אמרי שפר כ"ד ניסן ה'תשע"ז

   אמר רבי נחמן מברסלב אישה זה כמו מראה איך שאתה נראה ככה היא תתנהג אליך אם יש לך עברות עברה גוררת עברה ומגלגלים את המלאכים הרעים שנקראים מכח העברה לאישה והיא באה לתקן אותך ולמרק את העוונות, לכן עדיף לא לחטוא כדי לא לפגום בשלום בית שנאמר "לא שריא באתר פגים" הקב"ה לא שורה במקום פגום.

"     ויברכם וירד מעשת החטאת" (ט, כב(  לאחר שנשא אהרן הכהן את ידיו ובירך את העם, וכאשר העם נתברך בכל טוב – "וירד מעשת החטאת" – פסק העם מלחטוא,  כי רק הצרה והמצוקה הן המעבירות יהודים על דעת קונם וגורמת את חטאיהם. ) אהבת ישראל מוויז'ניץ(

     חז"ל קבעו "התוכחה מביאה לידי אהבה" (ב"ר נ"ד)! מסופר על האדמו"ר ריי"צ מליובאוויטש זצ"ל שרופא נאלץ להזריק לו זריקה. הרבי עקב אחר שלבי ההכנה, רואה את הרופא רוחץ ידיו בחומר מיוחד, מוציא מחט מאריזה סטרילית ומחטא את המקום באלכוהול למנוע חדירת חיידקים לגופו. פתח הרבי ואמר למלווהו, "הבה נלמד מוסר השכל, לפני ש"דוקרים" מישהו, שמוכיחים אותו על מעשה לא טוב שעשה, צריך שהתוכחה תהיה סטרילית וללא נגיעות אישיות, שלא נזיק יותר מאשר נועיל...".

    יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה, כְּעִיר שֶׁחֻוברָה לָּהּ יַחְדָּו. שימו לב לדיוק: "כְּ-עִיר" . כמו, כי אין חיבור אמיתי, אין. כי אנחנו שבטים.  שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים.  כל אחד הוא שיבוט של משהו אחר, כל אחד כל כך שונה. הצפיפות הזו של החג, שמעמתת אותנו זה עם זה, שמראה לנו האחד את האחר.  כשם שבא לראות - כך בא להיראות,  כך כתוב על המועדים. אז ירושלים מאלצת אותנו, במין חיבור מלאכותי כזה, כעיר שחוברה לה יחדיו,  עיר שהיא עושה (על-כורחנו) כל ישראל חברים. (הרבנית ימימה מזרחי)

הצדיקים הם קודש קודשים.  (ברכת דוד).

     החטאת והאשם – מבאר ה"כלי יקר" – באים על חטא ונקראים "קודש קודשים". ומכאן, צדיק גמור שלא חטא נקרא קודש, ואילו החוטא ששב בתשובה והכיר בחטאו עליו נאמר "קודש קודשים". מכאן מתבקשת המסקנה עד כמה גדולה היא מעלתו של בעל התשובה, הזוכה לשוב אל אביו שבשמיים. חזרה בתשובה היא אינה מן הדברים הקלים והפשוטים. בל נשכח שאדם שעד עתה נהנה מ"חופש מוחלט" בכל הקשור למהלך חייו, נדרש מעתה להיכנס למסגרת "בית האסורים"... זה מותר, זה אסור... צריך לקום מוקדם בבוקר למניין... אי אפשר לישון בשבת עד עשר בבוקר... לא כל מאכל אפשר לאכול... פתאום צריך להמתין בין בשר לחלב שש שעות... ועוד כהנה וכהנה מגבלות, החמרות וויתור על "תענוגות" העולם הזה...  אך מי שנזכר בזמן ומתעורר לאביו שבשמיים בעוד כוחו במותניו ואוזר חלציו, שמעתה אומר "די" לכל "תענוגות העולם הזה" – יכול הוא אף להגיע לגדולות ולנצורות בתורה. הא לנו מעשה נפלא כיצד מקרבים "בנים של הקב"ה" במסירות נפש מתוך הספר "באהבתה תשגה תמיד"

      מספר יהודי תלמיד- חכם, שעוסק רבות בקירוב בנים אובדים לאביהם שבשמיים:  נסעתי באוטובוס בדרך חזרה הביתה לטבריה. בעפולה, בחניית הביניים, עלה לאוטובוס יהודי מבוגר שניכר בו כי מכובד הוא, תלמיד-חכם בעל שיעור קומה. זקנו הלבן ירד על מידותיו וכולו אומר כבוד והדר. הוא עטה מעיל ארוך של רבנים ומגבעת מכובדת לראשו.  האוטובוס היה מלא ולידי היה מקום פנוי כך שהוא התיישב לידי ומיד החל לדבר על פרשת השבוע. משם הפלגנו ל"דף היומי" ולענייני הלכה. הנסיעה חולפת לה, עוד מעט כבר מגיעים לטבריה.  כשכבר היינו כמעט לפני סוף הנסיעה, פנה אותו יהודי אלי והתעניין במעשיי. סיפרתי לו על הצעירים שאיתם אני עובד ומלמד ועל הניתוק העגום שלא פעם יש בינם ובין חיי תורה ומצוות.  היהודי שתק. אחרי כמה דקות אמר: "בחודש הבא אני פורש פרישה מוקדמת לגמלאות מבית-הדין שבו אני מכהן כדיין כבר עשרים וחמש שנה. אבל, דע לך, שלא תמיד נראיתי ככה... הבגדים הללו, הזקן, המגבעת – זה לא מהבית.

     הוריי היו ניצולי שואה מבוגרים ולא הייתה להם יכולת נפשית לתת לי את תשומת הלב שדרשתי. "התגלגלתי ברחובות ומהר מאוד הגעתי גם למחוזות של כמעט פשע ואני אפילו עוד לא הייתי בגיל בר-מצווה! " ליד בית הוריי היה בית-כנסת אחד, וסמוך לו מגרש כדורגל שבו הייתי משחק עם חברים במשך השבוע ובעיקר בשבתות, רח"??. לא פעם היה הכדור עף לחצר בית-הכנסת ופעם אף ניפץ את אחת הזגוגיות. " כך גדלתי והפכתי לנער בן חמש-עשרה, מוצא את סיפוקי במגרש הכדורגל ובמעשי בריונות נועזים.  באחת השבתות שיחקנו, כרגיל, במגרש. נסחפתי בסערת המשחק ובעטתי חזק בכדור. הכדור יצא מן המגרש ועף היישר לכיוון בית- הכנסת... " בדיוק באותו רגע יצא רב מבית-הכנסת... הכדור פגע במגבעת שלו והפיל אותה. בעיניי ובעיני חבריי זה היה מחזה משעשע. התפקענו מצחוק כשראינו איך הכובע של הרב ההוא עף מראשו. " הרב הרים את הכובע וצעד לעברנו אל המגרש. "' שבת שלום. כבודו רוצה לעשות לנו קידוש או להצטרף למשחק?'- שאלתי אותו בחוצפה. " הרב לא נבהל. הוא הסתכל בי ושאל: 'היכן ההורים שלך?' " לא התחשק לי למסור לו דיווח מדויק והמשכתי להעיז פניי: 'ההורים שלי מתו!' – עניתי לקול צחוקם של חבריי. " הרב אמר לי: 'בוא איתי.' הייתי חייב לשחק את 'גיבור השכונה' ולכן צעדתי אחריו בשאננות מופגנת. " הגענו לביתו. הוא נכנס ואני אחריו. הוא עשה קידוש ונתן לי לשתות. ואז שאל: 'אתה רעב?' " מת מרעב!' – אמרתי. הרב סימן לרבנית ומיד הוגשה לשולחן מנה מיוחדת עבורי. אכלתי כמו אדם שלא ראה אוכל שבוע. הרב אכל מעט מאוד ורוב הזמן הסתכל בי ודיבר דברי מוסר והתעוררות. לימים הבנתי כי אכלתי אז גם את המנה שלו... " כשסיימתי לאכול, שאל אותי: אתה עייף?'. 'אני? מת מעייפות!' – השבתי בשפת הרחוב בה הורגלתי.  הרב הלך והציע לי מיטה. הלכתי לישון. ישנתי שם כל השבת. כשקמתי כבר היה מוצאי שבת. " הרב שאל אותי: 'מה אתה רוצה לעשות?' אמרתי שאני רוצה ללכת קצת לבלות. 'כמה עולה הבילוי?' – הוא שאל. ' לירה וחצי.' – עניתי בלי בושה. הוא נתן לי כסף ושלח אותי ולפני שהלכתי אמר לי: 'מחר תבוא עוד פעם.' " ואני באתי גם למחרת. אכלתי וישנתי וקיבלתי כסף לבלות. עוד יום ועוד יום ועוד יום... עם הזמן התגלה לי שיש עוד שנים-עשר ילדי רחוב כמוני אצל הרב הזה בבית! " לא יכולתי להיות כפוי טובה, מה גם שאהבתי אותו באמת. עם הזמן הוא החל ללמד אותי מצוות: נטילת ידיים,  קנה לי תפילין, היה יושב ולומד איתי חומש, משנה, הלכות... לימים הלכתי בזכותו לא פחות ולא יותר ל... ישיבה,  והגעתי ללמוד רבנות והסמכה ובסוף אף השתלבתי במגמת דיינות. נבחנתי וזכיתי לכהן כדיין באחד מבתי- הדין. הרב אף חיתן אותי והשתתף גם בחתונות ילדיי והיה סנדק לנכדי." היהודי סיים את סיפורו המרתק ופנה אליי: "אני מספר לך את הסיפור האישי שלי כי אני רואה בו שליחות. לפעמים קשה לראות את מצב הצעירים הרחוקים כל כך. החוצפה גואה, העזות חסרת גבולות. ובכל זאת, אני מתחנן אליך, אף פעם אל תתייאש מהתלמידים שלך... אתה רואה אותי כך – תלמיד-חכם, דיין בבית-הדין, אבל פעם אני הייתי כמותם! רק תאהב אותם. תאהב אותם כמו את ילדיך שלך. תגלה להם שלא רק אתה אוהב אותם, אלא גם – ובעיקר – ה' אוהב אותם ורוצה אך ורק בטובתם ובהצלחתם. רק כך תוכל לחולל את המהפך בנשמתם!"     

     האוטובוס נכנס לרציף התחנה המרכזית בטבריה. התארגנו לרדת מהאוטובוס. אני הייתי נתון תחת הרושם הכביר של הסיפור ואפוף מחשבות. רגע לפני שהיהודי נבלע בקהל הסואן בתחנה משכתי בשרוולו. " רגע, מי היה הרב הזה? מה היה שמו בישראל?" " הרב הזה כיום הינו יהודי בן תשעים ושתיים. הוא חי ופועל כאילו היה צעיר בשלושים שנה..." – ענה בחיוך. "נו, ומה שמו ?"  - - - "קוראים לו, ידידי, הרב עובדיה יוסף. " כן, זהו הרב שאהב אותי ללא תנאים, שהאמין בי בכל ליבו ונתן לי את האמונה והתקווה להשתנות. הוא נטע בי את השאיפה והרצון להצליח בלימוד התורה ועבודת ה'. הוא זה שהוכיח לי, שיש לי עתיד גדול אם אשקיע ואתמיד.  בזכותו זכיתי אכן להגיע להיכן שהגעתי. כל מה ששלי – שלו! " אבל לא רק בי הוא נטע את האמונה הזו. לא רק בי השקיע הרב עובדיה דם ויזע כדי שאתעלה. אלא בכל אחד ואחד שפגש הוא נטע את האמונה הזו, והוא הרי פגש עד כה אלפים אם לא מאות אלפים, ולכל אחד ואחד הוא היה אומר את המילה החמה, את העידוד הנכון. הוא נתן להם את התקווה הגדולה שאתם – באיזה מצב שאתם – אתם יכולים להתעלות ולגדול גדולי תורה ויראה! אתם יכולים להיות רבנים ודיינים! אתם יכולים להרביץ תורה ולהיות מנהיגים בעם ישראל לקרבם לעבודת ה'! אתם יכולים להגיע להיכן שרק תרצו! תשאפו, תעמלו, תשקיעו וכך תגיעו למעלות הגדולות ביותר בתורה ויראת שמיים. ואכן, עשרות ומאות אלפים התקרבו, עמלו והגיעו!!!"  הגר"ע יוסף זצוק"ל יכול ללמדנו את קיום מצוות "והערב נא את דברי תורתך". כך מחנכים לאהבת תורה! 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ח אדר ב' ה'תשע"ו

אמר רבי נחמן מברסלב, אישה זה כמו מראה איך שאתה נראה ככה היא תתנהג אליך.

     בחירות זה זמן שבו לא עובדים יום אחד , כדי לבחור את אלו שלא יעבדו כמה שנים....

     בסוף המגילה,  כי מרדכי היהודי,  וכו' רצוי לרוב אחיו,  ובמדרש שחלק מהסנהדרין חלקו עליו .  ולכאורה קשה,  מה המקום למילים אלו בסוף  מגילה המדברת בשבחם של מרדכי ואסתר?  אלא תירצתי,  שכותב המגילה מדגיש,  כי המצב לאחר כל ההתרחשויות במגילה,  חזר לנורמה,  וכבר חזרו המחלוקות למצב הרגיל! (חיים זאלץ)

     החיים הם כמו מבוך ענק.  כל בחירה שתעשה, תשפיע על איך שתצא משם.

יש לו חלק לעולם הבא... (פניני בית לוי, גליון מס. 310)

     ר‘ יחזקאל מלמד, ככל המלמדים של זמנו היה. מלאכתו מלאכת שמים הייתה, באותם ימים היה המלמד מקבץ שמונה עד עשרה ילדים, שיד הוריהם הייתה משגת לתת תשלום כל שהוא למקרי דרדקי של בניהם. מן השכר הזעום הזה, ניסו המלמדים לקיים את בני משפחותיהם. דעת לנבון נקל, כי המלמדים היו עניים למדי, בקושי הצליחו לקנות בשכרם מעט מזון. אך כמובן מאליו, מי חלם על חסכון ממשי עבור יום סגריר. בגין כך, כשהיה יהודי כמו ר‘ יחזקאל מלמד מגיע לעידן שמחות ובתו הבכורה גולדה הגיעה לפרק האשה נקנית, לא הוא ידע ואף לא זוגתו מלכה, מניין יטלו את דמי הנדוניה. בהגיע תור בתו הנערה מצא ר‘ יחזקאל את צרורו ריק ונקוב. נשא עיניו למרום והתפלל לאביו שבשמים, שימציא לו את סכום הנדוניה. לאחר שהתפלל מעומק לבו ושפך שיחו, עשה עוד צעד המתבקש מאליו. משכבר הימים נמנה הוא על עדת חסידיו של הרבי הגדול, רבי אלימלך מליז‘ענסק. בהזדמנות הראשונה נסע ליז‘ענסקה לבקש מן הרבי ברכה ועצה. פעם ופעמיים ביקש. אך הרבי לא התייחס לבקשתו זו ושם עצמו כאילו לא שמע אותו כלל. בפעם השלישית לאחר שר‘ יחזקאל הפציר ברבי מאד, נעתר לו הרבי. ”השם יתברך יעזור לך“, ברך אותו. ותו לא מידי. לא יעץ באיזה מסחר ישלח החסיד את ידו כדי להרוויח. לא העניק ברכה לעשירות. אלא ברך בלשון סתמית שהשם יתברך יעזור. ור‘ יחזקאל החליט לחזור לביתו.

     הנסיעה לביתו ארכה ימים מספר. בימים היה נוסע ובלילות נהג לשהות באכסניה יהודית מזדמנת, בכפרים ובעיירות. באחת מן האכסניות הללו שנהג לפקוד אותן מדי פעם, היה הפונדקאי, חנוך שמו, ידידו הטוב של ר‘ יחזקאל. יחסי אחווה ורעות שררו בין השנים. ר‘ יחזקאל חיבב מאד את חנוך הפונדקאי, וגם חנוך מצדו העריך מאד את המלמד האביון שהיה יהודי של צורה ולא נמנה על קהל בעלי בתים פשוטים.

     גם באותה נסיעה כשחזר מליז‘ענסק, התאכסן המלמד באכסנייתו של חנוך. אכל שם ארוחת ערב וישב לפוש קמעא מול האח הבוערת ומפיצה חום נעים. כשנזכר בארבעת בנותיו המצפות לו בבית, ובמיוחד בבתו הבוגרת גולדה, עגמה נפשו והוא ישב ומירר חרישית בבכי. חנוך הפונדקאי הבחין בידידו המתייפח בשקט. ניגש אליו וטפח בעדנה על שכמו של המלמד. ”ר‘ יחזקאל, מדוע אתה בוכה, כלום מחלה או צרה התרגשה עליך חלילה?. ר‘ יחזקאל נכלם במקצת שלא הקפיד להצניע את בכיו, התאפק בכוח וכבש את שארית בכיו, אבל לא דיבר מאומה. מבטו העצוב התרומם אט אט ופגש את עיניו הטובות של חנוך. מה יוכל זה להושיעו? במחשבה שניה נמלך בדעתו. אמנם ישועה לא תצמח מיהודי פשוט זה, אבל את כובד המשא יוכל לחלוק עימו.

     ישב ר‘ יחזקאל וגולל בפני ידידו חנוך את המועקה הרובצת על לבו. סיפר על הדלות המלווה אותו מאז עמד על דעתו. ”איני מתמרמר על כך“ אמר לחנוך, ”אבל מה אעשה ובגלל מצבי הקשה אינני יכול להשיא את ארבעת בנותיי. הנה, בתי הבכורה גולדה מלאה מעלות כרימון. ראויה מצד מעלותיה לחתן חשוב כמו בנו של ריש גלותא. אלא שאירע מזלה להיוולד לאבא ביש גדא. מלמד אומלל שאין ידו משגת לתת עבורה נדוניה מכובדת, ובשל כך תשב אחר כבוד בבית אביה עד שילבין ראשה“. חנוך הרהר מעט. פתאום התנער כאילו הבריק בראשו רעיון כביר. ”הן יש לך רבי כה גדול. רבי אלימלך מליז‘ענסק. מדוע לא תבקש ממנו ברכה?, ר‘ יחזקאל פרץ בצחוק מר. ”חנוך! לדעתך, מהיכן אני מגיע לא מליז‘ענסק?, ”היית שם? אהה. ומה אמר הרבי?“ התלהב חנוך. ”הוא בקושי ברך אולי שה‘ יעזור“. שימשו הצחוק והבכי בערבוביה בקולו המרוסק של ר‘ יחזקאל. ”הנני אובד עצות לחלוטין“. ”נו, אם הרבי ברך שה‘ יעזור, בוודאי שה‘ יעזור“ ניחמו חנוך. ”לפעמים מצניעים הצדיקים ברכות גדולות דווקא בנוסחאות פשטניות“. ר‘ יחזקאל שתק בעוגמה.

     חנוך התהלך ברחבי הפונדק הלוך ושוב כמה פעמים. פתאום ניגש אל המלמד. ”אמור לי במטותא, לכמה מעות זקוק אתה כדי להשיא את בתך גולדה?“ ”אתה רוצה לעזור לי?“ אורו עיניו של המלמד השבור. ”אומר לך את האמת כולה. אמנם לגולדה כשלעצמה אפשר שגם מאתיים וחמישים זהובים יספיקו. אבל כפי שאמרתי מקודם, עוד שלוש בנות לי חוץ ממנה. בסך הכל יהיה עלי לתן עבור ארבעתן לא פחות מאלף זהובים. סכום עצום שאינני יכול להעלות אפילו על דל שפתי“. ”שמעני אדוני“ פנה אליו הפונדקאי ”לך אין ממון, אבל לי יש. מה אני לעומתך ברוחניות? אפילו לא פרעוש. אבל בגשמיות, ברוך ה‘ הקב“ה ברך אותי בממון לרוב. יש באפשרותי להעניק לך אלף זהובים. אלא שאינני נותן את כספי לחינם“. ”נקבה עלי שכרך ואתנה“ הכריז המלמד בהתלהבות. ”לא אקבל ממך מתנת חינם“. המוזג חייך בעורמה. ”אם תסכים למכור לי את חלקך בעולם-הבא, אתן לך אלף זהובים בלב שלם“. ”מה?“ נדהם ר‘ יחזקאל, ”את חלקי בעולם-הבא רוצה אתה לקנות?“ ”תמורת אלף זהובים“ הכה הפונדקאי באצבע צרידה, כמבקש להדגיש את רצינות דבריו. המלמד נענע בראשו. ”אינני יכול להחליט לבד על צעד שכזה. כשאחזור לביתי אמלך בזוגתי מרת מלכה. אם תתן הסכמתה נוכל לברך על המוגמר“.

     אשת החיל של המלמד, לא היססה כלל. למען האמת, היא שבילתה כ“ד שעות במעת-לעת בבית, חוותה כל שעה את המצב הדל, והעניות דברה מתוך גרונה כשאמרה לבעלה כדברים האלו: ”חזור אליו וקח ממנו את הכסף. בוודאי חומד הוא לצון בדבר קניית חלקך בעולם-הבא. אין כוונתו אלא לתת לך מענק בדרך כבוד“. ור‘ יחזקאל גם לא היה חף מנגיעה אישית, עניותו העבירתו על דעתו ובכל לבו השתוקק להאמין כי אכן, אין כאן מיקח אלא דבר הלצה בלבד. חזר אל חנוך הפונדקאי ומסר לו את הסכמתו לביצוע העסקה.

     חנוך נתמלא שמחה, אבל כדרכם של סוחרים ואנשי מעשה, לא התייחס לעסקה חשובה מעין זו כבטלן שאינו יודע מה לעשות. חיש מהר הובאה אל השולחן קסת דיו ושתי יריעות קלף. ברצינות גמורה ישב והכתיב לר‘ יחזקאל את הנוסח. ”ביום כך וכך לחודש טבת שנת ה‘ אלפים חמש מאות וארבעים לבריאת העולם, נתרצה הרב ר‘ יחזקאל בהרב ר‘ משה לייב, למכור את חלקו בעולם הבא להרב ר‘ חנוך העניך בהרב ר‘ יוסף שאול בעבור אלף זהובים. ועשה זאת בלב שלם ובלא אונס. ונתרצו שני הצדדים לעסקה זו“. למען חזק את המכר ולבצרו ככל הלכות מכר, דאג המוזג להביא שני עדים כשרים שיעידו בחתימת ידם על אשר ראו. בשולי השטר נוספה שורה האומרת: ”וקנינא מיניה במנא דכשר למיקני ביה“.

     כל אותה עת ישב ר‘ יחזקאל המוכר ובת שחוק קלה נסוכה על שפתיו. בטוח היה כי העניין איננו אלא מהתלה פורימית בלבד. מין המצאה שמוזג משועמם מבקש לעשות כדי למלא את חייו החדגוניים בתוכן משעשע. בודאי ובודאי אין חנוך מתכוון ברצינות לעסקה זו. גם הוא מבין כי הכל דברים בטלים ומבוטלים, לא שירין ולא קיימין. חנוך הקונה לעומתו, היה רציני לגמרי ובטוח בכל לבו כי עושה הוא עסקה משתלמת מאין כמוה. מה הם אלף זהובים בעולם הזה החול, לעומת חלק בעולם-הבא. לא חלק מצומק כדג מלוח, אלא בחינת ”בשר ודגים וכל מיני מטעמים“. פוק חזי מי הוא המוכר! ר‘ יחזקאל המלמד. יהודי בר אוריין, חסיד, ירא שמים, איש אמת. כל ימיו יושב הוא על התורה ועל העבודה.

     אחר ששתו לחיים כמנהג גוברין חסידאין, נסע ר‘ יחזקאל הביתה וצרור הכסף בידו, פשפשה מרת מלכה בכליו לראות כיצד נראים אלף זהובים גם יחד, וראתה כי בתוך הצרור טמון גם קלף מגולגל. סקרנית הייתה לדעת מה כתוב בו, ופשטה את המגילה. עיניה קמו בארובותיהן לנוכח השורות הכתובות. בטעות סברה כי אך גיבובי דברים גיבב בעלה אודות מכירת חלקו לעולם-הבא. לא ולא! שטר מכר כהלכתו. דבר שאיננו יכול להתבטל. מלכה התמלאה פחד וחרדה. באבוד חלקו של בעלה בגן-עדן, יאבד גם חלקה. אין זה מן הדין שהבעל יתדפק על שערי גן-עדן ולא יוכל להיכנס, בעוד זוגתו יושבת בפנים ונהנית מזיו השכינה. מן הסתם יושיבו את שניהם אי-שם מחוץ לגן-עדן, שהרי את חלקם מכרו לחנוך הפונדקאי.

     צווחה חדה נפלטה מפיה. ר‘ יחזקאל שכבר שב לתלמודו בלב שקט, חש אליה בבהלה. ”מה לך מצווחת?“ הדיבור עדיין לא שב לפיה. הצביעה על השטר כמי שמצביע על מלאך המוות. החלה חובטת ראשה בקיר ומצווחת ”מה עשית, מה עשית?“. ר‘ יחזקאל לא הבין על מה יצא הקצף. והרי יחדיו נדברו שימכור את חלקו בעולם-הבא לחנוך הפונדקאי. יחדיו החליטו כי אין זו אלא מהתלה. ברם היא, רוח אחרת הייתה עמה. פתאום החלה צועקת ”השטר מעיד בחתימת עדים כי היה זה עסק ככל עסק שבעולם, בידים איבדנו את חלקנו לעולם-הבא. משולים אנו מעתה ככל פושעי ישראל שאינם מניחים תפילין. כמו שאר מינים ואפיקורסים“.

     לא הועילו כל דברי ניחומים ופיוסים שניסה לפייסה. טען כי אין אדם מוכר דבר לא בא לעולם, ניסה בטענה זו וגם באחרת. והיא באחת ומי ישיבנה, איננה מוכנה לשמוע כלום. רק על ביטול המכר. ”ומה נעשה עם אלף הזהובים?“ שאל ביאוש, מהיכן ניקח לחתן את בנותינו?“ ”נחזר יחד על הפתחים, נפשוט נבילה בשוק, נעשה שבתנו חול ובלבד שנזכה לחלק בעולם הבא“. השיבה בנחישות. נוכח ר‘ יחזקאל לדעת כי איננה מתרצית בשום אופן, לא נותרה בידו ברירה. לקח את צרור הכסף בידו האחת ואת השטר בידו השנייה, ונסע אל פונדקו של חנוך. לבקש ממנו כי למען שלום הבית שלו יסכים לחזור בו מן העסקה. אלא שהפונדקאי שזכה במציאה בהיסח הדעת, הכביד את ליבו כפרעה בשעתו, ולא הסכים לסגת מהמכירה הנפלאה. ”עסק ככל העסקים הוא ואין בידך לבטלו“ טען כלפי ידידו המוכר. ראו שאינם מגיעים לעמק השווה, החליטו לנסוע יחדיו אל הרבי ר‘ אלימלך ולהתעצם לפניו בדין, ויסעו ליז‘ענסקה.

     כשזכו להיכנס לקודש שטחו את טענותיהם בפני הרבי. זה אומר ”פיטומי מילין בעלמא“, וזה מראה כי ישנם עדים החתומים על השטר. זה אומר ”גמל הפורח באוויר“ וזה אומר ”אלף זהובים נתתי“. שמע הרבי והחריש. ”דין תורה קשה מונח לפני“ נענה כעבור זמן מה, ”אין זה דבר פשוט ואינני יכול לחרוץ את הדין לבדי. חכו כאן כמה ימים עד שיבוא אחי הרבי רבי זושא, שעושה כעת את דרכו לכאן, ונראה יחד מה לעשות בנידונכם.

     כעבור ימים אחדים הופיע הרבי ר‘ זושא בעיר ויפן לבית אחיו. לאחר זמן קצר נקראו אל הרבי. בחדרו של הרבי ר‘ אלימלך, ישבו שלשה והרבי ר‘ זושא היה האב“ד. שמע את כל הטענות והמענות, התייעץ עם אחיו ועם הדיין השלישי וחתך את גזר דינם. וההחלטה כדלהלן: אם כדברי חנוך הפונדקאי שהמכר הוא מכר, וזכה בחלקו לעולם הבא, עליו להוכיח כי אכן זכאי הוא לחלקו של ר‘ יחזקאל המלמד. כיצד? יראה קבל עם ועדה כי הוא מסוגל למסור את נפשו על קידוש ה‘. יבעירו מדורה גדולה בקצה העיר. והיה, אם חנוך הפונדקאי יסכים למסור נפשו על קידוש ה‘ ויקפוץ אל תוך המדורה – אות כי אכן זכאי הוא לחלקו של המלמד לעולם-הבא. אך אם לא יסכים לקפוץ אל האש הגדולה, איננו זכאי לחלקו של ר‘ יחזקאל והעסקה בטלה! שמע חנוך את הדברים והכריז ואמר בקול ”אני מוכן“.

     יצאה הפמליה הכבודה ובראשה שני האחים הקדושים אל מחוץ לעיר. אברכים זריזים מתלמידי ר‘ אלימלך ערמו גזעי עצים, ועד מהרה בערה לה מדורה גדולה. חנוך החל לוחש בחרדה את מילות הווידוי. ככלותו ללחוש התקרב אל האש בפנים נחושות, אך מיד תפסו בו ר‘ זושא ועוד תלמיד ולא נתנוהו לקפוץ אל השרפה. הרבי ר‘ זושא פנה אליו ופניו להבים: ”כיון שלא חשכת את נפשך מלמות על קידוש שמו הגדול – זכאי אתה לחלק בעולם הבא. גדול חלקך מחלקו של ר‘ יחזקאל המלמד ואינך זקוק עוד לטובתו. המכר בטל. שוב אל ביתך שמח וטוב לב, כי לא בכל יום עומד אדם בניסיון כשלך“. ”ואלף הזהובים מה יהא עליהם?“ שאל אחד מן התלמידים. ”המלמד זכה בהם בצדק“, ענה הרבי ר‘ זושא, ”כיוון שרק בזכותו זכה הפונדקאי למה שזכה“...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/