אמרי שפר י"ט ניסן ה'תשע"ח

אל תחלקו חתימות בנדיבות שלילית, לכל חתימה – משמעות גורלית, אם לא כלפיכם – כלפי משפחתכם, אם לא כעת בבוא העת.

     בקריעת ים סוף הים לא נבקע עד שנחשון בן עמינדב קפץ לתוכו ונכנס עוד ועוד עד שהמים הגיעו לו לאף, והוא נשא עיניו ואמר 'הגיעו מים עד נפש' ואז הים נבקע. יוצא מזה שאם האף של נחשון היה גבוה יותר ב-20 ס"מ הייתה מתעכבת בקיעת הים. וכך הוא בזיווג, ככל שהאף של הבחור או הבחורה גבוה יותר (מגאווה) הזיווג שלהם מתעכב... (הרב שלמה לוונשטיין שליט"א)

     גם בשעה הכי קשה יש רק  60 דקות..

     גם זבוב יכול לשנות את ההיסטוריה – ראה פרשת שר המשקים אצל פרעה (שמואל אייזיקוביץ)

     הנמוך מכולם - נכדו הפעוט של המגיד מטריסק התפלא לדעת לראות המונים זורמים לחג לחצר סבו, נכנס למגיד ושאלו: למה כולם נוהרים אליך? השיבו המגיד: כל הנחלים זורמים לים, אתה יודע למה? מפני שהוא נמוך מכולם...

     ה׳ לא מוותר על אף יהודי שמראה קצת רצון לחזור לעם ישראל... אז איך עושים את זה? רצון לא תמיד מספיק - נדרשת תפילה. אדם יתבע על זה לאחר 120 שנה שלא ביקש עזרה מה׳ לשוב בתשובה...

     יהודי בא לשאול שאלה למרן רשכבה"ג שר התורה, ואמר לו שילך לשאול את הגראי"ל שטיינמן זצ"ל כי יש לו רוח הקודש, בא אותו יהודי להגראי"ל ומסר לו את דברי הגרח"ק וענה לו הגראי"ל בזה הלשון: "תחזור לגרח"ק ואמור לו בשמי "מום שבך אל תאמר לחברך"... ) מדבריו של הג"ר ברוך מרדכי אזרחי היום במעמד "הקבלת פני רבו"(

ליומא דהילולא של הגה"ק רבי שבתי ב"ר מאיר הכהן הש"ך זיע"א (א' אדר) (סיפורי צדיקים, גליון 295)

     סיפור זה אירע בשנות ת"ח - ת"ס כאשר כנופיות בוגדן חמלניצקי השתוללו ברחבי אוקריינה ופולין, רצחו יהודים ושדדו רכושם. בעיירה פולנית קטנה חיה אז אלמנה שהרוויחה בקושי די מחייתה ומחיית ילדיה, נחמתה היחידה של האלמנה הענייה היה בנה הבכור ר' שבתי כהן. הוא עזב את הבית בעודו צעיר לימים ונסע לנכר כדי ללמוד תורה.  בימים ההם עוד לא היו רכבות ודואר מסודר כמו היום, על כן עברו לפעמים שנים עד שאמא שבנה יצא לעולם הגדול ללמוד תורה, זכתה ממנו לידיעה או דרישת שלום, ולמרות געגועי האם אחרי בנה היו האמהות שמחות שבניהן לומדים תורה בניכר. אמו של ר' שבתי לא ידעה כי בנה נמצא בעיר וילנא, שם נשא לאשה את בתו של אחד מנכבדי העיר, והיה סמוך על שולחן חותנו ולמד תורה. אחר כך התפרסם בעולם התורני הודות לחיבורו על השולחן ערוך "שפתי כהן - שך".

     כאשר הגיעו כנופיות חמלניצקי לעיירה והחלו לרצוח את היהודים ולהעלות בתיהם באש, הצליחה אחותו של הש"ך למלט את נפשה ולברוח מהעיר כל עוד נפשה בה. היא הצטרפה אל קבוצה של קבצנים נודדים שהלכו מעיר לעיר ומכפר לכפר וחזרו על פתחי נדיבים. זמן רב סובבה להקת הקבצנים בעיירות הקטנות, עד שסוף סוף הגיעה לווילנה המעטירה. כנוהג הימים ההם היה גם בווילנה הקדש אכסניה ששימשה לעניים וקבצנים נודדים, לאכסניה זו הגיעו הקבצנים ואחותו של הש"ך בתוכם. גבאי ההקדש פרנסו את העניים והשתדלו למצוא עבודה לאלה מהם אשר רצו להרוויח את לחמם ביגיע כפיהם, אולם רוב הקבצנים העדיפו להמשיך לחזור על הפתחים כפי שהיו למודים, לא כן אחותו של הש"ך, היא לא הצטרפה אל הקבצנים בדרכם לבקש נדבות, אשתו של הגבאי שעיניה היו פקוחות על העניים,  הבחינה מיד כי נערה זו אינה שייכת אל הקבצנים, מתווי פניה העדינים היא שיערה כי הנערה באה ממשפחה טובה ומיוחסת, גם מאופן דיבורה והתנהגותה ניכר היה בי אין זו קבצנית ככל הקבצניות. אשת הגבאי ששוחחה לפעמים עם הנערה נוכחה כי היא פיקחית ויש לה מדות נעלות, היא החלה לשדל אותה להישאר בווילנה ולהפסיק ללכת עם הקבצנים, למה לך לנדוד בחבורת קבצנים? הפצירה בה האישה הטובה, הישארי כאן ואני אמצא לך מקום שם תוכלי להרוויח את לחמך בכבוד, ולשכוח הנוראות שעברו עליך, אמרה לה אשת הגבאי.

     הנערה שמעה בקול הגבאית כאשר חבורת הקבצנים לקחה את צרורותיה ויצאה את ווילנה לא הלכה אתם. הגבאית התקשרה עם אחדות מבעלות הבית החשובות של העיר וחיפשה מקום מתאים ליתומה הענייה, כעבור כמה ימים הצליחה במשימתה והנערה נתקבלה לאחד הבתים העשירים שבווילנה בתור עוזרת. בעלת הבית הכירה חיש מהר בסגולות הנערה הענייה שנקלעה אליה. יום אחד אמרה לה ראי נא ראי בתי היקרה, לי יש די עוזרות וטבחיות, לך יעדתי מלאכה אחרת לגמרי, אולם התנאי הוא כי עליך למלא את התפקיד בדיוק נמרץ. העניין הוא בזה כי חתני הוא היקר באדם, אברך הלומד כל לילה עד השעות המאוחרות. כאשר הוא מסיים את לימודו כבר ישנים כל בני הבית ואין מי שיגיש לו את ארוחת הערב שלו, זה יהיה איפוא התפקיד שלך, עליך יהיה לשבת מאחורי הדלת ולהאזין, ברגע שתשמעי כי הוא סיים ללמוד, תגישי לו את ארוחת הערב. הנערה הסכימה וקיבלה על עצמה את העבודה.

     היא ניגשה בערב הראשון אל מאחורי חדרו של הלומד והאזינה ללימודו, הש"ך שהוא היה חתנה של בעלת הבית נוהג היה ללמוד בקול רם, וכשמוע הנערה את הקול עמדה תחתיה מוקסמת. היא חשבה כי קול אביה המנוח היא שומעת, אולם הלא אבא נפטר לפני שנים רבות, כיצד יתכן הדבר? לילה לילה היא עמדה מאחורי הדלת כאילו כפאה שד,  בשמעה את הלימוד המוכר כל כך היא נזכרה בשנים עברו,  במשפחתה רבת היחס ובבית החם שהיה לה, ליבה נתכווץ מצער עת השוותה את מצבה הנוכחי, יתומה ענייה בלי קרוב וגואל בבית זר בקרב אנשים זרים, היא לא יכלה לעצור בעד שטף דמעותיה והתייפחה חרש, כי פחדה שישמעו אותה. אולם אסור היה לה לעזוב את מקומה שמאחורי הדלת, אולם האברך שלמד בפנים שמע פתאום את המשרתת בוכה, והוא פתח את הדלת לראות מה קרה? הנערה נבהלה עד מאוד אולם הוא הרגיע אותה וביקשה לספר לו מה מעיק על לבה? הוא שאל אותה לשמה ושם משפחתה, והיא סיפרה לו כי היא באה משפחה מיוחסת, אביה היה רב גדול, שמו היה רבי מאיר עליו השלום, בעקבות הנגישות של חמלניצקי היא ברחה מביתה ונשארה בודדה ללא מודע ומכר, עתה בשמעה את קול לימודו נזכרה באביה שנוהג היה ללמוד בטון מתוק עצוב כזה, ולא יכלה להתאפק מלבכות.

     בהיותה נתונה בסיפור המעשה לא הבחינה הנערה כי האברך החוויר כסיד ואך בקושי עמד על רגליו מרוב התרגשות, הש"ך הכיר מיד כי העומדת לפניו אחותו היא, אולם התאמץ לא לגלות כל סימנים מהתרגשותו הגדולה, הוא ניחם אותה והשתדל להרגיעה וחזר ללימודו.  למחרת ביקש הש"ך את אשתו לומר לאמה בשמו, כי הוא מבקש לשחרר את הנערה מעבודתה, בקשתו היא,  כי תואיל נא החותנת להחזיק את הנערה מהיום כאילו הייתה בתה, לדאוג לה לבגדים טובים ובכלל להתנהג כלפיה כאל בת המשפחה. הוא עוד הוסיף שיש לו סיבה כבדת משקל לבקשתו זו. החותנת העריכה את חתנה עד מאוד וכל בקשה שלו הייתה אצלה יקר וקדוש, היא עשתה אפוא מה שנתבקשה לעשות, היתומה שוב לא הייתה כמשרתת אלא כבת, היא גילתה כישרונות נעלים בניהול הבית וכל העניינים, ולא עבר זמן רב עד שחותנת הש"ך מסרה לידיה את כל המפתחות.

     חדשים אחדים לאחר מכן חלתה חותנתו של הש"ך וכעבור כמה ימים הלכה לעולמה. עוד לא עברו השלושים והשדכנים החלו להתדפק על דלתו של האלמן, הוא היה אדם צעיר עדיין ועשיר, ואין פלא שהציעו לו שידוכים רבים. הוא פנה אל חתנו להתייעץ אתו בדבר ההצעות, אולם הש"ך הציע לו לחכות שנה תמימה שנת האבל לפני שיחשוב על נישואין מחדש . כאשר עברה השנה חידשו השדכנים את לחצם והביאו הצעות מצוינות, משפחות עשירות ומיוחסות וכו' וכו' . שוב בא האלמן אל חתנו לשאול בעצתו, הש"ך אמר לו אם בקולי תשמע, לא תסתכל לא בכסף ולא בייחוס אלא תתחתן עם היתומה הנמצאת אתנו בבית, היא נערה טובה עדינה ויראת שמים, אם תקבל עצתי אני אהיה אי"ה השושבין שלך, ואחרי החופה אגלה לך מי הנערה הזאת. האלמן הסכים לדברי חתנו וזמן קצר לאחר מכן העמידו את החופה.  

     עתה הגיע הזמן לגלות את זהותה של הכלה, לתימהונם ולשמחתם של כל הנוכחים הצהיר הש"ך באוזני המסובים כי הכלה היא אחותו היקרה, אותה לא ראה זמן רב. כמתנת נישואין הוא בירך את הזוג הצעיר שהשם ייתן להם בן שיאיר את שמי העולם היהודי. כעבור תקופה אכן נתקיימה ברכת הש"ך, ואת הרך הנולד למזל טוב קראו בשם מאיר על שם סבו אבי הש"ך. הילד גדל והיה ללמדן גדול שכל העולם פנו אליו בשאלות הלכתיות,  בזמן מאוחר יותר פרסם את השאלות ותשובות בספר בשם "פנים מאירות" ספר זה הביא אור תורה להרבה בתים יהודיים.

מכתב לקיסר  (דברים טובים - פסח)

     ימי ערב פסח בשנת תרע"ה. מלחמת- העולם הראשונה הכניסה לתוך הקלחת את מרבית מדינות אירופה וגבתה מחיר דמים של מיליוני אזרחים. בתוך כל זה, אי-שם בין ההרים, במחנה-שבויים אוסטרי, בין מאות שבויי מלחמה רוסים ופולנים, מתכנסים שישה יהודים להתייעצות דחופה.  גזר-דינם אמור להינתן בתוך כמה שבועות ודי בזה לעורר דאגת-לב. אבל לא זו הסיבה להתכנסותם. חג- הפסח יחול בעוד כשבוע, והם משתוקקים בכל מאודם לחגוג אותו מתוך תחושת חירות כלשהי.  אין להם שום חלומות על מצות ושולחן סדר. אלה ימי מחסור חמור, שמונעים העברת מזון סדירה אפילו אל החיילים שבשדה הקרב, כל-שכן אליהם. אבל הם מבקשים בכל - זאת לצקת נופך של חגיגיות ותחושת פסח בחייהם. לבסוף החליטו: לקראת החג יקרצפו היטב את צריפם. כמו-כן יפנו אל מפקדם בבקשה לקבל לפני החג קש רענן לשקי המצע שלהם...

     השבויים הלא-יהודים התבוננו בתימהון בששת היהודים שעסקו במרץ רב בניקיון הצריף. מוחותיהם לא קלטו את הסברי עמיתיהם היהודים, אך מכיוון שפעולה זו הטיבה גם עמם, קיבלוה באהדה.  לייזר יאסין היה הצעיר מששת השבויים היהודים. בן יחיד להוריו שגויס בכוח. עוד לא הספיק להתאושש מהלם הניתוק מביתו, וכבר הושלך אל סערת הקרב ונלקח בשבי האויב. עתה, כשקרב חג-הפסח, גברו עליו געגועיו לבית הוריו.

     לילה אחד לא הצליח להירדם. בעיני-רוחו צפה ועלתה אווירת ליל-הסדר בחיק משפחתו. דמות אביו היושב כמלך בראש השולחן ומראה אמו הלבושה בגדי החג. ניחוחות המאכלים הטעימים עלו באפו וערפלו את חושיו. שעה ארוכה נישא על כנפי דמיונו,  שפתח את שק הדמעות שבעיניו ואלה הרטיבו את לחייו ואת מצעו.  בסערת-רוח התרומם ממשכבו, הדליק נר קטן,  ולאורו שלף עיפרון ופיסת נייר והחל לכתוב. בלשון דלה ופשוטה ביטא את רצונו לחגוג את החג הקרב ובא, כדינו וכהלכתו: עם מצות, יין, דגים וכל מיני מטעמים. כשסיים לכתוב את מכתבו, קיפלו היטב ואז כתב עליו את שמו של הנמען: "קיסר אוסטריה, פרנץ יוזף ירום- הודו". הוא שמע פעם, כי לעיתים הצליח אסיר להשיג דבר-מה על-ידי פנייה ישירה אל הקיסר בכבודו ובעצמו...  את המכתב המקופל הכניס לתיבת-הדואר שיועדה לאסירי המחנה, וחזר מיד אל משכבו. רק אז נעצמו עיניו והוא שקע בשינה עמוקה.

     בבוקר לא זכר כלל את מעשה אמש. הוא נזכר בו רק כעבור כמה ימים, במפקד הבוקר. באורח לא-שגרתי התייצב במקום מפקד המחנה. פניו הקרינו עצבנות רבה. הוא סקר את האסירים במבטים מזרי-אימה.  לפתע שאג: "האסיר יאסין ייצא מהשורה ויתייצב לפני!". למשמע שמו, אחז רעד בגופו של לייזר. כברק הכה בו זיכרון אותו מעשה לילי נמהר. עתה הבין כי פזיזותו עתידה לעלות לו ביוקר. מפקד המחנה הביט בלייזר בבוז ובזעם כאחד. "אתה הוא שהעזת לפנות במכתב אל כבוד הקיסר ירום- הודו?!", שאל. לייזר האומלל הניד קלות בראשו. לא חלפה שנייה וידיו הושמו באזיקים. כעבור דקה מצא את עצמו בתוך עגלת אסירים, ומשני צידיו שני שומרים חמושים.  במחשבותיו ניסה לשחזר את כל מהלך המאורעות שהביאוהו לאותו מעשה טיפשי ומסוכן. ככל שהתאמץ, לא הצליח להבין את עצמו. קל היה לו להבין על מה יצא זעם הקיסר והוא הצדיק עליו את הדין. אולם דבר אחד לא הבין. מקטעי דברים ששמע מפי השומרים הבין, כי פניו מועדות לווינה. "אם ביקשו לתלותני, מדוע עליהם לעשות זאת דווקא בווינה?" תמה. כך או כך, לייזר כבר הכין את עצמו לגרוע מכול.

     כל הדרך ישב שמוט-ראש ושפתיו מלמלו פסוקי תפילה שזכר בעל-פה . לאחר שעות ארוכות של המתנה בתא המעצר של בית-הכלא בווינה, נפתחה לפתע הדלת, ולייזר חש צליל שונה בקולם של הסוהרים שפנו אליו.  עד מהרה הובהר לו, כי הקיסר אכן קיבל את מכתבו , אלא שזה לא הכעיסו, אלא אדרבה, ריתק אותו ואולי אף נגע לליבו. זו הייתה הסיבה שביקש להביא לפניו את כותב המכתב...  לייזר סבר ששוב מוסיפות הזיותיו לתעתע בו. לפניו,  בארמון מפואר, ישב קיסר אוסטריה בכבודו ובעצמו.  הוא הביט בלייזר במבט מלא עניין. לאחר שסקר אותו מכף רגל ועד ראש, הורה לעוזריו: "תנו ליהודי זה חמש-מאות כתרים מאוצר המלוכה, כדי שיוכל לקנות לו ולחבריו במחנה את כל צורכי החג שלהם".

     לייזר הובל החוצה. שומריו הוסיפו ללוותו, אלא שהפעם נלווה אליהם איש מטעם הקיסר שדאג למילוי הפקודה עד תומה.  ששת האסירים היהודים במחנה-השבויים האוסטרי ישבו סביב שולחן הסדר והביטו איש בפני רעהו כלא- מאמינים. על השולחן שלפניהם היו מצות, בקבוקי יין,  דגים וכל טוב. גם בחלומותיהם הפרועים לא העלו על דעתם נס כזה. במשך שעות ארוכות התרוממו נפשותיהם אל הפסגות הגבוהות של חג-החירות...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ב שבט ה'תשע"ח

אם ברצונך לדעת מה צופן העתיד, המצא אותו.

ברור לחלוטין שלא משנה מה שתעשה, אתה לא יכול לשנות אפילו "פיפס" אחד קטן ממה שקרה אתמול. אבל "המחר -" זה כבר סיפור אחר לגמרי... את העבר אתה לא יכול לשנות, אבל מה שחשוב הוא שאתה יכול להמציא את העתיד שלך ואחת הדרכים הטובות ביותר לעשות זאת, היא על ידי הצבת מטרות .

הצלחה היא מימוש מתמשך של רעיון נשגב. אם אדם פועל בעקביות לעבר מטרה מוגדרת מראש ויודע לאן הוא הולך, האדם הזה הוא הצלחה.

    "ויאמר אל משה, אני חותנך יתרו בא אליך" (שמות יח,ו). מפרש רש"י: "כבוד גדול נתכבד יתרו באותה שעה. כיוון שיצא משה, יצאו אהרון, נדב ואביהוא, ומי הוא שראה את אלו יוצאים ולא יצא". מכאן למדים שמי שיודע שהכבוד יועיל לו להגיע אל דרך האמת, רשאי לחזר אחריו.(חידושי הרי"ם)

הנעימה הנכונה (על-פי 'זכרון מאיר')

החלום שהצית את דמיונו של רבי מאיר שפירא היה שאפתני, ובעיני רבים אף בלתי-ניתן להגשמה. זמן רב טווה את מפעל חייו, שיחזיר את עטרת העיר לובלין ליושנה, כמגדלור של תורה ויראת שמים.

אלה היו ימי ההקמה של ישיבת חכמי לובלין המפורסמת, שקנתה לה שם מפואר והעמידה תלמידים רבים. גם בהיבטים הגשמיים ניצבה הישיבה ברף העליון. היא שכנה במבנה מרהיב, שנבנה על-פי אמות המידה היוקרתיות ביותר באותם ימים, ואובזר במיטב הרהיטים והציוד. היה בה דגם של בית המקדש, וספריית קודש ובה עשרים ושניים אלף ספרים (שלמרבה הדאבון הועלתה בלהבות בידי הנאצים).

בשנות קיומה יצא שמה של הישיבה לתהילה. טובי התלמידים התקבלו לשורותיה, ורבים נהרו אליה. הקמת האימפריה התורנית הזו לא הייתה קלה. רבי מאיר שפירא נאלץ לגייס סכומי כסף אדירים כדי להקימה, ולצורך זה כיתת רגליים והתדפק על דלתות נדיבים, בניסיון לרתום אותם לחזונו הגדול.

יום אחד נקש על דלת ביתו של גביר גדול, והתקבל בכבוד. רבי מאיר הציג את תכניתו, ופצח בדברים נלהבים על הישיבה שהוא מתעתד להקים. הוא הציג לפני הגביר את התכניות, ותיאר את השכלולים ורמת הבנייה הגבוהה שנועדו להעניק לתלמידים תנאים מושלמים כדי שיוכלו לשקוד על התורה יומם ולילה באין מפריע.

העשיר האזין לדברים רוב קשב, ואחר-כך המהם בהבעת פנים מסויגת: "האוּמנם ישיבה צריכה להיות מפוארת כל-כך? והלוא המשנה במסכת אבות אומרת במפורש: 'כך היא דרכה של תורה – פת במלח תאכל, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה'. נראה שתכניתכם סותרת את פסק המשנה", סיים.

רבי מאיר לא איבד את שלוות רוחו לנוכח התגובה הקנטרנית. "אסביר לכם את העניין", אמר בנחת, "אך עליי להקדים סיפור, במחילה מכבודך".

"אשמח לשמוע", השיב הגביר.

ורבי מאיר סיפר:

זה היה בדור השני של תנועת החסידות. ליטא סערה מהמחלוקת וההתנגדות לחסידות. מרכז ההתנגדות היה בעיר וילנה, והחיכוכים בין החסידים ל 'מתנגדים' היו דבר שבשגרה.

בערב פסח אחד נקלע רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא, לעיירה קטנה הסמוכה לווילנה. הוא עדיין היה צעיר לימים, בטרם התפרסם שמו כמחבר השולחן ערוך וספר התניא, וכמייסד חסידות חב"ד.

באותה עיירה התגבש גרעין של אברכים שנהו אחרי דרך החסידות, ואימצו את אורחותיה ומנהגיה. בהגיע ליל החג נערכה בבית הכנסת תפילת ערבית. לאחר תפילת העמידה נסתיימה התפילה, והמתפללים החלו להתפזר איש-איש לביתו, לערוך את הסדר.

ואולם החסידים לא מיהרו לעזוב את המקום. בתיאום שקט נותרו איש-איש במקומו, מתוך תקווה שלאחר שהמניין המרכזי יתפזר – יוכלו לשאת את תפילת הלל, כמנהג החסידים, על-פי דברי ה 'בית יוסף' בשולחן ערוך, ושלא כדעת הרמ"א (רבי משה איסרליש), שכתב: "אין אנו אומרים בלילה בבית הכנסת הלל כלל".

הדקות חלפו, וכאשר יצא אחרון המתפללים – התייצבו החסידים, ובראשם רבי שניאור-זלמן, והחלו לומר את ההלל בהשתפכות הנפש ובהתלהבות גדולה.

ופתאום נכנס אל האולם שמש בית הכנסת, שרצה לנעול את הדלתות ולצאת לביתו. עד מהרה קלט את המתרחש והתמלא חלחלה: פעולת החסידים במשמרת שלו עלול לעלות לו בפיטוריו. השמש החל לזעוק כנגד המתפללים ולמחות בהם על שהם מכניסים לבית הכנסת מנהגים בלתי-מקובלים.

לאחר שסיימו את ההלל ניסו החסידים להרגיע את השמש. נמנו וגמרו שיתלוו אליו לביתו של רב המקום, ושם 'יתוודו' על מה שעשו. ואכן, הם התייצבו לA4ני הרב ופירט95 את כל אשר אירע, והוסיפו שנשענו על פסקו של מרן הבית יוסף.

הרב הגיב בכעס. הוא הלם בשולחנו, ובסבר פנים חמורות תקף את החסידים על אמירת ההלל: "והלוא הרמ"א כתב שאיננו אומרים הלל בלילה בבית הכנסת!", קרא בחרון אף.

רבי שניאור-זלמן נענה ואמר: "בטוחני שכבודו לא ראה ולא שמע את הרמ"א עומד ומכה על השולחן בכעס, ופוסק: 'אין אנו נוהגים לומר בלילה את ההלל בבית הכנסת'...

"מניין לכבודו שזו כוונתו? ייתכן שטון הדברים היה של צער וכאב, כאומר: 'לצערי, אין אנו נוהגים לומר בלילה את ההלל בבית הכנסת'. ייתכן ש הרמ"א ביקש להביע צער על העדר המנהג הנאה הזה בליל פסח".

סיים רבי מאיר שפירא את סיפורו, ואמר לעשיר: "מקשה אתה עליי מהמשנה במסכת אבות. מניין לך שדברי התנא 'כך היא דרכה של תורה' נאמרו כהוראה? ואולי אין זו אלא הבעת תמיהה: 'כך היא דרכה של תורה?! פת במלח תאכל, וחיי צער תחיה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה?!'.

"וכי זה כבוד התורה, שתלמידי חכמים יסבלו עוני כזה? להפך, עלינו להרים את קרנם ולהעניק להם רווחה, שתאפשר להם ללמוד במנוחת הדעת"..

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ג שבט ה'תשע"ח

אדם יכול לקבל אחריות רק על עצמו והאחריות הזו תוביל אותו לשנות את עצמו את מה שמפריע לו ואת מה שמעכב אותו לצמוח, אנחנו לא יכולים לשנות את העולם כי בעולם ישנו רע אבל כל אחד כן יכול לשנות את עצמו ואת סביבתו.

   בת ק' כבת כ'. קפיטל ק' בתהילים זה מזמור לתודה, קפיטל כ' זה יענך ה' ביום צרה, בכל המצבים צריך להודות לה' גם ביום צרה, ועוד שהמנהג לומר קפיטל של יענך ה' בקול ובמתינות, גם מזמור לתודה צריך לומר כך, בשו"ע או"ח סי' נא כתוב, מזמור לתודה יש לאומרה בנגינה.

    ה"אור החיים" כתב, במי שירצה לטעון שאין התורה נותנת פרנסה ללומדיה הוא בכלל מוציא שם רע על התורה חס ושלום, ואם ראית שאין קמח דע שזה בגלל שאין תורה.

חז"ל אומרים על שינוי הרגלים שזה קשה מאוד אבל אם תתחיל בשינוי הרגל קטן הוא יתהפך לך.

חסד של אמת II(פניני עין חמד, גיליון 670)

    להלן סיפור המעובד מתוך 'האמנתי ואספרה', ויש בו כדי ללמדנו, כי כאשר האדם גומל חסד עם הזולת, למעשה הוא גומל עם עצמו הרבה יותר. ומעשה שהיה - כך היה:

    לאחר שקיבלנו בס"ד אישור להרחיב את הדירה בחמישים מ"ר. החלטנו להוסיף חדר אחד, וביתר המטרים נבנה יחידת דיור להשכרה. כך נוכל לכסות במשך הזמן את עלות הבנייה, ואולי גם לחסוך עבור הילדים. לווינו כספים והרחבנו את הדירה. את יחידת הדיור ריהטנו ופרסמנו מודעת השכרה המיועדת לזוג צעיר. כבר בשעה רבע לשבע בבוקר קיבלנו טלפון. על הקו הייתה אישה קשישה. ששאלה לא מעט שאלות, ובסיכומו של עניין הביעה את רצונה בשכירות למרות שעדיין לא ראתה את יחידת הדיור. בעלי חזר בשבע מהתפילה. הוא לקח את הטלפון והסביר, שכל עוד אנחנו לא מקבלים המחאה לשלושה חודשים מראש וחתימה על חוזה, אנחנו לא מתחייבים.

    לאחר כשעה נשמעו נקישות בדלת ובפתח עמדה אישה קשישה, שלא שומרת מצוות, כשהיא נשענת על מקל. לא ציפינו לשוכרת כזאת, אולם הראנו לה את הדירה. 'אני אשכור כאן עד סוף חיי', אמרה, ואז התחילה לספר את סיפור חייה. חתנה נהרג במלחמת ששת הימים, ומאז היא לא התחתנה. כעת היא גרה בתל-אביב בדירה הסמוכה לשפת הים, אבל השכנים לא מתייחסים אליה. היא חושבת שהדתיים נחמדים, ולכן החליטה לגור בבני ברק. היא הביאה צ'קים, 'בבקשה, הנה הכול חתום וטוב', והיא גם מוכנה לחתום על חוזה. לא ידענו מה לעשות. ברור שהיא לא הייתה הדיירת שהיינו מקבלים מלכתחילה, היא לא מתאימה לאורח החיים בשכונה. אבל היא הבטיחה, שתלך בצניעות. מאותו יום השתנו חיינו. אם עד היום דאגנו לעצמנו ולילדים, מאותו היום נוספה דאגה נוספת – דיירת חדשה. היא הייתה קשישה וערירית, אבל להוטה לשיחה. היא נקשה על כל דלת ודלת בדירות הבניין והציגה את עצמה כדיירת חדשה. היו שכנים, שכעסו עלינו. הם לא הבינו, איך הכנסנו דיירת, שלא מתאימה לאורח החיים במקום. אולם רוב השכנים ריחמו עליה ושאלו אותה שאלות. היא בודדה והיא תשמח ללכת לבית הכנסת.

    לפני השואה, הם גרו בפולין, אבא שלה היה רב, והם הלכו לביה"כ. אבל פה בארץ הביאו אותה לקיבוץ. שנים שלא ידעה, שיש יהודים שנראים כמו היהודים ההם בעיירה. השכנים וגם אנחנו התרשמנו מאוד מהסיפורים שלה וריחמנו עליה מאד. באופן טבעי לקחנו על עצמנו את עול הדאגה לחייה. כך שכאשר קנינו במכולת, רכשנו גם בעבורה. כאשר בישלנו לשבת, הכנו אוכל גם עבורה. היא מעצמה לא ביקשה להתארח בשבתות וגם סירבה כשהציעו לה. היו חגים, שבהם היא הסכימה להתארח. כגון: בחג הפסח ובראש השנה. הסיפור היה יכול להיות נחמד, אילולא הייתה בעיה שהלכה וגדלה עם הזמן והציקה לנו מאד. בתחילה שילמה בעבור שלושה חודשים מראש, הצ'קים נפדו והכול היה בסדר. לאחר מכן ניגשנו אליה וביקשנו לקבל המחאות בעבור החודשים הבאים. "צריך להיכנס מהביטוח לאומי, אבל החודש אני צריכה להוציא הרבה כסף על תרופות, אז אני אתן המחאה לחודש הבא, בסדר?". היא חייכה ורשמה המחאה לחודש הבא. יומיים לפני תאריך ההפקדה פנתה אלינו ואמרה: "אל תפקידו את הצ'ק, כי אין כיסוי" . ניסיתי להסביר, שלקחנו חובות כדי לבנות, אולם היא לא הבינה. "מה לעשות? שאני אישן ברחוב?! חכו סבלנות. אני אישה זקנה" . בכל פעם שדיברנו, הייתה אומרת: "אני צריכה לקנות תרופות. מה לעשות? לגור ברחוב?!". מצד אחד ריחמנו עליה. מצד שני, שילמנו בעמל רב את חובות הבנייה. נוצר מצב, שהדירה לא רק שלא מימנה את עלותה, אלא גם הייתה מקור להוצאה. בשלב מסוים הלך בעלי לרב לשאול איך מוציאים דיירת קשישה ומבוגרת מהבית?! אישה ערירית, שאיש בעולם אינו דואג לה, כיצד שייך לעשות דבר כזה?!

    הזמן עבר, וכל חודש שהסתיים, גרר חוב נוסף. בסופו של דבר, החליט בעלי, שהוא לא מסוגל לגרש אישה קשישה, שהסתמכה על יהודים רחמנים. היינו יכולים להרוויח עוד 3,000 שקלים לחודש, אבל לא היינו מסוגלים לגרום לאישה הזו לחיות את שארית חייה עזובה לנפשה.

    האישהַ העריריתַ התגוררהַ אצלנוַ במשךַ חמשַׁ שנים! שנים שבהן כיבדה את אורח החיים שלנו והתקרבה אל היהדות. חשבנו לעצמנו שעל אף שמדובר באישה, שגילה נוסק לתשעים, היא בתו של הקב"ה, והוא רוצה את התשובה שלה.

    יומיים לפני שנפטרה, היא לא הרגישה טוב והזמינה אמבולנס. שאלנו, אם לבוא איתה, והיא השיבה שלא. אחרי יום הגענו לבקר, והחלטנו לעשות תורנות בין כל השכנים. סיפרנו לה על התורנות, והיא הייתה מאושרת. אבל למחרת היא נפטרה. כל השכונה הגיעה להלוויה. איש לא ישב עליה 'שבעה'. השכנים ארגנו תפילות בביתה, והילדים התכנסו לומר תהילים. אחרי ה 'שבעה' התפנינו לפנות את חפציה. כשפינינו את השידה, מצאנו מכתב במגירה מעו"ד, שעליו היה כתוב 'צוואה'. היא כתבה, שלא ידעה שתרגיש כאן טוב כל כך. היא החליטה להפסיק לשלם ולראות, אם אנחנו נחמדים רק בגלל הכסף. התברר לה, שהיינו נחמדים, כי אנחנו יהודים גומלי חסדים, ולכן היא רוצה להשיב לנו, יש לה דירת שניים וחצי חדרים בתל אביב בעבורנו. עם הצוואה פנינו לעו"ד, והדירה נרשמה על שמנו. לא חשבנו שמדובר בסכום רציני אבל אז התברר, שהדירה שווה כמעט שלושה מליון שקלים בגלל מחירי הדיור בתל אביב ובשל הנוף שצופה לים. כך זכינו, בס"ד בדירה. את הכסף שנותר לה, תרמה בעבור כתיבת ספר תורה לעילוי נשמתה. ניכר בבירור, שהתקרבה לאביה שבשמים לפני פטירתה. אני לא רוצה לחשוב, מה היה קורה, אילו היינו מתעקשים לפנותה. אני אסירת תודה לבורא על שהיה לנו אורך רוח כדי לאפשר לה לגור בדירה. אנחנו זכינו לכך.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ז' טבת ה'תשע"ז

אדם חזק מאוד הוא אדם שמעדיף שיפגעו בו עם האמת מאשר שינחמו אותו עם השקר.

     אל תמנה כמה פעמים נפלת, הסתפק בספירת הפעמים שהצלחת לקום.

    אנחנו צריכים לפני שאנחנו פוסעים 3 פסיעות קודם שמונה עשרה, לא לפסוע כדרך אנשים מלומדה כרובוט אלא תתעורר ותחשוב ברצינות הנה אני מתחיל תפילת העמידה שבה אני אמור להתקרב עוד יותר לבורא עולם בכוונה עמוקה ובלב ורגש ובכל עצמותי ומהותי, ואחרי תפילה כזו נרגיש התעלות בעזר ה' וכוח לכל היום להינצל מחטא ולקיים מצוות בחשק ובהתלהבות אמן ואמן.

     בדרך כלל אתה לא יכול לשנות,  אבל אתה יכול להשתנות.

חמישה עשר אנשים במקום של חמש...

     מעשה היה באברך שנסע מצפת במוצאי שבת (יום א' דסליחות) כדי להתפלל עם רבו האדמו"ר השוכן בירושלים עיה"ק, כשהגיע לאחת הצמתים הסמוכים לחיפה ראה קבוצה של אברכים מחבריו שיצאו מחיפה כדי לנסוע לירושלים לסליחות עם האדמו"ר, הוא עצר את רכבו כדי להעלות כמה נוסעים עמו ירושלימה, אך דא עקא היה ציבור מדי גדול של אברכים שרצו להצטרף, ולא את כולם הוא יכול לקחת, הוא לא ידע את מי להעדיף, על כן יצא בהכרזה שכמה אברכים שיצליחו להידחס לרכב שלו הוא מוכן לקחת.  ואכן קבוצה נכבדה של אברכים נדחסו ברכבו, והוא יצא לדרך, באמצע הדרך משום מה הרכב הזה עורר את חשדו של אחד השוטרים שפטרלו בכביש,  ועצר את הרכב. הוא הביט לתוך הרכב ועמד נדהם מכמות האנשים שנדחסו לתוכו, הוא בקש מהם לצאת והנה הוא רואה חמשה עשר אנשים שנדחסו לרכב, הוא נתן דו"ח רציני לנהג, ובנוסף לכך הזמנה לבית משפט כדי לשלול את רישיונו.

     אחרי הסליחות האברך דנן ביקש מהגבאי בדחיפות להיכנס לאדמו"ר, כשזכה להיכנס לקודש פנימה, שטח בפני האדמו"ר את הסיפור. האדמו"ר נראה כועס מאוד, הוא צעק עליו איך היית מסוגל לעשות כזה דבר, זה סכנת נפשות, ובנוסף לזאת זה הרי חילול ה' נורא.  האברך התחנן ואמר, רבי, היום הרי ימי הסליחות, אני חוזר בתשובה, ואני מקבל על עצמי יותר לא לעבור עברות תנועה, אני מבקש מהרבי שיברך אותי שאנצל מהפרשה הזו, הרכב נחוץ לי מאוד לצורך פרנסתי.  נענה האדמו"ר ואמר, אם הנך שב ומתוודה באמת ובתמים, והנך מקבל על עצמך לא לעבור על חוקי התנועה שנעשו להצלת חיי אדם, אני אשיא לך עצה... ואברך אותך שתצא זכאי במשפט.

     כשהגיע מועד המשפט, הגיע האברך לבית המשפט, מחכה בסבלנות לתורו, כשהגיע תור משפטו, נעמד השוטר ואמר לשופט שהאברך הזה לקח ברכבו עשרה אנשים מעל המותר ברכב, זה מסוכן, וגם אין ביטוח על כזו כמות של אנשים, על כן אני מבקש מכבוד השופט שייתן לו עונש חמור וישלול את רישיונו, היות ואחד שמזלזל בחוק בצורה כזו אינו ראוי שיהיה ברשותו רישיון נהיגה. השופט שאל את האברך מה יש לו לומר להגנתו, האברך אמר,  כבוד השופט הרכב שעמו נסעתי באותו ערב נמצא כאן למטה, ואני מבקש מכבוד השופט לראות האם זה יתכן שיכנסו כל כך הרבה אנשים לרכב הזה? השופט נענה לאתגר, ירד למטה עם השוטר, השופט פתח את הרכב ובקש מהעוברים ושבים לנסות להידחס לרכב כמה שרק יותר, לאחר מאמצים רבים לא הצליחו להידחס יותר מתשעה אנשים, נענה האברך ואמר, כבוד השופט רואה שלא יתכן שנכנסו חמשה עשר אנשים לרכב.  השופט עלה חזרה לאולם בית המשפט וזיכה את האברך מכל אשמה. האברך היה מאושר מעצת רבו, והודה להקב"ה על חסדיו הרבים עמו, במדרגות היציאה מבית המשפט פגש אותו השוטר שהעיד נגדו, ואמר לו, זכית, שיהיה לך לבריאות. אבל שאלה אחת ברצוני לשאול אותך, תגיד לי את האמת,  איך יתכן שאני במו עיני ראיתי וספרתי שהיו ברכב שלך חמש עשרה אנשים, וכעת ראיתי שיותר מתשעה אנשים לא יכולים להידחס ברכב שלך, מה האמת? מה הסוד? האברך אמר לו, התשובה פשוטה, האברכים שנסעו עמי במוצאי שבת רצו בכל מאודם לנסוע להתפלל סליחות עם הרבי שלנו,  על כן הצליחו להידחס כל כך הרבה אנשים ברכב שלי, אבל האנשים שנדחסו ברחוב הסמוך לבית המשפט לא רצו באמת להיכנס ולהידחס ולכן לא יותר מתשעה הצליחו...  אף אתה ידידי השוטר, אם תחפוץ במשהו בכל מאודך אכן תצליח להשיגו כי אין דבר העומד בפני הרצון, אני מברך אותך, סיים האברך את דבריו,  שתרצה אך טוב וחסד, ותזכה לשוב בתשובה שלמה במהרה בימינו אמן... " אוי, זה אני לא יכול..." אמר השוטר. הרי כבר סיכמנו שאין לא יכול, יש רק לא רוצה, כי אם רוצים יכולים באמת להשיג הכול, אם שכם בן חמור יכול להפוך עיר שלימה בכוח הרצון, אז אתה ודאי תוכל להפוך אותך ומשפחתך למשפחה יהודית קדושה וטהורה...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ט"ו אדר ה'תשע"ה

כולם רוצים לשנות את העולם, אבל אף אחד לא רוצה לשנות את עצמו. כולנו שואפים להתקדם ולהצטיין. אפשר להגיע לכך, אולם יש להשקיע זמן ועבודה קשה על מנת לקצור הישגים. כחום היום. היצה"ר נתן לאאע"ה את כל התירוצים, שהוא יום שלישי למילתו, אתמול עשית חסד ומחר תעשה חסד ולמה דווקא עכשיו בוער לך לעשות חסד, וע"ז ענה לו אברהם שכל יום הוא בפני עצמו ומה יהיה עם עבודת השי"ת של היום, וז"ש כחום היום שהיה בוער בו לקיים את החסד של היום. (הרה"צ מסקולען זצוק"ל) כי ביום הזה יכפר עליכם לפני ה'. ר' ישראל סלנטער אומר אם היה יום כיפור אפילו פעם בשבעים שנה היינו צריכים להיות מאושרים, על אחת כמה וכמה שהוא בכל שנה. כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו'. אחרי כל הניסיונות לא מצא הקב"ה במה לשבח את אאע"ה אלא בזה שהוא יצווה את בניו אחריו, להורות כי המגדל את בניו בדרך התורה והיראה, חביב לפני הקב"ה יותר מכל הניסיונות והמסי"נ על קידוש ד'. (הרה"צ רבי שלמה חנוך מראדומסק הי"ד) כי מי "ששונא את עצמו וגם אחרים" לא יפנה את רשעותו כלפי עצמו. כי אם יעשה כן, כי אז ימציאו לו מקום בבית חולים לחולי רוח, אם לא בקבר. השונא את עצמו עושה את אשר ביכולתו למצוא את קרבנותיו ויוציא את שנאתו על אחרים. "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו"... (כג ה) - הבעש"ט הקדוש פירש פסוק זה במשמעות רוחנית: 'כי תראה חמור' - כאשר תתבונן היטב ב'חמור' - הגוף החומרי, הגשמי שלך, תגלה שהוא 'שונאך' - הוא שונא את הנשמה האלוקית ומתנגד לרוחניות, והוא גם 'רובץ תחת משאו' - 'משא' המצוות נחשב בעיניו כבד מנשוא, שמא תאמר: 'וחדלת מעזוב לו' - להפסיק לעזור לגוף, ואולי אף לשברו בתעניות ובסיגופים ?! אומרת התורה: 'עזוב תעזו עמו' - יש לעזור לגוף ולא לשברו, התשובה עצמה יכולה להיעשות עם הגוף ולא על ידי שבירתו, וזאת עבודת התשובה - מתוך שמחה ובריאות, בבחינת 'עבדו את ה' בשמחה'. ('שולחן השבת', שיחות הרבי מליובאוויטש זצוק"ל) ביקורת פתע (על־פי 'והיו מספרים') בהלה גדולה אפפה את העיירה ויז'ניציה שברומניה. "הרוסים באים!", נשמעו הקריאות מכל עבר. השנה היא ת"ש. ברית־המועצות תבעה מרומניה את השליטה בחבלי הארץ בסרביה ובוקובינה, שלטענתה היו שייכים לה לפני מלחמת העולם הראשונה. לרומניה לא הייתה ברירה אלא להיכנע לדרישה. בעבור היהודים, תושבי האזורים האלה, זו הייתה בשורה מרה. הכול ידעו על רדיפת היהדות בברית־ המועצות, והם מיהרו לעזוב את בתיהם ולברוח לתוככי רומניה. בין הנמלטים היה גם רבי אליעזר מוויז'ניץ, ה'דמשק אליעזר'. הוא שם את פעמיו לעבר העיר טמישבר, והתקבל בה בכבוד ובהערצה. אלא שהשמחה הייתה מוקדמת מדיי. באותה עת קמה ברומניה התנועה הנאצית. האווירה הורעלה בשנאת ישראל. פקידי שלטון רבים ביקשו להרע ליהודים. יום אחד הגיעו גם אל רבי אליעזר מוויז'ניץ. הרבי הואשם — לא פחות — בריגול. מאחר שבא מאזור הנתון לשליטת רוסיה, ודאי מרגל הוא. כל הניסיונות להכחיש את ההאשמה המגוחכת נפלו על אוזניים ערלות. השלטונות החליטו לגרש את הצדיק לכפר קימפל שבהרי הקרפטים. החסידים נחרדו. זה היה מקום נידח, שתושביו איכרים גסים. שום יהודי לא התגורר בו. כיצד ישרוד שם הצדיק? עשו החסידים כל שבכוחם כדי להעביר את רוע הגזרה — לשווא. הגיע יום הגירוש. אל ביתו של רבי אליעזר בא שוטר חמוש כדי ללוותו במסעו הארוך. מקורביו לא אמרו נואש, ובטרם נפרדו ממנו טלפנו לראש הקהילה היהודית בעיר דֶוָוה, שבה הייתה הרכבת אמורה לעצור לזמן מה. "אעשה כל שביכולתי לסייע לרבי", הבטיח ראש הקהילה. בדווה פעל מרכז רפואי ממשלתי, שמנהלו היה נוצרי ושמו ד"ר קאבה. הלה היה מיודד עם ראש הקהילה היהודית, והאחרון ביקש את עזרתו. כששמע הרופא שמדובר ברדיפה של אדם קדוש, ניאות להירתם למשימה. מוחו הגה תכנית מבריקה... הרכבת נעצרה. אל קרונו של רבי אליעזר עלו שלושה אנשים. כשפגשו את השוטר המלווה הניחו בכף ידו סכום כסף. "אינני יכול לשחררו", לחש השוטר. "לא ביקשנו זאת ממך", השיבו לו השלושה. הם ניגשו אל רבי אליעזר, תפסוהו בזריזות והפילוהו ארצה. "הצילו! אדם התעלף!", החלו לצעוק. מהומה קמה בקרון. 'במקרה' חנה אמבולנס ליד התחנה. הצוות שבו מיהר לעבר הקרון. הרופא הבכיר שטיפל ברב היה מנהל המרכז הרפואי. הוא מיהר להכין לרבי טופס אשפוז, ומסרו לידי השוטר המלווה. בתוך דקות כבר שּוכן הרבי בחדרו שבמרכז הרפואי. השמועה על הרבי הגדול המאושפז בעיר פשטה בקרב התושבים היהודים. רבים באו להתברך מפי הצדיק. אולם לפתע אחזה חרדה את צוות המרכז הרפואי. הם נתבשרו כי פרופסור מטעם משרד הבריאות בדרכו למקום לביקורת פתע. הד"ר קאבה נבהל. הפרופסור נודע כאדם קפדן, השופט בחומרה כל ליקוי. מנהלי מרכזים רפואיים רבים שילמו במשרתם בעקבות ביקורות שלו. יום קודם לכן ערך ביקורת בעיר אחרת, מצא כשלים קלים, אך חולל מהומה רבתי והורה לעצור את מנהל המרכז הרפואי. הד"ר קאבה ידע כי שהייתו של הצדיק במקום תעמוד לו לרועץ, שכן בביקורת יתגלה שהחולה אינו סובל משום מחלה. רק אחרי מסכת תחנונים והפצרות ניאות להסתכן ולהשאיר את הרבי בחסותו. משלחת הביקורת הממשלתית הגיעה. כל החששות התאמתו. הפרופסור העצים כל ליקוי לממדים חמורים והשתלח בכעס בד"ר קאבה ובצוותו. נראה היה כי החליט מראש להפליל את המרכז הרפואי. ד"ר קאבה כבר התחרט עמוקות על שהסכים להשאיר את הצדיק. היה ברור לו איך יגיב המבקר כשיראה את הרבי המתחזה לחולה. הפרופסור נכנס לחדרו של הרבי, העיף מבט לעבר החולה, ולפתע קפא על עמדו. כעבור רגע ניתק ממלוויו ורץ אל הצדיק, כשהוא מחבקו ונופל על צווארו בהתרגשות. סבר פניו השתנה באחת, והוא שוחח עם הרבי בשמחה גלויה, כאילו היה מכר ותיק. רק כעבור זמן רב נפרד מהצדיק, כשהוא פונה אל הד"ר קאבה ומבקשו להעניק לרבי את מלוא היחס שהוא ראוי לו. מאותו רגע חל מפנה בהתנהגותו. הוא כבר לא נראה חורש רע, אלא היה מחויך וקשוב. סיכום הביקור היה חיובי, והפרופסור שיבח את המקום ואת מנהלו. באווירה הידידותית שנוצרה תהה הד"ר לפשר יחסו לרבי. "בילדותי", סיפר הפרופסור, "הייתי ילד מופרע. לא למדתי בבית הספר, אלא עסקתי בתגרות ובמעשי קונדס. יום אחד לקחני אבי לעיירה ויז'ניציה, אל הרבי הנמצא כאן, שיברכני. הרבי שאלני באיזה מקצוע רצוני לעסוק בבגרותי. עניתי לרבי שאיני חפץ ללמוד מקצוע. "הרבי דיבר על ליבי. השבתי שאין בי סבלנות להשקיע בלימודים. הרבי ענה: 'אם תבטיח לי שלעולם לא תפגע ביהודי — אמליץ לך ללמוד רפואה ומבטיחך אני שתצליח בלימודיך'. וכך היה... ובכן, האם לא אעשה למען הרבי כל שביכולתי ?... הכל לטובה (אפריון לשלמה, גליון 111) סח הגאון ר' שמשון פינקוס זצ"ל: מעשה נורא שמעתי על קבוצה של ארבע מאות יהודים, שהיו אזרחים גרמניים ונתגלגלו בשנות המלחמה לאנגליה. הבריטים לא יכלו להחזיק בתוכם פליטים גרמנים, החשודים כמרגלים בזמן המלחמה, ולכן אספו את כל הקבוצה ושלחו אותם באניית מסחר לגירוש באוסטרליה. רשעים אלו שחררו אסירים ופושעים מבתי כלא, כדי שישמשו כמלחים על האנייה. אך יצוא יצאה האנייה מהנמל באנגליה, והתחילו המלחים להתעלל בקבוצת היהודים. גנבו מהם את מזוודותיהם ובזזו לעצמם כרצונם. את הנותר השליכו באכזריות למצולות ים... הצער ועגמת הנפש על איבוד החפצים, המזכרות והמכתבים האישיים היו גדולים מאוד. "מה זה עשה השם לנו"? כך הגיעו הפליטים בעירום ובחוסר כל, עד שלבסוף התאקלמו באוסטרליה. והנה, לפני מספר שנים, עשרות שנים לאחר הגירוש ההוא, מצא יהודי אחד יומן של קצין גרמני ששירת בשנות המלחמה בצוללת. באחד הפרקים המתארים את שנות המלחמה הוא כתב על אניית מסחר בריטית שנקלטה ברדאר של הצוללת. הפלגה ללא ליווי צבאי הייתה נחשבת בזמן ההוא כהתאבדות. ביומן נכתב כי ניתנה הוראה לירות על האנייה. אך לא היה ברור אם אכן היריות פגעו במטרה. כיוון שנקלט ברדאר שמזוודות וחפצים פזורים סביב האנייה, נשלחה סירה למשות אותם מן המים. בבדיקה גילו מכתבים בגרמנית של אזרחים גרמניים. רושם הקצין: שמחנו שלא פגענו באנייה עם גרמנים כמותנו. בהוראה שקיבלנו מהפירר בעצמו (היטלר ימ"ש), הופקדנו ללוות את האנייה עד לאוסטרליה בכדי להגן עליה מפני תוקפים בריטים אפשריים... לאחר שנוסעי האנייה ירדו והיא חזרה לאנגליה, זיהו הגרמנים שהיא שייכת לאנגלים ופוצצו אותה... הבה נתבונן בעומק המעשה 40 שנה יהודים בכו והצטערו על אבדן המזכרות והמכתבים האישיים. אולי אפילו התמרמרו על מדת הדין שפגעה בהם. והנה מתברר למפרע גודל החסד שעשה השי"ת עמם. הנסים מתרחשים סביבנו, אך לא תמיד אנחנו רואים אותם. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/