״בבית א־להים נהלך ברגש״, המילה ״ברגש״ נדרשת נוטריקון: ״ברד, רוח, גשם, שלג״.
החוזה מלובלין עבר פעם אחת ליד בית המדרש וראה אור גדול בוקע ממנו. סבור היה
שיושבים שם יהודים ולומדים תורה לשמה. כשנכנס, מצא שני יהודים יושבים ומספרים
בשבחי צדיקים.
הצדיק רואה ומכיר את העולם הבא, ואילו על העולם הזה הוא רק שומע. לעומתו,
האדם הפשוט רואה ומכיר את העולם הזה, ואילו על העולם הבא הוא רק שומע. (רבי משה מקוברין)
״חייב כל אחד ואחד לומר בשבילי נברא העולם״ (סנה׳ לז, א)
ברכת כהנים שלא נשכחה (מתוך הספר סיפור לשבת(
” רצה ה‘ אלוקינו בעמך ישראל ולתפילתם שעה“ הסתלסל
קולו של החזן בחגיגיות יתירה. דריכות הורגשה ברחבי בית הכנסת הממוקם באחת
הקהילות הגדולות בחו“ל, שם ברכת כהנים אינה מנהג של כל יום חול כבארץ ישראל. בחו“ל
כידוע, ברכת כהנים יחסנית היא ואינה נוהגת אלא רק בתפילת מוסף של שלוש רגלים.
רב בית הכנסת ר‘ שלום
בער המשמש גם כשליח חב“ד באותה עיר שם לב לתופעה מעניינת. עינו לכדה את מראהו, של
אחד המתפללים, ר‘ עזריאל לנדאו, הממהר לצאת מבית הכנסת בדיוק באותה שעה בה כולם
היו בכיוון ההפוך, כאשר אף אחד לא רצה להפסיד את הברכה הנדירה, ר‘ עזריאל מיהר
להימלט החוצה כבורח מן הדליקה. זה
היה תמוה בעיניו של השליח, אולם, חשב בליבו, אך מקרה הוא. אולי
חש שלא בטוב, אולי מישהו קורא לו החוצה לאיזה ענין שאינו סובל דיחוי. אולי היה רעב
ומיהר לביתו אל הסעודה? אולם,
ברגל הבא שוב חזר ונשנה המחזה. הקהל כולו מקבל בשמחה עצומה, בצימאון ובהתרגשות את
ברכת כהנים, כמי שזוכה במרגלית יקרה, ואילו ר‘ עזריאל נושא את רגליו, במקום שהכהן
נושא את כפיו, וינס ויצא החוצה, ויעש ”ויברח“ אל ביתו. זה
כבר דבר חידוש! יהודי שנמלט החוצה מבית המדרש ואינו רוצה לשמוע ברכת כהנים?! מדרש
פליאה כזה לא שמעתי מעולם.
החליט השליח לעשות מעשה,
ולקראת החג הבא של שלש רגלים, התיידד
עם ר‘ עזריאל ככל האפשר עד שהיו היחסים ביניהם יחסי קרבה וידידות, כאשר ראה את
המצב כי טוב, עמד השליח והזמינו לר‘ עזריאל לסעוד על שולחנו ביום החג לאחר התפילה. ואולם
גם באותו חג, בו היה אמור ר‘ עזריאל לסעוד בביתו של ר‘ שלום
בער לאחר התפילה, כאשר הגיע החזן אל התפילה ”רצה ה‘ אלוקינו“ והקהל השתחווה קלות במודים דרבנן, הרים
ר‘ עזריאל את רגליו ונחפז שוב לצאת מבית הכנסת, שם עמד וחיכה לר‘ שלום בער בחצר
בית הכנסת. כאן כבר לא יכל היה ר‘
שלום בער לכבוש את תמיהתו וכראותו את ר‘ עזריאל עומד ברחוב ניגש אליו ואמר לו ”אני
מתפלא עליך“ . ”מתפלא עלי?“ שאל ר‘ עזריאל. ” אכן“ ענה לו ר‘ שלום
בער. ”ברכת הכהנים כל כך קדושה וחביבה לנו, כולם רצים פנימה אל היכל בית המדרש כדי
להתברך מפי הגבורה ואילו אתה בורח החוצה כאילו אסון עומד להתרחש, איני יכול להבין
דבר כזה?“ פניו של ר‘ עזריאל קדרו כאילו עננה חשוכה נחתה
עליהם. ”שאלתך, שאלה של טעם היא,“ ענה בשפה רפה, ”אולם אם תשמע את סיפורי, כבר תבין אותי.“ ” אדרבה, אני מוכן
לשמוע,“ ענה ר‘ שלום בער. ובעת סעודת החג, בביתו של ר‘ שלום בער, סביב שולחן
ערוך במיטב המאכלים ובקבוקי יין לרוב, וגדולה לגימה שמקרבת את הלבבות, נפתח
סגור ליבו של ר‘ עזריאל והוא סיפר למארחו:
בחור צעיר היה ר‘ עזריאל
כאשר פרצה מלחמת העולם השניה והגרמנים הארורים ימ“ש כבשו את אירופה והציפו אותה
בנהרות של דם יהודי שפוך. התמזל מזלו של עזריאל והוא לא נהרג אלא רק נשלח למחנה
כפיה, שם עבד יחד עם עוד אלפי יהודים עבודת פרך בתנאים תת אנושיים. הם היו
מורעבים, המזון הדל שקבלו ליממה לא הספיק אפילו לארוחה אחת, הקור האירופאי היה
נורא ולגופם רק סמרטוט דקיק, מים דלוחים שתו ועל דרגשים שורצי פשפשים וכינים ישנו
בלילות. רוחם היתה נפולה. כבר
ראו את הגרוע מכל מתרחש מול עיניהם. יקיריהם
נטבחו במיתות משונות ואכזריות ואילו מעל ראשם ריחף צילו של מלאך המוות שביקוריו במחנה
העבודה היו יום יום. אולם, יהודי אחד, הדור
צורה היה איתם באותו בלוק, ובזכותו שמרו הכל על מורל גבוה. היה זה יהודי חסידי מלא
וגדוש בתורה ובחסידות שאצר במוחו מלבד אמרות חסידיות יקרות שהפיחו רוח חיים בלבם
בשעות הקשות, גם את לוח השנה היהודי ידע על בוריו. הוא ידע כל ברכת כהנים שלא
נשכחה יום איזה תאריך הוא היום לפי הלוח העברי ודאג ליידע את כל חבריו לצריף היום
הוא יום פלוני. שלא לדבר על כך שהוא ידע בדייקנות מתי חל כל חג ומועד.
יום אחד הודיע האיש
לחבריו האסירים היהודיים בבלוק: דעו לכם יהודים יקרים, כי חודש ניסן עתה, חג הפסח
הולך ומתקרב. עמדנו והבטנו בו כלא
מבינים. פסח הרי הוא חג החירות והמצות, שני דברים שנשללו מאיתנו לחלוטין. בקושי
היתה לנו פרוסת לחם יומית שהצילה אותנו ממיתת רעב, אבל מצות כשרות לפסח במחנה, מי
יעז לחלום על דבר כזה? ”אל תתנו ליאוש להשתלט עליכם!“ אמר לנו היהודי החסיד, ”הבה ונטכס עצה.
חרות אמיתית היא חירות הרוח, ואת רוחנו הנאצים ימ“ש לא יצליחו לשבור. ובכן מה דרוש
לליל הסדר? בעיקר יין, מרור, ומצות. יין? נמלא ארבע כוסות בדמעות. לכל אחד
מאיתנו יש די והותר דמעות שטרם מצאו את דרכן החוצה. מרור? יש לנו די והותר ואותו
אנו אוכלים בכל עת ובכל שעה.... אבל מצות כשרות חייבים אנו להשיג. לכן הודעתי לכם
מבעוד מועד על החג המתקרב. יפקח נא כל אחד עין, אולי תיקרה על ידו הזדמנות לזכות
את אחיו במצוות אכילת מצות בליל הסדר.“ ומאותו
רגע ואילך היו עינינו בולשות בהיחבא ומשוטטות ומחפשות פירור מצה, שמא כבר הספיק
מישהו לאפות מצה בסתר, או כמה גרגרי קמח ממנו נוכל לאפות מצות.
ואמנם, יום אחד גילה אחד
מאסירי הבלוק פירור מצה מתגלגל על הארץ, וזה היה עבור כולנו סימן מובהק כי יש כאן
מישהו עם גישה למחסן קמח כלשהו. התחלנו
לברר במרץ, ואמנם גילינו די מהר במי מדובר. היה זה אסיר שנבחר על ידי הרשעים להיות
מנקה ביתו הפרטי של אחד ממפקדי המחנה. בתוקף תפקידו היתה לו גישה חופשית למטבח
ולמחסן ביתו של המפקד הנאצי, ושם במזווה גילה האיש כמות גדולה של קמח שלא נעשה בו
שימוש הוא הצליח להבריח משם מעט קמח, ובשעה שהכל היו עסוקים בעבודת הפרך היומית תחת
השגחתם האכזרית של המפקדים, אפה בסתר כמה מצות בתנאים מחתרתיים. אחת
המצות נשברה בדרך וזה היה פתרון הפירור שמצאנו.
התנפלנו על היהודי
בתחנונים. ”נא ונא, אתה הרי יכול, גם אנחנו רוצים לאכול מצות בליל הסדר“.
”אני מקוה שאצליח, כמה אתם
רוצים“. השבנו בתמימות. ”אנחנו 800 אסירים, בדוחק אפשר
לחלק כל מצה לשמונה חלקים. מאה מצות יספיקו לנו“.... האיש נתקף בולמוס צחוק שלא מן המקום והזמן. ”אתם
מדברים כאילו וורשה עומדת על תילה, ולודז‘ ולובלין לא חרבו. לכו לחנות המצות ברחוב
נאלבקי בוורשה ושם תזמינו מאה ק“ג מצות.. האם יצאתם מדעתכם? מאה מצות?!“
”אתה יודע מה?“ אמרנו לו,
”תעשה מה שאתה יכול“. והוא עשה מה שהיה יכול, וזה הסתכם בשתי מצות שלמות! שמחנו עליהן כעל כל הון. הבנו שנכרסם פירורי מצה
בליל הסדר. כזיתים? שיעורים? מושגים אלו רחקו מאתנו מרחק שנות אור. העיקר שיהיה זכר למצה.
בליל הסדר התכנסנו בבלוק
מאוחר בלילה, לאחר יום עבודה מפרך. חיכינו
שהשומרים ילכו לישון ואז התאספנו כולנו למרכז הצריף. שתי המצות עליהן שמרנו כעל
בבת עינינו נשלפו ממקום מחבואן וכולנו ובראשינו אותו יהודי חסיד הדור צורה, ישבנו
לסדר ליל פסח, בלי יין, בלי
כרפס, בלי חרוסת, בלי הגדה, אבל עם שתי מצות שלמות! רוחנו
היתה מרוממת. הנה אנחנו מצליחים, מתחת לאפם של הארורים ימ“ש, להתכנס ולשבת בצוותא.
רצינו לשאול את ארבע הקושיות. דלת
הצריף נפתחה בבעיטה ומפקד המחנה התפרץ פנימה כחיה טורפת. חמת רצח ניצתה בעיניו
למראה 800 יהודי המחנה יושבים במרכז הצריף סביב שתי מצות עגולות. ” מה
חשבתם שאנו לא יודעים שהיום אתם חוגגים את חג הפסח שלכם?“ קרא בשאגת קרב, ”עקבתי
אחריכם והנה הצלחתי לתפוס אתכם בשעת מעשה!“ ישבנו המומים, קפואים, ומאובנים. כל חלומנו התנפץ
ברגע אחד. המפקד השתולל מזעם. ”אני דורש לדעת מי ארגן את ה‘סדר נאכט‘ )ליל הסדר( במחנה“. שתקנו, אף אחד לא רצה להלשין. המפקד
ניגש באופן אקראי אל אחד היהודים הצמיד קנה אקדח לראשו וצרח עליו. ”תגיד לי מי
עומד מאחורי הסדר נאכט, שאם לא כן אירה בך מיד כמו בכלב“ . ”אתה יכול לירות בי,“ ענה היהודי בעוז רוחו. ”לא
אגלה לך את שמו“ . ”צא החוצה וגש אל הקיר,“ ציווה עליו המפקד הנאצי. היהודי קם ופניו לבנות כשלג. הוא החל לפסוע לעבר
הקיר. כולנו התבוננו במחזה
כשלבנו צונח מטה. שערי הגיהנום שתמיד היו פתוחות כאן לרווחה כמו נפערו עוד יותר. ” אל
תירה בו, זה אני!“ נשמעה קריאה נרגשת. היה זה היהודי החסיד הדור הצורה. הוא לא רצה
שמישהו אחר ישלם את המחיר על המעשה שלו. ”אני סיפרתי לכולם שהלילה זה חג הפסח
ובגללי התארגנו לעשות ליל סדר''.האקדח שהיה מופנה לעבר חבירו סטה כעת מנתיבו ואיים
עליו. ”טוב מאד,“ גיחך הקצין הגרמני. ”מיד תשלם בחייך על הפשע“ . אולם במחשבה שניה שינה הקצין את דעתו. ”לא. אני לא
אתן לך את התענוג הזה של מוות מהיר כל כך. מחר נערוך לך משפט ראווה מול כל אסירי
המחנה ואז נוציאך להורג בנוכחות כולם. למען ישמעו וייראו“.
בשעה 4:30 לפנות בוקר,
רעם כל המחנה. כל האסירים הוקפצו ממיטותיהם אל משפט הראווה שהכינו הנאצים ליהודי
הפושע שהעז לגלות לאחיו כי חג הפסח הוא היום. המשפט
היה כהלכות המשפטים הנאציים, קצר וקולע, כל אורכו לא עבר את שתי הדקות. התובע תבע,
סניגור לא היה, והשופט חרץ את דינו. מוות בירייה. הנאשם
הצטווה לגשת את הקיר כדי לספוג את הכדורים, אולם כשעמד שם מול עיניהם העצובות של
כל האסירים, לבש לפתע עוז ותעצומות נפש יהודיות ופנה אל המפקד. ” בכל
העולם מקובל כי לנידון למות נותנים זכות לבקשה אחרונה, גם אני רוצה לבקש בקשה זו“ . המפקדים ה‘יקים‘ לא יכלו לסרב לבקשה כזו. הם
הסכימו והנידון למוות ביקש לשאת דברי פרידה בטרם יישלח לעולם שכולו טוב. גם לזאת
הסכימו הקצינים. החסיד הסתובב אלינו,
ופתח בדברים: ”אחי!“ – קרא אלינו, ”אני עומד להיפרד מכם וברצוני להעניק לכם משהו.
רכוש אין לי. ובגדי שעלי אינם שווים מאומה. אך דבר אחד יש לי - כהן אני, והיום -
יום טוב ראשון של פסח. אזכה אתכם בברכת כהנים“. החסיד נשא את כפיו החשופות. מילות הברכה, בלולות
מדמעות של דם ואש ותימרות עשן, נחצבו מפיו ומנשמתו העומדת לטוס אל כסא הכבוד בעוד
רגע ונחתו עלינו כסלעי אש מהר סיני. מעולם - ולעולם – לא שמענו ברכת כהנים כזו.
אנו אלפי יושבי המחנה –
השפלנו את ראשינו כדי שלא להביט בו. כשסיים במילה ”שלום“, היתה האדמה שתחתינו
ספוגת דמעות. הדי המילה ’שלום‘ התגלגלו באויר כאשר הרובים רעמו והוא, הכהן, נהרג
על קידוש ה‘, וצנח ארצה מתבוסס בדמו. כעבור חדשים מספר הסתיימה המלחמה - המשיך ר‘
עזריאל את סיפורו המרטיט באזני ר‘ שלום בער- ואני הפלגתי לארה“ב. כאשר באתי שמה
החלטתי כי מה שהיה – היה, אבל מהיום, ביני לבין רבש“ע - אין יותר קשר. באחד הימים נכנסתי לחנות בשר ובקשתי לקנות חתיכת
בשר. היתה זו כמובן חתיכת בשר טריפה,. שילמתי והגוי - בעל החנות ארז לי את מנת
הבשר, אך כאשר רציתי לקחתה איתי – קפצה ונעמדה מולי ברכת הכהנים של החסיד יושב
המחנות, ואני נטשתי את בשר הפיגולים בחנות, לא יכולתי לקחתו איתי. במשך
הזמן התקבלתי לעבודה. הייתי אמור לעבוד שבעה ימים בשבוע. אך
בשבת כאשר הגעתי אל שערי המפעל בו עבדתי, לא יכולתי להכנס פנימה. שוב טסו ועמדו
מולי ידיו הפרושות של אותו חסיד, ומנעו ממני לחלל את השבת . וכך גם היה כאשר אביתי
להתחתן עם הנערה הנוכריה אותה הכרתי. ברכת הכהנים של החסיד חצצה ביני לבינה ומנעה
ממני לבצע את תוכניותי“.
” אתה הראת לדעת“ - סיים ר‘ עזריאל את סיפורו המרטיט
- ”שברכת הכהנים המיוחדת הזו שמרה עלי כיהודי. ולכן איני יכול לשמוע ברכת כהנים
אחרת. איני יכול להמיר את ברכת הכהנים של החסיד הקדוש הי“ד, בשום ברכת כהנים
אחרת“.
חוויית השבוע שלי
