  אך מי שנזכר בזמן ומתעורר לאביו שבשמיים בעוד כוחו במותניו ואוזר חלציו, שמעתה אומר "די" לכל "תענוגות העולם הזה" – יכול הוא אף להגיע לגדולות ולנצורות בתורה. הא לנו מעשה נפלא כיצד מקרבים "בנים של הקב"ה" במסירות נפש מתוך הספר "באהבתה תשגה תמיד"

      מספר יהודי תלמיד- חכם, שעוסק רבות בקירוב בנים אובדים לאביהם שבשמיים:  נסעתי באוטובוס בדרך חזרה הביתה לטבריה. בעפולה, בחניית הביניים, עלה לאוטובוס יהודי מבוגר שניכר בו כי מכובד הוא, תלמיד-חכם בעל שיעור קומה. זקנו הלבן ירד על מידותיו וכולו אומר כבוד והדר. הוא עטה מעיל ארוך של רבנים ומגבעת מכובדת לראשו.  האוטובוס היה מלא ולידי היה מקום פנוי כך שהוא התיישב לידי ומיד החל לדבר על פרשת השבוע. משם הפלגנו ל"דף היומי" ולענייני הלכה. הנסיעה חולפת לה, עוד מעט כבר מגיעים לטבריה.  כשכבר היינו כמעט לפני סוף הנסיעה, פנה אותו יהודי אלי והתעניין במעשיי. סיפרתי לו על הצעירים שאיתם אני עובד ומלמד ועל הניתוק העגום שלא פעם יש בינם ובין חיי תורה ומצוות.  היהודי שתק. אחרי כמה דקות אמר: "בחודש הבא אני פורש פרישה מוקדמת לגמלאות מבית-הדין שבו אני מכהן כדיין כבר עשרים וחמש שנה. אבל, דע לך, שלא תמיד נראיתי ככה... הבגדים הללו, הזקן, המגבעת – זה לא מהבית.

     הוריי היו ניצולי שואה מבוגרים ולא הייתה להם יכולת נפשית לתת לי את תשומת הלב שדרשתי. "התגלגלתי ברחובות ומהר מאוד הגעתי גם למחוזות של כמעט פשע ואני אפילו עוד לא הייתי בגיל בר-מצווה! " ליד בית הוריי היה בית-כנסת אחד, וסמוך לו מגרש כדורגל שבו הייתי משחק עם חברים במשך השבוע ובעיקר בשבתות, רח"??. לא פעם היה הכדור עף לחצר בית-הכנסת ופעם אף ניפץ את אחת הזגוגיות. " כך גדלתי והפכתי לנער בן חמש-עשרה, מוצא את סיפוקי במגרש הכדורגל ובמעשי בריונות נועזים.  באחת השבתות שיחקנו, כרגיל, במגרש. נסחפתי בסערת המשחק ובעטתי חזק בכדור. הכדור יצא מן המגרש ועף היישר לכיוון בית- הכנסת... " בדיוק באותו רגע יצא רב מבית-הכנסת... הכדור פגע במגבעת שלו והפיל אותה. בעיניי ובעיני חבריי זה היה מחזה משעשע. התפקענו מצחוק כשראינו איך הכובע של הרב ההוא עף מראשו. " הרב הרים את הכובע וצעד לעברנו אל המגרש. "' שבת שלום. כבודו רוצה לעשות לנו קידוש או להצטרף למשחק?'- שאלתי אותו בחוצפה. " הרב לא נבהל. הוא הסתכל בי ושאל: 'היכן ההורים שלך?' " לא התחשק לי למסור לו דיווח מדויק והמשכתי להעיז פניי: 'ההורים שלי מתו!' – עניתי לקול צחוקם של חבריי. " הרב אמר לי: 'בוא איתי.' הייתי חייב לשחק את 'גיבור השכונה' ולכן צעדתי אחריו בשאננות מופגנת. " הגענו לביתו. הוא נכנס ואני אחריו. הוא עשה קידוש ונתן לי לשתות. ואז שאל: 'אתה רעב?' " מת מרעב!' – אמרתי. הרב סימן לרבנית ומיד הוגשה לשולחן מנה מיוחדת עבורי. אכלתי כמו אדם שלא ראה אוכל שבוע. הרב אכל מעט מאוד ורוב הזמן הסתכל בי ודיבר דברי מוסר והתעוררות. לימים הבנתי כי אכלתי אז גם את המנה שלו... " כשסיימתי לאכול, שאל אותי: אתה עייף?'. 'אני? מת מעייפות!' – השבתי בשפת הרחוב בה הורגלתי.  הרב הלך והציע לי מיטה. הלכתי לישון. ישנתי שם כל השבת. כשקמתי כבר היה מוצאי שבת. " הרב שאל אותי: 'מה אתה רוצה לעשות?' אמרתי שאני רוצה ללכת קצת לבלות. 'כמה עולה הבילוי?' – הוא שאל. ' לירה וחצי.' – עניתי בלי בושה. הוא נתן לי כסף ושלח אותי ולפני שהלכתי אמר לי: 'מחר תבוא עוד פעם.' " ואני באתי גם למחרת. אכלתי וישנתי וקיבלתי כסף לבלות. עוד יום ועוד יום ועוד יום... עם הזמן התגלה לי שיש עוד שנים-עשר ילדי רחוב כמוני אצל הרב הזה בבית! " לא יכולתי להיות כפוי טובה, מה גם שאהבתי אותו באמת. עם הזמן הוא החל ללמד אותי מצוות: נטילת ידיים,  קנה לי תפילין, היה יושב ולומד איתי חומש, משנה, הלכות... לימים הלכתי בזכותו לא פחות ולא יותר ל... ישיבה,  והגעתי ללמוד רבנות והסמכה ובסוף אף השתלבתי במגמת דיינות. נבחנתי וזכיתי לכהן כדיין באחד מבתי- הדין. הרב אף חיתן אותי והשתתף גם בחתונות ילדיי והיה סנדק לנכדי." היהודי סיים את סיפורו המרתק ופנה אליי: "אני מספר לך את הסיפור האישי שלי כי אני רואה בו שליחות. לפעמים קשה לראות את מצב הצעירים הרחוקים כל כך. החוצפה גואה, העזות חסרת גבולות. ובכל זאת, אני מתחנן אליך, אף פעם אל תתייאש מהתלמידים שלך... אתה רואה אותי כך – תלמיד-חכם, דיין בבית-הדין, אבל פעם אני הייתי כמותם! רק תאהב אותם. תאהב אותם כמו את ילדיך שלך. תגלה להם שלא רק אתה אוהב אותם, אלא גם – ובעיקר – ה' אוהב אותם ורוצה אך ורק בטובתם ובהצלחתם. רק כך תוכל לחולל את המהפך בנשמתם!"     

     האוטובוס נכנס לרציף התחנה המרכזית בטבריה. התארגנו לרדת מהאוטובוס. אני הייתי נתון תחת הרושם הכביר של הסיפור ואפוף מחשבות. רגע לפני שהיהודי נבלע בקהל הסואן בתחנה משכתי בשרוולו. " רגע, מי היה הרב הזה? מה היה שמו בישראל?" " הרב הזה כיום הינו יהודי בן תשעים ושתיים. הוא חי ופועל כאילו היה צעיר בשלושים שנה..." – ענה בחיוך. "נו, ומה שמו ?"  - - - "קוראים לו, ידידי, הרב עובדיה יוסף. " כן, זהו הרב שאהב אותי ללא תנאים, שהאמין בי בכל ליבו ונתן לי את האמונה והתקווה להשתנות. הוא נטע בי את השאיפה והרצון להצליח בלימוד התורה ועבודת ה'. הוא זה שהוכיח לי, שיש לי עתיד גדול אם אשקיע ואתמיד.  בזכותו זכיתי אכן להגיע להיכן שהגעתי. כל מה ששלי – שלו! " אבל לא רק בי הוא נטע את האמונה הזו. לא רק בי השקיע הרב עובדיה דם ויזע כדי שאתעלה. אלא בכל אחד ואחד שפגש הוא נטע את האמונה הזו, והוא הרי פגש עד כה אלפים אם לא מאות אלפים, ולכל אחד ואחד הוא היה אומר את המילה החמה, את העידוד הנכון. הוא נתן להם את התקווה הגדולה שאתם – באיזה מצב שאתם – אתם יכולים להתעלות ולגדול גדולי תורה ויראה! אתם יכולים להיות רבנים ודיינים! אתם יכולים להרביץ תורה ולהיות מנהיגים בעם ישראל לקרבם לעבודת ה'! אתם יכולים להגיע להיכן שרק תרצו! תשאפו, תעמלו, תשקיעו וכך תגיעו למעלות הגדולות ביותר בתורה ויראת שמיים. ואכן, עשרות ומאות אלפים התקרבו, עמלו והגיעו!!!"  הגר"ע יוסף זצוק"ל יכול ללמדנו את קיום מצוות "והערב נא את דברי תורתך". כך מחנכים לאהבת תורה! 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/