אל תחלקו חתימות בנדיבות שלילית, לכל חתימה –
משמעות גורלית, אם לא כלפיכם – כלפי משפחתכם, אם לא כעת בבוא העת.
בקריעת ים סוף הים לא נבקע עד שנחשון בן
עמינדב קפץ לתוכו ונכנס עוד ועוד עד שהמים הגיעו לו לאף, והוא נשא עיניו ואמר
'הגיעו מים עד נפש' ואז הים נבקע. יוצא מזה שאם האף של נחשון היה גבוה יותר ב-20
ס"מ הייתה מתעכבת בקיעת הים. וכך הוא בזיווג, ככל שהאף של הבחור או הבחורה
גבוה יותר (מגאווה) הזיווג שלהם מתעכב... (הרב
שלמה לוונשטיין שליט"א)
גם בשעה הכי קשה יש רק 60 דקות..
גם זבוב יכול לשנות את ההיסטוריה –
ראה פרשת שר המשקים אצל פרעה (שמואל אייזיקוביץ)
הנמוך מכולם - נכדו הפעוט של המגיד
מטריסק התפלא לדעת לראות המונים זורמים לחג לחצר סבו, נכנס למגיד ושאלו: למה כולם
נוהרים אליך? השיבו המגיד: כל הנחלים זורמים לים, אתה יודע למה? מפני שהוא נמוך
מכולם...
ה׳ לא מוותר על אף יהודי שמראה קצת רצון
לחזור לעם ישראל... אז איך עושים את זה? רצון לא תמיד מספיק - נדרשת תפילה. אדם
יתבע על זה לאחר 120 שנה שלא ביקש עזרה מה׳ לשוב בתשובה...
יהודי
בא לשאול שאלה למרן רשכבה"ג שר התורה, ואמר לו שילך לשאול את הגראי"ל
שטיינמן זצ"ל כי יש לו רוח הקודש, בא אותו יהודי להגראי"ל ומסר לו את
דברי הגרח"ק וענה לו הגראי"ל בזה הלשון: "תחזור לגרח"ק ואמור
לו בשמי "מום שבך אל תאמר לחברך"... ) מדבריו של הג"ר ברוך מרדכי אזרחי היום במעמד "הקבלת פני רבו"(
ליומא דהילולא של הגה"ק רבי
שבתי ב"ר מאיר הכהן הש"ך זיע"א (א' אדר) (סיפורי
צדיקים, גליון 295)
סיפור זה אירע בשנות ת"ח -
ת"ס כאשר כנופיות בוגדן חמלניצקי השתוללו ברחבי אוקריינה ופולין, רצחו יהודים
ושדדו רכושם. בעיירה פולנית קטנה חיה אז אלמנה שהרוויחה בקושי די מחייתה ומחיית
ילדיה, נחמתה היחידה של האלמנה הענייה היה בנה הבכור ר' שבתי כהן. הוא עזב את הבית
בעודו צעיר לימים ונסע לנכר כדי ללמוד תורה. בימים ההם עוד לא היו רכבות ודואר
מסודר כמו היום, על כן עברו לפעמים שנים עד שאמא שבנה יצא לעולם הגדול ללמוד תורה,
זכתה ממנו לידיעה או דרישת שלום, ולמרות געגועי האם אחרי בנה היו האמהות שמחות
שבניהן לומדים תורה בניכר. אמו של ר' שבתי לא ידעה כי בנה נמצא בעיר וילנא, שם נשא
לאשה את בתו של אחד מנכבדי העיר, והיה סמוך על שולחן חותנו ולמד תורה. אחר כך
התפרסם בעולם התורני הודות לחיבורו על השולחן ערוך "שפתי כהן - שך".
כאשר הגיעו כנופיות חמלניצקי לעיירה
והחלו לרצוח את היהודים ולהעלות בתיהם באש, הצליחה אחותו של הש"ך למלט את
נפשה ולברוח מהעיר כל עוד נפשה בה. היא הצטרפה אל קבוצה של קבצנים נודדים שהלכו
מעיר לעיר ומכפר לכפר וחזרו על פתחי נדיבים. זמן רב סובבה להקת הקבצנים בעיירות
הקטנות, עד שסוף סוף הגיעה לווילנה המעטירה. כנוהג הימים ההם היה גם בווילנה הקדש
אכסניה ששימשה לעניים וקבצנים נודדים, לאכסניה זו הגיעו הקבצנים ואחותו של
הש"ך בתוכם. גבאי ההקדש פרנסו את העניים והשתדלו למצוא עבודה לאלה מהם אשר
רצו להרוויח את לחמם ביגיע כפיהם, אולם רוב הקבצנים העדיפו להמשיך לחזור על הפתחים
כפי שהיו למודים, לא כן אחותו של הש"ך, היא לא הצטרפה אל הקבצנים בדרכם לבקש
נדבות, אשתו של הגבאי שעיניה היו פקוחות על העניים, הבחינה מיד כי נערה זו אינה שייכת אל
הקבצנים, מתווי פניה העדינים היא שיערה כי הנערה באה ממשפחה טובה ומיוחסת, גם
מאופן דיבורה והתנהגותה ניכר היה בי אין זו קבצנית ככל הקבצניות. אשת הגבאי ששוחחה
לפעמים עם הנערה נוכחה כי היא פיקחית ויש לה מדות נעלות, היא החלה לשדל אותה
להישאר בווילנה ולהפסיק ללכת עם הקבצנים, למה לך לנדוד בחבורת קבצנים? הפצירה בה
האישה הטובה, הישארי כאן ואני אמצא לך מקום שם תוכלי להרוויח את לחמך בכבוד,
ולשכוח הנוראות שעברו עליך, אמרה לה אשת
הגבאי.
הנערה שמעה בקול הגבאית כאשר חבורת
הקבצנים לקחה את צרורותיה ויצאה את ווילנה לא הלכה אתם. הגבאית התקשרה עם אחדות
מבעלות הבית החשובות של העיר וחיפשה מקום מתאים ליתומה הענייה, כעבור כמה ימים
הצליחה במשימתה והנערה נתקבלה לאחד הבתים העשירים שבווילנה בתור עוזרת. בעלת הבית
הכירה חיש מהר בסגולות הנערה הענייה שנקלעה אליה. יום אחד אמרה לה ראי נא ראי בתי
היקרה, לי יש די עוזרות וטבחיות, לך יעדתי מלאכה אחרת לגמרי, אולם התנאי הוא כי
עליך למלא את התפקיד בדיוק נמרץ. העניין הוא בזה כי חתני הוא היקר באדם, אברך
הלומד כל לילה עד השעות המאוחרות. כאשר הוא מסיים את לימודו כבר ישנים כל בני הבית
ואין מי שיגיש לו את ארוחת הערב שלו, זה יהיה איפוא התפקיד שלך, עליך יהיה לשבת מאחורי
הדלת ולהאזין, ברגע שתשמעי כי הוא סיים ללמוד, תגישי לו את ארוחת הערב. הנערה
הסכימה וקיבלה על עצמה את העבודה.
היא ניגשה בערב הראשון אל מאחורי
חדרו של הלומד והאזינה ללימודו, הש"ך שהוא היה חתנה של בעלת הבית נוהג היה
ללמוד בקול רם, וכשמוע הנערה את הקול עמדה תחתיה מוקסמת. היא חשבה כי קול אביה
המנוח היא שומעת, אולם הלא אבא נפטר לפני שנים רבות, כיצד יתכן הדבר? לילה לילה
היא עמדה מאחורי הדלת כאילו כפאה שד, בשמעה את הלימוד המוכר כל כך היא נזכרה
בשנים עברו, במשפחתה
רבת היחס ובבית החם שהיה לה, ליבה נתכווץ מצער עת השוותה את מצבה הנוכחי, יתומה
ענייה בלי קרוב וגואל בבית זר בקרב אנשים זרים, היא לא יכלה לעצור בעד שטף דמעותיה
והתייפחה חרש, כי פחדה שישמעו אותה. אולם אסור היה לה לעזוב את מקומה שמאחורי
הדלת, אולם האברך שלמד בפנים שמע פתאום את המשרתת בוכה, והוא פתח את הדלת לראות מה
קרה? הנערה נבהלה עד מאוד אולם הוא הרגיע אותה וביקשה לספר לו מה מעיק על לבה? הוא
שאל אותה לשמה ושם משפחתה, והיא סיפרה לו כי היא באה משפחה מיוחסת, אביה היה רב
גדול, שמו היה רבי מאיר עליו השלום, בעקבות הנגישות של חמלניצקי היא ברחה מביתה
ונשארה בודדה ללא מודע ומכר, עתה בשמעה את קול לימודו נזכרה באביה שנוהג היה ללמוד
בטון מתוק עצוב כזה, ולא יכלה להתאפק מלבכות.
בהיותה נתונה בסיפור המעשה לא
הבחינה הנערה כי האברך החוויר כסיד ואך בקושי עמד על רגליו מרוב התרגשות,
הש"ך הכיר מיד כי העומדת לפניו אחותו היא, אולם התאמץ לא לגלות כל סימנים
מהתרגשותו הגדולה, הוא ניחם אותה והשתדל להרגיעה וחזר ללימודו. למחרת
ביקש הש"ך את אשתו לומר לאמה בשמו, כי הוא מבקש לשחרר את הנערה מעבודתה,
בקשתו היא, כי
תואיל נא החותנת להחזיק את הנערה מהיום כאילו הייתה בתה, לדאוג לה לבגדים טובים
ובכלל להתנהג כלפיה כאל בת המשפחה. הוא עוד הוסיף שיש לו סיבה כבדת משקל לבקשתו
זו. החותנת העריכה את חתנה עד מאוד וכל בקשה שלו הייתה אצלה יקר וקדוש, היא עשתה
אפוא מה שנתבקשה לעשות, היתומה שוב לא הייתה כמשרתת אלא כבת, היא גילתה כישרונות
נעלים בניהול הבית וכל העניינים, ולא עבר זמן רב עד שחותנת הש"ך מסרה לידיה
את כל המפתחות.
חדשים אחדים לאחר מכן חלתה חותנתו
של הש"ך וכעבור כמה ימים הלכה לעולמה. עוד לא עברו השלושים והשדכנים החלו
להתדפק על דלתו של האלמן, הוא היה אדם צעיר עדיין ועשיר, ואין פלא שהציעו לו
שידוכים רבים. הוא פנה אל חתנו להתייעץ אתו בדבר ההצעות, אולם הש"ך הציע לו
לחכות שנה תמימה שנת האבל לפני שיחשוב על נישואין מחדש . כאשר עברה השנה
חידשו השדכנים את לחצם והביאו הצעות מצוינות, משפחות עשירות ומיוחסות וכו' וכו' . שוב בא האלמן אל חתנו
לשאול בעצתו, הש"ך אמר לו אם בקולי תשמע, לא תסתכל לא בכסף ולא בייחוס אלא
תתחתן עם היתומה הנמצאת אתנו בבית, היא נערה טובה עדינה ויראת שמים, אם תקבל עצתי
אני אהיה אי"ה השושבין שלך, ואחרי החופה אגלה לך מי הנערה הזאת. האלמן הסכים
לדברי חתנו וזמן קצר לאחר מכן העמידו את החופה.
עתה הגיע הזמן לגלות את זהותה של
הכלה, לתימהונם ולשמחתם של כל הנוכחים הצהיר הש"ך באוזני המסובים כי הכלה היא
אחותו היקרה, אותה לא ראה זמן רב. כמתנת נישואין הוא בירך את הזוג הצעיר שהשם ייתן
להם בן שיאיר את שמי העולם היהודי. כעבור תקופה אכן נתקיימה ברכת הש"ך, ואת
הרך הנולד למזל טוב קראו בשם מאיר על שם סבו אבי הש"ך. הילד גדל והיה ללמדן
גדול שכל העולם פנו אליו בשאלות הלכתיות, בזמן מאוחר יותר פרסם את השאלות
ותשובות בספר בשם "פנים מאירות" ספר זה הביא אור תורה להרבה בתים
יהודיים.
מכתב לקיסר (דברים
טובים - פסח)
ימי ערב פסח בשנת תרע"ה. מלחמת- העולם הראשונה הכניסה לתוך הקלחת את מרבית
מדינות אירופה וגבתה מחיר דמים של מיליוני אזרחים. בתוך כל זה, אי-שם בין ההרים,
במחנה-שבויים אוסטרי, בין מאות שבויי מלחמה רוסים
ופולנים, מתכנסים שישה יהודים להתייעצות דחופה. גזר-דינם אמור להינתן בתוך כמה שבועות
ודי בזה לעורר דאגת-לב. אבל לא זו הסיבה להתכנסותם. חג- הפסח יחול בעוד
כשבוע, והם משתוקקים בכל מאודם לחגוג אותו מתוך תחושת חירות כלשהי. אין
להם שום חלומות על מצות ושולחן סדר. אלה ימי מחסור חמור, שמונעים העברת מזון סדירה
אפילו אל החיילים שבשדה הקרב, כל-שכן אליהם. אבל הם מבקשים בכל - זאת לצקת נופך של
חגיגיות ותחושת פסח בחייהם. לבסוף החליטו:
לקראת החג יקרצפו היטב את צריפם. כמו-כן יפנו אל מפקדם בבקשה לקבל לפני החג קש
רענן לשקי המצע שלהם...
השבויים הלא-יהודים התבוננו בתימהון
בששת היהודים שעסקו במרץ רב בניקיון הצריף. מוחותיהם לא קלטו את הסברי עמיתיהם
היהודים, אך מכיוון שפעולה זו הטיבה גם עמם, קיבלוה באהדה. לייזר יאסין היה הצעיר מששת השבויים
היהודים. בן יחיד להוריו שגויס בכוח. עוד לא הספיק להתאושש מהלם הניתוק מביתו,
וכבר הושלך אל סערת הקרב ונלקח בשבי האויב. עתה, כשקרב חג-הפסח, גברו עליו געגועיו
לבית הוריו.
לילה אחד לא הצליח להירדם. בעיני-רוחו
צפה ועלתה אווירת ליל-הסדר בחיק משפחתו. דמות אביו היושב כמלך בראש השולחן ומראה
אמו הלבושה בגדי החג. ניחוחות המאכלים הטעימים עלו באפו וערפלו את חושיו. שעה
ארוכה נישא על כנפי דמיונו, שפתח את שק הדמעות שבעיניו ואלה הרטיבו
את לחייו ואת מצעו. בסערת-רוח התרומם ממשכבו, הדליק נר קטן, ולאורו
שלף עיפרון ופיסת נייר והחל לכתוב. בלשון דלה ופשוטה ביטא את רצונו לחגוג את החג
הקרב ובא, כדינו וכהלכתו: עם מצות, יין, דגים וכל מיני מטעמים. כשסיים לכתוב את
מכתבו, קיפלו היטב ואז כתב עליו את שמו של הנמען: "קיסר אוסטריה, פרנץ יוזף
ירום- הודו". הוא שמע פעם, כי לעיתים הצליח אסיר להשיג דבר-מה על-ידי פנייה ישירה
אל הקיסר בכבודו ובעצמו... את המכתב המקופל הכניס לתיבת-הדואר
שיועדה לאסירי המחנה, וחזר מיד אל משכבו. רק אז נעצמו עיניו והוא שקע בשינה עמוקה.
בבוקר לא זכר כלל את מעשה אמש. הוא
נזכר בו רק כעבור כמה ימים, במפקד הבוקר. באורח לא-שגרתי התייצב במקום מפקד המחנה.
פניו הקרינו עצבנות רבה. הוא סקר את האסירים במבטים מזרי-אימה. לפתע
שאג: "האסיר יאסין ייצא מהשורה ויתייצב לפני!". למשמע שמו, אחז רעד
בגופו של לייזר. כברק הכה בו זיכרון אותו מעשה לילי נמהר. עתה הבין כי פזיזותו
עתידה לעלות לו ביוקר. מפקד המחנה הביט בלייזר בבוז ובזעם כאחד.
"אתה הוא שהעזת לפנות במכתב אל כבוד הקיסר ירום- הודו?!",
שאל. לייזר האומלל הניד קלות בראשו. לא חלפה שנייה וידיו הושמו באזיקים. כעבור דקה
מצא את עצמו בתוך עגלת אסירים, ומשני צידיו שני שומרים חמושים. במחשבותיו
ניסה לשחזר את כל מהלך המאורעות שהביאוהו לאותו מעשה טיפשי ומסוכן. ככל שהתאמץ, לא
הצליח להבין את עצמו. קל היה לו להבין על מה יצא זעם הקיסר והוא הצדיק עליו את
הדין. אולם דבר אחד לא הבין. מקטעי דברים ששמע מפי השומרים הבין, כי פניו מועדות
לווינה. "אם ביקשו לתלותני, מדוע עליהם לעשות זאת דווקא בווינה?" תמה.
כך או כך, לייזר כבר הכין את עצמו לגרוע מכול.
כל הדרך ישב שמוט-ראש ושפתיו מלמלו
פסוקי תפילה שזכר בעל-פה . לאחר שעות
ארוכות של המתנה בתא המעצר של בית-הכלא בווינה, נפתחה לפתע הדלת, ולייזר חש צליל
שונה בקולם של הסוהרים שפנו אליו. עד מהרה הובהר לו, כי הקיסר אכן קיבל את
מכתבו , אלא שזה לא הכעיסו, אלא
אדרבה, ריתק אותו ואולי אף נגע לליבו. זו הייתה הסיבה שביקש להביא לפניו את כותב
המכתב... לייזר
סבר ששוב מוסיפות הזיותיו לתעתע בו. לפניו, בארמון מפואר, ישב קיסר אוסטריה בכבודו
ובעצמו. הוא
הביט בלייזר במבט מלא עניין. לאחר שסקר אותו מכף רגל ועד ראש, הורה לעוזריו:
"תנו ליהודי זה חמש-מאות כתרים מאוצר המלוכה, כדי שיוכל לקנות לו ולחבריו
במחנה את כל צורכי החג שלהם".
לייזר הובל החוצה. שומריו הוסיפו
ללוותו, אלא שהפעם נלווה אליהם איש מטעם הקיסר שדאג למילוי הפקודה עד תומה. ששת
האסירים היהודים במחנה-השבויים האוסטרי ישבו סביב שולחן הסדר והביטו איש בפני רעהו
כלא- מאמינים. על השולחן שלפניהם היו מצות,
בקבוקי יין, דגים
וכל טוב. גם בחלומותיהם הפרועים לא העלו על דעתם נס כזה. במשך שעות ארוכות התרוממו
נפשותיהם אל הפסגות הגבוהות של חג-החירות...
החוויה היהודית
