אמרי שפר א' אדר ה'תשע"ז

אם כסף תלווה את עמי את העני עמך (כב, כד), כ"ק אדמו"ר ה"ישועות משה מויז'ניץ זיע"א שכאשר האדם נותן כסף ועוזר לזולת, עליו להעמיד עצמו במקום העני, ולחשוב כמה היה רוצה שרעהו בעל היכולת יבוא לעזרתו, וכמה עליו להיות מאושר ולתת שבח להשי"ת על שלא הוא נזקק לעזרה כי אם בעל היכולת הוא לעזור, ומתוך התבוננות זו יעזור ויסייע לזולת.

     אמרו חז"ל המלווה לעני בשעת דחקו עליו הכתוב אומר 'אז תקרא ו ד'' יענה' (יבמות סג, א). פירש הרה"ק רבי מענדלי מרימנוב זצ"ל הכוונה בשעת דחקו בשעה שגם לך המצב דחוק וקשה, עם כל זה הנך מתאמץ להלוות לעני, עליך הכתוב אומר כנ"ל.

    ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. ו'חייב א'דם ה'ודיה ל'ד', ה'כל מ'ה ש'עושה י' פ'שוט ט'וב מ'אוד, הנה זה אשר תשים לפניהם, שכל יהודי שידע נאמנה שהכל לטובה.

     וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום (בראשית ו, ה), רק בגימטריא יצר, היצר עובד על הבן אדם שיראה רק הצד השלילי, ובזה מכניס בו שרע כל היום אפילו שהכל טוב לו יש לו עיניים שיניים ידיים רגליים, וכו' וכו' אבל הוא נעמד על ה"רק" וזה מביא לו את המרירות ואין לו כלום בחיים כי חסר לו "רק"....

כי האדם עץ השדה. (דברים טובים – בשלח)

     הרחוב כולו היה טבול בירק מלבלב , הפרחים שצמחו מן הגינות, עצי הנוי וערוגות הירקות שבחצרות הבתים השרו במקום אווירה כפרית ותחושת רוגע ושלווה. ליאו הביט שוב ושוב סביבו והרגיש את התסכול שבליבו עולה מחדש. ביתו היה בית מטופח נאה ויפהפה. אלא שדבר אחד היה חסר לו: גינה. גינה מטופחת ומלבלבת כמו אלו שצמחו אצל השכנים שלו מהרחוב,  השכן שמולו למשל, גידל בחצרו פרחים נפלאים, שהדיפו ריח משכר בכל הסביבה. ואחיו, שהתגורר במרחק שני בתים ממנו, גידל ערוגות ירק מלאות בעגבניות, חסה,  מלפפונים ותפוחי אדמה. ורק אצל ליאו לא צמח מאומה.

     הגינה עמדה שוממה כמעט לחלוטין. לא שהיא הייתה ממש ריקה, אלא שצמח שם משהו שרק גרם לו לצרות צרורות:  עץ תפוחים עזוב, יבש ומכוער, שהצמיח פירות מצומקים וחמוצים. 'אוף, נמאס לי ממנו כבר!' היה ליאו מתלונן באוזני ידידיו: 'בשביל מה אני צריך את העץ המכוער הזה בחצר שלי? הוא עושה לי רק לכלוך ובלאגן!' 'אז תסלק אותו מהחצר!' - הגיב השכן באדישות. 'תעיף אותו כמה שיותר מהר!' התרה האח באיום, 'עוד העץ הזה יהרוס לך את הגינה יום אחד! לך תקנה זרעים, ותקים לך גינה. כעת החצר תישאר ריקה. תשתול שם מה שאתה רוצה!' 'באמת רעיון נהדר' צהל ליאו. 'תמיד חלמתי שתצמח לי גינה יפה, אבל אני בן אדם בלי מזל, לא צומחת לי שום גינה!'. 'מזל?' התפלא השכן. 'גינה, זה לא עניין של מזל. הכול תלוי האם תטפל בצמחים כראוי ותשקיע בהם, את הגינה צריך להשקות ולזבל ולטפח, כל יום!' על פניו עלה חיוך רחב,  והוא החל לשקוע במחשבות.

     'מה כדאי לי לשתול בגינה?'  התעניין ליאו. 'פרחים!' יעץ השכן: 'גינת פרחים זהו הדבר היפה ביותר'. 'ירקות' חלק עליו האח, וזעם על הצעת השכן. ' גינת ירק תעזור לך להביא אוכל הביתה!' ליאו התלבט ולא ידע מה להחליט. לאחר מחשבה, החליט שעליו לשתול גם פרחים וגם ירקות, כדי לרצות את כולם. אבל קודם לכן, היה עליו להיפטר מן העץ שבחצר. הוא ניגש אל העץ ופנה אליו בנימוס: 'סליחה, אולי אתה יכול לזוז קצת? אני רוצה לשתול כאן גינה'. אבל העץ לא זז ממקומו. 'סליחה!' אמר ליאו,  הפעם קצת פחות בנימוס וקצת יותר בתקיפות. 'אולי תזוז קצת הצידה? אני רוצה לשתול כאן גינה!' אבל גם כעת העץ לא טרח להגיב לדברים. 'נו, זוז כבר' רקע ליאו ברגלו בכעס. ' אתה לא שומע? אני רוצה לשתול כאן גינה!'. העץ המשיך לעמוד, ענפיו זעו ברוח כשהם פוטרים את בקשתו של ליאו במשיכת כתף, ליאו רתח מכעס. הוא רץ אל המחסן וחזר אל החצר כשבידיו גרזן ענק. אך כשהלם בעץ בכל כוחו – נשבר הגרזן לשניים. את זאת כבר לא יכל ליאו לסבול, הוא בעט בעץ, זרק לעברו אבנים, וניסה שוב ושוב לדחוף אותו ממקומו. הוא אפילו הלם בו באגרופים, עד שאחת המהלומות שיתקה לו את היד. אבל עדיין, העץ לא זז ממקומו ולו במילימטר. 'אני עוד אראה לך!' צווח ליאו בדמעות זעם. 'אני אראה לך מה זה להפריע לי! זו החצר שלי, ואני אשתול כאן גינה, אתה עוד תראה!'

     הוא מיהר אל חנות השתילים ורכש שתילים של ירקות ופרחים, ושתל אותם מסביב לעץ וסידר ערוגות קטנות של פרחים וירקות.  במשך הזמן הפך ליאו לגנן חרוץ, הרצון ללמד לקח את העץ הסורר, גרם לו להשקות מדי יום את השתילים, לעקור את העשבים השוטים, לעדור סביבם, ולגרוף בין השתילים הקטנים שבערוגות. 'איזו גינה נהדרת יכלה להיות לי אילו לא צמח שם, בדיוק באמצע העץ המכוער...' חשב ליאו לעצמו. הוא כל כך שנא את העץ, שאפילו לא שם לב לשינוי שחל בו. מרגע שנשתלה הגינה, החל להתחולל בעץ שינוי,  הוא החל לשתות מהמים שזרמו סביבו. הוא החל לזקוף את קומתו. ענפיו הצמיחו עלים והחלו להתכסות בתפוחים מתוקים ואדומי לחיים.

     באחד הימים, בדיוק כשליאו יצא אל הגינה והתכונן להשקות את הפרחים, שמע לפתע קול נרגש: 'ליאו תראה, תראה איזה יופי!'. הוא הסתובב וראה את השכן מצביע בהתרגשות אל תוך חצרו: 'כל הכבוד לך! איך הצלחת לגדל דבר יפה שכזה?' קרא בהתפעלות. 'אתה מתכוון לערוגת הפרחים?' שאל ליאו בגאווה. 'או אולי לערוגת הירקות?' הוא עצר ממלאכת ההשקיה והביט בערוגות הפרחים בגאווה. 'לא הפרחים, העץ!' קרא השכן: ' אני מתכוון לעץ היפה ששתלת במקום ההוא, המכוער שצמח שם פעם! לא שמתי לב ששתלת כאן עץ חדש,  הפירות שלו נראים כל כך מתוקים! אפשר לטעום אחד?'  ליאו הביט בו בתדהמה, הוא הסתובב לעבר העץ. ואז שם לב לשינוי שהתחולל בו. הוא ניגש אל העץ, קטף לראשונה בחייו שלושה תפוחים אדומים מן העץ שבחצרו והושיט שניים מהם לשכן. 'המממ, כמה טעים!' ציין השכן וניגב את שפמו. 'אני רואה שהשקעת בעץ החדש! התפוחים הללו ממש מעולים!' ' אתה בטוח?' שאל ליאו בחשש. 'בבקשה. תטעם בעצמך!'  הושיט לו השכן תפוח אחד 'אתה יכול להתגאות בעץ נפלא ומרשים שכזה!' אבל ליאו לא התגאה בכלום, הוא היה מבולבל. הוא הביט בחשדנות בעץ הזקן, המצומק והמכוער,  שצמח בדיוק באמצע הגינה שלו, ושם פתאום לב שהעץ מלבלב, רענן, עליו ירוקים ותפוחים יפהפיים מחייכים מבין העלים. השכן לעס בתיאבון את התפוח וגם ליאו נגס מן התפוחים, ותמה: 'מאין הגיע לכאן העץ המקסים הזה? ולאן נעלם העץ המכוער, הזקן? אולי מישהו החליף לי את העץ שבחצר?' 'סליחה שהעלבתי אותך!' אמר ליאו בדמעות. 'לא חשבתי שאתה מסוגל עוד להצמיח פירות נאים שכאלו, אני מבקש סליחה!'. אבל העץ לא ענה, הוא רק המשיך לעמוד במקומו וענפיו נעו עם הרוח וחשפו את הפירות הבשלים והיפהפיים שעל הענפים...

     חז'ל למדו אותנו 'כי האדם עץ השדה' האדם נמשל לעץ, מכיוון שבכל מצב נתון הוא יכול להתגבר על המשבר, על הכאב, ולצמוח מחדש. ט'ו בשבט מלמד אותנו את יכולותיו המופלאות של העץ, כדי שנביט בו, נלמד מפריחתו המחודשת וניישם זאת בעצמנו בכל מהלך החיים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ג טבת ה'תשע"ו

 

אדם שרוצה לחיות חיי מנוחה ושלווה עליו לנהוג סבלנות רבה. הוא נדרש לכוף את גבו ולהתעלם ממעשי עוול רבים. עליו לראות מעשים שליליים ולשתוק. (רבי בונם מפשיסחה)

 

      אהבה אמיתית זאת אשר מעוררת את האדם להעניק לחברו עזרה.

 

"     אם אשמע בת-קול מן השמים שמחר יבוא משיח צדקנו – לא אאמין, שהרי עלינו לחכות לו שיבוא היום ולא לדחות למחר" (רבי יצחק מסקווירה(

 

     דרכי ה' נסתרות,  לא כל מה שנראה לך טוב זה באמת וכן להיפך.

 

     הכל לטובה- גם אם אין הטובה נראית היא תעלה ותצמח לאחר זמן.

 

     חולשת אנוש גורמת לכך,  שניצחון ואמת אינם יכולים לדור תמיד בכפיפה אחת. לכן , אם אתה חייב תמיד לנצח לא תוכל תמיד להיות צודק.

 

     חזק - כשמסיימים החומש אומרים "חזק" ראשי תיבות חרישה זריעה קצירה.  להזכירנו שהלומד ואינו חוזר דומה לחורש וזורע ואינו קוצר. ועל כן לעולם בכל לימוד יחרוש - ילמד, ויזרע - ויחזור על תלמודו שיהיה זרוע בלבו, ואז יזכה לקצור - יראה ברכה בלימודו.

 

     יהודי אחד התלונן בפני רבי אברהם הזקן מסלונים זצ''ל" "חזרתי בתשובה אך איני מרגיש שינוי כלשהו לטובה. מה יהיה עלי?"  השיבו רבי אברהם: "אדם שנכנס לבוץ ומבקש לצאת, פוסע בבוץ בעמל רב.  הפסיעה השנייה אינה טובה מקודמתה. שוב נתקעת רגלו ברפש.  ואף על פי כן אין עמלו לשווא. הולך ומתקרב הוא לחוף מבטחים.

 

חייבים לשלם (בספר "עלינו לשבח" הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט''א)

     הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט''א מספר: "כאשר ישבתי ביום שישי אחד בביתו של גיסי הגר''ח" קנייבסקי, הגיע מכתב מאישה המתגוררת בארה''ב, ובו היא מספרת שקמה משנתה מבועתת כולה כתוצאה מחלום שחלמה .

     ויהי בחלומה, והנה מתגלה אליה אדם הדור פנים, לבוש חלוק לבן ובידו תיק אינני לא רופא ולא עורך דין, אמר לה, אני מוהל [וציין את שמו המלא] וברצוני להודיעך שלפני שנים קראו לי לערוך ברית מילה לאחיך. למרות שהוצאות הדרך היו גדולות מאוד, הסכמתי כמובן לבוא ולמול את האח, אבל לא שילמו לי על כך, ובאתי עתה לתבוע את המגיע לי.

     כנראה שיש אנשים מיוחדים עם זכויות לא רגילות הגורמות לכך שעוד בחיי חיותם יבואו משמים ויזכירו להם את ענין חובותיהם כדי למנוע מהם את הצער הנורא והעונש הקשה לחזור שנית לעולם הזה ולפרוע את כל חובותיהם, אך מדוע להגיע למצב כזה? מדוע שלא נקפיד לשלם את חובותינו בזמן? כמה אנשים מתקשרים ממקום העבודה בלי אישור מהמעסיק? כמה אנשים מצלמים במקום עבודתם ולוקחים ציוד משרדי בלי נטילת רשות מהממונה? כמה פועלים מאחרים לעבודה ולא מודיעים זאת בסוף החודש? כמה אנשים מזמינים בעל מקצוע ומורטים לו את עצביו עד שישלמו לו כמו שנקבע מראש! כמה אנשים לוקחים הלוואות ומתחייבים להשיבן בזמן אך המרחק מהדיבורים למעשים הוא כמרחק שמים וארץ ? וכי אין דין ואין דיין, וכי כל אין מעשה ומחשבה נרשמים בשמים? אך גם אדם שנכשל בדברים אלו וכגון אלו, יכול לחזור בתשובה שלימה ולהתחיל בדרך חדשה, להשיב את הגזלות ולמחוק עוונותיו, לפייס את הנגזל  ולבקש את סליחתו, כך נרבה בזכויות ונזכה לשפע טובה וברכה, ישועה והצלחה, שמירה, וגאולה שלמה.

 

"ח"י ח"י יודך..." (הגאון רבי זושא הורוויץ שליט"א רב קהילות החסידים באלעד)

     המעשה שלפנינו סופר מכלי ראשון על ידי הגאון רבי זושא הורוויץ שליט"א רב קהילות החסידים באלעד, בכנס שהתקיים לרכזי בני אמונים בהיכלי הישיבות הק' בחודש מנחם אב תשע''ד:

     מצבה העגום של העיירה אודותיה נסוב סיפורנו, לא היה שונה בהרבה ממצבם של עיירות רבות בסביבתה. בתקופה שקדמה לשואה הנוראהשהכחידה את יהדות אירופה. פשה נגע החילוניות בארצות אירופה והפיל חללים הרבה בקרב שלומי אמוני ישראל. רבים היו המקרים בהם דרו בבית אחד הורים וזקנים בעלי אמונה תמימה, בצוותא חדא עם בניהם ונכדיהם שסרו מן הדרך, כאשר עיניהם רואות וכלות.

     בעת שהחלה חמת המציק להציף את יבשת אירופה בדם, הלך ההבדל והיטשטש, כאשר כל יהודי באשר הוא הפך באבחת רגע למטרה נוחה לרדיפה, לעינויים ולהרג. מיליוני יהודים החלו לנדוד ממקומם אל הלא נודע, כאשר רובם הגדול נרצח באכזריות בידי הצורר ושלוחיו, רבים מאותם יהודים טועים שבו לאמונתם באותם ימים קשים, וכאשר השיבו נפשם לבורא הייתה היא כבר מזוככת וטהורה מייסורי גוף ונפש.

     כעבור חמש שנים מאז החלה המלחמה, שוב לא ניתן היה להכיר את מה שפעם היה מרכז היהדות העולמי. מתוך מאות קהילות מפוארות נותרו אך מתי מעט, אחד מעיר ושניים ממשפחה. הנשארים ניסו לאסוף את שבריהם ולבנות את חייהם מחדש הארץ הספוגה בדם יהודי אינה חפצה בהם יותר, על אדמת אבותיהם, אולם עד מהרה התברר כי סדרת פוגרומים אכזרית בהם נרצחו מאות יהודים משארית הפליטה, הבהירה לנותרים - אין לכם מה לחפש כאן יותר! תוך שנים מועטות נעזבה הארץ מרוב בניה, מהם עשו דרכם לארצות הגולה ומהם מסרו נפשם במטרה להשתקע בארץ הקודש.

     גם בעיירה אודותיה נסוב סיפורנו היכה המשחית ללא רחם, ומתוך מאות יהודיה נותרו אך מעטים, שלושים וששה יהודים, כולם בני משפחה אחת. המעשה היכה גלים והיה לפלא. רבים ביקשו להבין במה זכתה אותה משפחה, אולם התעלומה נותרה ללא מענה.

     רק לאחר שנים נודע פתרון התעלומה. אחת מניצולות העיירה אשר הייתה ילדה קטנה בתקופת השואה, גדלה לאחר המלחמה בקיבוץ חילוני מובהק, אך בהגיע עת נישואיה ביקשה שרב בן תורה יהיה נוכח במעמד החופה. באותו מעמד היא סיפרה לנוכחים את סוד הצלת בני משפחתה: בילדותי, סיפרה האשה, ביקרתי בבית סבתי שהייתה אשה שומרת מצוות, והנה צדו עיני פתק ישן ובלה מזוקן המונח על מדף הספרים. במשובת ילדות נטלתי את הפתק וקראתי את תוכנו שהסתכם בשני משפטים: "לנכדיי ולילדיי היקרים, דעו לכם כי אם רצונכם להינצל מכל צרה וצוקה עליכם להשתדל לומר בכל יום את ברכות השחר, ולהקפיד שיהיה מי שיאמר אחריהן אמן". פתק זה היה בעצם הסוד הפרטי של משפחתנו. כל בני משפחתי שניצולו, היו מאלו שקיבלו על עצמם לקיים את דברי הסבתא סיימה הילדה לשעבר את סיפורה, הם לא היו שומרי מצוות כלל אך זכות אמירת ברכות השחר ועניית אמן אחריהן עמדו להם ברבות המים להינצל, ממש כפי שהבטיחה הסבתא הצדקת.

     והראיה, הוסיפה: שלושים ושש הוא מניינם של ח"י ברכות השחר ושל ח"י האמנים שאחריהן.

 

 

 

ואכן היצר הרע אורב לנו מיום לידתנו ע"י התשוקות והתאוות השונות, אשר אפשר להסיטן לכיוון החיובי או לכיוון השלילי, ולכל אחד ניתנת בחירה בדרך הטובה או הרעה, ולכן במלחמת היצר צריך ראשית כל לגרשו בחרב מקרבנו וכשהצלחנו במשימה להמשיך ולירות בו מרחוק חיצים לבל יהין להתקרב אלינו להחטיאנו.

 

מה ההבדל בין תפילה [תפילת שמונה עשרה, שחרית, מנחה, ערבית] לבקשה אישית [תפילה במילים שלנו]?

 

ישנו הבדל בין חרב לבין קשת. לירות חץ בעזרת הקשת צריך מומחיות גדולה כדי להצליח לפגוע במטרה, לעומת זאת חרב כל אחד יכול לפצוע בעזרתה מחמת החדות שבה.

 

תפילת שמונה עשרה (שתיקנו אנשי כנסת הגדולה) היא כחרב, עוצמתה גדולה וכוחה רב לפעול ישועות רבות גם ללא כוונה רבה, וכן גם איש פשוט שמתפלל, תפילתו בוקעת רקיעים ופועלת למען ישועתו. אך בקשה פרטית היא כקשת, כדי שהתפילה תפגע במטרה ותתקבל צריך כוונה רבה מעומק הלב, וכן ככל שהמבקש יותר צדיק הסיכויים עולים שהתפילה תפעל את פעולתה.

 

אחים יקרים! כולנו זקוקים כל הזמן לסיוע משמים בכל תחומי החיים כגון: בריאות, פרנסה, הצלחה וכו'. חובתנו להתחזק בתפילת שמונה עשרה אשר עוצמתה עולה לאין ערוך על פני בקשה פרטית שלנו.

 

בעז"ה תפילותינו יבקעו את שערי השמים ויתקבלו ברצון לפני כסא הכבוד.

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

אמרי שפר ט"ו אדר ה'תשע"ה

כולם רוצים לשנות את העולם, אבל אף אחד לא רוצה לשנות את עצמו. כולנו שואפים להתקדם ולהצטיין. אפשר להגיע לכך, אולם יש להשקיע זמן ועבודה קשה על מנת לקצור הישגים. כחום היום. היצה"ר נתן לאאע"ה את כל התירוצים, שהוא יום שלישי למילתו, אתמול עשית חסד ומחר תעשה חסד ולמה דווקא עכשיו בוער לך לעשות חסד, וע"ז ענה לו אברהם שכל יום הוא בפני עצמו ומה יהיה עם עבודת השי"ת של היום, וז"ש כחום היום שהיה בוער בו לקיים את החסד של היום. (הרה"צ מסקולען זצוק"ל) כי ביום הזה יכפר עליכם לפני ה'. ר' ישראל סלנטער אומר אם היה יום כיפור אפילו פעם בשבעים שנה היינו צריכים להיות מאושרים, על אחת כמה וכמה שהוא בכל שנה. כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו'. אחרי כל הניסיונות לא מצא הקב"ה במה לשבח את אאע"ה אלא בזה שהוא יצווה את בניו אחריו, להורות כי המגדל את בניו בדרך התורה והיראה, חביב לפני הקב"ה יותר מכל הניסיונות והמסי"נ על קידוש ד'. (הרה"צ רבי שלמה חנוך מראדומסק הי"ד) כי מי "ששונא את עצמו וגם אחרים" לא יפנה את רשעותו כלפי עצמו. כי אם יעשה כן, כי אז ימציאו לו מקום בבית חולים לחולי רוח, אם לא בקבר. השונא את עצמו עושה את אשר ביכולתו למצוא את קרבנותיו ויוציא את שנאתו על אחרים. "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו"... (כג ה) - הבעש"ט הקדוש פירש פסוק זה במשמעות רוחנית: 'כי תראה חמור' - כאשר תתבונן היטב ב'חמור' - הגוף החומרי, הגשמי שלך, תגלה שהוא 'שונאך' - הוא שונא את הנשמה האלוקית ומתנגד לרוחניות, והוא גם 'רובץ תחת משאו' - 'משא' המצוות נחשב בעיניו כבד מנשוא, שמא תאמר: 'וחדלת מעזוב לו' - להפסיק לעזור לגוף, ואולי אף לשברו בתעניות ובסיגופים ?! אומרת התורה: 'עזוב תעזו עמו' - יש לעזור לגוף ולא לשברו, התשובה עצמה יכולה להיעשות עם הגוף ולא על ידי שבירתו, וזאת עבודת התשובה - מתוך שמחה ובריאות, בבחינת 'עבדו את ה' בשמחה'. ('שולחן השבת', שיחות הרבי מליובאוויטש זצוק"ל) ביקורת פתע (על־פי 'והיו מספרים') בהלה גדולה אפפה את העיירה ויז'ניציה שברומניה. "הרוסים באים!", נשמעו הקריאות מכל עבר. השנה היא ת"ש. ברית־המועצות תבעה מרומניה את השליטה בחבלי הארץ בסרביה ובוקובינה, שלטענתה היו שייכים לה לפני מלחמת העולם הראשונה. לרומניה לא הייתה ברירה אלא להיכנע לדרישה. בעבור היהודים, תושבי האזורים האלה, זו הייתה בשורה מרה. הכול ידעו על רדיפת היהדות בברית־ המועצות, והם מיהרו לעזוב את בתיהם ולברוח לתוככי רומניה. בין הנמלטים היה גם רבי אליעזר מוויז'ניץ, ה'דמשק אליעזר'. הוא שם את פעמיו לעבר העיר טמישבר, והתקבל בה בכבוד ובהערצה. אלא שהשמחה הייתה מוקדמת מדיי. באותה עת קמה ברומניה התנועה הנאצית. האווירה הורעלה בשנאת ישראל. פקידי שלטון רבים ביקשו להרע ליהודים. יום אחד הגיעו גם אל רבי אליעזר מוויז'ניץ. הרבי הואשם — לא פחות — בריגול. מאחר שבא מאזור הנתון לשליטת רוסיה, ודאי מרגל הוא. כל הניסיונות להכחיש את ההאשמה המגוחכת נפלו על אוזניים ערלות. השלטונות החליטו לגרש את הצדיק לכפר קימפל שבהרי הקרפטים. החסידים נחרדו. זה היה מקום נידח, שתושביו איכרים גסים. שום יהודי לא התגורר בו. כיצד ישרוד שם הצדיק? עשו החסידים כל שבכוחם כדי להעביר את רוע הגזרה — לשווא. הגיע יום הגירוש. אל ביתו של רבי אליעזר בא שוטר חמוש כדי ללוותו במסעו הארוך. מקורביו לא אמרו נואש, ובטרם נפרדו ממנו טלפנו לראש הקהילה היהודית בעיר דֶוָוה, שבה הייתה הרכבת אמורה לעצור לזמן מה. "אעשה כל שביכולתי לסייע לרבי", הבטיח ראש הקהילה. בדווה פעל מרכז רפואי ממשלתי, שמנהלו היה נוצרי ושמו ד"ר קאבה. הלה היה מיודד עם ראש הקהילה היהודית, והאחרון ביקש את עזרתו. כששמע הרופא שמדובר ברדיפה של אדם קדוש, ניאות להירתם למשימה. מוחו הגה תכנית מבריקה... הרכבת נעצרה. אל קרונו של רבי אליעזר עלו שלושה אנשים. כשפגשו את השוטר המלווה הניחו בכף ידו סכום כסף. "אינני יכול לשחררו", לחש השוטר. "לא ביקשנו זאת ממך", השיבו לו השלושה. הם ניגשו אל רבי אליעזר, תפסוהו בזריזות והפילוהו ארצה. "הצילו! אדם התעלף!", החלו לצעוק. מהומה קמה בקרון. 'במקרה' חנה אמבולנס ליד התחנה. הצוות שבו מיהר לעבר הקרון. הרופא הבכיר שטיפל ברב היה מנהל המרכז הרפואי. הוא מיהר להכין לרבי טופס אשפוז, ומסרו לידי השוטר המלווה. בתוך דקות כבר שּוכן הרבי בחדרו שבמרכז הרפואי. השמועה על הרבי הגדול המאושפז בעיר פשטה בקרב התושבים היהודים. רבים באו להתברך מפי הצדיק. אולם לפתע אחזה חרדה את צוות המרכז הרפואי. הם נתבשרו כי פרופסור מטעם משרד הבריאות בדרכו למקום לביקורת פתע. הד"ר קאבה נבהל. הפרופסור נודע כאדם קפדן, השופט בחומרה כל ליקוי. מנהלי מרכזים רפואיים רבים שילמו במשרתם בעקבות ביקורות שלו. יום קודם לכן ערך ביקורת בעיר אחרת, מצא כשלים קלים, אך חולל מהומה רבתי והורה לעצור את מנהל המרכז הרפואי. הד"ר קאבה ידע כי שהייתו של הצדיק במקום תעמוד לו לרועץ, שכן בביקורת יתגלה שהחולה אינו סובל משום מחלה. רק אחרי מסכת תחנונים והפצרות ניאות להסתכן ולהשאיר את הרבי בחסותו. משלחת הביקורת הממשלתית הגיעה. כל החששות התאמתו. הפרופסור העצים כל ליקוי לממדים חמורים והשתלח בכעס בד"ר קאבה ובצוותו. נראה היה כי החליט מראש להפליל את המרכז הרפואי. ד"ר קאבה כבר התחרט עמוקות על שהסכים להשאיר את הצדיק. היה ברור לו איך יגיב המבקר כשיראה את הרבי המתחזה לחולה. הפרופסור נכנס לחדרו של הרבי, העיף מבט לעבר החולה, ולפתע קפא על עמדו. כעבור רגע ניתק ממלוויו ורץ אל הצדיק, כשהוא מחבקו ונופל על צווארו בהתרגשות. סבר פניו השתנה באחת, והוא שוחח עם הרבי בשמחה גלויה, כאילו היה מכר ותיק. רק כעבור זמן רב נפרד מהצדיק, כשהוא פונה אל הד"ר קאבה ומבקשו להעניק לרבי את מלוא היחס שהוא ראוי לו. מאותו רגע חל מפנה בהתנהגותו. הוא כבר לא נראה חורש רע, אלא היה מחויך וקשוב. סיכום הביקור היה חיובי, והפרופסור שיבח את המקום ואת מנהלו. באווירה הידידותית שנוצרה תהה הד"ר לפשר יחסו לרבי. "בילדותי", סיפר הפרופסור, "הייתי ילד מופרע. לא למדתי בבית הספר, אלא עסקתי בתגרות ובמעשי קונדס. יום אחד לקחני אבי לעיירה ויז'ניציה, אל הרבי הנמצא כאן, שיברכני. הרבי שאלני באיזה מקצוע רצוני לעסוק בבגרותי. עניתי לרבי שאיני חפץ ללמוד מקצוע. "הרבי דיבר על ליבי. השבתי שאין בי סבלנות להשקיע בלימודים. הרבי ענה: 'אם תבטיח לי שלעולם לא תפגע ביהודי — אמליץ לך ללמוד רפואה ומבטיחך אני שתצליח בלימודיך'. וכך היה... ובכן, האם לא אעשה למען הרבי כל שביכולתי ?... הכל לטובה (אפריון לשלמה, גליון 111) סח הגאון ר' שמשון פינקוס זצ"ל: מעשה נורא שמעתי על קבוצה של ארבע מאות יהודים, שהיו אזרחים גרמניים ונתגלגלו בשנות המלחמה לאנגליה. הבריטים לא יכלו להחזיק בתוכם פליטים גרמנים, החשודים כמרגלים בזמן המלחמה, ולכן אספו את כל הקבוצה ושלחו אותם באניית מסחר לגירוש באוסטרליה. רשעים אלו שחררו אסירים ופושעים מבתי כלא, כדי שישמשו כמלחים על האנייה. אך יצוא יצאה האנייה מהנמל באנגליה, והתחילו המלחים להתעלל בקבוצת היהודים. גנבו מהם את מזוודותיהם ובזזו לעצמם כרצונם. את הנותר השליכו באכזריות למצולות ים... הצער ועגמת הנפש על איבוד החפצים, המזכרות והמכתבים האישיים היו גדולים מאוד. "מה זה עשה השם לנו"? כך הגיעו הפליטים בעירום ובחוסר כל, עד שלבסוף התאקלמו באוסטרליה. והנה, לפני מספר שנים, עשרות שנים לאחר הגירוש ההוא, מצא יהודי אחד יומן של קצין גרמני ששירת בשנות המלחמה בצוללת. באחד הפרקים המתארים את שנות המלחמה הוא כתב על אניית מסחר בריטית שנקלטה ברדאר של הצוללת. הפלגה ללא ליווי צבאי הייתה נחשבת בזמן ההוא כהתאבדות. ביומן נכתב כי ניתנה הוראה לירות על האנייה. אך לא היה ברור אם אכן היריות פגעו במטרה. כיוון שנקלט ברדאר שמזוודות וחפצים פזורים סביב האנייה, נשלחה סירה למשות אותם מן המים. בבדיקה גילו מכתבים בגרמנית של אזרחים גרמניים. רושם הקצין: שמחנו שלא פגענו באנייה עם גרמנים כמותנו. בהוראה שקיבלנו מהפירר בעצמו (היטלר ימ"ש), הופקדנו ללוות את האנייה עד לאוסטרליה בכדי להגן עליה מפני תוקפים בריטים אפשריים... לאחר שנוסעי האנייה ירדו והיא חזרה לאנגליה, זיהו הגרמנים שהיא שייכת לאנגלים ופוצצו אותה... הבה נתבונן בעומק המעשה 40 שנה יהודים בכו והצטערו על אבדן המזכרות והמכתבים האישיים. אולי אפילו התמרמרו על מדת הדין שפגעה בהם. והנה מתברר למפרע גודל החסד שעשה השי"ת עמם. הנסים מתרחשים סביבנו, אך לא תמיד אנחנו רואים אותם. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/