שערי השגחה
למה צביקה גרינפלד לא משתדך?
אמריקה לא ממש מאוהבת בטיפוס הישראלי שעשה בה מעשה קניין, ומוסר את נפשו כדי לקדש את ה"גרינקארד".
אמריקה כידוע הפכה למדינת מהגרים, אבל זה לא סוד שמגוון הצבעים, העדות, הכתות, והטרופים, כבר מזמן עברו את הטעם הטוב. המהגרים לסוגיהם תרמו תרומה מכרעת למִינוּף הפשע ושאר מרעין בישין, שהגיעו עד לפתחי מדינת ישראל, שהתמקמה לה כעוד כוכב תרבותי עלוב נפש בדגל ארה"ב.
אבל מה לעשות, מליון וחצי ישראלים תקעו יתד עקשנית והיכו שורש אימתני במרחב היבשת הזו, שמספרים עליה שהיא נושאת בחובה אפשרויות בלתי מוגבלות. נו,נו.
הישראלים מגיעים לשם עם תקווה נאיבית משהו, לגרד את המיליון הדולרי הראשון כבר בשנה הראשונה. יחידים מצליחים, כל השאר רק עסוקים בגרוד אחר גרוד כדי להישרד, ובמקרה הטוב מצליחים להחזיק את הראש מעל גשר סאן-פרנציסקו, ולא לטבוע. אחרי שלושה או ארבעה עשורים, אחרי שילדיהם נשאו נוכריות, ושערם הלבין, הם ניגררים לארץ תשושים, כבויי עיניים, כדי למות בה, ולחסוך גילגול מחילות, חצי נחמה. גם זה משהו.
אבל יש כאלה שמצליחים להמלט ממלכודת הדבש הזו, לפני שהיא בולעת אותם.
האחים שוקי וצביקי גרינפלד גדלו בשכונה ממוצעת בחולון המשמימה, וכבר בשחר נעוריהם חלמו על המיליון שמחכה להם בארה"ב. אביהם, יהודי דתי, איש פשוט וישר-דרך ניסה לשכנע את בניו להישאר כאן. אבל אחרי השרות הצבאי, וכמה נסיונות עיסקיים כושלים החליטו האחים גרינפלד לעטות שש כנפיים לאחד, ובטפיפה אחת או שתיים, נחתו בניו-יורק כדי להוכיח לאבא שלהם, שהם מסוגלים להצליח בגדול. למותר לציין, שהאחים נמוכי הקומה ומקורזלי השיער , כבר מכיתה ו' שמטו את שמירת המצוות מדרס לגלגלי המהפכה הציונית. אביהם היה חלש מול עוצמתם של השניים, שיותר נהנו מצפיה בארוע ספורט מאשר מתפילת מנחה בבית הכנסת השכונתי.
אמריקה לא גלגלה שטיחים לכבודם, והם נאלצו לנדוד כדי לאסוף את פת-לחמם. פה ושם הם העבירו דירות מרובע לרובע, עסקו בשטיפת כלים במסעדות, וכל מלאכה בזוייה – שדולר בצידה – הפיחה בהם רוח חיים.
אבא ואמא גרינפלד התפללו עליהם מעומק ליבם, והשנים חלפו. הבנים היו מתקשרים מעת לעת, דיבור קצר, לקוני, מרגישים טוב, מרוויחים טוב, עד לחג הבא. כך חלפו להן חמש שנות געגוע. משפחת גרינפלד מחולון היתה רצוצה מגעגועים.
האמא גרינפלד החולנית התחננה לפני בעלה: "סע לארה"ב, תיקנה להם כמה מתנות ותראה מה שלומם מקרוב. יש לי כבר הסתיידות עורקים מהניתוק הזה...".
מאז שהגיע ארצה אחרי זוועות השואה, לא יצא מר גרינפלד מהארץ. מה יש לו לחפש בארץ טומאת העמים? כאן נחלת אבותיו, אך נוות ביתו לא היתה רגועה, ומה לא עושים בשביל שלום בית אמיתי.
היה זה יום שמש ניו-יורקי חבוט למדי כשמר גרינפלד הקשיש שרך רגליים לכוון אחד מרחובות ליבה של העיר. השעון אותת – תפילת מנחה. הוא הבחין בפינת הרחוב בבית כנסת קטן – "שערי רחמים" ונכנס פנימה, החזן בדיוק עמד ב"אשרי". היו שם המון פרצופים ישראלים, והאבא הקשיש היה בטוח שהם יסייעו לו לאתר את בניו.
אחרי "עלינו לשבח" הוא פנה למתפלל צעיר ושאל אותו "אתה במקרה מכיר את האחים שוקי וצביקי גרינפלד?". הלה חייך במאור פנים: "בוודאי, הם חברים טובים שלי" והשניים צעדו עקב בצד אגודל לכוון דירתו של בנו הבכור שוקי גרינפלד.
החוויה היתה קשה. פתחה את הדלת, לא פחות ולא יותר, אשה צעירה, שהיתה עטויה שרשרת כסף ועליה... צלב. גם פניה העידו עליה, שהיא איננה בת ברית.
בנו היה ישוב על כורסא בוהה מול המרקע.
זו אשתך? שאל גרינפלד את בנו הבכור. והלה חיוור כסיד השיב: "כן אבא".
האבא סבב על עקביו, ונפנה לביתו של צביקי בנו השני. גם כאן חזרה הסצינה, באותו דיוק ממש. צביקי נשא אף הוא גויה... גרינפלד לא המתין לשובו של בנו מן העבודה ואמר לגבירתו: "מסרי לו שאבא בא לבקר".
הוא עלה אחרי 24 שעות על המטוס הראשון ושב לישראל, כאוב ומיוסר כשהוא ממלמל "אני אב שכול, אני אב שכול".
האחים שוקי וצביקי גרינפלד נועדו זה עם זה בחצות הלילה. שניהם היו נסערים. הם הקפידו לא לספר בבית על "הנישואין" הללו, אבל סוף דבר הכל נשמע... עוף השמים לא היה צריך להוליך את הקול. אבא שלהם, גילה את פרצופם האמיתי.
ידידם של הגרינפלדים מבית הכנסת השכונתי שליווה את אביהם לאותו ביקור היסטורי ביקש מהם להיפגש עם רבו, הרב שמריה גרוס.
"תתייעצו עם הרב" אמר "הוא יעזור לכם לצאת מן הפלונטר המביך".
הרב גרוס היה איש צעיר אף הוא, נמרץ וחד לשון.
"אין פשרות מתוקים שלי. לנטוש את הגויות!!! זה איסור חמור. כל דקה היא עבירה" נזף בהם הרב.
האחים גרינפלד רעדו כמו לולבים ברוח. הם כבר התרגלו לעבירה... חזר ושנה בה, נעשית לו כהיתר.
שוקי היה הנועז הראשון. יומיים אחר כך הוא ארז מזוודה, נטש את הנוכריה, נשק לאחיו ונסע ארצה. נקיפות מצפון אחזו בו, הוא נכנס לישיבה, עשה תשובה שלמה, וחצי שנה אחר כך כבר נישא למירב, בעלת תשובה מבית טוב.
מר גרינפלד היה מאושר. לפחות בן אחד ניצל. התפילות מועילות.
לצביקי היה קשה עוד יותר. הוא היה קשור בעבותות של עבירה... לעבירה. הקירבה לרב גרוס נתנה לו תקווה, עידוד, חיזוק, אבל עדין לא היתה בו את העוצמה לקום וללכת. הוא היה יותר מדי קשור, אחוז, בחבלי הקסם של מי שמצוי בעבירה... הוא הרגיש שהוא חותך בבשר החי שלו, אם הוא נוטש.
אחרי שנה, הוא פשוט אזר אומץ, עלה למטוס והגיע ארצה. אחיו חיכה לו בשדה התעופה, והביא אותו הביתה. ההורים גרינפלד בכו לילה ארוך. הבן חזר...
בכולל, בחולון, יכולתם להבחין באחים גרינפלד שוקדים על תלמודם. שוקי כבר הקים משפחה, אבל צביקי שכבר נראה חרדי לכל דבר, לא היה מסוגל להשתדך. כוחות טמירים ועלומים משכו אותו בחזרה לאמריקה, לאשה ההיא שאסורה לו עפ"י ההלכה.
הוא הלך לשידוך ראשון – כשלון.
גם השני, השלישי והרביעי היו כשלון.
לבו משום מה היה במערב.
ארבע שנות לימוד תורה חלפו עליו, הקפיד על קלה כבחמורה אבל שידוך לא רואים באופק. כשלון אחרי כשלון.
ראש הכולל, שניסה להיכנס אל ליבו, שמע אותו לוחש "כבוד הרב אינני מסוגל להינשא לאף אשה... לבי קרוע".
חלפה עוד שנה של יסורין, עד שראש הכולל פנה אל צביקי ואמר לו: "ידידי יש לי שידוך מעניין עבורך, גיורת שלומדת בירושלים... תנסה. כבר מזמן לא ניסית להשתדך".
חורף ירושלמי פרש את טלית ענניו האפורים על ארבע כנפות הארץ. צביקי גרינפלד המתין בלובי המלון לגיורת. הוא היה יקה כמו אבא שלו, וחצי שעה לפני המועד הנקוב, הוא התיישב על כורסא עמוקה עיין ב"מסילת ישרים" ולגם מיץ אשכוליות. דייקן כרוני, בשעה 18:30 בדיוק נכנסה המיועדת, לבושה בצניעות מסוגפת ואיננה מישירה מבט.
"אני צבי".
"שמי שרה מלכה".
הקול היה מוכר לו מאד, גם תווי הפנים.
מסובב כל הסיבות העמיד לפניו את האשה האסורה לו מארה"ב, כאן בארץ ישראל, עם כל צדדי ההיתר. קתרין הנוצריה, עכשיו היא שרה מלכה.
כמו רבי עקיבא ומטרוניתא.
זו לא היתה פגישה. אלו היו מפלים של בכי, של הודייה לקדוש-ברוך-הוא, של הדבקות בשכינה, של התעלות באמונה ובהשגחה הפרטית. עכשיו הבין צביקי את פשר המעצורים והמחסומים.
קרוב לחמש שנים של ניתוק, מסתיימים בכתובה.
"כשעזבת את ארה"ב, הרגשתי צורך פנימי להדבק בעם היהודי, ידעתי שאולי יותר לא תהיה בעלי, אבל מי שיהיה בעלי לעתיד חייב להיות יהודי, רק יהודי. הרב גרוס שלח אותי לשיעורי טרום גיור, אח"כ באתי לישראל להתגייר ולמדתי בסמינר לבנות. זה השידוך הראשון שיצאתי אליו... וכאן אני פוגשת אותך".
דמעות של גשם ירושלמי ליוו את צביקי ואת שרה מלכה הגיורת בדרכם אל החופה. הרבה אנשים שהכירו את הסיפור הרטיבו ממחטות.
"הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל", רעד קולו של צביקי.
היו מי ששמעו גם את ניו-יורק עונה: "מקודשת מקודשת".
שתיקה
בימי הנעורים לומדים לדבר, ובימי הזיקנה – לשתוק. וזו מגרעתו הגדולה של האדם, לומד הוא לדבר בטרם ידע לשתוק.
(רבי מנדל מקוצ'ק)
גידי כץ נחת והמריא מן הקרמטוריום
גידי כץ היה מאותם טייסי קרב שהשתיקה היא כלי הנשק היחודי שלהם. הוא ידע להשתמש בה במין מומחיות ולוליינות כשהיא מלווה במבט עין חד ונוקב, שהעמידו מיד במקום, פולמוסנים מזהירים שהיו מנסים לדובב או לגרור אותו לויכוח. השקט שלו היה אומר כל מה שצריך לומר, בלי להוציא מילה אחת. אמן השתיקה. מפקד הטייסת היה משבח אותו כמעט בכל סיטואציה, וסנט בחבריו הטייסים ללמוד ממנו כיצד נעים בשחקים כמו נשר דומם ומסתורי, שעט על מטרות האוייב, מחסלם בהפצצה מדוייקת וחוזר הדור ונישא לנמל הבית.
"גידי נולד להיות טייס". היה אומר מפקד החיל "אין לי ספק שבעוד 20 שנים, השתקן הזה יתפוש את מקומי כמפקד החיל, בלי פוליטיקה, בלי שתדלנות. השקט שלו יחרוש לו את התלם להנהיג את חיל האוויר...".
האמת ניתנת להיאמר שהמחמאות הללו היו עוברות מעל אוזניו של גידי כץ, והן לא עשו עליו רושם כלל וכלל. הוא די סלד מן ההערצה וההילה שסביבו, והעביר את זמנו הפנוי בקריאת ספרי הרפתקאות. שם היה משתדל למצוא דמויות הרואיות להזדהות עמן, ואלו היו בדרך כלל דמויות של אישים מורמים מעם שידעו לעשות מהפכות בכוח הכריזמה שלהם. תתפלאו אבל מה שחיפש גדעון כץ – הסנוב כביכול מצהלה, בן להורים אקדמאים – אצל הגיבורים הספרותיים, זו מידת היושר, ההגינות והוויתור. והתכונות הללו לא בדיוק נמצאו שם באותם רומנים יומרניים של הסיפורת העולמית. איכשהו, מאיפה שהוא, זחלה לעברם איזו שחיתות מוסרית, או נסיון שהם נפלו בו. וזה היה מאכזב אותו.
כשהרב הפיקודי שאול דרור הודיע לאנשי הטייסת שמתוכננת נסיעה למחנות ההשמדה בפולין, ניצת בגידי כץ יצר סקרנות שנולד כניצוץ, אך החל לבעור בליבו כאוּר הכבשן. הוא קרא ספרים רבים על השואה, אך מעולם לא נגע מקרוב באותה הסטוריה שרופת איברים ורוויה בדם יהודים.
אמו של גידי, אהובה כץ (לבית ורקר) היתה בת לניצולי שואה. סבתו ברוריה ורקר ניצולת שואה שאיבדה את הוריה בתופת הנוראה ועלתה ארצה כנערה צעירה ויתומה. שתקן בן שתקנים היה גידי כץ. בבית שלו לא דיברו על השואה, וגם סבתא ברוריה, מעולם לא רמזה ואפילו לא רמז דק, על "חוויותיה" כילדה קטנה בתוך הטרוף הנאצי המבעבע.
הטייס כץ נרשם ראשון למסע, ובסך הכל יצאו 400 חיילים מחיל-האוויר הישראלי לכיוון פולין המדממת שענני השנאה והשכול עדיין מקננים בה, וממטירים מעת לעת גשמים של אנטישמיות הדוקה, בבחינת עשו שונא ליעקב.
הוא נצמד לרב הצבאי שאול דרור וגמע ממנו כל מילה בצימאון אדיר. הם חלפו ממחנה למחנה, הביטו בעיניים מבוהלות משהו בערימות של צמות, נעליים ושעונים, ונחרדו מאומנות הרצח הקר שנחשפה לעיניהם בין גדרות-התיל, הכתלים והצללים במחנות הזוועה.
גידי כץ בחן את מחנות ההשמדה גם בעין של טייס. "ניתן היה להציל הרבה יהודים" הרהר בליבו. "אילו היו המפציצים האמריקאיים והבריטיים מחסלים את מרחצאות הגאז, את הכבשנים ומסילות הברזל... אבל זה גדול עלי להבין כיצד התחוללה הסופה המזוויעה הזו, מבלי שמשהו יכול היה לעצור אותה...".
גידי כץ היה צמוד למצלמה קטנה ובה תיעד את המסע. ביום שבת, 400 חיילי חיל האוויר, ללא יוצא מן הכלל ירדו מבית המלון והלכו בטורים ארוכים לכוון בית הכנסת הגדול בוורשה. הוא אחז בידו סידור ועלעל בו, המילים היו זרות לו, הקדיש לא פרט עדיין על מיתרי ליבו. גידי כץ היה מסוגר מתמיד, וסיחרור קליל, דמוי ורטיגו (סחרור בשחקים) נגע בו. כל השבת הוא שתק כמו דג.
כשהם נכנסו למחנה המוות שטוטקוף, האחרון בסידרת הביקורים, חש גידי כץ, מין בעירה פנימית לא מוסברת, אי-שקט הדריך את מנוחתו. כאשר הרב שאול דרור תקע בשופר בשער המחנה הוא נטש את הקבוצה והחל לנוע במהירות בין הסככות האפורות והמתישות. ריח גופרית עצוב ריפרף בחלל. רגליו סחבו אותו לכוון מקלחות הגאז. הוא הציץ פנימה וגופו החל לרעוד. הוא יצא החוצה, הביט בקרמטוריום הנורא, והרגיש לפתע דחף עז לרקוד... כן לרקוד... בתוך כיסו היה מונח ספר תהילים קטן שהעניק לו הרב הצבאי, הוא אחז אותו בין כפות ידיו והחל לקפוץ... מניף רגליים, נוחת, מכופף גופו...
היתה חסרה רק להקת כלייזמרים שתלווה אותו... גידי כץ השתקן הסידרתי, החל לזמזם מזמור יהודי שלמד, תתפלאו, דווקא בתנועת הצופים, "שישו ושמחו בשמחת תורה... ותנו כבוד לתורה".
"כנראה שדעתי נטרפה עלי" חשב. "אני רוקד עם ספר תהילים, מזמזם מזמור יהודי מול המרחצאות והמשרפות שמי שנכנס אליהן חי, יוצא פגר. מזל שלא רואים אותי...".
גידי חש לפתע דחף עצום להרים פלאפון לאמא.
"אמא, אני נמצא כרגע במחנה שטוטקוף, אל תשאלי למה ואיך, אבל רקדתי מול מרחצאות הגאז עם ספר תהילים...".
אהובה כץ שתקה דקה ארוכה ואמרה "טלפן לסבתא, ספר לה איפה אתה נמצא...".
"סבתא ברוריה, אנחנו אף פעם לא דיברנו על השואה, אבל אני רוצה לספר לך דבר לא יאומן שקורה לי. אני נמצא עכשיו במחנה שטוטקוף אוחז בידי ספר תהילים קטן ושר ורוקד... כמו יהודי מן השטייטל... אני מרגיש שאני ממשש את המתים...".
"גדעון נכדי היקר... אני ניצולת מחנה שטוטקוף. עברו עלי שם ארבע שנות גיהנום. שם איבדתי את אבא שלי ושתי אחיותי. האם אתה נימצא ליד הקרמטוריום?
כן סבתא.
אחרי שתיקה מהוססת אמרה סבתא ברוריה "גדעון, אתה מספר לי שאתה שר ורוקד ולא מבין למה? אז אספר לך... הייתי ילדה בת שמונה כשהחיות הנאציות גררו את אבא ועמו עוד תשעה יהודים, כדי שיוציאו גופות מתאי הגאזים ולהכניסן לקרמטוריום... הצצתי מבין חרכי הסככה הסמוכה, שמספרה 121...".
כן סבתא, אני רואה את הסככה.
"אבא וחבריו, יהודים מזוקנים, צנומים, שלדי אדם, עם כובעי מצחיה על ראשם, סחבו גופות והוכו נמרצות בשוטים. כך שעות ארוכות, עד שהשמש שקעה. מיד כשיצאו הכוכבים, ובעת שהשומרים הנאצים נעמדו בסמוך לעשן... קרא אבא בקול רם: "יהודים, שמחת תורה היום. עלינו לרקוד עם התורה הקדושה". אבא שלף מכיסו דף מספר תהילים, וכולם פרצו במעגל סוער בניגון אידישאי "שישו ושמחו בשמחת תורה".
"היהודים הצנומים הללו, עלובי החיים, נדמו לי אז כמלאכי עליון. רוקדים ומזמרים מול מלאך המוות. אבל זה נגמר רע, גידי. הנאצים ירו בהם והם הוכנסו כמו כולם למשרפות וזו היתה הפעם האחרונה שראיתי את אבא שלי... והוא שמח והוא רקד... ואתה יודע גידי, אתה קרוי על שמו... גדעון. אתה כנראה רקדת בדיוק באותה פיסת אדמה שסבא רבא שלך עליו השלום רקד. אתה נכדי החביב ממשיך לרקוד את הריקוד של סבא".
סבתא ברוריה מחתה דמעותיה מעבר לקו, וגידי כץ הטייס השתקן והקשוח עצם את עיניו נשען על כותל סמוך ושמע כעין שירת מלאכים מאחורי הפרגוד, את אותו מנין יהודים קדושים בשטוטקוף שרים: "שישו ושמחו בשמחת תורה". הוא רקד במקום שסבא הגדול שלו רקד ואחר-כך מת כיהודי קדוש וטהור. גידי נצמד לדפנות הקרמטוריום ולחש "סבא, סבא, אני הולך להמריא מן המקום שהם הנחיתו אותך". העיניים שלו הפכו לחות.
מפקד הטייסת היה המום.
"אני מגיש בזאת את התפטרותי, אינני רוצה להמשיך בצבא הקבע" הודיע גידי כץ למפקדו הישיר. הוא פנה משם בלווי מפקדו לחדרו של הרב הצבאי ואמר לו: "הרב שאול, תודה על המסע המופלא לפולין. בזכותך אני עוזב את הטייסת והולך לטוס את הטיסה המשמעותית של חיי. הטיסה אל עמי ואל עברי. אני מטיס את עצמי מכאן, מן האגו ההרואי של טייסת הקרב, להמריא מחדש מנקודת מסירות הנפש של סבא שלי מול הקרמטוריום. את הטיסה שהוא לא זכה בה, אני רוצה להמשיך".
בבסיס סיפרו אחר-כך, ששמעו את גידי כץ הטייס המתפטר, אומר שלושה משפטים ברציפות.
דברי חכמים
כל נפש מישראל כשנופלת, בחיקו של הקב"ה היא נופלת.
(רבי מרדכי יוסף מאיזבצה)
199 - A
יונתן גולד היה אמן עם נשמה מיוחדת. אל תשאלו איך ולמה, אבל הקב"ה נטע בו כשרון אומנותי ששילב בצורה מדהימה, ויזואליה הרמונית ססגונית שבין פסוקי תהילים לבין ציורים מלאי הבעה מתוך הבריאה המופלאה של ריבון העולמים. כל המביט בציוריו היחודיים של גולד, כאילו נוגע בהבזקים הבלתי נראים שבין "ויהי אור" כמאמר, לבין האור עצמו הפולח לאישוני עיניו, היוצא מתוך הצורות והצבעים.
הוא לא צייר הרבה גולד הצעיר, שכן כל ציור היה יונק ממנו המון כוחות ורגשות אציליים ששטפו את פנימיותו כזרמי נהר הוולגה בחורף סואן. הוא צייר מעט, אבל מדהים.
הפסוקים בציוריו, לא רק נכתבו ביד אמן, הם כמו דיברו לצופה את תוכנן העמוק, אותו תוכן עלום וסודי שדוד המלך המשורר, המאמין, הרגל הרביעית של המרכבה הבליע במילים, בתגים, ואפילו ברווחים והחללים שבין תיבה לתיבה ובין שורה לשורה. הוא ידע לנגן את מילות הקודש במכחולו, ואם הייתם מתעקשים יכולתם להאזין לשירת הלוויים הבוקעת משם.
יונתן גולד היה גם מרצה מאלף, שמעבר למוסר היהודי המתנגן שבקע ממנו, הוא היה בבחינת "דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל לב השומעים". עם תום ההרצאה הוא היה מגביה את פרוכת הקטיפה שמאחוריו, ולעיני מאזיניו, היו נפרשים קומץ ציוריו המדהימים שמעבר לויזואליה שלהם שידרו את קסם הבריאה מחד, ושירת דוד המלכותית מאידך. היה זה מהלך מהמם ומפתיע.
יונתן גולד היה אמן רגיש ואיש טוב לב, שידע להעניק מעצמו לאחרים, במידה נדירה. לאחר הרצאתו הרגישה הוא נהג לספר על ציוריו, אבל זו כבר היתה שיחה קולחת חברית, שהעניקה הרבה בטחון ואהבת השם לכל מי שהאזין לו.
את ציוריו המקוריים שמר מר גולד בכספת גדולה באחד הבנקים בניו-יורק. ערכם היה רב, והוא לא רצה חלילה להקלע לסיטואציה קשה מבחינתו, של שוד וגניבה. הנשמה שלו היתה אצורה בציורים הללו, והוא לא יכול היה שיקרעו ממנו – חלילה – את נשמתו. אשר על כן, הוא שיכפל בהדפסי משי מרהיבי עין, 200 עותקים מכל ציור שלו ומיספר אותם באופן מדוייק.
באחת מהרצאותיו בדרום הארץ בחודש אלול לפני כ- 20 שנה, הוא הבחין בגברת אחת, קשישה עטויית כיסוי ראש שבחנה לאחר ההרצאה את ציוריו אחד לאחד, בעין בוחנת. היא נראתה נרגשת, ופיה מילמל תפילה, או פסוקי תהילים.
"אני רוצה לקנות את הציור הזה" אמרה הקשישה לגולד, והצביעה על הציור אשר בתוכו נשזר הפסוק מתהילים "פותח את ידיך... ומשביע לכל..." הציור והפסוק האירו לעיני המתבונן את מצוות הצדקה באור אלוקי. הנתינה, העין הטובה והלב הנדיב פעמו מן המילים והצבעים. הצדקה קיבלה ביטוי עליון וערכי, היישר מעולם האצילות.
יונתן גולד אמר לה: "גברתי את זוכה לקנות את הציור האחרון בסידרת "הצדקה", שיהיה לך לברכה.
הקשישה נטלה את הציור והתבוננה בו שנית. היא הוציאה מכיסה פנקס המחאות ורשמה. אחר כך היא התיישבה על כורסא סמוכה, והביטה שוב בציור. לפתע הוסט ראשה ימינה ושמאלה, לפתע חירחרה וחיוורון עטה פניה עד שכולם הבחינו שהיא איבדה את הכרתה.
גב' מורן, אחות במקצועה שהבחינה בכך, סטרה קלות בלחייה של הקשישה, אחזה בלשונה שלא תכנס לגרונה, הנשימה אותה ארוכות... כשמסביב כולם קוראים תהילים בהתרגשות "... מאין יבוא עזרי, עזרי מעם ה'".
לאמבולנס שהגיע תוך דקות ספורות לא היתה עבודה. גב' בלומה מאיר התאוששה וחזרה אט אט להכרה. האח בדק את לחץ הדם, את פעימות הלב, הכל היה תקין. אחרי רבע שעה בלומה חזרה לעצמה.
יונתן גולד היה נסער. "גברתי מה קרה? נראה לי שהציור...".
"כן" השיבה "הציור שלך השפיע עלי קשות... הבט כאן במספר הסידורי המופיע כאן בציור שלך מצד שמאל. 199A.
"נו, מה בכך?" שאל גולד "זה המספר הסידורי של העותק הזה".
"הבט כאן בזרועי" ביקשה גב' מאיר, "כאן מופיע גם המספר 199A, אני ניצולת שואה כפי שאתה מבין... אני פשוט הזדעזעתי מן העובדה שהמספר על זרועי תואם את המספר שעל הציור שקניתי שהוא, לפי דבריך, האחרון בסידרת הצדקה".
"ומדוע קנית דווקא ציור זה" שאל גולד.
"כי נושא הצדקה קרוב לליבי. לפני השואה ניהלתי גמ"ח גדול שסייע ליתומים וליתומות להקים בית בישראל. גם במהלך השואה עשיתי מאמצים רבים לעשות צדקה, עד כמה שיכולתי בתוך השכול הדמע והיסורין, וברוך השם ניצלתי, הגעתי ארצה, ויחד עם בעלי המנוח חזרנו לעזור לכל דיכפין ודיצריך...
199A. גולד הביט במספר שעל זרועה, הביט במספר הסידורי של הציור ואמר ... "לא יאומן צדקה בגימטריה... 199".
יד ההשגחה העליונה ליטפה את תלתליו של גולד הצעיר, כמו אומרת לו "אתה מבין כישרון צעיר שלי, צדקה תציל ממוות זה לא רק ציור, או פסוק, או מספר של אסירה במחנה ההשמדה, אלא זו הנהגה אלוקית פשוטה. והנה חביבי קיבלתם רמז אתה והגב' הצדקנית בלומה גולד. 199".
לילה טוב.
מאמר החכם
המקבץ מעות לצדקה, ייטיב לעשות אם יקח עמו שני כיסים. אחד בשביל המעות ואחד בשביל הבזיונות.
(רבי נחום מצ'רנוביל)
התפילין שהצילו רבבה
ידידי איש החסד, אפרים ברדה, התקשר אלי וכולו התרגשות.
"אתה לא תאמין!! קיבלתי הרגע אימייל מחבר חילוני בארה"ב, והוא כותב לי כאן סיפור, פשוט לא יאומן. סיפור של השגחה מופלאה. ידידי מארה"ב הוא איש עסקים קר-רוח הרחוק מעולם המצוות, וכשהוא שוחח איתי אחר כך בטלפון הוא כמעט לא נשם... "יש בורא לעולם, אין לי ספק", כך הוא סיים את השיחה.
אפרים ברדה שלח אלי את האימייל באנגלית, והנה לפניכם הסיפור המדהים: כיצד זוג תפילין הצליח להציל רבבה של אנשים.
דיוויד מילר הוא איש עסקים חרדי, צעיר, אשר נאלץ מעת לעת לטוס ברחבי U.S.A. לפגישות עסקים. מלבד מזוודת המסמכים שלו, הוא מחזיק צמוד ללב את תיק התפילין שלו, העטוף בקטיפה כחולה עליה רקום באותיות זהב D.M.. דיוויד מקפיד לא להפסיד אף תפילה במניין, שלא לדבר על מסירותו לומר קריאת שמע של שחרית בזמן "מגן אברהם".
באותו יום היה אמור דיוויד לטוס במטוסה של חברת יונייטד טיסה 175, לפגישה עסקית ממנה היה עתיד לקטוף סכום נכבד. שש שעות טיסה הפרידו בינו לבין העסקה. הוא המתין בטרמינל לאיתות לעלות למטוס.
האיתות הגיע, ודיוויד חמוש במזוודת המסמכים. בידו השמאלית ובידו הימנית תיק התפילין. הוא רץ בזריזות לכוון המנהרה המובילה לכבש המטוס. לפתע צלצל הפלאפון בכיס חולצתו. דיוויד נעצר, על הצג הופיע שמה של אשתו.
"כן, רבקה" השיב והניח את תיק התפילין על כסא מתכת שניצב סמוך לכניסה למנהרה. הוא איזן ויישר את הפלאפון על אוזנו והמשיך לצעוד. השיחה הסתיימה, דיוויד עלה בזריזות לכבש, נכנס למעבה המטוס ותפש כיסא בצד הימני. הוא הביט בשעונו והבחין כיצד דלת המטוס נסגרת, אחרי הנוסע האחרון שעלה.
"להדק חגורות" ביקש הקברניט.
דיוויד הבחין לפתע שתיק התפילין איננו מונח על ברכיו כמו תמיד. "איפה שכחתי אותו" הרהר. ואז נזכר, התיק מונח לא רחוק מכאן. המטוס התחיל לנוע.
דיוויד הנסער פנה לדיילת וביקש "אנא בקשי מהטייס להמתין לי דקה. שכחתי את התפילין שלי בכניסה למנהרה המובילה למטוס. זה בקושי 30 מטר מכאן. הדיילת השיבה לו בנימוס אמריקני "סליחה אדוני, יש לוח זמנים מדוקדק. הדלת כבר סגורה".
דיוויד לא ויתר. והוא הרים את קולו. "אני מבקש לשוחח עם הטייס. זה פשוט לא הוגן... יהודי לא יכול להישאר בלי מצוות תפילין".
נוסעי המטוס הצטרפו אף הם למקהלה "תנו לו לרדת, ביג דיל תוך דקה וחצי הוא חוזר עם התפילין...".
הטייס התעקש: "סליחה אדוני, אתה לא ממונה פה על לוח הזמנים, ועם כל הכבוד לתפילין שלך ,לחברתנו יש כללים וחוקים... ואנחנו גם תלויים בלוחות הזמנים של נמלי התעופה בעולם ובנתיבי טיסה...
מילר הצעיר לא ויתר. הויכוח עלה לטונים גבוהים, אם כי נשמרו כללי הכבוד ההדדי.
זה נמשך דקות ארוכות. הוא מתחנן, הם מסרבים.
"יכולתי כבר כמה פעמים לצאת ולחזור " זעק דיוויד "נפלתם פה על הראש?".
בשלב מסויים הטייס נכנע והודיע לנוסע הבעייתי: "ידידי אני פותח לך את הדלת, רוץ לתפילין שלך, אבל לא תוכל לחזור. אני נועל את הדלת וטס. גוד-באיי. להתראות".
דיוויד ניסה לשכנע שהוא כבר חוזר, שיחוס ויחמול עליו. הוא פרץ מן המטוס ושעט לעבר המנהרה, בכניסה היה מונח תיק התפילין על אותו כיסא. הוא פנה בריצה חזרה לעבר המטוס... אך מאוחר מדי. מנועי הסילון הרעישו ובתאוצה קלה החלה ציפור הברזל בשעטה לקראת מעופה.
הבעת אכזבה ניכרה על פניו. העיסקה בסכנה.
טיסת 175 של יונייטד מעולם לא הגיעה ליעדה המקורי. מחבלי "אל-קעידה" השתלטו על צוות המטוס באמצע הטיסה, וניווטו אותו לעבר בנייני התאומים, ניו-יורק. אסון ה- 11 בספטמבר 2001 למניינם.
על פי התוכניות המדוקדקות והגאוניות של חניכי בן-לאדן, היו אמורים שני המטוסים להתנגש בטווינס בעת ובעונה אחת. באותה שניה ממש – כך תוכנן – יפגעו מטוסי הנוסעים במגדלי הענק, ויגרמו להדף אדיר של רעש, רוח וחום לוהט ולדליקה עצומה במימדים דמיוניים, מה שאמור היה להפוך את הפיגוע לקטלני פי כמה וכמה. מומחים אומרים שבמצב כזה היו אפס ניצולים.
18 דקות נמשך הויכוח בין דיוויד מילר העקשן, לבין צוות המטוס. ח"י דקות בדיוק. באותן 18 דקות, מן הבהלה עקב פגיעת המטוס הראשון, הספיקו להימלט מן הבנין השני, שעדיין ניצב על תילו 10,000 בני אדם. דקות של חיים אלו נמשכו כמו נצח, כאשר אף אחד עדיין לא העלה בדעתו שמטוס שני עומד להתרסק. הפאניקה עשתה את שלה.
רבבת בני אדם שנמלטו משם ניצלו מן התופת האימתנית.
הנה לפניכם סיפור השגחה. יהודי צעיר שמוסר נפשו על מצוות תפילין, גם אם על פניו הוא הולך להפסיד כסף גדול. העיקר לעשות רצון השם, לפני רצון הכיס.
רבבה של אנשים בתוכם גם אלפי יהודים, קיבלו את חייהם במתנה בזכות התפילין של דיוויד מילר, וליתר דיוק, בזכות מסירות נפשו לא לאבד מצווה יקרה זו.
ההותז ראשך ???
"יצר הרע – יש לראותו כרוצח, העומד מולך ובידו גרזן, והוא מוכן תמיד להתיז את ראשך מעליך.
"ואם קשה לך לציירו כך, סימן הוא, שכבר התיז את ראשך".
(רבי שמחה בונם מפשיסחה)
הצלה כפולה בוואדי
יש חברויות שמסתיימות פתאום, בלי שום התראה מוקדמת. זה קורה באמצע החיים, אתה גם לא מבין למה ומדוע, ואיפה בדיוק, באיזו נקודת זמן נכנס סכין החיתוך השמיימי וחצה את החברות, זו לדרום וזו לצפון. ולפעמים, גם בלי סיבה מיוחדת, סתם כך.
מוטי גולדשטיין ואיציק מידן, היו חברים נפלאים מגן הילדים ממש. הם גדלו באותו כפר קטן, שיחקו בצל עצי איזדרכת, טיפסו על אותם אקליפטוסים, והלכו בצוותא לקטוף תפוזים וקלמנטינות בפרדס. פעם אצל מידן, פעם אצל גולדשטיין. גם הוריהם היו חברים טובים. דור לדור.
ילדים כאלה שגדלים במושב ירוק ותמים, אצל הורים בריאים בגוף ובנפש, בצילה של ציונות בונה ולוחמת (כביכול), קוראים להם "מלח הארץ". יש מהם ציפיות גדולות. מושבניק, שכל חייו, עד גיל 18, עבד בפרדס, ברפת ובגורן, בשרב ובגשמים, מסגל לעצמו אופי בריא, קשוח משהו, חריצות ורצינות וידיים מחוספסות. הצבא אוהב את ה"פרחים" הללו שמגיעים מן הכפר ומן הקיבוץ, ומגלגל אותם לקורסים הכי מובחרים בצה"ל. לסיירות, לגדודים הלוחמים, וכמובן לקורסי הטייס. יש בהם, במושבניקים הללו, מן חיוניות ומשמעת עצמית, שלא כל כך מצויה בילדי העיר המפונקים, שמעולם לא אחזו ביד טוריה או מקטפה, ולא בוססו ברפת בבוץ עמוק עד לברכיים, כדי להכניס פרות עקשניות למכון החליבה.
מוטי גולדשטיין ואיציק מידן התגייסו באותו יום לצבא, ועמדו בתור אחד אחרי השני בבקו"ם (בסיס קליטה ומיון). המספר האישי שלהם זהה לחלוטין, רק אצל גולדשטיין הוא מסתיים בספרה 3, אצל מידן בספרה 4.
שניהם ביקשו להתנדב לאותה סיירת, והמבדקים היו תואמים להפליא. שניהם, בלי עין רעה, מוצלחים. הם ישנו מתחת לאותו אוהל סיירים בטירונות, בקורס המכי"ם, וכמובן גם בקורס הקצינים.
שניהם, איך לא, סיימו בהצטיינות את קורס הקצינים, וזכו לאות מיוחד על יכולותיהם המשובחות. העתיד הצבאי קרץ להם.
הם נלחמו כתף בצד כתף, באותן חזיתות ובאותה חטיבה, ובנס, ניצלו פעם אחר פעם ממלאך המוות.
באחד הקרבות בואדיות לבנון הבוערת, ספג מוטי גולדשטיין כדור בכף רגלו ואיבד דם רב. איציק מידן, זחל לעברו תוך אש צולבת וחסם את העורק. "מוטי" זעק איציק "אל תאבד את ההכרה. תסתכל אלי, זה אני איציק, אח שלך!!!" מוטי הביט בו במבט זגוגי ההולך ותופש חיוורון מסוכן. בגופו נותר בקושי ליטר אחד של דם. שלושה שבועות נאבקו על חייו, ובחסדי שמיים הוא התעורר לחיים. חיים במתנה.
בגיל 24, אחרי שלוש שנות שירות בקבע, החליט מוטי גולדשטיין, ליתר דיוק, רב סרן גולדשטיין, להשתחרר מן הצבא ולצאת לעולם האזרחי. איציק מידן לעומתו, ראה בצבא אתגר וקריירה. תתפלאו, אבל גם כאן עדיין לא נכנס הסכין השמיימי לחצוץ בחברותם. בסופי שבוע ובחופשים, הם היו נפגשים ומעבירים חוויות. מידן סיפר על עלייתו בסולם הדרגות והתפקידים, וגולדשטיין סיפר על עסקיו ההולכים ומסתעפים.
בגיל 26 נישאו שניהם, באותו חודש ממש, תשרי. זה בתוך עשרת הימים הנוראים, וחברו מיד לאחר סוכות. חצי שנה אח"כ עוד שמרו על קשר טלפוני, פה ושם מפגש, אבל אל תשאלו איך ולמה, מוטי גולדשטיין איש העסקים חזר בתשובה.
סגן אלוף מידן לא ידע איך לאכול את זה. שיחתם האחרונה היתה קרירה משהו. הכיפה השחורה שעל ראשו של מוטי והזקן הצפוף והדקיק שטיפח לעצמו, נראו בעיניו של איציק, כמו חומות ענקיות שהוא לא רצה לחצות אותן. הוא אמנם חש כלפיו חיבה חברית ענקית, אבל גם מחסומים מסויימים.
עברו להן 20 שנה.
איש העסקים מרדכי גולדשטיין גלש ביום קיצי אחה"צ, עם הג'יפ שלו, לאחד הוואדיות בנגב, כדי לבדוק אפשרות לבצע שם קידוח לאיתור מקורות מים. החברה הכלכלית שבראשה עמד, פיתחה מומחיות לאיתור מים במקומות צחיחים, ולגיבוש תוכניות להעברתם למרכז בצורה זולה ויעילה ביותר.
אחרי שעה נסיעה בשולי הוואדי, נגלה לעיניו מחזה מזעזע. הוא הבחין בטרקטורון צהבהב הפוך, סמוך לדרך העפר, וכמה עשרות מטרים ממנו השתרעה גופה של נער צעיר, כולו שטוף דם.
מוטי קפץ מן הג'יפ, ניגש אל הצעיר, והשתמש בכל הידע המקצועי שלו מתקופת הצבא. הוא התחיל להנשים את הנער, חבש את פצעיו השותתים, והזמין בפלאפון מסוק פינוי. הוא הכיר היטב את הנוהל, המסוק הגיע תוך 10 דקות. הוא סייע לפרמדיק הצבאי להעלותו למסוק, וביקש להצטרף לפינוי. הג'יפ שלו לא עניין אותו. חשוב היה לו שהילד הזה יחיה...
הוא ישב ליד הנער, שלף את ספר התהילים הצמוד אליו, והחל לקרוא בהתרגשות פרק אחר פרק, בעוד הרופא הצבאי מבצע בנער פעולות החייאה. מוטי שלף מכיסו ממחטה, הרטיב אותה במים והחל לנגב את הדם מפניו של הצעיר. אל תשאלו למה, אבל הוא הרגיש, שהילד הזה מוכר לו מאיזשהו מקום, ומשום מה הוא מאוד אוהב אותו, והוא החליט שהוא לא יסור ממנו עד שהרופאים יודיעו לו שאין לו סכנת חיים.
הוא הפנה מבטו לשמיים ואמר: "אבא שבשמיים, אני יודע שרק השגחתך המופלאה היא שהביאה אותי דקות ספורות אחרי התאונה לוואדי הנידח, כדי שאציל את הנער הזה. אז אנא, התמלא רחמים עליו שיחלים.... ואם יש לי זכות רבים וכמה חסדים שעשיתי, ואם יש לי קצת תורה שלמדתי, אנא אבא שבשמיים, שיעמדו לרפואתו, אני מוותר על הכל... אמן ואמן".
המסוק נחת סמוך לבית החולים, והצוות הרפואי העביר מיד את הפצוע לחדר הניתוח.
מוטי גולדשטיין רץ אחריהם. הוא הרים טלפון לרב שלו, לראש הישיבה של הבן שלו, וביקש "תתפללו על נער צעיר שנפצע בתאונת טרקטורון, אינני יודע מה שמו... הוא זקוק לרחמי שמיים. אני מתחנן".
בשתיים לפנות בוקר, אחרי 8 שעות ניתוח, יצא המנתח ואמר "הוא יחיה, מצבו קשה אבל יציב, אתה אבא שלו?".
"לא", השיב מוטי, "אינני יודע מי אבא שלו, אני מצאתי אותו מרוסק בוואדי, אבל אני מרגיש שהוא כמו בן שלי... צריך לאתר את הוריו...".
בארבע לפנות בוקר, הגיע תת אלוף יצחק מידן לבית החולים. צמוד לדלת המחלקה לטיפול נמרץ, הוא הבחין ביהודי עם זקן מתנענע, קורא תהילים ובוכה.
מוטי?
איציק?
השניים נפלו זה על זרועות זה, בחיבוק של חברות גברית. מוטי גולדשטיין ניגב את דמעותיו, ושאל "איציק מה אתה עושה כאן, במחלקה לטיפול נמרץ?"
"אמרו לי שהבן שלי, רונן, בן ה- 17, פצוע קשה ועבר כאן ניתוח 8 שעות... הוא התעופף מהטרקטורון שלו בוואדי..."
"זכיתי להציל את חייו..." מוטי מחה דמעה עקשנית נוספת. "הגעתי לוואדי דקות ספורות אחרי התאונה".
שני החברים ישבו קרוב קרוב, ומוטי ביקש מאיציק, "אנחנו מזרע אברהם אבינו, מזרע יצחק ויעקב, והאומנות שלנו זו תפילה. שים עין על פרקי התהילים וחזור איתי מילה במילה. לרפואת רונן בן יצחק ומרים... שיר למעלות אשא... אל ההרים".
לפנות בוקר נכנסו השניים לבית הכנסת של בית החולים. איציק מידן חשף את זרועו וביקש שחברו הטוב יעזור לו להניח תפילין. איציק לא ידע למה, אבל במהלך התפילה, נעצמו עיניו. הוא ראה עצמו זוחל לעברו של מוטי, תחת מטר של אש, שולף מכיס חולצתו תחבושת וחובש את רגלו המרוסקת. "אל תדאג מוטי, אנחנו יוצאים מכאן חיים" לחש לו, "אל תאבד את ההכרה... זה אני איציק, אח שלך".
הם יצאו חיים, וההשגחה העליונה גלגלה 23 שנים אח"כ, שמוטי יציל ממוות בטוח את רונן, בנו של איציק. הצלה כפולה בוואדי.
כשרונן מידן התעורר מן התרדמת שלו, אחרי 36 יום, הוא שמע את הסיפור המופלא וביקש להכיר את מוטי גולדשטיין, החבר של אבא. השניים ישבו שעות ארוכות ושוחחו ביניהם על החיים והמוות ובעיקר על אמונה בצור עולמים. מוטי סיפר גם לרונן על חברותו הצמודה והטובה עם אבא שלו שהציל את חייו במהלך קרב קשה...
בערב יום כיפור, מגובס ישוב על כסא גלגלים, ביקש רונן להתלוות למוטי גולדשטיין לבית הכנסת. גם איציק האבא, החליט לבוא ולהתארח בחברת ידידו הוותיק, ומן היום הזה, הם עשו את המהפך המתבקש מכל יהודי "אבינו שבשמיים, החזירנו בתשובה שלמה לפניך".
והואדיות ענו כהד, אמן ואמן.
אברהם כפול שלושה
המוהל רבי אברהם סילם ידוע ומפורסם במקומותינו. מוהל בן מוהל בשרשרת דורות של מוהלים, נושא חן בעיני כל רואיו, ומצוות המילה אהובה עליו כיין ישן נושן, שניחוחו אופף כל עלמין. רבי אברהם הופך כל ברית מילה, לשירה ולתהילה לריבון העולם, נוטל את המיקרופון בידו ומסלסל בקולו בבחינת כבד את ה' מגרונך.
הוא כאמור איננו רק מוהל, אלא גם פייטן מהולל, מלחין שירים וכותב פיוטים הנוסכים בהורים הנרגשים ובקהל הקדוש, הילה של שכינה, חן ואור קדושת הימים. היה מי שאמר בבדיחותא, שאילו יכלו התינוקות לדבר, הם היו מבקשים שימשיך לנגן את שיריו המרטיטים וידחה לעוד כמה דקות את הברית.
אבל כידוע, תינוקות ביום השמיני בשלים בגופם ובנפשם לקראת מצוות המילה, גם אם הם אינם מסוגלים להביע זאת במילים, אלא בזעקות צווחניות וחנוקות, עד לכניסתו של צמר הגפן הספוג ביין, לתוך פיהם הנרעד.
זאת למודעי, כי המוהל אברהם במשך דקות ארוכות מבשל בנגינותיו את קהל המוזמנים טוב טוב מכל הצדדים כדי להכינם לרגע הקדוש, לאותן שניות נצחיות, בהן נכנס התינוק בשער האמונה העליונה לאוהל אברהם ושרה, בעוד אליהו הנביא יושב על כסאו. "לכבוד חמדת לבבי". יהודי קטן אומנם, כואב ושותת דם, קטן במשקלו ובשכלו, אבל יהודי כשר שנכנס לבריתו של אברהם אבינו, עוד חוליה של כיסופים בשרשרת הדורות.
"באחד הימים, לא תאמין", מספר לי רבי אברהם בחיוך ביישני, "הוזמנתי למצוות ברית מילה, בחצר ביתם של יהודים צעירים אמידים וחביבים, שעולמם הרוחני רחוק כמזרח ממערב מן היהדות. אבל כהרגלם של יהודים בקודש, על מצוות המילה לא מוותרים, הזמינו נגנים וכמובן סעודה כיד המלך. למעט הכיפה האורחת והמקומטת שעיטרה את ראשו של הסנדק, והכיפה הקטיפתית על ראשי, היו כולם גלויי ראש, עטורי עגילים, קוקיות, אך ברק של התרגשות ריצד מבין עיניהם".
"ואני, לעולם אינני עושה אפליות. את אותם פיוטים שאני שר ומזמר בבתי הכנסת ובבתי היראים לקראת רגע הברית, שרתי גם להם. חלק הצטרף בזמזום חרישי, אבל הרוב הגדול שתק והביט בי בעיניים בוהות. האבא הצעיר ניצב לידי, גבוה, מגולח, אוחז בידו את בנו הבכור. עד כמה שהבנתי האבא הוא גאון היי-טק, איש מחשבים שהכל מחזרים לפתחו.
"זה הכסא של אליהו הנביא", הסברתי לאבא, והוא חשב שאני צוחק עליו. "איפה אליהו הנביא" הוא שאל. "ברוך הבא אליהו הנביא" אמרתי לו, והוא שאל, מאיפה הוא נכנס...".
"דווקא את שמע ישראל הוא אמר יפה. וגם ברך את הברכות בלי להתבלבל במילים. הכל התחיל כשהגענו לקריאת השם. ויקרא שמו בישראל... אני מביט לעבר האבא והוא אומר "נמרוד"."
"הרגשתי שאני כמעט נחנק. תקרא לו היטלר ביקשתי מהאבא".
"היטלר? הוא צעק, השתגעת? אתה עושה צחוק ממני..."
"כן, השבתי לו. תקרא לו אדולף היטלר. אין הבדל בין נמרוד המקראי לצורר הנאצי. שניהם היו רוצחים גדולים ואפיקורסים. שניהם עשו רע לזרע ישראל קודש. אברהם אבינו, הסברתי לו, סבל מנמרוד לא פחות משהיהודים סבלו מהיטלר. נמרוד ביקש לשרוף את אברהם אבינו בכבשן האש, וזה בהחלט מזכיר את הנאצים ומחנות ההשמדה. הנאצי הראשון הוא נמרוד המלך, ואברהם אבינו שקול היה כנגד כל ישראל".
"האבא היה המום".
"עד כדי כך? הוא שאל".
"כן, כן, עניתי לו, אפילו יותר גרוע".
"נו, אז איך נקרא לו? שאל האבא".
"נקרא לו אברהם. הצעתי".
"בסדר הוא השיב. שיהיה אברהם".
"זה הקטן אברהם בן נורית וגיא, גדול יהיה... יגדלהו הקב"ה".
"עם סיום הברית, לוחש על אוזני הסנדק: כבוד המוהל, גם לי קוראים אברהם".
"מיד אחזתי את המיקרופון והודעתי כשכולי צמרמורת של התרגשות, קהל קדוש, אתם לא תאמינו, אבל כאן, על כסא הברית, קרוב קרוב לאליהו הנביא, נפגשו שלושה אברהם. לתינוק קראנו אברהם, הסנדק שמו אברהם, וגם אני המוהל, שמי אברהם. והחוט המשולש של זרע אברהם קודש, במהרה לא ינתק".
"הסבתות מחו דמעה. האבא חיבק ונישק אותי ואת הסנדק, ואחר כך אימץ אל ליבו את אברהמל'ה הקטן, שניצל בעור שיניים מלהקרא בשמו של אחד מן המלכים הרשעים בתבל. פשוט לא יאומן. אברהם כפול שלוש, כי החוט המשולש, לעולם לא יינתק".
חז"ל
דעת בלי עושר, כרגליים בלי נעליים.
עושר בלי דעת, כנעליים בלי רגליים. (רבי שלמה איבן גבירול)
הסולם חיכה 55 שנה
חרב היתמות הלמה בעוצמה סוערת בחמשת הילדים הקטנים של משפחת שובמיאן. הבכור חיים, היה בן 18, יצחק היה בן 13, ושלושת האחיות הקטנות בנות 10, 8, 5. אבא נפטר ראשון, חמישה חודשים אחר כך נפטרה גם האם השבורה.
השנה תשי"א. אירן. מדינה פרימיטיבית משהו, חוסה בצילו של המגף האנגלי, עם עתיד חיובי של קידמה ועצמאות. חמישה יתומים קטנים ממאנים להינחם.
יצחק מספר: "היינו שבורים ורצוצים בלי אבא בלי אמא. האיסלם רצה לקרב אותנו, והיתה סכנה גדולה חלילה, שהם יאמצו אותנו אל ליבם. לא היתה לנו משענת, אך בחסדי שמים, מיד לאחר פטירת אמא, אחיה הגדול, הדוֹד רחמים הגיע לעירנו מעירו הרחוקה ולקח אותנו עמו, לבית משפחתו. הוא עצמו היה מטופל בשבעה ילדים קטנים ונוספו לו עוד חמישה יתומים אומללים.
"חיים אחי הבכור ביקש להיכנס למעגל העבודה ולעזור לדוד לפרנס אותנו. דוד רחמים הכניס אותו לעבודה בחנותו, גלנטריה גדולה. חיים התחיל לעבוד, קם בנץ, סיים תפילה, סעד פת שחרית ועד שנטו צללי ערב ישב בחנות, מכר, תיקן, ניקה. כדי להרוויח בכבוד את לחמם של אחיו היתומים.
"אחרי חצי שנה של עבודה התרחש אסון נוסף. חיים טיפס על סולם, כדי להוריד מוצר כלשהו. הסולם היה רעוע והוא צנח על אחד מחלונות הראווה וריסק אותו. שבֶר זכוכית בגודל כף יד חדר לעורק הראשי במפסעתו והדם ניגר כמים. בבית החולים היו הרופאים הפרסיים חסרי אונים. כל הנסיונות לעצור את שטף הדם עלו בתוהו. הוא קיבל מנת דם, אחרי מנת דם, אבל המצב הלך והדרדר.
"מנהל בית החולים בפרס, היה יהודי והוא החליט להתקשר לבריטניה לאחד מהרופאים הגדולים ולהיוועץ בו. הלה יעץ לקשור את שתי קצות העורק החתוך, ולא לנסות לחבר ביניהם. בטח לא כרגע. העצה היתה מצויינת. הדם עצר ממרוצתו. אחרי שבועיים של התאוששות התחילה הרגל להשחיר. סכנה חדשה, היה חשש לנֶמֶק.
"אנחנו היתומים, היינו שבורים. פחדנו לאבד גם את חיים אחינו הגדול, שהיה לנו אבא ואמא... משענת ותקווה.
"הרופאים בפרס אמרו: אין ברירה אלא לחתוך, שיחיה בלי רגל. אחרת אין תרופה למכתו. היינו מיואשים ורצוצים.
"הלכנו היתומים הקטנים בייאושנו כי רב, לשני רבנים זקנים שהתגוררו בפאתי העיר, עזרא ומנשה היה שמם. זקנם היה ארוך ולבן, הם היו כפופים על ספריהם ובקושי הרימו את עיניהם. בכינו ובכינו. בקשנו שייעתרו לפני אבא שבשמים שירחם על אחינו הבכור. הרבנים מחו דמעה מעיניהם וביקשו שנביא את חיים אליהם, אל הבית בו למדו. הדוד רחמים נסע והביאו מבית החולים.
"הם אמרו לנו, שהם מתכוונים להתפלל כל הלילה, ואם מן השמים ירחמו, אזי לפנות בוקר, עם עמוד השחר, ניתן יהיה להבחין בעמוד של אור שיעלה מן הארובה...
הלכנו משם דומעים וזועקים. חיים בלי רגל, זה עלול היה להיות אסון נוסף, השם ישמור. והכל קרה כל כך מהר. אין אבא, אין אמא, וחיים שלנו גם בסכנת חיים.....
"לפנות בוקר הבחין מושל העיירה מעל מרפסת ארמונו בעמוד אור הבוקע מאחת הארובות. הוא נסע לשם בזריזות ופתח את הדלת והבחין ברבנים עזרא ומנשה, כשמתחתם שלולית של דמעות.
"מה זה העמוד של האור, שיצא מן הארובה" שאל אותם.
"הזקנים הצדיקים שמחו. התפילות התקבלו. כשהגענו בבוקר הם בישרו לנו, דעו לכם, חיים יחיה עוד שנים רבות, לא תכרת הרגל... אבל צר לנו לחשו הרבנים, המוות שלו, בעוד עשרות שנים, יהיה קשור שוב בנפילה מסולם... בקושי שמענו זאת. שמחנו שהוא יחלים.
"בשעות הבוקר הובהל חיים לביה"ח. באורח נס הגיע לשם מומחה מנתח אוסטרלי שעמד לבצע ניתוח באחד מן השרים העשירים של פרס. מנהל בית החולים פנה אלינו והציע שנבקש ממנו שינתח גם את חיים. האוסטרלי המומחה הסכים, אך דרש 25,000 דולר לא פחות.
"בכינו לפניו, הוא הסכים לעשות הנחה. בכל זאת יתומים... מנהל ביה"ח היהודי כשראה במצוקתנו, הבטיח לשלם את כל הסכום אחרי ההנחה.
"הניתוח בוצע בהצלחה, חיים חזר לחיים תקינים עם שתי רגליים בריאות. עלינו לארץ, הקמנו משפחות טובות.
"חיים נשא בישראל אשה, נולדו לו ארבעה ילדים שגידלם במסירות. הוא למד נגרות ופירנס גם אותנו עד שנישאנו והתבססנו. הוא היה משכים ומעריב, בעל חסד מאין כמותו. אהוב על הבריות.
"בשבת האחרונה שיחק אחד מנכדיו בכדור ובעט אותו לכוון צמרת העץ. "סבא" הוא ביקש "תוריד לי את הכדור". חיים אמר "שבת היום, אסור, אבל מחר אקח סולם ואחלץ לך את הכדור מבין הענפים".
"למחרת לקח חיים סולם, וטיפס לכוון הכדור. לפתע הוא איבד את שיווי משקלו, וצנח עם הסולם על הארץ. ראשו נחבט בחומת החצר, ובאגן הירכיים נפתח קרע... בדיוק במקום הניתוח לפני 55 שנים. 20 דקות הוא שכב על הארץ ודימם עד שאחד השכנים הבחין בו והבהילו לבית החולים. אבל זה היה מאוחר, נסיונות ההחייאה עלו בתוהו. חיים נפטר. כשהודיעו לי שהוא נפל מן הסולם, נזכרתי באותן דקות, ברבנים הזקנים שאמרו לנו שהמוות שלו יהיה קשור בסולם. הסולם הזה חיכה לו 55 שנים".
הגענו לניחום אבלים במוצ"ש האחרון, לבית של יצחק שובמיאן המצוי בשכונה כפרית בפאתי העיר. לחות כבדה של קיץ הלמה בנו. יצחק יושב שבעה על אחיו הבכור חיים, חמישים וחמש שנים אחרי האסון הנורא שבו נפטרו ההורים, נפטר גם הבן הבכור, שהיה לאחיו הקטנים, אב, אם ותקווה לעתיד.
עולים בסולם. יורדים מן הסולם.
בכור
כל בכור חביב הוא בעיני אביו, ואפילו הוא חרש ושוטה, יורש פי שנים.
(רבי אברהם סבע)
חוויית השבוע שלי
www.h-y.xwx.co.il
