אמרי שפר כ"ו אדר ה'תשע"ח

''אדם אינו זקן, כל עוד שהחרטה לא לוקחת את מקומם של החלומות''

     אומר ה"פני מאיר". אם מדליקים מנר לנר, הוא לא מחסיר. אמר הקב"ה, מה שנותנים לי לא מחסירים כלום, כמו שלוקחים מאש ולא מחסיר. זהו שאמר שלמה ]משלי י"א - כ"ד[ "יש מפזר ונוסף עוד", מה שנותנים לצדקה לא מחסירים כלום, אדרבה, הנותן רק מרוויח מנתינתו

     אש - רבי נחמן מברסלב אומר, לאש יש שתי תכונות, האחת חימום ובישול, והשנייה שריפה. כך גם מטבע, אם יודעים מה לעשות איתה, יש לה חשיבות רבה ומועילה. אבל אם לא יודעים מה לעשות איתה, המטבע יכולה להיות אש!!!

    בבית חרושת יש מכונה בעלת גלגלים רבים, ורצועה עוברת עליהם , וכשתיפסק הרצועה כל המכונה היא גוש פלדה ללא חיות. כך יראת שמים היא הרצועה לכל, וכשאין יראת שמים תפסק החיות.

לא תחמוד"... )אמונה שלמה(

     רעייתו של הגאון רבי אריה לייב זצ״ל בעל ה ״שאגת אריה״ הייתה אישה גדולה. המעשה הבא חושף את אורח החיים הסגפני שסיגלה לעצמה.

     על גדלותו בתורה של הגאון רבי אריה לייב זצ״ל, שחי לפני כמאתיים שנה, אין צורך להרחיב. ספריו ״שאגת אריה״, ״טורי אבן״, ״וגבורת ארי״ נפוצים בכל בתי המדרשות שברחבי תבל וחידושי תורתו נשאים בפיהם של לומדי התורה די בכל אתר ואתר, עניותו הנוראה אף היא מן המפורסמות, וידוע, כי פעמים לא היה תחת ידו גיליון נייר כדי לכתוב עליו את חידושי תורתו.  מסופר כי בביתו לא היו צלחות לאכילה, משום שלא היה לו ממון לרכוש כאלו. בשולחן ביתו, קרש גס וארוך, היו שקעים עמוקים אשר בתוכם היו מניחים את האוכל, ובני הבית היו אוכלים מן השקעים באמצעות כפות מעץ. בעל ה 'שאגת אריה' לא חש כלל כי חסר לו דבר מה, כה היה שקוע בלימודו.  ביום מן הימים נכנס לביתו גדול דורו, הגאון רבי רפאל המבורג זצ״ל, וכאשר נוכח כי רבי אריה לייב הסועד את לבו בכף עץ מן ״הצלחת״ - הלא היא השקע שבשולחן, קפא על מקומו ונעמד דום. מעודו לא ראה עניות שכזו. ה ׳׳שאגת אריה" לא העלה על דעתו כי רבי רפאל נרעש בשל כך, ואמר לו: "רבי רפאל, אתן לך במתנה את כפות העץ ובלבד שלא תעבור על לא תחמוד"...

לימים הוצע לו, לבעל ה ׳׳שאגת אריה", לכהן פאר כרבה של קהילת מץ. כאשר הגיע עם בני משפחתו לעיר רבנותו, שיחרו ראשי הקהילה לרבם החדש, כי מנהגם מימים ימימה, להתקבץ בבית הרב ביום היבחרו, ובני משפחות הרב מגישים לחוגגים קפה ועוגיות.  הסכים ה"שאגת אריה, לכינוס זה, אך בני העיר שידוע ידעו את עוני רבם ואת מחסורו, שיגרו לביתו קפה, סוכר ועוגיות כדי שהרבנית תגיש אותם כתקרובת לפני הנאספים .בהגיע השעה היעודה, הסבו המכובדים בבית הרב, וסביבם בני הקהילה שנאספו מכל עבר לרגל המאורע המרגש. תוך זמן קצר, הובא מגש כוסות קפה מהבילות אל השולחן, והנוכחים התכבדו איש אחר איש ליטול כוס קפה וללגום ממנה כמנהג המקום.  הראשון הצליח להסתיר את העווית פניו, רעהו נשך את שפתיו, והשאר הניחו את כוסות הקפה מידיהם. הקפה היה מר בלי גרגר סוכר.  כעבור זמן מה סולקו כוסות הקפה, ואל השולחן הובאה התקרובת הבאה: מגש מלא ב... קוביות סוכר. התברר כי הרבנית לא העלתה על דעתה שהסוכר משמש כחלק ממשקה הקפה. מעולם לא הורגלה למותרות מעין אלו, היא חשבה כי לרגל האירוע הנכבד, הביאו אל ביתה קוביות סוכר כדי לחלקן לנאספים...  כל ימי חייה, היא סבלה מעוני ומחסור, עד אשר סיגלה לעצמה צורת חיים זו, מתוך הכרה כי היא מקדישה את חייה עבור התורה הקדושה.

"     איש צדיק היה בירושלים, רבי משה אהרן שטרן, ששימש כמנהלה הרוחני של ישיבת  קמניץ. הוא נולד בארצות הברית.  כשהיה בן שמונה, חלה במחלה קשה. אביו פנה אל טובי הרופאים, ביקש מרבנים שיתפללו לשלומו, הרבה באמירת תהלים, ולבסוף אמר לו: "ראה, הכול טורחים לרפואתך. כולם,  מלבדך..." שאל הילד: "מה עלי לעשות?" ענה לו אביו: "קבל על עצמך הנהגה טובה, וכשבעזרת ה' תקום מחלייך, תקיים אותה". הסכים הילד ושאל: "מה, למשל?" האב הציע: "קבל על עצמך, שאם תחלים בעזרת ה', תשתדל להתפלל תמיד במניין!" הילד הבטיח ואכן נרפא! הוא קיים את הבטחתו במסירות לאורך שנים ארוכות.

     באחת השנים, כאשר כבר שימש כמנהלה הרוחני של הישיבה בירושלים, והמקום היה צר מהכיל את התלמידים הרבים, תכננה הנהלת הישיבה לבנות בנין, והוא התבקש לצאת למסע התרמה בארצות הברית, ארץ הולדתו. הסכים, ופנה למשרד נסיעות. התעניין, האם יש מניין במטוס... אמרו לו: "רבי, כאן זה משרד נסיעות, איננו מארגנים תפילות... לא נוכל להבטיח שיהיה מניין..." "אם כך, לא אוכל לנסוע", הגיב. אמרו לו: "נוכל להציע טיסה עם חניית ביניים באמסטרדם". חישב ומצא שיהיה בידו פנאי להספיק להתפלל במניין ולחזור למטוס, ובחר בדרך זו. המטוס נחת באמסטרדם, ולפניו היו כשעתיים פנויות עד להמשך הטיסה. לא ידע היכן מתקיים מנין בעיר, על כן נטל את הטלית והתפילין, ויצא מבית הנתיבות לאוטוסטרדה. עמד, וצפה במכוניות החולפות על פניו... לפתע עצרה מכונית. נהגה שאל: "לאן הרב צריך?" "אני מחפש מניין לתפילת שחרית". "יעלה הרב", הזמינו הנהג. התברר, שהוא יהודי המתגורר מחוץ לעיר, ובכל בוקר נוסע אליה להתפלל ולעבוד. כעבור כמה דקות הם נמצאו בפאתי העיר, עצרו באחת הסמטאות והגיעו לדירת קרקע. הנהג פתח בפניו את הדלת, והוא מצא את עצמו בבית כנסת זעיר. היו שם שמונה יהודים שהמתינו להשלמת המניין... בסיום התפילה השלים הנהג את מצוותו והסיע את אורחו בחזרה לשדה התעופה...

     כשהיה הרב שטרן מספר סיפור זה, היו עיניו בורקות. וכך הוא אמר: "הביטו וראו: שמונה אנשים השכימו קום והלכו לבית כנסת להתפלל במניין. התשיעי היה אמור לבוא מהיישוב הסמוך, כדרכו בכל יום. מהיכן יבוא העשירי?  הביאו אליהם יהודי מארץ ישראל, בדרכו לארצות הברית!"...  כי "בדרך שאדם רוצה ללכת, בה מוליכים אותו..." עיקרון זה נלמד מבלעם בן בעור. הבורא לא רצה שבלעם ילך למדיין לקלל את ישראל. אמר לו: "לא תלך עימהם" (במדבר כ"ב, י"ב). אולם כאשר בלעם השתוקק ללכת, אמר לו הבורא: "קום לך איתם" (במדבר כ"ב, כ'). כלומר, אם אינך משנה את רצונך, למרות העובדה הידועה לך שה' אינו מעוניין בהליכתך, בבקשה, לך! סיפוק רב לא תנחל בדרך זו...

     את הרב שטרן הוליכו לתפילה, בהתאם להחלטתו הנחושה משנות הילדות, ואילו את בלעם הוליכו לקראת אובדנו. ניתן ללמוד מכאן כלל גדול הקשור לכל פינה בחיינו. לא אחת אנו שומעים הצטדקויות : "מה אני אשם? בשמים החליטו", "כך זה קרה, למרות רצוני" , "אני לא יזמתי, נקלעתי לכאן במקרה". כל אדם בהתאם לסגנונו וכיד הדמיון הטובה עליו, מנסה לגלגל את האשמה הלאה ולהיוותר זך ונקי. אולם למעשה, לא כך הם פני הדברים.  ממרום מכוונים את דרכו של האדם בהתאם לרצונו הכמוס והעמוק, בהתאם לרצון הגלוי רק לבורא, שהינו "בוחן לבבות".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ' תמוז ה'תשע"ז

   ״בקנאו את קנאתי בתוכם״ (במדבר כה,יא). השבח הראשון שהתורה מונה בפינחס ושכל קנאי צריך להצטיין בו, הוא שככל שקנאתו של אדם אמיתית וכנה היא, עיקרה ״בתוכם״; שיישאר בתוכם, שלא יפרוש אל מחוץ למחנה ויבנה במה לעצמו. (רבי פינחס מקוריץ)

     ''המחפש את חסרונותיהם של אחרים חוטא לעצמו, שכן באותה שעה אין הוא מפשפש במומי עצמו" (רבי ישראל מרוז'ין)

     המשכים ומעריב לבית הכנסת זוכה לאריכות ימים כמבואר בגמ׳ וכתב ע״ז היעב״ץ (במגדל עוז עליות החיים), ז״ל : ״זה בחון והתאמת מאוד אפילו בעמי הארץ שנהגו בדבר זה״. וכן כתב שעל פי רוב - השמשים של בתי כנסיות מאריכים ימיהם.

    הרה"ק מראפשיץ זי"ע דיבר פעם בגודל שתיית לחיים, ואמר: שכשמשיח יבוא החסידים והמתנגדים יצאו לקראתו, המתנגדים "אם הגרויסע (הגדולות) גמרות" והחסידים אם "הליידיגע פלעשלעך ברוינפן (בקבוקי י''ש ריקים)", משיח ישאל המתנגדים, מה עשיתם בגלות. הם יגידו "למדנו"! משיח ישאל אותם: רק זה למדתם. הם יגידו "ווען די וואלסט געקומען שפעטער וואלטן מיר מער געלערנט! (אם היית בא מאוחר יותר היינו לומדים יותר) אח"כ ישאל החסידים, מה עשיתם בגלות. הם יגידו "שתינו לחיים", משיח ישאל אותם, כלום לא השארתם בשבילי. הם יגידו "ווען די וואלסט געקימען פריער וואלט נאך געווען פאר דיר! (אם היית בא מוקדם יותר אז היה נשאר גם לך).

     חז"ל אמרו (ברכות ו) כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, והיינו, שאדם יכול לבנות את חורבות ירושלים, על ידי שמשמח חתן וכלה. וצריך להבין מה הקשר בין שמחת חת?? וכלה לחורבות ירושלים, וכיצד נבנות חורבות ירושלים על ידי שמשמחים חתן וכלה. והביאור הפשוט בזה, כי אדם שמשמח חתן וכלה, מקיים מצות חסד ואהבת הבריות, וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות אבל יד, א) שמקיימים בזה מצות ואהבת לרעך כמוך, וכיון שמשמחים חתן וכלה מתוך אהבת חסד ואהבת הבריות, מתקנים את חטא החורבן, שהיה מחמת שנאת חינם.

     חסד בבית - פעם ספרו להרה"ק בעל ה"בית ישראל מגור" זיע"א בשבחו של אחד מגבאי הצדקה שהוא עוזר להרבה נדכאים ושבורי לב. נענה ה"בית ישראל" ואמר, הכל טוב ויפה אבל אני רוצה לשמוע אם גם אשתו אומרת כך.

     יום אחד לפני תפילת שחרית סיפר המשגיח דישיבת לייקווד, הגה"צ רבי נתן ווכטפויגל שראה שני שבויים מעונים - 'ניסיתי לעזור להם ולא הצלחתי, רחמנות עליהם...' השומעים תמהו מאיפה המשגיח הגיע!? היכן פגש שבויים קודם שחרית... עד שסיפר שראה שני בחורים שלא קמו לתפילה ונשארו שבויים ביד המלך זקן וכסיל...       ("לקט רשימות")

     יש פעמים שהאישה אומרת דבר מסוים ומתכונת למשהו אחר לגמרי וצריך לדעת "לשמוע" אותה.

הבחירה היומית (דברים טובים – שלח)

     משה, הוא מנהל מסעדה. הוא תמיד במצב רוח טוב כשמישהו שואל אותו מה שלומו הוא תמיד עונה,  אם הייתי יותר טוב, הייתי תאומים. רבים מהמלצרים העובדים איתו התפטרו כשהוא שינה מקומות עבודה כדי שיוכלו לעבוד תחת חסותו כשהוא שינה מסעדה. מדוע? כי משה היה חדור מוטיבציה טבעית.  כשלעובד שלו לא היה מצב רוח, משה תמיד היה שם, מסביר כיצד לראות את הצד החיובי של המצב.  

     סיקרן אותי לראות את סגנונו, אז יום אחד ניגשתי למשה ושאלתי אותו: ”אני לא מבין! אף אחד לא יכול להיות כה חיובי כל הזמן! איך אתה עושה זאת?“ משה ענה: ”בכל בוקר כשאני קם אני אומר לעצמי שיש לי 2 בחירות הבוקר, אני יכול לבחור להיות במצב רוח טוב או רע. אני תמיד בוחר במצב רוח הטוב. כל פעם כשקורה משהו רע, אני יכול להיות הקורבן או ללמוד מכך. אני תמיד בוחר בלמידה. כל פעם כשמישהו מתלונן בפני, אני יכול לבחור לקבל את תלונתו, או להצביע על הצד החיובי בחיים. אני תמיד בוחר בחיובי. ”אבל לא תמיד זה קל“, מחיתי. ”זה קל“, אמר משה. ”החיים מלאי בחירות. תוציא את כל השטויות ותראה שכל מצב הוא בחירה. אתה בוחר כיצד להגיב. אתה בוחר איך אנשים ישפיעו על מצב רוחך, זו בחירתך כיצד לחיות את חייך.

     מספר שנים אח“כ, שמעתי שמשה עשה משהו שאסור לעשותו בתור בעל מסעדה. הוא השאיר את הדלת האחורית פתוחה.  בבוקר הוא נשדד ע“י 3 גברים חמושים. כשמשה ניסה לפתוח את הכספת, ידיו שרעדו מעצבנות, לא הצליחו לפתוח. השודדים נלחצו וירו בו. במזל,  משה נמצא במהירות והוחש לבית החולים. אחרי18 שעות ניתוח. ושבועות של טיפול, משה שוחרר מביה“ח עם רסיסים בגופו. ראיתי את משה 6 חודשים לאחר התאונה. כששאלתי לשלומו, הוא ענה: ”אם הייתי יותר טוב, הייתי תאומים, רוצה לראות את הצלקות שלי?“, סירבתי, אך שאלתי אותו מה עבר לו בראש בזמן השוד. ”הדבר הראשון שעבר לי בראש היה שהייתי צריך לסגור את הדלת האחורית“ הוא ענה. ”ואז, אחרי שהם ירו בי,  כששכבתי על הרצפה, חשבתי שיש לי 2 אפשרויות:  לבחור בחיים או במוות. בחרתי בחיים". ”לא פחדת?“ שאלתי, ”הפרמדיקים היו נהדרים,“ הוא המשיך, ”הם אמרו לי שאהיה בסדר“, אבל כשלקחו אותי לחדר מיון, שראיתי את הבעת הפנים של הרופאים והאחיות, התחלתי ממש לפחד. בעיניהם קראתי שאני אדם מת. ידעתי שאני צריך לעשות משהו. ”מה עשית?“ שאלתי, ”ובכן, הייתה שם אחות שצעקה לכיווני שאלות,“ הוא סיפר. ”שאלה אם אני אלרגי למשהו". ”כן,“ עניתי. ”הרופאים והאחיות הפסיקו לעבוד כשחיכו לתשובתי“, נשמתי עמוק,  וצעקתי: ”כדורים!“. כשהם צחקו, אמרתי להם, ”אני בוחר לחיות, אנא נתחו אותי כאילו שאני חי, לא מת“. משה חי תודות לכישורי הרופאים, אך גם תודות ליחס המדהים שלו. למדתי ממנו זאת. בכל יום יש לך בחירה ליהנות מחייך או לשנוא אותם.  הדבר היחיד שבאמת שלך ושאף אחד לא יכול לשלוט בו או לקחת ממך, הוא הגישה שלך, אז אם אתה יכול לשמור על כך, כל שאר הדברים בחיים הופכים להיות פשוטים יותר.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ו' כסלו ה'תשע"ז

בשם כ"ק מהרי"י מספינקא זצוק"ל, השפל בעיני עצמו ונכנע ומתבטל בבחינת מוצב ארצה, סימן שראשו מגיע השמימה.

    הגאון מוילנא אמר שיהודי צריך לדאוג 'לעולם הבא' שלו 'ולעולם הזה' של זולתו.

     השתיקה - אנו יודעים כי לשון הרע זו עבירה חמורה. וזה נכון. אבל עלינו לדעת כי מלבד עצם האיסור לדבר לשה"ר על אנשים, על חברים, ישנו חלק נוסף בנושא זה, והוא: המידה הכללית הנקראת שתיקה, לאו דווקא מלשה"ר.  ישנו מעשה מופלא שמספרים על האדמו"ר מרוז'ין זיע"א, מנהגו היה, שעל השולחן שהוא ערך [ה 'טיש'] היה יושב בשקט, בדממה.  מספרים שפעם שאלו את הגוי שהיה מנקה את בית המדרש של האדמו"ר,  מה ראה שם. נענה הגוי ואמר בזה הלשון: "ראיתי שם שולחן ארוך שיהודים יושבים משני צדדיו. בראש השולחן יושב זקן אחד, הוא שותק וכולם מקשיבים" ... איזו הגדרה נפלאה: המילה היפה ביותר שנאמרה שם – זו השתיקה!

     חז"ל אומרים: איזו שירה מחזיקה את העולם? "תולה ארץ על בלימה", כשאדם יודע לשתוק לכבוד שמים, כאשר הוא מתפוצץ לומר מילה, לעקוץ את השני,  להראות את עצמו חשוב יותר. אך הוא צועק שתיקה לכבוד השי"ת – זוהי הגדלות שבגדלות!

כיצד יש לבקש

     להלן סיפור מאלף , שעובד מסדרת הספרים "אמונה שלמה " שהובא מהספר "שמחים לשמרו" של ר' משה מאנדל שליט"א ויש בו כדי ללמדנו כי עלינו לברור את המלים היטב, כשאנו מבקשים דבר מאת הבורא, שכן בקשתנו עשויה להתקיים לא כפי שהתכוונו. "

     בשנת ה'תשנ"ט עמדתי לנסוע לא"י כדי להשתתף בחתונת קרוב משפחה שהתקיימה ב- ט"ו מנחם אב. בגלל סיבות שונות הרגשתי חובה להשתתף בחתונה זו למרות קושי הנסיעה,  ועשיתי את כל ההכנות לצאת לדרך. במהלך ההכנות עלה בדעתי לנסוע דרך בודפשט ולעלות על קברי אבות שם. כיוון שבאותם ימים בדיוק יחול היארצייט של זקני הגדול הרב הגה"צ ר' יעקב צבי מאנדל זצ"ל המפורסם בשמו "ר' קאפל הערש" . לפי התכנון חישבתי , שאני יכול להיות בדיוק ביום היארצייט, ו' אב, בבודפשט על כן, החלטתי לנסוע לארץ הקודש דרך בודפשט כך אזכה להתפלל על ציונו של זקני, כמו גם לפקוד את קבריהם של קרובי משפחה נוספים שלי מן הדורות הקודמים הטמונים בהונגריה וברומניה.

     יצאתי מארה"ב בתאריך ה מנחם אב, והגעתי לבודפשט למחרת . יום שני ו' לחודש, הוא היארצייט לכן שכרתי רכב ונסעתי לקברו של זקני זצ"ל. המצבה על הקבר חודשה מספר שנים לפני כן ע"י קרובי משפחה. חצי שנה לפני נסיעתי הגיע לביתי אחד מקרוביי, שביקר בבודפשט והביא תמונות מן הציון.  שמתי לב שקופסת הפח שהונחה שם להדלקת הנרות על הקבר נעלמה, כלומר, מישהו חמד אותה. החלטתי, באותה שעה,  שכאשר אי"ה אסע פעם להונגריה אקנה קופסה חדשה. כמו כן,  אקנה דבק מיוחד כדי להדביק קופסה זו למצבה, כך שיהיה קשה להוריד אותה. וכך עשיתי, לפני נסיעתי קניתי פח המיוחד לנרות ודבק.  ואכן, כשהגעתי ב- ו' מנחם אב לקברו של זקני, הדבקתי את הפח היטב למצבה, הדלקתי מספר נרות והכנסתי אותם אל תוך הקופסה, מתוך הרגשת סיפוק , שתיקנתי את המעוות. כך עמדתי ליד הציון הקדוש ואמרתי תהלים.  סיימתי את אמירת תהילים בצירוף התפילות המקובלות,  התכוונתי לעזוב את המקום והחלטתי לבדוק האם קופסת הנרות דבוקה היטב למצבה. באותו רגע שכחתי , שבפנים דולקים נרות. בלא לחשוב אחזתי בידי השמאלית את הקופסה, וניסיתי לראות , אם אפשר לטלטלה ולקרוע אותה מן המצבה.  הפח היה לוהט מחום וידי נכוותה קשות, הכאב היה עצום. ידי התנפחה מיד והופיעו עליה סימנים של כוויות. אי אפשר לתאר את גודל הייסורים. מיד קראתי בקול רם: "זקני הקדוש, רבי יעקב צבי ב"ר שמעון, הלא אתה יודע , שאת קופסת הנרות הזאת הבאתי והדבקתי לכבודך. הבאתי אותה למען יוכלו אלו הבאים לפקוד את קברך להדליק נרות לעילוי נשמתך.  ועתה, אני בדרכים, בארץ זרה, ועליי לנסוע הלאה לרומניה למספר ימים לבקר בכמה מקומות. לאחר מכן אני צריך לנסוע לארץ ישראל, אני מבקש ממך זקני הקדוש, שתפעל בתפילותיך,  בשמים שתהיה לי רפואה , כדי שלפחות אוכל לעבור את המסע בלי ייסורים ". כך אמרתי בקול רם בלשון אידיש. הלכתי לקחת מים ולשפכם על ידי כדי לצנן את היד שנכוותה והתנפחה. בלבי חשבתי: "יהיה מה שיהיה, אני ממשיך לנסוע לרומניה" . בכל כוחי ניסיתי להסיח את דעתי מן היד הכואבת. עטפתי אותה במטפחת, ויצאתי לדרך.  והנה הפלא ופלא: מיד כשהתחלתי לנסוע נעלמו הייסורים.  לאחר נסיעה של כשעה, נזכרתי בידי שנכוותה, והחלטתי לראות מה מצבה של היד. הסרתי את המטפחת מידי השמאלית ולא ראיתי שום סימן של כוויה כל שהיא! הייתי כל כך נרגש מן המעשה , עד שנראה היה לי שטעיתי, בוודאי הייתה זו ידי הימנית שנכוותה. התבוננתי גם בידי הימנית, והנה גם היא ללא שום סימן . הסתכלתי שוב בידי השמאלית ולא הבחנתי בשום הבדל בין שתי כפות ידי, כאילו לא היו דברים מעולם, עדיין לא הבנתי , כי תפילתי התקבלה וזכיתי לרפואה, חשבתי לעצמי, שטרדת הדרך ומוחי העייף הן הסיבות שאינני מבחין בסימני כוויה על ידי.

     כאשר הגעתי בערב למלון בעיר קלויזנבורג, רומניה, נחתי מעט והתבוננתי עוד פעם היטב ביד שמאל, שוב הסתכלתי על יד ימין והנה שתי הידיים שוות לטובה, היד בריאה לגמרי. תפילתו של הסבא התקבלה. לאחר מספר ימים, אחרי מסע על קברי צדיקים וקברי משפחתי, נסעתי לארץ ישראל, נשארתי שם עד אחרי שבת שבע ברכות. ביום ראשון אחר כך, כלומר: שבועיים אחרי שיצאתי לדרכי, דרך הונגריה, לאחר ביקורי על קברו של זקני הגדול,  נסעתי הביתה לארצות הברית. כאשר הגעתי לביתי, ביום ב' בבוקר כ' אב ורציתי ליטול את ידיי,  ראיתי , והנה היד השמאלית נפוחה ועליה בועות של כוויה  בדיוק כפי שהייתה שבועיים קודם לכן, ליד הציון של זקני הגדול בעיר בודפשט. נבהלתי, כי לא יכולתי להיזכר , אם שוב נגעתי באיזה פח חם שעורר את הכוויה מחדש. והפלא הגדול היה שהנפיחות על הכוויה הייתה בדיוק באותו מקום , שהייתה לפני שבועיים בבודפשט. לאחר מחשבה, הגעתי למסקנה , שלא נגעתי בשום דבר חם. לפתע נתקפתי בהתרגשות עצומה, הבנתי מה קרה: בשעה שהתפללתי על ציונו של זקני הגדול הרי ביקשתי רפואה משום שאני בדרכים הרחק מביתי, ותפילתי אכן התקבלה.  כל זמן שהייתי בדרכים, נעלמה הכוויה כלא הייתה. אולם כאשר כבר שבתי לביתי - חזרה אליי הכוויה, אם כי ברוך השם בלי כאבים, כי הסכלתי ולא ביקשתי רפואה שלמה באופן כללי, אלא רפואה משום שאני בדרך, ותפילת מֶחצה זו עשתה ופעלה במקרה זה את כל המחצה.

     באותה שעה למדתי מהקורות אותי דבר חשוב ביותר: שחייבים להתפלל לבורא עולם על רפואה שלמה, שלמה ממש. שצריך לדעת כיצד ומה לבקש.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ט"ו כסלו ה'תשע"ו

אישה אומרת לבעלה: כסף הוא הדבר הכי לא נאמן שאני מכירה, כל פעם שאנחנו יוצאים ביחד אני חוזרת לבד...

     דב"ש = ר"ת די במה שיש.  מי שהוא בבחינת 'דבש', דהיינו יודע להודות לה' על מה שיש, הוא יזכה לדבש מהקב"ה ישועות, וברכות עד בלי די.

     האדם אינו יכול לבטוח על שום דבר בעולם הזה,  על האדם להתעורר ולהאמין ש'אין עוד מלבדו', וש'אין לנו על מי לסמוך, אלא על אבינו שבשמים'

     הקב"ה ברא את הרע בעולם כדי להראות שישנם אנשים חזקים שמוכנים למסור את נפשם ונשמתם כדי להמשיך בקיום מצוות ה' יתברך, ממסירות נפש זאת אפילו המלאכים הרעים פותחים בשיר ושבח לפני בורא עולם, ּוַיֹאמֶר לִי ּ עַבְדִי ּאָתָה יִשְרָאֵלָ אֲשֶׁר בְּך אֶתְָּפאָר (ישעיה מט , )ג, כזה ראה וקדש! (ראש השנה כ ע .)א"   

     יהודי אינו בודד בשום אופן! בכל מקום שרק יהיה כשנוטל תהילים לידיו ושופך ליבו לה' יתברך אינו חש בבדידות! "כי אתה עמדי ".(הצדיק רבי נח מלכויטש, "זצ''ל)

     ישב רבי חיים מצאנז בשולחנו הקדוש אחז בזקנו היורד על פי מידותיו ויאמר "עם לבן גרתי" הנה הלבין זקני "ואחר עד עתה" ואנכי מתמהמה כל הימים ועדיין לא חזרתי בתשובה.

     "עברנו את פרעה – נעבור גם את זה"

     עדיפה ציפור אחת ביד מאשר שתיים על העץ (חז''ל)

איזה אסון (אפריון שלמה, גליון 145)

     איזה אסון קרה בפרשה שלנו.  נפטרה אישה צעירה, והיא השאירה את בעלה עם חמישה יתומים . רחל אמנו ילדה את יוסף עם תאומה, ואת בנימין עם שתי תאומות , עקרת הבית – עיקר הבית של יעקב אבינו, אחרי שהיתה עקרה כל כך הרבה שנים, ועד שהיא נפקדה וכבר ילדה בנים ובנות, או אז קרתה הטרגדיה הנוראה...  ולכן לבנה השני היא קוראת 'בן אוני', בן צערי.  אבל אביו קרא לו 'בנימין', על שם ארץ ישראל.  איזו שמחה! בן בארץ ישראל. יעקב אבינו לימד אותנו דבר גדול.  נכון שהטרגדיה היא נוראה, נפטרה אשה צעירה שהרבה שנים היתה עקרה, והיא היתה עקרת הבית, האישה הכי חשובה אצל יעקב, והיא השאירה חמישה יתומים ששלושה מהם בני יומם.  אבל אף על פי כן יעקב לא הסכים עם רחל שצריך לקרוא לו 'בן אוני' , צריך להתבונן על הצד החיובי שבחיים – יש לי בן בארץ ישראל - 'בנימין'.

     ר' יענק'לה גלינסקי עבר צרות נוראות בחיים שלו, מי שקורא את הספרים שלו יודע, סיביר היתה קטנה עליו...  אבל כשהיו שואלים אותו למה הוא תמיד שמח? למה הוא תמיד מחייך? הוא היה עונה: אני כל כך נמוך שאני יכול לראות רק את חצי הכוס המלאה!  יותר מזה אני כבר לא רואה...

הדייג הערמומי ('ברכת חיים')

     מעשה בדייג אחד, שהעלה בחכתו דג זהב נפלא. הלך והביאו לארמון המלך. שמח בו המלך שמחה רבה והעניק לדייג חמש מאות זהובים. ראה המשנה למלך את הדבר והיתה עינו צרה בדייג שקיבל מתנה כה גדולה בעבור דג אחד. הוא הורה לכל שומרי הארמון, שלא יניחו לאיש להביא מתנות מהיום למלך.

     למחרת היום, הפליג דייג אחד בים והעלה בחכתו דג נדיר וססגוני, מרהיב בשלל צבעיו. הואיל ושמע שהמלך נתן חמש מאות זהובים בעבור דג זהב, חשב בלבו: "בעבור דג זה ודאי אקבל אלף זהובים"! נטל את הדג ועלה אל הארמון, אולם בשער עצרו השומר , ולא הועילו כל תחנוניו והוא לא הורשה לעבור.  אמר לו הדייג: "הבט וראה ביופי הדג. אנא, הניחני לתנו למלך במתנה - ואני אתחלק אתך במתנה שאקבל" ! הסכים השומר, והניח לו לעבור. עבר הדייג בשער החומה וחצה את החצר. בפתח הארמון עצרו השומר הבא: "אין מעבר"!!! הבטיח לו הדייג חצי ממה שישאר בידו, והשומר הרשה לו לעבור. נכנס הדייג לקומת הקרקע ולפני המדרגות נצטווה לעצור ע"י שומר אחר, וגם לו הבטיח הדייג מחצית ממה שישאר בידו. כך נעצר הדייג לפני המסדרון ולפני האולם על ידי 11 שומרים ולכל אחד הבטיח מחצית משכרו,  עד שהתייצב לפני המלך והגיש לפניו את הדג הנהדר. אורו עיניו של המלך, דג כה נפלא טרם ראה! "אמור אתה ונקוב את שכרך"! - אמר לו המלך. "ברצוני ללקות אלפים מלקות"! - ענה הדייג. נדהם המלך: "בקש זהובים ולא מלקות"! ענה הדייג: "זהו רצוני ואבקשך להיות נוכח בהלקאתי". אמר המלך: "רצונו של אדם הוא כבודו, אך דע לך שמעולם לא קיבל אדם אלפיים מלקות ונותר בחיים"! ענה הדייג: "אל דאגה, אתה תגזור את המלקות ואני לא אקבל יותר ממכה אחת"!... תמה המלך מאוד ואמר לעשות כדבריו. רכן הדייג ארצה,  הונף השוט והונחת בין כתפיו. צעק הדייג: "די, חדל"! אמר לו המלך: "הלא אמרתי לך שלא תוכל לסבול את המכות"!... ענה הדייג: "לא זו הסיבה, אלא משום שלקיתי די. יש לי שותפים לשכרי". שאל המלך: "מי הם השותפים ומדוע יתחייבו מלקות"? ענה הדייג: "משום שהבטחתי להם להתחלק בשכרי. והרי לך החשבון: השומר הראשון יקח ממני 1000 מלקות, מחצית השכר. השני יקבל 500, מחצית מהמלקות הנותרות. השלישי - 250. הרביעי - 125. החמישי – 62.5, מחצית הנותר. והשישי – 31.125. השביעי – כ-16. והשמיני - כ-8. התשיעי - 4, ולעשירי - נותרו 2 לו 1 ולי1. את האחת קבלתי אני, ואת השנייה יקבל השומר ה-11" .   צחק צחק המלך לחכמתו של הדיג, העניש את השומרים חומדי הבצע, השעה את המשנה למלך מתפקידו והעניק לדייג אלפיים זהובים במקום אותן אלפיים המלקות. נמצא, שהשומר חומד הבצע, היה בטוח שהוא עומד לזכות באוצר בלום, בעוד שהדייג הערמומי הטעהו לחשב שאמנם כן הוא, ולמעשה הסגירו לעונש ולמלקות... כך העניין עם היצר הרע. היצר הרע יודע, שאדם שפוי בדעתו לא יסכים למרוד בקונו. מה הוא עושה? פונה אל השקר והתרמית; מבטיח לאדם הנאות לאין סוף, אך הכל שקר וכזב! כשהאדם שומע בקולו, נוכח לפתע לדעת שההנאה הייתה רגעית וחולפת, שכל מטרתה הייתה להפילו

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ד' תשרי ה'תשע"ו

  

 "דור הולך ופוחת". במלים אחרות הזקנים של אתמול הרבה יותר חכמים מהילדים של היום.     

     הילדים לומדים במהלך חייהם לדבר והזקנים לומדים לשתוק.

     הרה"ק רבי יהודה החסיד אומר: אין אדם יכול להחזיק טובה לעצמו שאלמלא הבושה שברא הבורא לא היה אדם נקי מעברה.

     התלמיד הטוב ביותר הוא הצעיר והמורה הטוב ביותר הוא הזקן (ר' שמשון רפאל הירש)

התנהגות ראויה (פניני עין חמד גליון 489)

הגאון הרב אברהם יהושע העשיל מקופיטשניץ זצ"ל.

     במקום מגוריו של הרבי באמריקה, היה גר בשכנות לביתו 'ראש ישיבה' אחד, שלא הכיר את מנהגי החסידים. ועל אף היותו שכן קרוב לחצר הרבי מעולם לא דרך שם. ראש-הישיבה הלה לא התעניין גם בעולם שמסביבו, הוא הכיר רק את הדרך שמביתו אל הישיבה ובחזרה, ותו לא!

     בכל האירועים והשמחות וימי הפגרה שבבית קופישניץ היה מקבל כסדר 'הזמנה' מטעם המוסדות, בתור שכן. אבל הוא מעולם לא הגיע לשום אירוע ולשום שמחה שבבית הרבי. אך לעומתו רבנו כן היה מגיע לכל האירועים בישיבה בה מכהן אותו ראש-ישיבה, ונענה תמיד להזמנות השמחות שבבית אותו ראש ישיבה, והיה נכנס לשמחה לברך אותו בברכת 'מזל טוב', ולכבד את המעמד בנוכחותו.

      פעם אחת ערכו שניהם שמחות באותה תקופה, כאשר מתחילה חגג האדמו"ר את שמחת נישואי נכדו ברוב הוד והדר, לא הגיע השכן ראש הישיבה אל השמחה כלל. אך לאחר שבוע כשערך ראש הישיבה שמחת נישואין במשפחתו, ראו המשמשים בקודש את הרבי מחזיק את 'ההזמנה' של אותה חתונה בידו, ובודק את מיקום החתונה, ברצונו לצאת להשתתף בשמחתו. בראותם כי כן, ניגשו כמה מן המשמשים והנכדים וטענו לפני הרבי בלהט, שאסור לו לבזות את עצמו כל כך, ושלא ילך בשום אופן לשמחתו של ראש הישיבה! "מדוע לא?", שאל הרבי בתמימות. "מפני שאם הוא מתנהג כך, שאינו מכיר כלום בשכנו, ואינו מגיע כאן לשום שמחה ולשום אירוע, אין טעם שהרבי יבוא לכבדו בשמחתו!" – ענו הגבאים. בפקחותו נענה הרבי ואמר: "עכשיו אינני מבין אתכם כלל! מי נוהג טוב, זה שבא לשמחת שכנו, או זה שאינו בא? הרי אומרים אתם בעצמכם, שאותו שכן , שאינו מגיע לשמחת שכנו , אינו מתנהג נכון, אז מדוע אם כן רוצים אתם , שגם אני לא אתנהג כראוי? -" לבש הוא איפוא את אדרתו, ויצא להשתתף בשמחת שכנו כדרכו בקודש, בלא שום חשבונות גומלין...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  \