אמרי שפר כ"א אב ה'תשע"ז

  באחד הימים פרצה בבית המדרש בראדום מריבה שנסבה אודות זהותו של החזן החדש שיבחר לבית הכנסת, לאחר פטירת החזן הקודם. חלק גדול מן הקהל צדד במעמד כלשהו שניחן בקול ערב במיוחד, וחציו השני של הקהל הקדוש העדיף לתמוך בחזן אחר שהיה ירא שמים מאד. לאחר שלא הצליחו להגיע לעמק השווה, החליטו לשאול את רבי נתן דוד משידלובצה. שמע הרבי את טענותיהם של אלו שביקשו חזן ירא שמים, ואחר את טענתם של האחרים, שביקשו את בעל הקול הערב, ואמרו כי באמצעות הקול הנאה שלו יצליח לעורר את הקהל להתפלל בכוונה גדולה יותר. הרהר מעט ופנה אל הקהל: אלו הייתי סבור שהקב"ה צריך את הרחמים שלכם, הייתי פוסק שיש צורך בחזן שיעורר את רחמיכם, אך כל זמן שאתם צריכים את רחמי הקב"ה, מוטב שהחזן יהיה ירא שמים ויצליח לעורר את רחמי הקב"ה עליכם...

     בשעה שרקד הרה״ק מרוז׳ין ריקוד של מצוה, נשמט האבנט מעליו ונפל ארצה. גחן הצדיק מאפטא,  הרים את האבנט וחגרו על מתניו של הרה״ק מרוז׳ין, שהיה צעיר ממנו לימים. הרגיש האי סבא קדישא בקהל שתמהו על כך בלבם, ואמר להם:  מה אתם תמהים? ״עשיתי גלילה לספר תורה״!...

    בשעת צרה אתה ב-'לחץ'. אם תוסיף את ה' לפני הלחץ ואת ה' אחרי הלחץ תקבל 'ה-צלח-ה'. (מתוק מדבש! עלון 104, הרב ברוך בוקרה שליט"א)

      החפץ-חיים זצ"ל היה אומר : מי שמאמין אין לו קושיות, ומי שאינו מאמין לא יועילו לו תירוצים...

'הטרמפ''

     בראשית סיפורו מבקש בעל המעשה לשבח בזאת את יושב מרומים, השם נפשו בחיים ולא נתן למוט רגלו – על "ניסיך שבכל יום עמנו". בנוסף לכך מבקש להעביר מסר ברור לנהגים ובעלי רכבים: "עשו חסד עם רכבכם, עיצרו וקחו עמכם 'טרמפים – כמובן רק הגונים ומוכרים – ויהי לכם זאת לסגולה ולשמירה בדרכי הכבישים דהיום, שבחזקת סכנה הם.

     סיפור היה זה באחת ממוצאי שבתות בתחילת החורף. עשיתי את דרכי ברכבי מבני ברק לביתי בירושלים.  מזג האויר היה סוער, ערפל הקשה על הראות, הנסיעה איטית ומתארכת. לפני עליית ה'קסטל' צדה עיני טנדר חונה בצידי הדרך, כשלידו שניים מאותתים לעזרה. עצרתי, ריחמתי בליבי על המסכנים אלה העומדים במזג אויר שכזה תחת כיפת השמים, ואין מושיע להם.  שהתקרבתי לעברם אחד מהם אמר "שהמנוע התקלקל" וזה שעתיים שאנו כאן, איש לא עוצר". "היינו אמורים להיות בירושלים", הבהיר השני במרירות, "מתקיים שם עתה טקס חלוקת פרסים, והפרסים איתנו ברכב...".  תיכף ומיד הצעתי את עזרתי ונסענו ברכבי לירושלים. הורדתי אותם באולם הכינוס, כשפיהם מלא תודה.

     לאחר כחודש, אחרי יום נסיעות עמוס ומייגע, לצורך סידור חניתי את רכבי בבני ברק ליד חנות הסמוכה ל'איצקוביץ' בכדי לקנות דבר מה. ניצבתי בחנות עייף , והנה בא אדם מולי והושיט לי את ידו לשלום. לא הכרתיו אך לחצתי את ידו. הלה הזדהה כאותו אדם שלקחתיו באותו לילה סגרירי לאולם הכינוסים בירושלים. " אינך יודע איזה חסד גדול עשית עמנו באותו לילה" אמר בהתרגשות. "היית שליח משמים". והרעיף עלי ברכות חמות. "שהמצוה תגן בעדך ותשמור עליך", הנהנתי בנימוס.  

     בני שיחי' שב"ה התחתן לפני שבוע – רצה להיכנס אל המושב האחורי בכדי להתנמנם. משום מה ברגע האחרון נכנס להתיישב לידי, במושב הקדמי, ויצאנו לירושלים, דרך 'בן שמן' בכדי לקצר את הדרך.  ברגע מסוים, מסתבר שנרדמתי לרגע, סטתה מכוניתי באלכסון, מהנתיב הימני אל ה??תיב השמאלי.  אירע עמי נס ראשון שאף מכונית לא באה מולי ברגע קריטי זה. בני היושב לידי החל לזעוק 'אבא אבא',  ברגע זה התעשתתי, הטיתי את המכונית בחזרה לכיוון גדר הבטיחות שלימיני, אלא שאז דהרה המכונית במהירות אימתנית, שלא היתה ניתנת לשליטה, התנגשה חזיתית בגדר, עברה אותו והחלה להתהפך במורד ההר הסלעי.  קשה לי לתאר את הדקה הבאה, כעלה נידף התעופפה מטה קופסת הברזל הזאת, שאני ובני בתוכה,  מוטחת בעוז ובזעם מכל צדדיה בסלעי ענק. קולות נפץ של זכוכיות וקימוטי פח מתערבלים בזעקות אימים של 'שמע ישראל' וצווחות 'רבונו של עולם', שבקעו מגרוננו מבין למהלומות אדירות שעוד הלמו על הרכב המידרדר. אחר דקה, לדידנו היה זה יובל – שקט, דממה, הכל נח, זהו זה.  עודני דומם, אפוף בכאבים עזים בכל חלקי גופי לגודל שמחתי שאני חש בהם. ממקום שכיבתי, רואה אני את בני המצוי מעלי – גם הוא מביט בי וחי. "שמע", בוקע קולי המרוסק, "מילאתי לפני היציאה לירושלים – מיכל דלק שלם, העלול להתלקח בכל רגע".  בידים שלימות התרנו את חגורת הבטיחות, ברגלים שלימות זחלנו החוצה אל ההר, ניצבנו זה מול זה ונוכחנו לראות כי נותרנו לחיות בחסדי שמים. גופנו כואב ודואב, אך ממכות יבשות בלבד.  ממעלה ההר, מהכפר הערבי, החלו מספר 'בני דודים' לרוץ לעברנו. נופפנו להם כי אין צורך, שלמים אנחנו, לא חפצנו להכניס ראשנו בסכנה נוספת. מיד החלנו לדדות רגלי אל הכביש בטיפוס ודילוג על קוצים ומהמורות, סלעים ואבנים. שברי הפח, מכונית לשעבר, רחוקים היו מהכביש בכ-60 מטרים.  בהגיעי אל שפת הכביש עצר רכב לאיתותי בני, לשמע סיפורנו הציץ הלה לעבר גוש הברזל המקומט ומושלך בעמק, לא האמין כי יצאנו הימנו חיים. נסענו עמו לביה"ח הדסה הר הצופים. עוד באותו ערב שוחררנו הביתה 'מחוסר הוכחות' לנזקים כלשהם.  למחרת החל בני הגדול לסדר את ענין גרירת הרכב, או אז נוכחתי בנס הגדול:  החלק האחורי של הרכב היה מרוסק כולו, גג הרכב הגיע לקרקעיתו, הצטמררתי לחשוב מה היה קורה אילו היה בני מחליט לנמנם שם... כל חלקי הרכב היו הרוסים לחלוטין, רק שני המושבים הקדמיים נותרו בשלמותם, כאילו יד אוהבת עטפה אות?? והגנה עליהם.  בבוא הגורר לגרור את המכונית, שאל: "מה עם הנוסעים?". בני ענה לו 'כלום'. הלה סבר כי אכן 'כלום' – ה' ישמור, הנהן בראשו בהשתתפות בצער. בני העמידו מיד על גודל הנס. למשמע הדברים התרגש הלה ומאן להאמין, לא נחה דעתו עד שאץ למכוניתו, שלף מצלמה והנציח את גודל הנס – אשר אף הוא , כגורר במקצוע, ראה ביציאת אנשים חיים מרכב במצב כזה – נס אדיר ונדיר.

     אודה להשי"ת שאני הוא זה שכותב את הדברים. שכבתי בבתי והתאוששתי בחסדי השי"ת מהטראומה שעברה עלי, בראשי הכואב הדהדו באותם ימים שוב ושוב מילים עמומות: "שהמצוה תגן בעדך ותשמור עליך". כאשר נזכרתי מתי שמעתי את המילים, הבנתי כי יתכן שבזכות החסד גמלו עמי חסד, זיכוני לרחם על הבריות, בחסדי ה' ריחמו עלינו משמים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ז סיון ה'תשע"ז

אדם צריך לרצות, וכאשר אין רצון, צריך לרצות שיהיה רצון, וכאשר גם זה אינו מועיל, צריך לרצות ולרצות ולרצות …(רבי בונים מפשיסחא זצ"ל)

     הרה"ק מקאצק שדיבר אודות השולחן ערוך בסימן א או"ח סעי' ד' על ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן הבית, והנה שאל אחד ואם איננו ירא שמים שלא אדאג על החורבן, אמר לו הרה"ק מקאצק זי"ע אם אתה לא ירא שמים אתה בוכה קודם על חורבנך לבד שאתה איננו ירא שמים ואח"כ על חורבן הבית

     כאשר אדם מצליח באיזו פעולה שהוא עשה, הוא מקבל בפנים סמוקות את התשבחות שחולקים לו ומצטנע בפינתו: זה לא אני. זה הכל "סייעתא דשמיא“. או: אני רק הייתי השליח, אבל הכל נעשה"בעזרת ה'". תרגום: אני עשיתי. ה‘ רק "עזר“ לי.  מאידך, כאשר אדם מנסה להשיג מטרה מסוימת, ולמרות כל מאמציו המשימה אינה צולחת והוא נכשל, הוא מרים ידיים בהשלמה ונאנח: "הכל משמים". תרגום: אני רציתי וניסיתי. בשמים, שם למעלה, אשמים בכישלון. הם לא רצו...

     כותב "בעל התניא": ענינו של פסח שני: אין מצב "אבוד" - תמיד אפשר לתקן ולהשלים. אפילו מי שהיה טמא, מי שהיה בדרך רחוקה, ואפילו - "לכם", שהדבר היה ברצון, על אף הכול אפשר לתקן". עצה קטנה : במקום לתת לעצמך סיבות למה אתה לא יכול, תחפש לעצמך סיבות למה אתה כן יכול... וה' ייתן לך הזדמנות נוספת.

דפקו ולא שמע (אגעדאנק, בהר-בחוקתי)

     רצוני לספר מה ששמעתי מרבי זאב איידלמאן זצ"ל, עובדה מופלאה שאביו היה עד לה ונוכח שם בשעת מעשה. לימים סיפרתי את הדבר באזני רבי גדליה נדל זצ"ל, שהתבטא: " הסיפור אמת, כי כך באמת היתה מהותו של האיש".

     רבי משה סוקולובסקי זצ"ל (רבו של מרן הגראי"ל שטיינימן שליט"א) נשא אישה מהעיר בריסק והגיע לדור בה בצעירותו. ישב ולמד בשקידה גדולה. היה נסגר בחדר ויושב ולומד ברציפות.  יום אחד, רעייתו הייתה צריכה אותו בדחיפות. לא הייתה לה ברירה ודפקה על דלת חדרו,  אך לא פתח. כיוון שהבינה כי נרדם או משהו כזה, דפקה חזק יותר, אך גם אז לא הייתה תגובה. דפקה עוד יותר חזק, ומשלא נענתה – נכנסה לפחד: "מי יודע מה קורה, הוא נעול ואין תגובה".  הזעיקה לשם מיד את אביה – חמיו, שהרגיע אותה, ואמר שאין לה מה לדאוג. החל לדפוק גם הוא על הדלת, אך אין קול ואין עונה, גם הוא כבר החל להיבהל.  מהחלון לא יכלו להיכנס, ולכן ניסו לדפוק עם פטיש מעץ ופטיש מברזל. כשגם זה לא הועיל– לא הייתה עצה אחרת וקראו לפורץ.

     רבי וועלוול איידלמאן הסביר לי: שלא תהיה לך טעות. הפורץ של אז לא היה כפורצים של היום שעושים איזה חכמה של סיבוב במנעול, ומקסימום שוברים משהו קטן בפנים ופותחים. לא ולא, הפורץ היה שובר את הדלת לחתיכות, ורק כאשר לא הייתה ברירה מחמת סכנת נפשות, היו מזמינים פורץ.  כמובן, יחד עם הפורץ התכוננו לעזרה ראשונה, כיוון שההשערה היתה או שהוא מת, או שהוא במצב שאפשר עוד להצילו. הפורצים החלו במלאכתם, הכו וניסרו את העץ, ותוך זמן קצר נפער חור גדול בדלת העבה. כאשר הייתה אפשרות להיכנס פנימה, מיד נכנסו אנשי ההצלה ואחריהם – חמיו, אשתו, ועוד, כשגם אביו של רבי וועלוול איידלמאן ביניהם.  והנה לתדהמת כולם, רבי משה זצ"ל יושב בשלווה ליד השולחן ולומד ! כאשר התמלא החדר באנשים, הגביה את ראשו, הביט סביבו כלא מאמין ושאל: "איך נכנסתם הלא הדלת הייתה נעולה ?!". לא יאמן כי יסופר, אבל זו עובדה. כך שמעתי מעד ראיה. אני פוחד לספר תמיד את הסיפור כי לא יאמינו, אבל זה מעשה שהיה, ולכך התכוון רבי גדליה נדל שאמר: המעשה אמת כי כך הוא היה. כאשר הוא נכנס ללמוד סוגיא – כמו יצא מהעולם.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ב אייר ה'תשע"ז

 אל תרמה את עמיתך ביראת ה׳ שבך. כדי לזכות באמונו אל תשכנע אותו שאתה מקיים את ״ויראת מאלוקיך״; שאתה ירא שמים. (רבי ברוך ממז'יבוז')

     את כספך לא תיתן לו בנשך ובמרבית לא תיתן אכלך. יש אנשים שטוענים שהם צריכים ללוות בריבית כי יש להם הרבה הוצאות לכלכלה ואין להם ברירה, אומרים להם ובמרבית לא תיתן אכלך, שעדיף שתחיה חיי צניעות ולא תרבה באכילה ובאכילת מותרות ולא תצטרך להלוות בריבית, ובמרבית הכוונה למותרות ולריבוי, לא תיתן אכלך, שהאוכלים הרבה וחיים חיי מותרות גורמים לעצמם ללוות בריבית.

     המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו, אבל כדי להשלים מנין מותר לשחרר כמו שמוצאים אצל ר' אליעזר. ומרומז בר"ת "לעלם בהם" תעבודו, ל'שחרר ע'בד ל'השלים מ'נין ב'בית ה'כנסת מ'ותר.

   ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו" )כו, כט - (האמרי חיים זי''ע, היה מפרש, הרי בניך יהיו חסידיש'ע קינדער, וירוצו - באמצע סעודת שבת - מהר לטיש, של הרבי.

והבשר שלהם יישאר, ואתה תצטרך לאכול את זה.

וזה הפירוש- ואכלתם בשר בניכם... (נשלח ע''י הרב ח.כץ)

זיכרון מהלך: אנחנו הדור שגדל על ברכי ניצולי השואה כל סיפור קשה על ילד מתורגם אצלי למחשבות של "איך אני הייתי מגיבה", ילד בן 12 שהתמודד עם מציאות בלתי אפשרית והתנהג כמו אדם בן 40 – מיד עובר אצלי לדמיון של "אין מצב, תראי את הילד שלך בן 12..." • אמנם לא היינו ילדיהם, אבל הזיכרונות שלהם ממה שהיה "שם" אלו תבנית נוף מולדתנו • שיפי חריטן בטור געגועים וזיכרון שיפי חריטן

בגיל תשע סיימתי לקרוא את כל ספרי השואה שהתאימו לגיל נעורים ועברתי לספרי מבוגרים. קראתי כל מילה בכל שעה של יממה וללא הבדלי תאריכים. כל יום אצלי היה סוג של יום שואה. כל יום שפגשתי את סבתא שכעסה אם ביקשנו חיי צניעות ולא תרבה באכילה ובאכילת מותרות או לא סיימנו את המרק מהצלחת. היה לה קטע כל כך אדוק עם המרק שהיא הייתה ממש משדלת אותנו לסיים מהצלחת. "מי שמסיים ראשון מהצלחת הוא מלך" – הייתה מכריזה באידיש בעלת מבטא פולני עסיסי, ואנחנו לקחנו עוד לגימה קטנה. לחם טרי לא בא אל פיה בכל שנות היכרותי אתה. לא יכולה הייתה לסבול את טעמו. עד שנלקחה אל מחנות ההשמדה – עבדה השכם והערב במאפיה המשפחתית אותה החזיק אחיה הבכור, בקראקוב. לחמניות טריות בוקר וצהריים... אך לשארית חייה אכלה רק לחם שעברו עליו לפחות שתי יממות בחוץ. אצלנו לא הקפיאו לחם כדי שישמור על טריות. אצלנו שמו אותו במגירה גדולה של לחם, ולא זרקו אפילו פירור. ילד שהעז להתלונן על "לחם קשה" – היה זוכה למבט קשה. "זה הכי טעים", סבתא הייתה משדלת ומורחת על קצוות קשים לחם, מעט מרגרינה וטובלת בשוקולד שגירדה בפומפייה דקה. מה היא לא עשתה כדי שנאכל לחם יבש ונסיים את המרק. כילדה, לפעמים מצאתי את עצמי כועסת עליה. מתחמקת, לא רוצה לדבר אתה אפילו. כל פעם שלא ראתה – דחפתי אוכל לפי. עד היום יש לי קטע עם אוכל – אבל זה ממש לא העניין. כי מהן הבעיות שלי לעומת האוכל שלה מעולם לא היה, וגם כשהיה לה קצת יותר מקליפה – הייתה שומרת עבור נשים חולות במחנה? נכון, אני דור שלישי, אבל אני שייכת לדור שהניצולים חיו אתנו ממש. לא היו לנו משפחות גדולות, לא היו דודים מפוזרים בארץ. היו את אלו שניצלו עם סבא וסבתא והיו כעין דודים... הצורה שבה חיו הורינו, דור שני, תפסה גם אותנו לעשורים הראשונים של חיינו שהשפיעו עלינו מאוד. כדי להבין ולנסות לחוות את מה שסבתא מעולם לא סיפרה – ברחתי אל עולם הספר. כאמור, בלעתי כמויות ספרים עד שהתחלתי להתגנב בספריה לאזור הספרים למבוגרים בלבד והייתי יושבת שם בפינה, קוראת, בוכה, ולא מפסיקה לדמיין... בשלב מסוים הפסקתי. לא ספרי שואה ולא סרטי שואה. אני חושבת שזה קרה אחרי שהפכתי להיות אימא. פתאום הדמיונות שלי הפכו להרבה יותר משמעותיים ומאיימים. כל סיפור קשה על ילד הפך אצלי למחשבות של "איך אני הייתי מגיבה", ואיך חס ושלום המשפחות שלנו היו מסתדרות. פתאום לקרוא על זוג הורים צעירים בני 25 שניסו לברוח עם שלושת ילדיהם הקטנים ומצאו עצמם מתים באופן מזוויע, הפכו להיות מדי מציאותיים כמו איך אנחנו היינו מתמודדים. ילד בן 12 שהתמודד עם מציאות בלתי אפשרית והתנהג כמו אדם בן 40 – מיד עובר אצלי לדמיון של "אין מצב, תראי את הילד שלך בן 12..." כי זה החותם שהשאירה בנו השואה. הדור הזה הולך ונכחד – ואנחנו, אנחנו פה גדלים עם טראומות שנחקקו בלבנו – מהווים זיכרון חי ומהלך למה שהם חוו שם ולעולם לא נבין בע"ה. וככל שעוברות השנים ואני מתרחקת מהמילה הכתובה ומהסרטים שהיו מנת חלקי בעבר, אני נזכרת במשפט הקשה של סבתא, כשמישהו סובב פניו מהמסך ולא היה מסוגל לראות את הזוועות המשודרות ביום השואה: "אני עברתי את זה! אתם לא מסוגלים רק לראות את זה?" ואז מתגנבות אלי נקיפות מצפון: "איך התרחקת ככה, זה לא בסדר"... ומנסה לחשוב מה עובר לסבתא בראש כשהיא רואה אותי היום לעומת הילדה שהייתי, הילדה שחייתה שואה. ואני נזכרת שהיא בכלל בגן עדן, יושבת שמחה עם המשפחה ממנה הופרדה בכח, באכזריות, בלי תקווה, בלי חיוך. איך חזרה להתאחד עם אבא – ששנייה קודם עוד תמכה בו בהליכתם המשותפת ברחוב, ושניה לאחר מכן שכב מוטל לפניה ללא רוח חיים – כשהיורה הנאצי ימ"ש לא ממצמץ בעיניו לעברה. איך הבינה רק מאוחר יותר שמבין משפחתה הענפה – רק היא שרדה, ומצאה לאחר מכן את אחיה, זה מהמאפיה. זאת המשפחה על הוריה, אחיה ואחיותיה, אחייניה, דודיה וכולם - שבמשך עשרות שנים התגעגעה אליהם, שמגיל 14 ועד 85 – נשרפה יום יום במחשבות, בדמעות בלתי נראות, בכאב, במוות פרטי שלא היה מי שיבין. בטח לא שתי הבנות שנולדו לה פה בישראל, מבלי לדמיין איזו שואה עברה אמן לפני שילדה אותן. דור שלם חדש היא גידלה פה, סבתא, מבלי שנצליח להבין את השואה שלה. אז נכון, סבתא. אני לא קוראת היום ספרים, ולא צופה בסרטים, אבל אני זיכרון חי ומהלך. כשהילדים שלי לא מסיימים את המרק מהצלחת, אני שותקת - אבל נזכרת בך. כשהילדים שלי אומרים "אימא אין לי מה לאכול", אני לא שולחת לעברם מבט מצמית, אם כי לא יכולה שלא לעשות חישוב כמה אנשים במחנות ההשמדה היו נהנים מהארוחה שהם השאירו בצלחת. אולי אני לא מעבירה להם את החוויות שלי כילדה, אבל בעצם זה מה שרצית - שנמשיך הלאה, לא? וזה לא מעיד על כך שהתרחקתי, סבתא. את, עם סבא, וגם אלו מצד אבי, חקוקים בלבי. וביום כמו היום, שהוא יום שנהגת לכבד בכל מאודך מדי שנה, אני כן קוראת קצת עדויות, גם על ילדים שהם בגיל של הילדים שלי, גם על נשים שהיו בגיל שלי, וגם מספרת לילדים שלי עלייך – על מי שהיית, אמיצה ונדירה בכל קנה מידה. אני כאן זיכרון מהלך, עם הכוח הבלתי מובן שירשתי ממך כדי לחיות פה בעולם. אז את בוודאי לא כועסת עלי היום, שאני לא צופה בתמונות על המסך – שהיו בעצם חייך, אבל אני מרגישה את התמונות האלו בבטן, בלב, בנשמה, וממשיכה לחיות איתם כך, ולבנות עולם חדש, בדיוק כמו שאת בעצמך עשית, וכך הייתי רוצה. אוהבת אותך סבתא, מתגעגעת המון. לעולם לא אפסיק לחשוב ולדמיין – עד שיסתיים החלום עם משיח שכבר יפגיש אותנו שוב, ואולי תכירי לי את אלו שמעולם לא דיברת עליהם, העולם שלך שלא הכרתי – רק דמיינתי. החוויה היהודית http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ט"ז אייר ה'תשע"ז

אלא עיקר העבודה שחפץ בה הקב"ה הוא שנהיה "אנשי" קודש – מענטשליך הייליג – יכול האדם להיות קדוש, אבל קודם צריך להיות בן אדם... וכמו שאומרים: "לעולם יהא אדם" – קודם תהיה "בן אדם", ואח"כ "ירא שמים"...

      בטשו"ע ריש סי' תכח, אמרו בזה הלשון "לעולם ביום שיהיה פורים יהיה ל"ג לעומר, וסימן פל"ג".

     בשום מצווה אחרת לא נאמר "עם ה' אלוקיך". שכן במידת התמימות קל מאוד להונות את הבריות; קל מאוד להיראות תמים. לפיכך הזהירה התורה: "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" – שהתמימות תהיה לפני ה', הבוחן כליות ולב. (רבי בונם מפשיסחה)

     בשום מקום התורה לא כתבה לשון הרחקה, חוץ מאשר באיסור שקר. 'מדבר שקר תרחק'. ללמדנו כי בשקר אין לחפש היתרים.

     בשום פנים לא הייתי רוצה לעבוד א-לוקים כזה, שדרכיו יהיו מובנים על פי שכל של כל טיפה סרוחה. (רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל)

     בשכר מה זכה יהושע בן נון להנהיג את ישראל?  אומר הגרי"ש אלישיב שליט"א, שיהושע זכה לקבל את הנשיאות מפני דאגתו לרבים, שהרי חז"ל אומרים:  "כאשר משה רבנו ביקש שירשו בניו כבודו אמר לו ד' "בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה, יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים…" כלומר, ודאי שהיו בני משה רבנו גדולים בתורה, שאם לא כן לא היה מבקש בשבילם את הנשיאות, אלא שעסקו בתורה לעצמם ולא עם הבאים ושבים, ורק יהושע העמיד ספסלים וכו' – וכעין מה שאמרו חז"ל  גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה, שקבלת פני שכינה היא רק לעצמו, ואילו הכנסת אורחים היא גם לאחרים.

    גדולתו ועליונותו של הכוהן הגדול, של המנהיג בישראל, צריכה להיות בעיקר "משל אחיו" — גדולה יהודית, גדולה בתורה וביהדות, ולא בתורות זרות. )עיטורי תורה(

     הכוהן הגדול צריך להיות ״מאחיו״, אח ורע לכל אחד ואחד; שירגיש בצרת העם ושמחתו, כמו שאדם משתתף ביגונו ושמחתו של אחיו. )החוזה מלובלין(

 לבכות ... )פנינים(

     אל הגה"ק החריף רבי משולם איגרא זי"ע באו לדין תורה, שני בעלי בתים מאחת העיירות. העניין היה קשה ומסובך ביותר, והוא נאלץ לדחות את פסיקת הדין ליום המחרת.  לבעלי הדין אצה הדרך ולא יכלו לשהות עוד בטיסמניץ שם כיהן הגאון הנ"ל כרבה של העיירה. אמרו אחד לשני: הרי יש לנו רב עיירתנו, נלך אליו ויפסוק לנו הדין. וכך עשו.
     רבם היה ת"ח אבל לא התמצא כל כך בדבר תורה מסובך כזה, וביקש מהם להמתין מעט. נכנס לחדר שני לבדו, ואחר זמן מועט יצא ופסק להם הדין, כך וכך. הפסק נראה בעיניהם, השביע את רצונם ובאו על סיפוקם.  כעבור זמן מסוים, כשהזדמן להם שוב להיות בטיסמניץ, אמרו זה לזה: הבה ונכנס אל הרב מטיסמניץ, אשר בשעתו אמר לנו שיכול לפסוק את הדין רק למחרת, ונראה איך הוא פסק את דיננו... נכנסו אל רבי משולם לשמוע את פסק דינו. השמיעו דברי התנצלות על שלא באו לשמוע את פסק הדין למחרת. אמר להם רבי משולם כך וכך פסקתי.  בעלי הדין התפלאו לשמוע, כי פסיקתו של רבי משולם דומה ממש לפסק שפסק הרב שלהם...  בשמעם זאת, הביטו זה אל זה בקורטוב של תמיהה. הבין רבי משולם שדברים בגו ושאלם: מה לכם תמהים?  לא יכלו להתאפק וסיפרו לו את כל המעשה כפי שהיה אמת לאמיתה, וכי גם הרב שלהם פסק כך, לאחר שהות של מחצית השעה בלבד!  

     כששמע רבי משולם, כי רב פלוני באחת העיירות הקטנות ידע להשיב במשך זמן קצר על עניין כה קשה, אמר בלבו: הלא זה גאון נפלא בדורנו וצריך להכירו ולדעת ממנו... לא היסס רבי משולם , ומיד נסע אל אותו רב.  בבואו לביתו התעטף ונכנס בחרדה ועמד לפניו בהכנעה רבה,  כתלמיד בפני רבו, ושאל אותו: כיצד ידע כבוד הרב? לפתור כמעט ללא שהיות, עניין כה מסובך, שאני בעצמי נאלצתי לדחות את בעלי הדין עד ליום המחרת ? השיב לו הרב: האמת לא אכחד אמנם לא ידעתי כלל מה להשיב בעניין, ונעשה לי קשה על הלב. בצר לי נכנסתי לחדר השני,  התייפחתי בבכי וביקשתי רחמים, ואמרתי לפני השי"ת, הלא אני רב העיירה ו הבעלי בתים לא יודעים להבחין בין דבר קשה לקל,  ואם לא אדע להשיב להם תשובה, הרי זה יגרום חילול ה', ח"ו.  כנראה נתקבלה תפילתי, כי כאשר ניגשתי לארון הספרים מיד מצאתי ספר ישן שבו מבואר היטב כל העניין הזה, וכך פסקתי!...    

     מששמע זאת רבי משולם איגרא, פנה מיד אל דלת היציאה ואמר לרב בזה הלשון: "לבכות? - לבכות גם אני יודע, אבל על התורה צריך לעמול,  ולהתייגע ולהשתוקק השתוקקות עצומה לכוון אל האמת". והלך לו.

 החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ה' שבט ה'תשע"ז

 אדם עושה דברים על-פי אותו הכיוון שהמחשבה נמצאת, וכמאמר הבעל שם טוב "מקום מחשבתו של אדם, שם הוא נמצא".

      בענידת התפילין כראוי הופכים היהודי והתפילין להיות כמין ישות אחת ששם שמים נקרא עליה ועל ידי כך יכול הוא להטיל יראה על אויבי ה', וכשם שמהדרים במצות תפילין שייכתבו בידי סופר ירא שמים ומומחה, לא פחות מכך צריכים להדר במחויבות שלא להסיח דעת מהתפילין, ולא לנהוג בהם קלות ראש.

     הגאון ר' יהודה צדקה זצ"ל פנה פעם אל אחד מתלמידיו ואמר לו: הלכתי בבוקר אל הבנק בכוונה למשוך סכום כסף להוצאותיי. בטוח הייתי שיש לי בחשבוני סכום נכבד, אך מאוד הופתעתי כשהודיעני הפקיד שאין לי בחשבוני אפילו אגורה אחת. וכמה מוסר השכל יש ללמוד מזה, אדם מתהלך שליו ורענן בעוה"ז סמוך ובטוח שיש בקרבו יראת שמים ומובטח לו שהוא בן העולם הבא, וכשיגיע לעולם האמת יתברר שחשבונו ריק מכל וכל. על כן אל יתהלך האדם שליו ורענן אלא יחוש שחייב הוא בדין וכל מעשה יכול להכריע את הכף , וכמאמר חז"ל:" אל תאמין בעצמך עד יום מותך".

    הרבי מאפטא, ''האוהב ישראל'' הגדול זצ''ל, היה מספר על רבי אליעזר (אביו של הבעל שם טוב) שהיה מכניס אורחים מכל הסוגים ולא היה מבחין בין צדיק לרשע, אמר שיש רמז לכך מפסוק בתורה. שהנה הכתוב אומר: ''קדש לי כל בכור פטר רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא''. וכך הוא ביאר את הפסוק: ''קדש לי'' – אם אדם מישראל רוצה באמת להתקדש לפני השם יתברך, עליו להיות ענוותן ושפל ברך, ולדעת כי ''כל בכור'' – כל אחד מישראל הוא גדול ממנו וצדיק ממנו, ולא ילך לחפש חטאים במעשי אחרים. ''פטר כל'' – פתח כל דבר וראשיתו, יסודו ועיקרו הוא ''רחם בבני ישראל'' – לרחם על כל איש ישראל יהיה מי שיהיה. ואולם ''באדם ובבהמה'' – להבדיל בין יהודי ויהודי, לומר שפלוני יש לו צורת אדם, ואלמוני נמשל כבהמה, ''לי הוא'' – זה שייך רק לי – ה', שאני יודע מעשי בני אדם ומחשבותיהם. אבל בשר ודם אסור לו להבדיל בין איש לרעהו, ועליו לרחם על כל בני ישראל, ולאהוב אותם במידה שווה ובלי הבדל כל שהוא...

"וישמע ה' את קלנו" [כו, ז]. (עלינו לשבח).

     פעמים רבות נכנסתי עם יהודים חולים אל מרן גאון ישראל ה 'קהילות יעקב' זצ"ל, ואחרי שבירך אותם בחום- ליבו, היה נוהג לומר: 'אל תמתינו שמישהו אחר יתפלל בעדכם. תתפללו בעצמכם על עצמכם, ודעו שהתפילה תמיד עוזרת. כל תפילה. אין דבר כזה שתפילה חוזרת ריקם! לא קיים דבר כזה במציאות!

     פעם ניגש אליי חולה ואמר לי שגם הוא שמע את הדברים יוצאים מפיו של הסטייפלער, 'אבל מה אעשה, שמזה תקופה ארוכה אני מתפלל ומתפלל אל הקב"ה בכוונה גדולה, ושום דבר לא זז'!--- שאלתו כמובן, אינה שאלה, ומן הדין היה לחזור בפניו שוב ושוב על דבריו של הסטייפלער, ולחזקו בעניין זה, כדי שיאמין שאכן כך הם פני הדברים, ששום תפילה אינה חוזרת ריקם, וכל מילה וכל הגה שאדם מוציא מפיו בעת התפילה, משפרים את מצבו בזה ובבא.  אבל כיוון שהיהודי היה שבור ורצוץ, ונזקק לעידוד, החלטתי לסבר את אוזניו בסיפור ששמעתי באותה תקופה.

     בין שתי מלחמות העולם, נסע אחד משליטיה של צרפת לביקור ברוסיה, בליווי פמליה גדולה של שרים ויועצים.  בבואם לרוסיה, הוגשה לפניהם ארוחת צהריים דשנה בביתו של השליט המארח.  בין יתר המאכלים שהונחו על השולחן, היה גם ה 'קישקע', והמאכל הזה התחבב במיוחד על השליט הצרפתי, עד כדי כך שלא התבייש ללקק את אצבעותיו בעת האוכל, ואף לבקש עוד...  בעיצומה של הסעודה הוא קרא לשר הטבחים שלו וציוה עליו שייגש לעמיתו, שר הטבחים הרוסי, וייקח ממנו את ה 'מרשם' להכנת הקישקע, 'וכשנחזור לצרפת, תעשה לי את האוכל הטעים הזה מדי יום ביומו' . השר הצרפתי עשה את שנצטווה, וכשהגיע חזרה לארמון בפריס הכין גם הוא את הקישקע, והגישו לפני השליט,  שעשה 'הכנות רבות' לפני שישב לאכול, ביודעו שעכשיו הוא הולך לטעום את אחד המטעמים שהתחבב עליו ביותר בעת האחרונה...

     שר הטבחים עומד לצידו, ממתין למחמאות שתצאנה מפי ה 'בוס', שאולי יחליט אף על העלאה במשכורת עקב המאכל הטעים שהוכן לו.  והנה, רק קירב השליט את התבשיל לפיו, וכמעט שהקיא מחמת הריח המסריח שנידף ממנו... הוא ניסה, לשווא,  לשמור על קור- רוחו, וכילה את זעמו בשר הטבחים, תוך שהוא צועק עליו בכעס נורא: ' מה קרה לך? הרי שטעמתי ממאכל זה ברוסיה, הרגשתי בו טעם גן עדן, ולא היה מאכל יותר טוב ממנו, ומה אירע עתה שאינני יכול אפילו לקרב את המאכל לפי מחמת הריח! הלא מן הדין אני צריך לפטר אותך באופן מיידי!'  נבהל שר הטבחים לנפשו ולפרנסתו, ולא ידע מה להשיב לאדונו. 'עשיתי ככל שציוויתני, ולקחתי מעמיתי הרוסי את המרשם המדויק, רשמתי כל מילה ומילה, ולא החסרתי ולא פריט אחד מכל מה שהיה כתוב שם'.  אבל השליט הצרפתי לא נרגע, 'העצה היחידה שיכולתי לתת לך לפני שאפטר אותך ממשרתך, היא, שתחזור לרוסיה, ותספר לשר הטבחים מה קרה, ותשאל אותו על מה ולמה הסריחו כל הקישקע'. בלית ברירה חזר השר בבושת פנים לרוסיה, וכאשר שמע עמיתו את שאירע, שאל אותו שאלה אחת: 'האם שטפת את הקישקע לפני הבישול'? הביט הצרפתי בתמיהה על עמיתו הרוסי, והשיב בשלילה. 'וכי היכן היה כתוב במרשם שצריך לשטוף את הקישקע' ?!--- 'סכל שכמותך', הגיב הרוסי בגיחוך. 'יש דברים שלא כותבים במרשם... כל אחד צריך להבין לבד שאי אפשר להכניס לסיר הבישול סוג כזה של מאכל כמו קישקע בלי לשטוף אותו לפני כן... ואתה עוד מתפלא מדוע הסריח המאכל שעשית!?.  

     החולה הקשיב לסיפור בשום- שכל, אבל עדיין לא הבין מה ברצוני לומר לו. ואז נטלתי את ידיו בחביבות והסברתי שהלקח שאפשר להוציא מכאן הוא, שכשם שלפעמים אפשר להעתיק את המרשם הכי-טוב והכי טעים, אבל אם לא שוטפים לפני כן את המאכל, לא ייצא מכך מאומה, כך המסקנה גם לגביך בעניין התפילה.  כפי ששמעת מפי הסטייפלער אין לך מרשם בדוק ומנוסה יותר להצלחת האדם ולרפואתו מאשר התפילה. ברם,  כאשר הינך בא וטוען שהתפילה לא פועלת אצלך מאומה, אתה צריך לבדוק האם שטפת את הפה שלך לפני התפילה מכל הדיבורים האסורים, לשון הרע ושקרים, רכילות וחנופה!  כי אם לא שטפת, הכיצד תועיל התפילה? בוודאי. כל תפילה פועלת משהו, וכל תפילה יכולה היא שתעלה לשמי-שמים ותמליץ לפני כסא הכבוד בעבור המתפלל; בתנאי אחד, שהפה, דרכו יוצאת התפילה, יהיה נקי ומטוהר מכל רבב .

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ח כסלו ה'תשע"ז

     הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו " )מא, לח(  - פרעה חשב כי ירא שמים ואיש א-לוקים מוכרח להיות אדם בטלן שאינו בקי בהוויות העולם הזה ובוודאי שגם לבושו החיצוני רחוק מהידור. והנה רואה פרעה כי לפניו איש כיוסף שהיה מסלסל בשערו וכו '. ועם זאת היה יוסף איש חכם חרוץ ובקי גם בהלכות המדינה ! לכן התפלא פרעה ואמר "הנמצא כזה" ? יהודי פקח ומנומס היודע להופיע בכבוד לפני מלכים וכו' ובכל זאת "אשר רוח אלוקים בו"? (רש"ב מפסישחא(

     "ואת אחיכם הקטן תביאו אלי ויאמנו דבריכם" (מ"ב כ'). אמרו חז"ל (סנהדרין ק"י): קטן מאימתי בא לעולם הבא?... משעה שיענה אמן. רמז לכך נוכל ללמוד מהפסוק "ואת...הקטֹן תביאו אלי" – בזכות מה זוכה הקטן לעולם הבא, בזכות "ויאמנו דבריכם" – היינו שמלמדו אביו לענות אמן אחר כל ברכה ששומע. (ליקוטי בני שלשים מתוך עלון שלישיבת המתמידים"מאור שרגא" )  

   "ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חלם" (מ"א א'). בפסוק זה יש רמזי הלכה לחנוכה בר"ת: וכל ישראל הנרות ידליקו, מצוותה קודם צאת (הכוכבים), שמאל נר תדליק ימין מזוזה, יש מחלוקת יש מוסיפים ויש פוחתים, ראשון עיקר הלכה,ח' לילות מדליקים.                                           (ספה"ק, מתוך עלון של ישיבת המתמידים "מאור שרגא")    

      "והנה מן היאור עולות שבע פרות" וכו', (מ"א ב'). חנוכה חל תמיד בשבוע בו קוראים פר' "מקץ", ויש אכן קשר בין נס חנוכה לבין חלומות פרעה. בחלום מסופר - שהפרות הדקות והחלשות הצליחו לאכל את הפרות הבריאות והחזקות, וכן השיבולים הדקות בלעו את השיבולים הבריאות והמלאות, ובמקביל כך קרה גם לחשמונאים נגד היונים שנפלו "גיבורים ביד חלשים".   (ספה"ק, מתוך עלון שלישיבת המתמידים"מאור שרגא")  

 ועל הניסים ועל הפורקן..

"      סיפר הרב משה שרר:  הייתי ילד כבן חמש כאשר חליתי במחלה לא ידועה.  באמריקה של אותם ימים אם הייתה לך עבודה והרווחת את לחמך היית חי ואם לא הייתה לך עבודה לא היית מעניין אף אחד. אימא עבדה בכל שעה אפשרית וכמעט לא ראיתי אותה בימי חול.

     אני חליתי ואימא הלכה לרופא. הדוקטור בדק אותי ואחר הניד ראשו בצער: "אין לנו תרופה בשביל הילד, זאת מחלה חשוכת מרפא" . אימא עזבה אותו בלי לאמור שלום והלכה לרופא אחר. גם הוא לא נתן תקווה. אימא שלי לא התייאשה ופנתה לרופא שלישי.  הוא בדק אותי ביסודיות ואחר אמר: "חסד עשו איתך הרופאים הקודמים שלא סיפרו לך שיש תרופה למחלת בנך, כי התרופה כל כך יקרה שאין סיכוי שתוכלי לקנות אותה. חבל, כי את תהיי מתוסכלת שיש דרך להציל את בנך אבל מחוסר אמצעים את לא יכולה לעשות למענו כלום" . אימא הביטה לו בעיניים וביקשה את המרשם לאותה תרופה.  עם המרשם היא יצאה לחפש בית מרקחת. לראשון היא אפילו לא נכנסה, אבל בבית המרקחת השני היה תלוי מבחוץ פתק קטן 'דרושה עובדת '. אמי נכנסה והגישה לרוקח את המרשם: "כמה עולה התרופה הזו?" הוא נקב במחיר.  אימא שלי שאלה שוב: "וכמה אתה משלם לעובדת?" משענה לה הרוקח פנתה אמי לצד וחישבה. אחר כמה רגעים חזרה אליו ואמרה "אני צריכה את התרופה הזו, האם תסכים להעסיק אותי אצלך שלוש שנים תמורתה?"  האיש נדהם לרגע ואימא שלי הסבירה לו בקצרה. הוא הסכים וערך אתה חוזה שבו היא מתחייבת לעבוד אצלו שלוש שנים.  בלי לחשוב מנין נתפרנס בשלוש השנים הבאות יוצאת האישה עם בקבוקון קטן בידה.

     השעה הייתה כבר מאוחרת, הרחובות חשוכים וריקים ורק אישה יהודיה ממהרת הביתה להציל את בנה. בדרך, באחת הסמטאות מתנפל עליה כושי גדול מימדים: "הביאי לי את כל הכסף שבידך". - "אין לי כסף". - " אז תכשיטים, טבעות, מה שיש" . אימא שלי עושה טעות ומראה לו את ידיה, ריקות מטבעות וצמידים אבל.. יש לה בקבוק קטן ביד. התוקף בטוח שזה בקבוק אלכוהול וחוטף לה את הבקבוק מהיד. היא מנסה להילחם בו אבל תוך רגע הוא פותח ושותה את הכול.  היא קופאת לרגע, מזועזעת, אבל מיד אחר כך מתעשתת,  מסתובבת ופונה חזרה לבית המרקחת. הרוקח עדיין נמצא שם,  היא ניגשת בלי להוציא מילה, נוטלת את ההסכם שעליו חתמה,  מוחקת את המילים 'שלוש שנים' וכותבת במקומם 'שש שנים'. מספרת לו את שקרה ואומרת: "תביא לי עוד בקבוק ". הוא ניגש לחדר התרופות וכעבור דקה חוזר חיוור. בידיו שני בקבוקים גדולים, זהים, האחד סגור לגמרי ובתוכו התרופה שהיא צריכה, השני פתוח, מלא עד חציו ועליו רשום "זהירות רעל ". שניהם ממהרים למקום ההתרחשות ומוצאים את הכושי שרוע על הרצפה, מת.  הרוקח פונה אליה ומתחנן: "תיכף המשטרה תחקור ממה הוא מת ויגלו שהוא הורעל. אני מבקש ממך לא לפרסם את הטעות שלי, ישללו לי את הרישיון ואולי גם אגיע לכלא. קחי את התרופה בחינם רק אל תדווחי עלי"...

. "שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה" 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/