אומר הרמח"ל,
ישנם אנשים אשר בביתם יחמירו בכל החומרות, אך כשייצאו לדרך מקילים הם, ולהיפך,
ישנם אנשים אשר בביתם מקילים הם, ומחוץ לביתם יחמירו לעיני הציבור להראות עצמם
כצדיקים, לכן אומר הכתוב "כאשר יחנו כן יסעו" שינהגו באותה הנהגה כשחונים בבית, וכשנוסעים בחוץ.
אומרים שיש קדושה בשלושה ריחות: ריח של אבני הכותל המערבי, ריחו של
תינוק שנולד וריח של הגשם הראשון. אלו שלושה ריחות שאין בשום מקום אחר. רק להריח,
רק להביט ואת תקבלי מהאבנים הללו כוח עמידה.
''אם יש בך רק חיוך אחד, הענק אותו לאנשים שאתה אוהב''
המילה עיר, באה משורש
המילה עור, להתעורר. עיר, אם כן, היא מקום שבו אנחנו יכולים לעורר את היצירתיות
והפוטנציאל שלנו, דרך אינטראקציה עם בני אדם נוספים באופן שלא היה יכול להתקיים
אילו היינו לבד. באופן זה, ירושלים – עיר שלם – היא מקום לעורר אותנו לשלום, שלום פנימי.
העולם קוראים לעני וביש מזל בכינוי 'שלומיאל'. מה הטעם לכך? אלא, רמז
רומזים לו שהוא משבט שמעון, צא וראה שמכל השבטים היה שבט שמעון שלא האיר לו מזלו,
והיה עני שבכולם, וכתב
רש"י )בראשית
מט, ז( 'ואין
לך עניים, סופרים ומלמדי תינוקות אלא משבט שמעון'. ושלומיאל היה נשיא שבט שמעון... )אמרות חכמה(
הרה"ק רבי אברהם מרדכי
ה"אמרי אמת" מגור זיע"א (יומא דהילולא ו' סיון) היה אומר: חג
השבועות הוא לב של כל השנה. ונותן כח לכל השנה. ועל זה נאמר (שה"ש ה' ב')
'אני ישנה ולבי ער ישנה' בגימטריא שס"ה כנגד ימי השנה. 'ולבי ער' בחג השבועות , ולכן
נוהגים להיות נעורים כל הלילה.
" ושנִיִם יסעו", אומרים בעלי המוסר שאפשר
לקרוא גם "וְשנִים יסעו" השנים של האדם נוסעים ובורחים, וצריך להזדרז
ולאסוף תורה ומצוות.
''יכול להיות שנחווה תבוסות רבים בחיים, אך אסור לנו להיות מובסים''
הנאצים שרפו,
עינו, הרגו ורצחו חיים יהודיים שפרחו באירופה - אבל כיום בתי כנסת ובתי מדרש
נמצאים ונבנים בכל מקום.
Facebook2TwitterGmailעוד1
ליל הבדולח היה יריית הפתיחה של מלחמת העולם הנאור, בראשות גרמניה,
נגד היהודים.
הדממה הרועמת של המקומיים
ושל האומות הנאורות נגד הפוגרום הברברי והשפל שימשה עבור הנאצים נתיך לבחון את סובלנות העולם כלפי המאבק
האנטי-יהודי שלהם.
אחד המקומות המשמעותיים
ביותר לחוות את ליל הבדולח הוא ליד בימת ספר התורה בבית הכנסת העתיק בטראנוב. אמנם
הוא לא הועלה באש בליל הבדולח, אבל עם כניסת הנאצים לעיר הם שרפו את המבנה העתיק
ששימש את יהודי העיר מאות שנים. לאחר שעזבו, ניסו המקומיים לכבות את האש, אך המבנה
קרס. רק מקום הבימה נותר עומד על תילו בארבעת עמודי אבן מרשימים ועליהם כיפה, אשר
גם עליה ניכרים היטב שרידי השריפה.
בין העמודים הללו שמעו
יהודי העיר מאות תקיעות שופר, אלפי פרשות שבוע, ואינספור דרשות ושיעורי תורה. סביב
בימה זו חוו תושבי העיר את עוצמתו של יום הכיפורים ואת שמחת ימי הפורים, כאן הם
ישבו בימי חול ובשבתות, למדו עם הילד או עם סבא. כאן הפגין הנכד הקטן את ידיעותיו
התורניות לאחר שחזר מבית הספר, כאן פעלו תנועות נוער, כאן חגגו מי-יודע-כמה אלפי
בר-מצוות, בריתות וחתונות, וכאן היו הסוחרים מוצאים את הפינה הרוחנית שלהם מול
ארון הספרים היהודי.
עמדתי בין העמודים הללו בעת המסע של ארגון
"ערכים". מסע לפולין שהייתה ואיננה.
עמדתי בין העמודים הגבוהים,
והדממה צורמת וכואבת. היא זועקת: הנאצים ניצחו. העיר ש-70 אחוז מתושביה היו
יהודים, המקום שבו העירייה הורכבה מנציגים יהודים, העיר שבה שקקו חיי רוח, העיר
שבה גם אנשי היודנראט לא שיתפו פעולה עם הגרמנים ולא הסכימו להיות התליינים של
אחיהם גם במחיר חייהם שלהם, הפכה להיות עיר זרה ומנוכרת. הבתים שסביב - שהיו כולם
בבעלות יהודית – החליפו מזמן ידיים ומפתחות. כבר לא תמצא מזוזות בפתחי הבתים. רוב
העיניים התכולות המקומיות המביטות בך – משדרות זרות ולעיתים אף עוינות.
הניצחון הגדול
הפוגרום שהתחולל כאן בעת האקציה הראשונה היה נורא.
במשך שלושה ימים זרם דם יהודי בתעלת הניקוז שבמרכזו של הכביש. היהודים שאכלסו את
המקום קבורים בקברי אחים ביער הסמוך. בהם גם קבר האחים המפורסם של 800 הילדים
שנקברו שם בעודם חיים.
תוך כדי ההרהורים אני מאזין למרצה שהתלווה אלינו,
המתאר את הזוועות שהתחוללו כאן. רציחות על ימין ועל שמאל. יללות הקורבנות והקרובים
אליהם רועמים באוזניך, גם אל מול השלווה הנוכחית. אתה שומע את הקירות רועדים מן
היריות. אתה שומע את הזעקות של הקורבנות מבין הצעקות של הגרמנים. הקטעים שנקראים
מתוך יומנה של אחת מן הניצולות הבודדות דוקרות בלב. אבל שום דבר לא מכין אותך
לסיום שלה: נותרו כמה בודדים מהאקציה הגדולה. מבועתים עד עמקי נשמתם ממה שהם ראו
זה עתה. האחד מהם, מביט אל קרני השמש האחרונות, מציץ בשעונו ואומר "עדיין
ניתן לקיים מצוות תקיעת שופר בזמנה".
כן, היום השלישי של האקציה היה ראש השנה. האקציה
הסתיימה לפני השקיעה. בתוך הטירוף הרצחני היה גם מישהו שהצליח לשמור על שיווי משקל
נפשי, על צלילות הדעת ועל קור רוח שמעבר לכוחות האנושיים. הרוח שלו לא נשברה גם
מול התופת הנוראה הזאת. הנאצים הצליחו לשרוף לו את בית הכנסת, אבל הם לא יכלו לקחת
ממנו את התפילה.
היום, 79 שנה לאחר הכרזת המלחמה, 72 שנה לאחר
שנדמה היה שהנאצים ניצחו, אתה עומד ליד הבימה החרוכה הזאת, ונזכר באלפי בימות
כמותה שקיימות ופעילות בארץ ישראל ובארה"ב, בברלין ובוורשה. בימות שעליהן
נקרא ספר התורה, מושמעות מילות התפילה ונשמעת תקיעת השופר. אתה נזכר במיליוני
הילדים היהודיים שנולדו לניצולי המחנות וקיימו ברית מילה. שמאוחר יותר נישאו
בחתונה יהודית והביאו דור נוסף לעולם. את הניצחון הענק שבכל אחד ואחת מהם.
העולם היהודי חי, תוסס ופורח. אמנם אין היום
תפילות על בימת בית הכנסת של טראנוב, אבל ישנן מאות אלפי תפילות, שיעורי תורה
וחינוך יהודי באינספור בתי כנסת בעולם. היהדות זקפה את ראשה והמשיכה ??לאה, בזמן
שמהנאציזם לא נותר כמעט שום דבר. הנאצים נוצחו, היהדות מעולם לא הובסה.
כיצד ניצלו כל
50,000 יהודי בולגריה מהשואה.
Facebook443TwitterGmailעוד82
רבים מכירים את סיפור הצלתם
של 8,000 יהודי דנמרק מהנאצים, על ידי הברחתם משוודיה בספינות דייג.
אולם רק מעטים מכירים את
סיפור הצלתם של כל 50,000 היהודים הבולגרים. במשך עשרות שנים, כל התיעוד בנושא
נשמר חתום על ידי הקומוניסטים הבולגרים, בניסיון למנוע את האדרתם של המלך, הכנסייה
וחברי הפרלמנט הלא קומוניסטים, שהתנגדו לגרמנים מתוך סיכון עצמי רב.
עד לנפילת הקומוניזם בשנת
1991, הסיפור לא סופר, הסוד הגדול האחרון של תקופת השואה.
בולגריה היא מדינה קטנה שעם
פרוץ מלחמת העולם השנייה הכילה 7 מיליון בני אדם. הקהילה היהודית, שהתגוררה
בבולגריה מאז המאה השנייה לסה"נ, מנתה 50,000 איש בקירוב.
במהלך המלחמה, בולגריה
יישרה קו עם גרמניה הנאצית בתקווה לקבל שוב את מקדוניה מיוגוסלביה ואת תראקיה
מיוון, שנלקחו ממנה בעקבות תבוסתה במלחמת העולם הראשונה.
בשנת 1940 הציבה בולגריה
הגבלות חברתיות וחוקיות לאזרחיה היהודים, בסגנון חוקי נירנברג הידועים לשמצה.
בולגריה גם גירשה את היהודים הלא בולגריים בטריטוריות שהיא סיפחה מיוגוסלביה
ויוון. ואז, בתחילת שנת 1943, הנאצים הודיעו לממשלה הבולגרית שכל יהודי בולגריה
יגורשו לפולין הכבושה.
החדשות על הבשורה האכזרית
הזו הפכו לנושא שיחה מרכזי באותם הימים, וההתנגדות הציבורית התחילה לנבוט. זאת
הודות לתחושת הקרבה של האוכלוסיה הבולגרית הקטנה, ובמיוחד בשל העובדה שבולגריה
הייתה מבוססת על מיעוטים שונים – ארמנים, טורקים, יוונים וצוענים, וכן יהודים.
הבישוף קיריל, איים לשכב על מסילת הרכבת והבטיח ליהודים "לכל
אשר תלכו, אלך עמכם"
עם התקרבותו של תאריך
הגירוש, יו"ר הפרלמנט הבולגרי, דימיטר פשב, הוביל קואליציה של 43 חברי פרלמנט
מסיעת הרוב ששלחו מחאה רשמית לנאצים. העיתונות הבולגרית גינתה את הגירוש. פטריארך
הכנסייה האורתודוכסית הבולגרית, ארכיבישוף סטפן, פעל נגד הגירוש והנפיק אישורי
הטבלה מזוייפים במטרה להציל יהודים. הבישוף קיריל, שהנהיג את הכנסייה בפלובדיב,
איים לשכב על מסילת הרכבת והבטיח ליהודים "לכל אשר תלכו, אלך עמכם".
לבסוף, תחת הלחץ הציבורי,
המלך בוריס ה-2 אסר את הגירוש.
מכיוון שבולגריה הייתה בת
בריתה של גרמניה, מחירה של התנגדות גלויה היה עלול להיות חורבן מוחלט בידי הכוחות הנאציים.
ובכל זאת הגרמנים היו לחוצים מבחינה צבאית והיה עליהם להחליט כמה עוצמה להפעיל
בתגובה לחתרנות הזאת. בסופו של דבר, הנאצים החליטו להימנע מעימות.
כך הפכה בולגריה למדינה
היחידה באירופה שהצילה את כלל אוכלוסייתה היהודית ממחנות המוות הנאציים, והמלך
בוריס זכה להיות המנהיג העולמי היחיד שהביס את היטלר פנים אל פנים במשך המלחמה
(המלך בוריס מת תחת נסיבות עלומות בשנת 1943).
מתוך 50,000 היהודים
הבולגרים, כ-40,000 עלו ארצה לאחר המלחמה. ביניהם היה מיכאל בר זוהר, שמאוחר יותר
הפך לחבר כנסת, וחיבר ספרים רבים וביניהם הספר "הרכבות יצאו ריקות",
שמתאר את הצלתה של יהדות בולגריה.
הספר תורגם לבולגרית,
ו"הליגה נגד השמצה" (ארגון אמריקאי הלוחם בתופעות של גזענות והפליה)
שלחה 30,000 עותקים מהספר לבולגריה, כדי להבטיח שתושבי המדינה יוכלו ללמוד על הפן
ההרואי הזה בהיסטוריה של עמם.
החוויה היהודית
