אמרי שפר ד' חשון ה'תשע"ח

  אצל הגר כתוב שאמר לה המלאך שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה. מה בא הכתוב להוסיף "תחת ידיה", והרי די במה שכתוב שובי אל גברתך והתעני, רק הכוונה שאמר לה המלאך אם נגזר לאדם סבל לא יעזור שום דבר ואיפה שרק יברח יקבל אותם, זה שאמר המלאך להגר שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה, כדאי ויותר טוב לך שתסבלי תחת ידיה של שרה ממה שתסבלי במקום אחר.    

     בחזרתו פרע הקפותיו, כשלומד אדם פעם ראשונה יש לו קושיות ולא מבין, וכשחוזר נתברר לו יותר, זה שמרמז בחזרותיו כשחוזר עוד הפעם פורע הקפותיו מתורץ לו הקושיות.

      ה' הגביה את אברהם למעלה מהכוכבים, (רש''י) רמז לו כמו שאתה למעלה מדרך הטבע שאתה תוליד בנים לעת זקנה,  כך יהיו זרעך חיים שלא כדרך הטבע, כפי שאנו רואים היום.

     חיים ויטאל זצ''ל תלמידו הגדול של האר''י הקדוש כותב כי מידותיו של האדם נמדדות כפי יחסו של אשתו. אדם שעוסק בצרכי ציבור ובביתו נוהג בכעס ובהקפדה איננו איש חסד. אדם נמדד כאיש חסד קודם כל ביחס שלו אל אשתו ובני ביתו. החסד מתחיל בבית.

המגיד דורש לאוזניים אטומות  (להגיד(

     המגיד מקולמאיי רבי הלל זצ"ל, נסע ברכבת וראה חייל יהודי שמוציא מתיקו כריך (סנדויץ) ומתחיל לנגוס ובתוכו בשר לבן רח"ל )על פניו הכיר כי הוא יהודי), המגיד ניגש ושאל: "מה אתה אוכל?". " כן, כן, אני אוכל מה שאתה רואה...". " אתה יהודי?". " כן, נכון". "יהודי אוכל דבר אחר?!" תמה. "כן".  המגיד החל לומר לו מוסר, לדרוש דרשה, הסביר לו מה זה עבירה בכלל ? ומה חומרתן של מאכלות אסורות. דיבר ודיבר. דרשה ארוכה. ובעודו דורש החייל לועס ולועס... המגיד המשיך בדבריו כיד ה' הטובה עליו שפך את ליבו. ההוא סיים סנדוויץ אחד והוציא כריך שני, והמגיד המשיך לדבר על ליבו...  לפתע החייל הפסיק מלעיסתו ושאל: "תגיד לי אתה שפוי?". " למה לא?!". "אתה רואה כי אני אוכל וממשיך ואיני שת ליבי לכל המוסר שאתה אומר מה אתה ממשיך לדבר, וכי אינך מבין שדבריך לא יועיל מאומה, מדוע אתה ממשיך?!". " אני אדבר ואמשיך. ואם אתה שואל מה התועלת, רצוני לומר לך משהו . אתה עכשיו חייל צעיר עם כל ה כוח והעוצמה, אתה חושב כי כל העולם שלך אך לא תמיד אדם נשאר הגיבור הכי גדול, מגיעים זמנים שלא הולך כל כך טוב, כל בן אדם יש לו זמנים שונים, ובפרט לעת הזקנה הכוחות אוזלים ויכול להיות כי אז ה כוחי ועוצם ידי ירד קצת, הדיבורים של עכשיו יעלו בזיכרון, כי הנה ישב על ידי יהודי ונדנד לי: מה זו מצווה, מהי עבירה, ואז יועיל לך משהו. ואפילו אם כל החיים ממש יהודי חי לו כפורק עול אבל בשעת מיתה שכבר וי וי, אולי תיזכר משהו ויעלה בליבך הרהור תשובה, גם כדאי לי!...".  כללו של דבר, אדם לא יכול לדעת כלל, מה יועילו הפעולות שלו, ולהיכן יגיעו מעשיו. על קרח ודתן ואבירם לא השפיע, אבל השפיע על אחרים להצילם מדינה של גיהינום, ויש בכך הרבה עובדות מידי דור ודור. נמצינו עוד מחז"ל כי מעשה טוב שלהם, כבישת היצר, ממשיך ועושה בשבילם הלאה שאח"כ יצליחו להרהר בתשובה.

     לפני תקיעת שופר אנו אומרים בהתעוררות "למנצח לבני קרח מזמור", מה אנחנו בדיוק אומרים? בפשטות מטרת האמירה היא "מלכויות!" אך יכול להיות שיש סיבה ורמז נוסף לעורר את הלבבות. בני קרח, אוי בני קרח!, מתי זכו לתשובה? רגע לפני האחרון!. אדם יכול לתפוס את עצמו גם ברגע האחרון. אומרים לך לפני תקיעות שופר, ברגע אחרון, תפוס את עצמך. ספרי חיים וספרי מתים פתוחים, תיזכר נא בבני קרח ותתפוס את הרגעים הללו להרהר בתשובה שלימה. וה' יעזרנו לשוב לפניו באמת

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ח אלול ה'תשע"ז

אחד בא אל החזון איש זי"ע והקשה קושיות על ההשגחה העליונה, בקשר עם השואה הנאצית שניתכה על בית ישראל באירופה. העיר לו החזון איש: מי שאינו מבין במלאכת התפירה, ורואה את החייט כשהוא גוזר וקורע את האריג, חושב כי אותו חייט משחית את הבד – ולאמתו של דבר אינו אלא מכין בגד חדש...

     בראש השנה אומרים 'שנהיה לראש ולא לזנב': 'לראש': ' לעָּשוֹת רצוֹן אֲבינו שֶבשָּמים'; 'זנב': 'זוֹ נֶפֶש בהמית'. שלא נתפתה אחר נפש הבהמית. זה נרמז בפסוק 'ומכה בהמָּה', דהיינו מי שמכה את הבהמיות שבו ע"י תשובה ומעשים טובים-  אזי ישלמנה, שהוא ישְּלימנה - הוא משלים בכך את עצמו. ולעומתו 'מכה אדם יומת': מי שמכה את הקדושה שבתוכו על ידי דברים אסורים וכדומה-יומת. לכן בכל מעשה, דיבור או מחשבה, נתבונן האם אנו מרחיקים את עצמנו מהקדושה או שמתקרבים לקדושה ולהשלמת נפשנו. וזה שאמר הפסוק (משלי י"א י"ז) ' גמל נפשוֹ איש חָּסֶד', שעיקר החֶסֶד שהאדם צריך לעשות זה עם נפשוֹ ולא רק עם גופו .

     יעקב חבל נחלתו".  הרב מקוברין שואל: מה עניין הדימוי של עם ישראל לחבל? מדוע נמשלו לחבל ? ומתרץ: כששוזרים חבל עבה מהרבה חוטים, גם אם יש ביניהם חוטים פגומים ? לא מבחינים בהם ולא שמים אליהם לב. אדרבה, ועוד הם מוסיפים חוזק לחבל. כך גם בעם ישראל, שבזמן שהם מלוכדים ושזורים יחד,  אזי אפילו הגרועים שבהם מביאים תועלת לעצמם ולכלל.

     יש לתת 'מקום' לילדים, לשתפם בהכנות ובעשייה. בבניית הסוכה וברכישת ד' מינים לא נשאל "טף למה באו?" כי השכר למביאיהם, ה 'נחת' השורשית, התועלת הרוחנית והחוויה הנצחית, גדולות מן ההפרעה המועטה. חודש תשרי הוא הזדמנות פז להעמיק את הקשר הנצחי, בבחינת הַנִּגלת לָנּו  ולְּבָנֵינּו עַד עוֹלָם לַעֲשוֹת אֶּת כָל דִּבְרֵי  הַתוֹרָה הַזֹאת.

העיוורת שראתה (דברים טובים – שופטים)

     עשרות סקרנים התגודדו סביב ביתה המפואר של גברת קיינס, שנחשבה לאחת מעשירות העיירה האמריקנית השקטה. השמועה אמרה כי הגברת קמה בבוקרו של יום בהיר ואיבדה את מאור עיניה. למרות גילה המתקדם שמרה גברת קיינס על מצב בריאות תקין, והמקרה המצער הפתיע את תושבי העיירה.

בעיירה מרוחקת התגורר ד"ר גאלן שהתפרסם בהצלחותיו בריפוי מחלות עיניים קשות, אך בנוסף נודע כרודף בצע ואוהב כסף. גברת קיינס הגיעה למרפאתו, והוא בדק אותה ואמר כי בכוחו לרפא אותה. 'אם תצליח להחזיר לי את מאור עיני כבראשונה ואוכל לראות את כל אשר מסביבי', הכריזה גברת קיינס, 'אשלם לך 10,000 דולר, אך אם הטיפול לא יצליח, לא אשלם לך כלל'.  דוקטור גאלן חייך חיוך זחוח, והנהן בראשו לאות שהעסקה מקובלת עליו. בשנים האחרונות הוא פיתח משחה מיוחדת שכאשר מורחים אותה על העיניים היא משפרת את מצבן בצורה פלאית ומיידית. גם אנשים שהיו במצבים קשים חזרו לראות כרגיל לאחר סדרת טיפולים, ובעייתה של גברת קיינס הייתה קלה לפתרון.

     בביקורו הראשון בביתה של הגברת, הסתחרר ראשו של הרופא משפע חפצי האמנות שגדשו את החדרים, והוא החליט לעכב מעט את ריפוייה כדי שיוכל לסחוב כמה חפצים. הוא מרח על עיניה של המטופלת העשירה משחת סרק, לאחר מכן הכניס למזוודתו פסלון קטן ועוד תמונה לא גדולה אך יקרה,  והסתלק באלגנטיות מן המקום. גם למחרת הוא הביא את המשחה המזויפת, והכניס לתיקו עוד כמה חפצים יקרים. לאחר שלושה ימים, כשהבין שהדבר יעורר חשד, הוא החל לטפל בה במשחה האמיתית, ותוך כמה שעות החל מצבה להשתפר.  לאחר שראייתה חזרה אליה כסדרה הופתעה גברת קיינס לגלות שכמה מחפצי האמנות היקרים ביותר שהיו בביתה נעלמו ללא עקבות, והבינה כי ידו של הרופא במעל מאחר והוא היחיד שיצא ונכנס בביתה בחופשיות רבה. כשהוא הגיע לגבות את המגיע לו כמסוכם, היא סירבה בתוקף לשלם את שכרו. 'כיצד את מעזה להפר את ההסכם בינינו ?' זעם הרופא. 'הלא הבטחת לי כי תשלמי לי 10,000 דולר לאחר שהטיפול יצליח? ' השיבה לו האישה : 'נכון, הבטחתי ואיני מתכחשת להבטחתי, אך אתה לא ריפאת אותי כלל. אני אינני רואה!' הרופא כעס מאד אך דבר לא הועיל לו, והוא נאלץ לתבוע אותה לבית המשפט כדי שיוציא צו המורה לגברת לשלם לו את שכרו. '

     מדוע אינך מוכנה לשלם לרופא את שכרו?' שאל השופט, 'הרי את רואה מצוין'. 'לא ולא, אדוני השופט!' אמרה גברת קיינס, 'עדיין ישנם דברים שאינני רואה!' הקהל פרץ בצחוק רם.  השופט ביקש ממנה שלא לזלזל בכבודו של בית המשפט והזהיר אותה כי היא נחקרת תחת שבועה ועליה לומר אך ורק את האמת. 'אדוני השופט, אני אומרת רק את האמת ותשפוט אתה אם אני צודקת... לפני הטיפול שטיפל בי הרופא, היו בביתי חפצי ערך רבים וכעת איני רואה אותם! ההסכם בינינו היה שכאשר הטיפול מצליח לחלוטין הרופא יקבל את שכרו, אך לדעתי אף שאני רואה את המתרחש סביבי, עדיין אין זה נחשב להצלחת הטיפול מכיוון שאת חפצי הערך היקרים שלי איני רואה עוד בביתי!' השופט החליט שעליו לבדוק את העניין ושלח צוות חוקרים מנוסה לבדוק את ביתה של הגברת, שעד מהרה עלו על טביעות אצבעותיו של הרופא החמדן...

     בפרשתנו מצווה אותנו התורה 'שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך ושפטו את העם משפט צדק', התורה עומדת על חשיבות הצורך בשופטים ראויים שיבינו דבר מתוך דבר , וירדו למצבו של כל אחד מבעלי הדין מתוך מטרה למיצוי הדין ולחקר האמת. לעיתים גם דברים שנראים לנו במבט מהצד כבלתי צודקים בעליל,  מתברר כי הינם אמיתיים ונכונים. וכיוון שכך רב הצורך בדיינים ושופטים בעלי שיעור קומה שיבינו את הדברים המסתתרים מאחורי הטענות של בעלי הדין וישפטו משפט נכון וצודק...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"א אב ה'תשע"ז

  באחד הימים פרצה בבית המדרש בראדום מריבה שנסבה אודות זהותו של החזן החדש שיבחר לבית הכנסת, לאחר פטירת החזן הקודם. חלק גדול מן הקהל צדד במעמד כלשהו שניחן בקול ערב במיוחד, וחציו השני של הקהל הקדוש העדיף לתמוך בחזן אחר שהיה ירא שמים מאד. לאחר שלא הצליחו להגיע לעמק השווה, החליטו לשאול את רבי נתן דוד משידלובצה. שמע הרבי את טענותיהם של אלו שביקשו חזן ירא שמים, ואחר את טענתם של האחרים, שביקשו את בעל הקול הערב, ואמרו כי באמצעות הקול הנאה שלו יצליח לעורר את הקהל להתפלל בכוונה גדולה יותר. הרהר מעט ופנה אל הקהל: אלו הייתי סבור שהקב"ה צריך את הרחמים שלכם, הייתי פוסק שיש צורך בחזן שיעורר את רחמיכם, אך כל זמן שאתם צריכים את רחמי הקב"ה, מוטב שהחזן יהיה ירא שמים ויצליח לעורר את רחמי הקב"ה עליכם...

     בשעה שרקד הרה״ק מרוז׳ין ריקוד של מצוה, נשמט האבנט מעליו ונפל ארצה. גחן הצדיק מאפטא,  הרים את האבנט וחגרו על מתניו של הרה״ק מרוז׳ין, שהיה צעיר ממנו לימים. הרגיש האי סבא קדישא בקהל שתמהו על כך בלבם, ואמר להם:  מה אתם תמהים? ״עשיתי גלילה לספר תורה״!...

    בשעת צרה אתה ב-'לחץ'. אם תוסיף את ה' לפני הלחץ ואת ה' אחרי הלחץ תקבל 'ה-צלח-ה'. (מתוק מדבש! עלון 104, הרב ברוך בוקרה שליט"א)

      החפץ-חיים זצ"ל היה אומר : מי שמאמין אין לו קושיות, ומי שאינו מאמין לא יועילו לו תירוצים...

'הטרמפ''

     בראשית סיפורו מבקש בעל המעשה לשבח בזאת את יושב מרומים, השם נפשו בחיים ולא נתן למוט רגלו – על "ניסיך שבכל יום עמנו". בנוסף לכך מבקש להעביר מסר ברור לנהגים ובעלי רכבים: "עשו חסד עם רכבכם, עיצרו וקחו עמכם 'טרמפים – כמובן רק הגונים ומוכרים – ויהי לכם זאת לסגולה ולשמירה בדרכי הכבישים דהיום, שבחזקת סכנה הם.

     סיפור היה זה באחת ממוצאי שבתות בתחילת החורף. עשיתי את דרכי ברכבי מבני ברק לביתי בירושלים.  מזג האויר היה סוער, ערפל הקשה על הראות, הנסיעה איטית ומתארכת. לפני עליית ה'קסטל' צדה עיני טנדר חונה בצידי הדרך, כשלידו שניים מאותתים לעזרה. עצרתי, ריחמתי בליבי על המסכנים אלה העומדים במזג אויר שכזה תחת כיפת השמים, ואין מושיע להם.  שהתקרבתי לעברם אחד מהם אמר "שהמנוע התקלקל" וזה שעתיים שאנו כאן, איש לא עוצר". "היינו אמורים להיות בירושלים", הבהיר השני במרירות, "מתקיים שם עתה טקס חלוקת פרסים, והפרסים איתנו ברכב...".  תיכף ומיד הצעתי את עזרתי ונסענו ברכבי לירושלים. הורדתי אותם באולם הכינוס, כשפיהם מלא תודה.

     לאחר כחודש, אחרי יום נסיעות עמוס ומייגע, לצורך סידור חניתי את רכבי בבני ברק ליד חנות הסמוכה ל'איצקוביץ' בכדי לקנות דבר מה. ניצבתי בחנות עייף , והנה בא אדם מולי והושיט לי את ידו לשלום. לא הכרתיו אך לחצתי את ידו. הלה הזדהה כאותו אדם שלקחתיו באותו לילה סגרירי לאולם הכינוסים בירושלים. " אינך יודע איזה חסד גדול עשית עמנו באותו לילה" אמר בהתרגשות. "היית שליח משמים". והרעיף עלי ברכות חמות. "שהמצוה תגן בעדך ותשמור עליך", הנהנתי בנימוס.  

     בני שיחי' שב"ה התחתן לפני שבוע – רצה להיכנס אל המושב האחורי בכדי להתנמנם. משום מה ברגע האחרון נכנס להתיישב לידי, במושב הקדמי, ויצאנו לירושלים, דרך 'בן שמן' בכדי לקצר את הדרך.  ברגע מסוים, מסתבר שנרדמתי לרגע, סטתה מכוניתי באלכסון, מהנתיב הימני אל ה??תיב השמאלי.  אירע עמי נס ראשון שאף מכונית לא באה מולי ברגע קריטי זה. בני היושב לידי החל לזעוק 'אבא אבא',  ברגע זה התעשתתי, הטיתי את המכונית בחזרה לכיוון גדר הבטיחות שלימיני, אלא שאז דהרה המכונית במהירות אימתנית, שלא היתה ניתנת לשליטה, התנגשה חזיתית בגדר, עברה אותו והחלה להתהפך במורד ההר הסלעי.  קשה לי לתאר את הדקה הבאה, כעלה נידף התעופפה מטה קופסת הברזל הזאת, שאני ובני בתוכה,  מוטחת בעוז ובזעם מכל צדדיה בסלעי ענק. קולות נפץ של זכוכיות וקימוטי פח מתערבלים בזעקות אימים של 'שמע ישראל' וצווחות 'רבונו של עולם', שבקעו מגרוננו מבין למהלומות אדירות שעוד הלמו על הרכב המידרדר. אחר דקה, לדידנו היה זה יובל – שקט, דממה, הכל נח, זהו זה.  עודני דומם, אפוף בכאבים עזים בכל חלקי גופי לגודל שמחתי שאני חש בהם. ממקום שכיבתי, רואה אני את בני המצוי מעלי – גם הוא מביט בי וחי. "שמע", בוקע קולי המרוסק, "מילאתי לפני היציאה לירושלים – מיכל דלק שלם, העלול להתלקח בכל רגע".  בידים שלימות התרנו את חגורת הבטיחות, ברגלים שלימות זחלנו החוצה אל ההר, ניצבנו זה מול זה ונוכחנו לראות כי נותרנו לחיות בחסדי שמים. גופנו כואב ודואב, אך ממכות יבשות בלבד.  ממעלה ההר, מהכפר הערבי, החלו מספר 'בני דודים' לרוץ לעברנו. נופפנו להם כי אין צורך, שלמים אנחנו, לא חפצנו להכניס ראשנו בסכנה נוספת. מיד החלנו לדדות רגלי אל הכביש בטיפוס ודילוג על קוצים ומהמורות, סלעים ואבנים. שברי הפח, מכונית לשעבר, רחוקים היו מהכביש בכ-60 מטרים.  בהגיעי אל שפת הכביש עצר רכב לאיתותי בני, לשמע סיפורנו הציץ הלה לעבר גוש הברזל המקומט ומושלך בעמק, לא האמין כי יצאנו הימנו חיים. נסענו עמו לביה"ח הדסה הר הצופים. עוד באותו ערב שוחררנו הביתה 'מחוסר הוכחות' לנזקים כלשהם.  למחרת החל בני הגדול לסדר את ענין גרירת הרכב, או אז נוכחתי בנס הגדול:  החלק האחורי של הרכב היה מרוסק כולו, גג הרכב הגיע לקרקעיתו, הצטמררתי לחשוב מה היה קורה אילו היה בני מחליט לנמנם שם... כל חלקי הרכב היו הרוסים לחלוטין, רק שני המושבים הקדמיים נותרו בשלמותם, כאילו יד אוהבת עטפה אות?? והגנה עליהם.  בבוא הגורר לגרור את המכונית, שאל: "מה עם הנוסעים?". בני ענה לו 'כלום'. הלה סבר כי אכן 'כלום' – ה' ישמור, הנהן בראשו בהשתתפות בצער. בני העמידו מיד על גודל הנס. למשמע הדברים התרגש הלה ומאן להאמין, לא נחה דעתו עד שאץ למכוניתו, שלף מצלמה והנציח את גודל הנס – אשר אף הוא , כגורר במקצוע, ראה ביציאת אנשים חיים מרכב במצב כזה – נס אדיר ונדיר.

     אודה להשי"ת שאני הוא זה שכותב את הדברים. שכבתי בבתי והתאוששתי בחסדי השי"ת מהטראומה שעברה עלי, בראשי הכואב הדהדו באותם ימים שוב ושוב מילים עמומות: "שהמצוה תגן בעדך ותשמור עליך". כאשר נזכרתי מתי שמעתי את המילים, הבנתי כי יתכן שבזכות החסד גמלו עמי חסד, זיכוני לרחם על הבריות, בחסדי ה' ריחמו עלינו משמים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ו טבת ה'תשע"ז

הירא את דבר ה' ואח"כ כתוב ואשר לא שם לבו. ומדוע לא נאמר להיפך מהירא את דבר ה' דהיינו "ואשר לא היה ירא דבר ה'", אלא היצר הרע אינו מחכה עד שאדם יהא לא ירא דבר ה' ח"ו, רק כשרואה איזה רפיון כבר מגיע, וזה אשר לא שם לבו, רק רפיון קטן, גם כתוב במשלי ה' תעיף עינך בו ואיננו,  שכהרף עין הוא כבר בא, אם מוצא דבר קטן ביותר כבר מוצא היצר הרע מקום להכשילו.

    ''ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (ו' ט'). מדוע לא שומעים לצדיק - "מקוצר רוח" שמקצרים בענייני רוחניות, "ומעבודה קשה" על כל דבר יש להם קושיות. (אמרי חיים(

    ונתתי לכם מורשה. שתי פעמים כתוב בתורה לשון מורשה, אחת לגבי ארץ ישראל, ואחת לגבי התורה, כמו שכתוב תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב, כי יש קשר בין אחד לשני, שאם יש תורה אז יש גם ארץ ישראל, שנאמר ויתן להם ארצות גויים בעבור ישמרו חוקיו.

     חודש שבט ר"ת ש'מרם ב'רכם ט'הרם. ש'נשמע ב'שורות ט'ובות. ועוד רמז לטובה, ואין ב'שבט'יו כושל. הרבי אמר לתלמידיו כל שבועיים שמחה ר"ח שבט, ט"ו בשבט, ר"ח אדר, פורים, ר"ח ניסן, פסח, ר"ח אייר, י"ד אייר פסח שני, י"ח אייר ל"ג בעומר, ר"ח סיון, חג השבועות, שה' יעזור לנו שיהיה כל השנה שמח.

כוחה של ברכה II

     להלן סיפור מאלף , המעובד מסדרת הספרים "אמונה שלמה" על חמישה חומשי תורה, שערך ידידי ורעי ר' צבי נקר ויש בו כדי ללמדנו מהי כוחה של ברכה. ר' צבי שמע את הסיפור מפי אחד מנכדיה החשובים של אחת מגיבורות הסיפור, הלא הוא הרה"ג אריה פלשניצקי שליט"א, ר"מ בישיבת שערי יושר, ובעמח"ס 'אתקינו סעודתא':

     הימים ימי הדמדומים, מעט קודם שבא הכורת על יהדות אירופה.  באותם הזמנים ישיבת 'ברנוביץ' הייתה בראשות מרן הגאון 'ר אלחנן וסרמן זצ"ל. אחד מהאישים ששימשו בקודש, היה הגה"צ 'ר צבי הירש גוטמן הי"ד, ששימש כמנהל הישיבה ואשר בנוסף לתחום אחריותו היה עליו לדאוג להאכיל ולמצוא מקום לינה עבור הבחורים. עליו העיד מרן הסטייפלר זיע"א כי הוא 'בקי בכל ארבעת חלקי השולחן ערוך. ימים אלו שבין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה,  היו קשים מבחינה פיננסית לכלל עולם הישיבות ברחבי אירופה , כשהקשיים היו נחלת הכלל כולו. חודשים ארוכים היו ראשי הישיבות עושים את דרכם מעבר לים, כדי לנסות ולשחר פתחי נדיבי עם.

     הבחורים שנקבצו בישיבתו של הגאון ר ' אלחנן וסרמן,  מסרו נפשם וגופם עבור לימוד התורה הקדושה. הם סעדו אצל בעלי בתים מבני העיירה, שגם פיתם הייתה בדרך כלל דלה ובקושי מספקת את בעליה.  באכילת ה 'ימים' נהגו מירב הבחורים לסעוד מידי יום כל אחד אצל נדיב לב אחר שניאות לפתוח את ביתו בעד בן הישיבה. כשאימת המלחמה החלה לחדור לסביבת הישיבה, החרדה והאימה ליוו את בני הישיבה, שרובם ככולם היו רחוקים מבני משפחותיהם מרחק רב. הדבר לא הורגש בתלמודם ושקיעתם הרבה בהיכל הישיבה,  אך מצבה הגשמי של הישיבה ושל בני העיירה ירד פלאים, והם התקשו לכלכל את בני הישיבה במתן מזון לפיהם דבר יום ביומו.  מי שנטל על שכמו את העול הכבד, בימי צר ומצוק ביתר שאת הינו 'ר צבי הירש הי"ד, שלא חדל ממאמציו להשיג בכל דרך אפשרית מזון בסיסי בעבור בני הישיבה.

     שתים מבנותיו חנה רחל, ושרה בילא, שמעו את דאגות האב לגורל בני עליה הממיתים עצמם באוהלה של תורה וגמרו אומר בלבן לעשות מעשה, שיהא בו במשהו להקל מעולו הגדול של האב הדגול.  לאחר שאביהן עזב את הבית ויצא לעוד מסע כיתות רגלים מפרך,  בניסיון למצוא עזרה לצרכי הישיבה, יצאו שתי הבנות לרחובה של עיר, כשסלים גדולים בידיהן, והחלו להתדפק על דלתותיהם של יהודי העיירה. הם פירטו את בקשתן מעמקי הלב, שכל אחד ייתן את אשר ידבנו לבו, אם במוצרי מאכל או בכסף ומעות. כך סובבו להן שתי הבנות, חנה רחל בת ה- 20 ושרה בילא בת ה- 16 בלבד כשבלבן חדורה תחושת שליחות למען הצלת עמלי התורה.  לנוכח תחנוני הבנות, הסלים הלכו והתמלאו, נדיבי עם פתחו את צוהר ליבם למרות שעת הדוחק.

     לפתע באחת מסמטאותיה של העיירה – בואכה רח' אלביאנסקה בברבנוביץ', בעודן צועדות עם הסלים בידיהן, בא לקראתם ראש הישיבה.  לנוכח הליכתן עם סלי מזון מלאים בידיהן, שאלן אודות הסלים.  הבנות ענו בפשטות ובתמימות: "אבא אמר בבית , שהמצב הגשמי בישיבה קשה מאד, אזרנו אומץ לעזור עבור תלמידי הישיבה" . התפלא רבי אלחנן על תעוזת נפשן ומגודל מסירותן והקרבתן המעשית למען לומדי התורה הצעירים, ובירכם שבזכות סיוען ללומדי התורה בישיבה, תזכינה להאריך ימים ושנים ארוכות ולראות צאצאים ההולכים בדרך התורה...  הבנות, ענו 'אמן', והחישו צעדיהן לביתן.

     חלפו הימים, ושמי אירופה החלו להתכסות בענני דם. מכות ההרג והאובדן שידעו היהודים יושבי העיירה, היו נוראים ואכזריים. כך אירע גם לרבי צבי הירש גוטמן הי"ד ביַחד עם בני משפחתו, עלו על המוקד. אך רק שתיים מבנותיו– חנה רחל, ושרה בילא, הצליחו בס"ד כל אחת בדרכה להינצל מן התופת האיומה כשרידים יחידים למשפחה מופלאה וגדולה . חנה רחל עלתה ארצה מספר שנים קודם פרוץ מלחמת העולם השנייה בהוראת הגר"א וסרמן זצ"ל ונישאה לבעלה הגאון ר ' שמואל פלמן זצ"ל (ר"מ בישיבת "אור זורח" ולאחר מכן כיהן כרבה של שכונת היכל מאיר בת"א .) וזכו לבנים ובני בנים תלמידי חכמים ויושבי על מדין, בהם הגאון רבי בן ציון פלמן.  לאחר זמן נודע לה, כי אחותה שרה בילא נותרה בחיים . היא נישאה לבעלה הדגול ר ' מנחם מנדל קפלן זצ"ל ( ר"מ בישיבת פילדלפיה .) זכו האחיות הללו, שנותרו יחידות מכל בני משפחתן, לראות דורות ישרים מבורכים, וגם דור חמישי ההולכים בדרך וברוח מסורת ישראל סבא.  ברכת ראש הישיבה התקיימה במלואה.

     בתאריך ה אדר ה 'תשס"ד נתבקשה הבת הגדולה לישיבה של מעלה בהיותה בגיל 98 , ובאותו תאריך בדיוק, ה אדר ה 'תשס"ח 4 ,שנים לאחר מכן, נפטרה אחותה 'הצעירה ' באותו גיל בדיוק .98 בני המשפחה ששמו ליבם לתאריך המדויק של פטירת שתי האחיות,  בדיוק באותו גיל, הבינו כי ברכת הצדיק התקיימה במלואה. אחד מגדולי ישראל שהגיע לנחם את הגרב"צ פלמן בימי השבעה על אמו הוסיף שהדברים מופלאים שאותן בנות שזכו להאכיל 'לחם' לתלמידי חכמים, הקב"ה הוסיף להן שנות חיים כמניין לחם (78 ,(אשר הרבנית פלמן שהייתה אז בת 20 זכתה במדויק לעוד 78 שנות חיים . ובנוסף, הרבנית שרה בילא נפטרה לאחר 4 שנים בגיל 98 וזכתה ל- 82 שנה לאחר ברכתו של הרב אלחנן וסרמן כמניי ש'מרם ב'רכם ט'הרם ן 'בניך - ' היא דאגה לכלכל את בניו של הקב"ה וזכתה לעוד חיים במניין י בניך .'

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"א טבת ה'תשע"ז

 היה אדם גדול, הצדיק הקדוש רבי שמעון מירוסלאב זצ"ל. האריך ימים והפליג למעלה מגיל מאה בבריאות איתנה. מלבד מאור עיניו שכבה. גם לעת זקנותו המופלגת כתת רגליו ונסע אל צדיקי דורו, מהם שהיו נכדים של חבריו. הגיע אל הצדיק הקדוש רבי אליעזר מדז'יקוב זצ"ל שקבל פניו בכבוד מלכים, ושאלו: "אל נא יקפיד עלי מר, לא לקנטר כוונתי. תורה היא, וללמוד אני צריך. במה זכה לכזו אריכות ימים" . לא הקפיד, וענה: "מעולם לא היו לי קושיות על הנהגת השם יתברך" . לא הבין הרבי מדז'יקוב: "נאה ויאה, אך מה לזה ולאריכות הימים" . "אה, אסביר למעלתו. אם יש קושיות, עונים לך: בוא תעלה ונסביר הכול. אני אין לי קושיות, ומשאירים אותי כאן" ...לא כדאי להקשות קושיות.

     החיים שלנו זה בדיוק האוטובוס. אנחנו הנהג של כל מסע חיינו ואסור לנו להסתובב ולהסתכל אחורה ולתת לעבר שלנו לנהל אותנו, אלא לקחת אחריות על ההגה ולהסיע נכון את חיינו, עלינו לקחת אחריות ולא להיות כבולים אחורה בשלשלות ברזל ומשהו אחר ייסחב אותנו.

     וירא בסבלותם" (שמות ב,יא). משה לא חיפש את חטאי ישראל, אף שהיו עובדי עבודה זרה. הוא לא הביט על זה כלל, אלא "וירא בסבלותם" – ראה את צרות ישראל. (רבי אהרון רוקח מבעלז)

     זה שמי לעולם. האמת הוא שהקב"ה הוא למעלה מכל השמות והכינויים, אלא לצורך העולם יש לו שם שיוכלו לקרוא אליו – זה שמי הוא צרך לעולם . (בעל שם טוב(

הבעל-קורא שלא קרא (ברכי נפשי).

     אנחנו מדברים הרבה על ענייני אמונה והשגחה, וכמעט שאין שמים על לב שאירועים כאלה, המצביעים במפורש על השגחתו הפרטית של השי"ת, מתגלגלים לנו ממש בין האצבעות.

     סיפר לנו אחד המשגיחים על מקרה שהיה בישיבתו עם אחד הבחורים המוכשרים והמצטיינים ביותר, ממנו אפשר ללמוד כיצד מנהל הקב"ה את עולמו. בחור זה, לבד מהתמדתו העצומה בתורה, וכל יתר מעלותיו, מגלה אכפתיות למען כלל הבחורים בישיבה בתחומים רבים, ובכל מקום שבו זקוקים לעזרה, הוא נמצא שם בראש.  והנה, בשבת אחת היה הבעל-קורא נאלץ להיעדר בצורה פתאומית, כך שלא היה באפשרותו להודיע על כך מראש,  והגבאי חיפש בעל-קורא שיחליף את מקומו. וכמובן, למי פונים, אל הבחור ההוא, שניאות על-אתר להקדיש מזמנו בליל שבת, וללמוד את הפרשה בטעמיה ישר והפוך.

     הייתה זו פרשת מטות-מסעי המכילה פסוקים רבים. הבחור שלנו לא נרתע, וישב בליל שבת עד 3.30 לפנות בוקר,  ועמל להכין את הפרשה הארוכה, עד ששלט בה באופן מעולה.  בבוקרו של יום השבת, מתעורר לו הבחור, והנה קולו אינו נשמע... הוא נצרד בצורה מוחלטת, עד שלא היה יכול להוציא הגה מפיו, וכמובן שלא היה ביכולתו לקרוא בתורה.  נו, ננסה לחשוב מה הייתה תגובתו של בחור ממוצע, שלא היה חדור באמונת-תום, ובכך שכל מה שעושה השי"ת, לטובה הוא עושה? אין ספק שהוא היה מתרגז עד למאוד, ואומר לעצמו; עד שישבתי והכנתי, ותרמתי מזמני, והנה לפתע-פתאום לוקחים לי את הקול, בצורה כה מוזרה ופתאומית?!...  ובאמת שהדבר היה לא מובן; רק 3 שעות לפני כן הלך הבחור לישון, וקולו נשמע כרגיל, בלי זכר לצרידות כלשהי,  והנה הוא קם ממיטתו ואין באפשרותו להוציא הגה... אלא שהבחור שלנו הבין שדווקא בגלל הפתאומיות הזו,  ובשל האירוע שעבר עליו, דווקא בשל כך ברור עוד יותר שהכול מכוון מן שמיא.

     כיום מותר כבר לגלות, שבאותה שבת הגיע לישיבה מי שעתיד להיות ה'שווער' של הבחור ההוא, שביקש לתהות על קנקנו של המשודך שהוצע לבתו המופלגת.  והנה, עוד בטרם בואו לישיבה, קבע לעצמו כלל שהוא אינו רוצה שהבחור המוצע יתעסק ברברים אחרים, לבד מלימוד תורה, וגם אם ישמע שהוא בעל-קורא בישיבה, הוא אינו רוצה לקחתו לחתן לבתו (דבר המנוגד כמובן לכל כללי ההיגיון, אבל לא נכנס עתה לשיקולים הלא-מובנים של השווער, שאינם מענייננו). במציאות, זה היה השידוך שקבעו בשמים לבחור ההוא, והשי"ת גלגל את העניינים כך שהבחור לא יקרא בתורה... השידוך יצא לבסוף אל הפועל, "וברור כשמש – כך אמר השווער לאחר מכן – שאם הייתי שומע את הבחור קורא בתורה, הייתי פוסל את ההצעה על הסף". לא הייתה ברירה אחרת אלא להטיל צרידות בקולו של הבחור, כדי שהשווער המיועד לא יוכל לפוסלו מלהיות חתן לבתו...

     הסיפור המדהים הזה שהתרחש באחת הישיבות הגבוהות, וסופר בשמחת האירוסין (תוך הדגשת העובדה שהסכמתו לקרוא בתורה הינה חלק מאישיותו של החתן, הנרתם לכל דבר שבכוחו לסייע לציבור, ללא כל קשר לעמלו הכביר בתורה וביראה), מוכיח לנו בפעם המי-יודע-כמה שהלוואי והיינו סומכים על הבורא-עולם בכל מה שהוא עושה אתנו כאן בעולם הזה, ולא היינו מתרעמים על מאומה.  צריך רק להאמין באמונה שלימה שהכול-הכול לטובה, ולטובה ממש. ואם הכול לטובה, הרי ברור שיש באפשרותנו לשמוח ולעלוז בכל מה שקורה לנו. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"א ניסן ה'תשע"ו

אין דרך חזרה לביצה מטיגון חביתה (פתגם אנגלי)

     הדין הוא שאם בלע מצה יצא, בלע מרור לא יצא, ובודאי שאם בלע הגדה לא יצא (הגר"ח פלאג'י(.

     וכאן הבן שואל . הוא לשון שאלה ובקשה, בליל הסדר יכול כל בן ישראל לשאול ולבקש מאביו שבשמים את כל צרכיו, ולהשיג אפילו דברים שלא עמל ולא יגע בהם. (בית אהרן(

     ושאינו יודע לשאול, את פתח לו . אמר הרה"ק רבי צבי הירש מרימנוב, שה'שאינו יודע לשאול' עושה הטוב ביותר מכל הארבעה בנים, כיון שהוא הולך בתמימות ואין לו קושיות על הבורא, 'את פתח לו' הקב"ה פותח לו ומשפיע לו כל מה שצריך . )מהר"י מבעלזא(

זו חליפתך (הסיפור המלא פורסם בשבועון 'כפר חב"ד')

"סליחה, האם אתה נוסע לציוּן של הרבי?". הרב משה אורנשטיין, ראש ישיבת חב"ד בנתניה, הסב את ראשו, וראה לפניו אישה מבוגרת. היא הוסיפה שבאה מירושלים, והיא בחניית ביניים בדרכה ללוס-אנג'לס. עז רצונה "לבקר אצל הרבי".

זה היה בנמל התעופה קנדי בניו-יורק. הרב אורנשטיין השיב שהוא עצמו נוסע לשם, והיא יכולה להצטרף למונית המסיעה אותו. בהגיעם למתחם ה'אוהל' החל הרב אורנשטיין להתכונן לכניסה לציוּן. הוא למד מאמר חסידות של הרבי וערך הכנה נפשית.

בעודו שקוע בהכנותיו יצאה האישה מהציוּן וניגשה להודות לו. "תודה מקרב לב", אמרה בארשת שמחה. "רציתי כל-כך לבוא לרבי; הלוא נולדתי בזכותו!". הרב אורנשטיין נדרך. הוא ביקש ממנה את מספר הטלפון שלה, וכעבור זמן התקשר אליה, לביתה שבירושלים, ושמע מפיה את סיפורה המופלא.

משה-מענדל פיינר ז"ל ורעייתו יענטה-פערל היו זוג צעיר, ניצולי שואה. שניהם נולדו בגליציה, באזור העיר בעלז. חתונתם נערכה במחנה העקורים פוקינג שבגרמניה, בשנת תש"ו (1946). שם גם נולדו שני ילדיהם הראשונים – שמריהו וצביה.

בתחילת חורף תש"ט החלה יענטה-פערל לחוש כאבי בטן עזים. רופאי המחנה היו בעלי ידע דל, ומלבד מתן תרופות הרגעה לא יכלו לסייע לה עוד.

בעלה קבע לה תור אצל רופא במינכן. הלה בדק אותה ואמר שלפי השערתו יש אצלה גידול ממאיר, ואם אכן יתברר שכך  – אין מנוס מלבצע כריתת רחם, כדי להציל את חייה.

הגברת פיינר לא ייחסה לדברים משמעות רצינית מדיי, והעדיפה להישען על חוסר הוודאות של הרופא. הכאבים שככו מעט, ובאותה עת הצליחה המשפחה להשיג אשרות כניסה לארה"ב. בקיץ תש"י (1950) באו לארה"ב.

אך הכאבים חזרו, והפעם בעוצמה חזקה יותר. רופא משפחה הִפנה אותה בדחיפות למרכז הרפואי 'בית ישראל'. שם התברר לבני הזוג כי האבחנה של הרופא הגרמני נכונה. "אין מנוס מכריתה", הובהר להם.

כדי לעבור את הניתוח במימון המדינה נדרשה שנת מגורים בארה"ב, אך הרופא הבהיר: "אין לכם שנה להמתין".

בני הזוג חשו שעולמם חרב עליהם. תחילה סירבו לקבל את הגזֵרה, והלכו לרופאים אחרים, אולם כולם היו תמימי דעים. שעון החול אזל והלך. כמוצא אחרון החליטו לבקר אצל רופא שהתגורר בשכונת קראון-הייטס בברוקלין, ושמו יצא כמומחה גדול בתחום.

כשנה קודם לכן נסתלק הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש, ושרביט ההנהגה הועבר אל חתנו, הרבי מליובאוויטש. בני הזוג פיינר יצאו במפח נפש מהרופא המומחה מקראון-הייטס, שחזר על אבחנות קודמיו. הם החליטו להיכנס אל הרבי, ולבקש את עצתו וברכתו.

מזכירו של הרבי התחשב במצבם, ואישר להם להיכנס באותו יום. הם נכנסו מלוּוים בשני ילדיהם. משה-מענדל הגיש לרבי את התיק הרפואי, וסיכם את אבחנת הרופאים שאין מנוס מכריתה.

הרבי עיין מעט במסמכים הרפואיים, ולפתע הישיר את מבטו לעבר משה-מענדל ושאל: "מי היה הרופא הראשון שאִבחן את מחלתה?".

משה-מענדל השיב: "היו רבים".

"אבל מי היה הראשון?", חזר הרבי ושאל. משה-מענדל החל למנות כמה מהרופאים שבדקו את רעייתו בארה"ב.

דעתו של הרבי עדיין לא נחה. "מי היה הראשון?", חזר ושאל. משה-מענדל נבוך. הוא אימץ את זיכרונו, ולא הצליח לזכור. בליבו תהה מה החשיבות בציון שמו של הרופא הראשון. הוא גם חש אי-נוחות כלפי הממתינים הרבים בחוץ. "אל תחשוב על הממתינים בחוץ", שמע את קולו של הרבי, "נסה להיזכר מי היה הרופא הראשון שאִבחן את המחלה".

האישה נזכרה: "זה היה רופא במינכן שבגרמניה", אמרה.

"הא!", אמר הרבי, כאילו זו הייתה התשובה שציפה לה.

פניו הרצינו מאוד. הוא פנה אל שני הילדים הקטנים ושאלם אם שמעו על מעלליהם של הנאצים כנגד היהודים. הם הנהנו בחיוב, והרבי הסביר להם במילים פשוטות שהללו רצחו שישה מיליון יהודים.

שאל הרבי את הילדים: "אתם אוהבים את אימא שלכם? אתם רוצים שהיא תחיה?". השניים הנהנו בחיוב. "ובכן", המשיך הרבי, "צודק יהיה שניקח אישה נאצית בגרמניה והיא תהיה כפרה על אימא שלכם?".

בני הזוג הוכו בתדהמה. "אתה מסכים?", שאל הרבי את הבעל. הלה לא הצליח לענות מרוב תדהמה, והרבי שב על שאלתו. כשהשיב בחיוב, הוסיף הרבי בהחלטיות: "תהיה לה רפואה שלמה, ויהיו לכם עוד ילדים!".

הם יצאו מחדרו של הרבי, והגברת פיינר פרצה בבכי של אושר והקלה. ואכן, מחלתה נעלמה כלא הייתה. זמן קצר לאחר מכן נתבשרה כי ברכתו של הרבי מתחילה להתגשם. בערב ראש השנה תשי"ג נולדה להם בת, גליקל שמה, ושנה אחר-כך נולד בן, ישראל שמו.

"אני הבת שנולדה בעקבות ברכת הרבי", סיימה האישה את סיפורה המדהים. "אני גליקל לבית פיינר".

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/