אמרי שפר י"ז אב ה'תשע"ז

אדם שומע על משפחה במצוקה כלכלית,  וחושב הוא "מה כבר תועיל התרומה שלי?" אחר רואה מודעה על שיעור המתקיים בביהמ"ד, ומיד נרתע "מה יצא לי משעה בודדת?". אל לנו לבטל מצווה מתוך שהיא קצרה, לא נדלג על מעשה טוב מתוך שהוא זערורי, אלא, כפי שלימד משה רבנו "מצווה הבאה לידי - אקיימנה"!

     "אל גינת אגוז ירדתי" - חז"ל מבארים בדרך משל. משל למה הדבר דומה: לערמת אגוזים גדולה ומסודרת. אגוז שאדם מוציאו מן הערימה כל הערימה נופלת וכולם יודעים שהוא לקח... כך הוא הנמשל: משמיט אדם מצווה אחת הכול מתגלגל ונופל, הכול עומד ומתחיל ממצווה אחת "קטנה" ו"פשוטה"...שואל הרב עזרא אלטשולר: למה בחרו חכמנו להמשיל זאת דווקא על ידי אגוז?!, הרי גם תפוחים ותפוזים אם אדם משמיט אחד כל הערימה נופלת?! והוא מביא תירוץ נפלא: בכל הפירות אתה יודע שלקחת משהו. באגוזים יתכן שתפתח ותראה שהוא ריק, אין בו שום דבר. באו חז"ל ללמדך שגם מנהגים ומצוות שנראה לנו שהם ריקים מתוכן יש בהם כדי להפיל את כל החבילה, אין לזלזל באף אחד...

     בעולם הזה אין אנו יודעים מהו השכר שנקבל בעבור כל מצווה ומצווה וכשנגיע לעולם הבא לאחר 120 שנה, נגלה מהו השכר שקיבלנו עבור מצוות פשוטות (שנראו לנו ככאלו פשוטות כמו: נטילת ידיים וברכת המזון ועוד...) הבה לא נשליך מאחורי גבינו מצוות "פשוטות" .

     ימי החופש הגדול. ילד כבן 7 התלווה לאביו לעבודתו כמזכיר במשרד ישיבה. העבודה רבה, רשימות ורישומים, דואר 'נייר' ואלקטרוני. הילד מטריד "אבא, משעמם לי!". האב רואה בצד מגזין ישן, ובו עמוד שלם עם 'מפת העולם' צבעונית. הוא תולש את הדף, ובמספריים גוזר את המפה לחתיכות רבות אסימטריות (ללא התאמה וללא סדר). האב מניחן לפני בנו עם דבק-נייר, "הכנתי פאזל של מפת העולם. התאם והדבק את חלקיו!". תוך דקות מספר (!!!) מציג הילד בגאווה את הפאזל המושלם! האב תָמֵהַ , הוא שואל את בנו "איך עשית זאת כל כך מהר? איך ידעת היכן להדביק את קרן אפריקה ולאן לשייך את מיצרי ברינג?" ענה משיב בפשטות "אבא! בדף שלקחת מהעיתון, מצד אחד יש מפת העולם, ואילו מעבר לדף יש תמונה גדולה של ילד. פשוט הפכתי את הניירות הגזורים והתאמתי אחד לאחד. היה קל לדעת איפה הראש ואיפה הרגליים....". כך הדבר, כשאנחנו 'מחברים' ילד - אנחנו בונים עולם!

התמונה (דברים טובים – בלק)

     המתח ניכר היטב על פניהם של שלושת האחים לבית סטיוארט. הם עמדו וחיכו במתח להקראת הצוואה של חלוקת הרכוש, שהופקדה בידי עורך הדין של המשפחה. רק אתמול הם קמו מהשבעה של אביהם הגביר הנודע מר אייזיק סטיוארט וכעת ניצבו כולם בקומה ה-70 שבבניין ה'אימפייר סטייט' הבולט בגובהו הרב בין גורדי השחקים של מנהטן,  כשהם מצפים לפתיחת הצוואה. עורך הדין ג'ילבר הידק את משקפיו לאפו, והחל להקריא את דברי הפרידה הנרגשים של אביהם שהיה ידוע גם כנדבן גדול. הצוואה החלה במספר הוראות כלליות, לגבי האחדות במשפחה. בהמשך הביע הנפטר את רצונו להמשיך את מורשתו העסקית, והיהודית בנתינת צדקה. בסופו של דבר הגיע הרגע המכריע בו הוא הודיע על אופן חלוקת הרכוש בין שלושת בניו המסורים. 'לרונאלד. אני נותן את מפעל היהלומים שבשדרה החמישית, ג'ק יקבל את מגדל התקשורת שליד כיכר הטיימס, ובני דניאל יקבל את בניין הדואר על כל 15 קומותיו...' הקריא עורך הדין בקול מונוטוני מתוך הצוואה. חיוך עלה על פניהם המתוחות של הבנים והם נראו מרוצים, שכן החלוקה הייתה שוויונית לחלוטין.

     חודש לאחר מימוש הירושה, קיבל דניאל זימון מיידי לבית המשפט של מדינת ניו יורק. לתדהמתו הרבה, ניצב מולו עורך דין אנגלי המייצג לא פחות מאשר את ממשלת אנגליה בכבודה ובעצמה. עורך הדין הציג בפני בית המשפט מסמך רשמי מבית המלוכה האנגלי הטוען שבניין הדואר אותו ירש דניאל לא מזמן שייך למעשה לממשלת אנגליה. במסמך שנכתב בשנת 1941 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, מפורט חוב של 15 מיליון דולר שאותם הייתה חייבת ממשלת ארצות הברית לממלכה האנגלית עבור נשק שהיא סיפקה לה במהלך הלחימה באירופה. במסמך מפורט, שמכיוון שלארה'ב הייתה בעיה לשלם כסף מזומן עקב הוצאות המלחמה המרובות, החליט הממשל האמריקני להעביר לידי האנגלים נכסים בשווי החוב, ואחד מהנכסים שהועברו לממשלה האנגלית לכיסוי החוב הוא בניין הדואר המרכזי שבמנהטן.  עורך הדין האנגלי המשיך ופירט שלמרות ההתחייבות, לא עמד הממשל האמריקאי בהתחייבויותיו, ובנין הדואר לא הועבר בצורה מעשית לידי הממלכה האנגלית. בניין הדואר שהיה בשליטת הממשלה, נמכר למר אייזיק סטיוארט המנוח לאחר המלחמה. וכעת הממלכה הבריטית דורשת את הנכס לידיה בהקדם.

     דניאל סטיוארט היה המום, המסמך שהציג עורך הדין האנגלי עמד לנשל אותו מכל חלקו בירושה. עם זאת, הוא לא הרים ידיים כל כך מהר, ופנה מידית לעורך הדין מר ג'ילבר על מנת שינסה לבדוק האם המסמך אותנטי , ומדוע האנגלים לא תבעו את הנכס במהלך שבעים השנים האחרונות. לאחר שבועיים של בדיקות,  נקרא דניאל למשרדו של עורך הדין שבבניין ה'אימפייר סטייט'. דניאל מיהר למקום ומר ג'ילבר קיבל אותו בסבר פנים חמורות: 'תראה דניאל' פתח בדבריו. 'המסמך נבדק על ידי כמה חוקרים וכימאים מומחים והוא לא נראה מזויף, הבעיה שלנו היא שכל הרישומים של התקופה ההיא עדיין לא הועלו על גבי מחשבים, והתיעוד היחיד שלהם היה במשרדי הממשל שהיו בבנייני התאומים שעלו באש יחד עם מיליוני מסמכים, כך שאין באפשרותנו לסתור את טענת האנגלים...' ' אבל מדוע הם לא תבעו אותו עד היום?' שאל דניאל במבוכה. 'למה רק אחרי שקיבלתי אותו בירושה, הם החליטו שהם רוצים את הבניין?!' ' כנראה שכל השנים הם פחדו להתעסק עם אביך המנוח בגלל הכוח הכלכלי הרב שהיה לו, כעת הם מצאו את הזדמנות לתבוע את שלהם, אין לי פתרון מעשי עבורך! לצערי הרב, נראה לי שאתה תאלץ לאבד את הבניין...'

     דניאל הביט בעיניים כבויות על גורדי השחקים של מנהטן דרך החלון שבקומה ה-70 , ם את בניין הדואר ניתן היה לראות בברור מן החלון, הוא החזיר את מבטו אל תוך החדר ולפתע צדה את עיניו תמונה גדולה בשחור לבן בה נראית מנהטן לפני עשרות שנים. 'מאיפה צולמה התמונה הזו?' שאל דניאל. 'מהחלון הזה בו אתה עומד'. ענה מר ג'ילבר. 'ומתי לידיעתך היא צולמה?' שאל דניאל בשנית. 'בשנת 1945 מיד עם סיום המלחמה'. 'אתה בטוח?' קפץ דניאל ממקומו. 'תראה אין כאן כל זכר לבניין הדואר, הוא בכלל לא נבנה עדיין!' עורך הדין זינק ממקומו כנשוך נחש: 'אתה צודק! הצילום מוכיח שבניין הדואר עדיין לא נבנה בשנת 1941 ובמסמך האנגלי מתואר שב-1941 הבניין ניתן להם על ידי האמריקאים! התביעה היא אם כן שקרית! אם כן,  התמונה הפשוטה שכאן על הקיר, שווה עבורך מיליונים!!!'

     עורך הדין פנה למנהל המקרקעין של ניו יורק על מנת לבדוק מתי בדיוק נבנה בניין הדואר , ומשם נמסר שבנייתו הסתיימה בשנת 1947 . חקירה מאומצת עלתה על חבורה של נוכלים ששמה לעצמה למטרה לזייף מסמכי בעלות ישנים, עימם ניסו להוציא שלא כדין בניינים בעלי ערך כספי גבוה ברחבי העולם תמורת אחוזים נאים שהיו אמורים להשתלשל לכיסם...

     כשהזמין בלק מלך מואב את בלעם לבוא ולקלל את עם ישראל, עומד בלעם על הרכס המשקיף על מחנה ישראל ואומר: 'מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל' התמונה, שהעידה יותר מכל צניעותם של ישראל, תפסה את תשומת לבו של בלעם, והוא הציע לבלק להכשיל את ישראל בבנות מואב בבעל פעור. מכאן נוכל ללמוד מה כוחה של תמונה אחת שנתפסת בראשנו, היא יכולה להישאר חקוקה בנו לנצח ולשנות דברים שלא חשבנו עליהם לרגע. הבחירה, האם התמונות הללו טובות או רעות, נמצאת בידינו ואנו יכולים לבחור בין הטוב לרע. זכור! תמונה אחת יכולה לחולל נזק, שגם מיליונים רבים לא יספיקו לתקן.  ולעומת זאת, תמונה טובה יכולה לחולל מהפכה טובה..

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר א' אדר ה'תשע"ז

אם כסף תלווה את עמי את העני עמך (כב, כד), כ"ק אדמו"ר ה"ישועות משה מויז'ניץ זיע"א שכאשר האדם נותן כסף ועוזר לזולת, עליו להעמיד עצמו במקום העני, ולחשוב כמה היה רוצה שרעהו בעל היכולת יבוא לעזרתו, וכמה עליו להיות מאושר ולתת שבח להשי"ת על שלא הוא נזקק לעזרה כי אם בעל היכולת הוא לעזור, ומתוך התבוננות זו יעזור ויסייע לזולת.

     אמרו חז"ל המלווה לעני בשעת דחקו עליו הכתוב אומר 'אז תקרא ו ד'' יענה' (יבמות סג, א). פירש הרה"ק רבי מענדלי מרימנוב זצ"ל הכוונה בשעת דחקו בשעה שגם לך המצב דחוק וקשה, עם כל זה הנך מתאמץ להלוות לעני, עליך הכתוב אומר כנ"ל.

    ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. ו'חייב א'דם ה'ודיה ל'ד', ה'כל מ'ה ש'עושה י' פ'שוט ט'וב מ'אוד, הנה זה אשר תשים לפניהם, שכל יהודי שידע נאמנה שהכל לטובה.

     וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום (בראשית ו, ה), רק בגימטריא יצר, היצר עובד על הבן אדם שיראה רק הצד השלילי, ובזה מכניס בו שרע כל היום אפילו שהכל טוב לו יש לו עיניים שיניים ידיים רגליים, וכו' וכו' אבל הוא נעמד על ה"רק" וזה מביא לו את המרירות ואין לו כלום בחיים כי חסר לו "רק"....

כי האדם עץ השדה. (דברים טובים – בשלח)

     הרחוב כולו היה טבול בירק מלבלב , הפרחים שצמחו מן הגינות, עצי הנוי וערוגות הירקות שבחצרות הבתים השרו במקום אווירה כפרית ותחושת רוגע ושלווה. ליאו הביט שוב ושוב סביבו והרגיש את התסכול שבליבו עולה מחדש. ביתו היה בית מטופח נאה ויפהפה. אלא שדבר אחד היה חסר לו: גינה. גינה מטופחת ומלבלבת כמו אלו שצמחו אצל השכנים שלו מהרחוב,  השכן שמולו למשל, גידל בחצרו פרחים נפלאים, שהדיפו ריח משכר בכל הסביבה. ואחיו, שהתגורר במרחק שני בתים ממנו, גידל ערוגות ירק מלאות בעגבניות, חסה,  מלפפונים ותפוחי אדמה. ורק אצל ליאו לא צמח מאומה.

     הגינה עמדה שוממה כמעט לחלוטין. לא שהיא הייתה ממש ריקה, אלא שצמח שם משהו שרק גרם לו לצרות צרורות:  עץ תפוחים עזוב, יבש ומכוער, שהצמיח פירות מצומקים וחמוצים. 'אוף, נמאס לי ממנו כבר!' היה ליאו מתלונן באוזני ידידיו: 'בשביל מה אני צריך את העץ המכוער הזה בחצר שלי? הוא עושה לי רק לכלוך ובלאגן!' 'אז תסלק אותו מהחצר!' - הגיב השכן באדישות. 'תעיף אותו כמה שיותר מהר!' התרה האח באיום, 'עוד העץ הזה יהרוס לך את הגינה יום אחד! לך תקנה זרעים, ותקים לך גינה. כעת החצר תישאר ריקה. תשתול שם מה שאתה רוצה!' 'באמת רעיון נהדר' צהל ליאו. 'תמיד חלמתי שתצמח לי גינה יפה, אבל אני בן אדם בלי מזל, לא צומחת לי שום גינה!'. 'מזל?' התפלא השכן. 'גינה, זה לא עניין של מזל. הכול תלוי האם תטפל בצמחים כראוי ותשקיע בהם, את הגינה צריך להשקות ולזבל ולטפח, כל יום!' על פניו עלה חיוך רחב,  והוא החל לשקוע במחשבות.

     'מה כדאי לי לשתול בגינה?'  התעניין ליאו. 'פרחים!' יעץ השכן: 'גינת פרחים זהו הדבר היפה ביותר'. 'ירקות' חלק עליו האח, וזעם על הצעת השכן. ' גינת ירק תעזור לך להביא אוכל הביתה!' ליאו התלבט ולא ידע מה להחליט. לאחר מחשבה, החליט שעליו לשתול גם פרחים וגם ירקות, כדי לרצות את כולם. אבל קודם לכן, היה עליו להיפטר מן העץ שבחצר. הוא ניגש אל העץ ופנה אליו בנימוס: 'סליחה, אולי אתה יכול לזוז קצת? אני רוצה לשתול כאן גינה'. אבל העץ לא זז ממקומו. 'סליחה!' אמר ליאו,  הפעם קצת פחות בנימוס וקצת יותר בתקיפות. 'אולי תזוז קצת הצידה? אני רוצה לשתול כאן גינה!' אבל גם כעת העץ לא טרח להגיב לדברים. 'נו, זוז כבר' רקע ליאו ברגלו בכעס. ' אתה לא שומע? אני רוצה לשתול כאן גינה!'. העץ המשיך לעמוד, ענפיו זעו ברוח כשהם פוטרים את בקשתו של ליאו במשיכת כתף, ליאו רתח מכעס. הוא רץ אל המחסן וחזר אל החצר כשבידיו גרזן ענק. אך כשהלם בעץ בכל כוחו – נשבר הגרזן לשניים. את זאת כבר לא יכל ליאו לסבול, הוא בעט בעץ, זרק לעברו אבנים, וניסה שוב ושוב לדחוף אותו ממקומו. הוא אפילו הלם בו באגרופים, עד שאחת המהלומות שיתקה לו את היד. אבל עדיין, העץ לא זז ממקומו ולו במילימטר. 'אני עוד אראה לך!' צווח ליאו בדמעות זעם. 'אני אראה לך מה זה להפריע לי! זו החצר שלי, ואני אשתול כאן גינה, אתה עוד תראה!'

     הוא מיהר אל חנות השתילים ורכש שתילים של ירקות ופרחים, ושתל אותם מסביב לעץ וסידר ערוגות קטנות של פרחים וירקות.  במשך הזמן הפך ליאו לגנן חרוץ, הרצון ללמד לקח את העץ הסורר, גרם לו להשקות מדי יום את השתילים, לעקור את העשבים השוטים, לעדור סביבם, ולגרוף בין השתילים הקטנים שבערוגות. 'איזו גינה נהדרת יכלה להיות לי אילו לא צמח שם, בדיוק באמצע העץ המכוער...' חשב ליאו לעצמו. הוא כל כך שנא את העץ, שאפילו לא שם לב לשינוי שחל בו. מרגע שנשתלה הגינה, החל להתחולל בעץ שינוי,  הוא החל לשתות מהמים שזרמו סביבו. הוא החל לזקוף את קומתו. ענפיו הצמיחו עלים והחלו להתכסות בתפוחים מתוקים ואדומי לחיים.

     באחד הימים, בדיוק כשליאו יצא אל הגינה והתכונן להשקות את הפרחים, שמע לפתע קול נרגש: 'ליאו תראה, תראה איזה יופי!'. הוא הסתובב וראה את השכן מצביע בהתרגשות אל תוך חצרו: 'כל הכבוד לך! איך הצלחת לגדל דבר יפה שכזה?' קרא בהתפעלות. 'אתה מתכוון לערוגת הפרחים?' שאל ליאו בגאווה. 'או אולי לערוגת הירקות?' הוא עצר ממלאכת ההשקיה והביט בערוגות הפרחים בגאווה. 'לא הפרחים, העץ!' קרא השכן: ' אני מתכוון לעץ היפה ששתלת במקום ההוא, המכוער שצמח שם פעם! לא שמתי לב ששתלת כאן עץ חדש,  הפירות שלו נראים כל כך מתוקים! אפשר לטעום אחד?'  ליאו הביט בו בתדהמה, הוא הסתובב לעבר העץ. ואז שם לב לשינוי שהתחולל בו. הוא ניגש אל העץ, קטף לראשונה בחייו שלושה תפוחים אדומים מן העץ שבחצרו והושיט שניים מהם לשכן. 'המממ, כמה טעים!' ציין השכן וניגב את שפמו. 'אני רואה שהשקעת בעץ החדש! התפוחים הללו ממש מעולים!' ' אתה בטוח?' שאל ליאו בחשש. 'בבקשה. תטעם בעצמך!'  הושיט לו השכן תפוח אחד 'אתה יכול להתגאות בעץ נפלא ומרשים שכזה!' אבל ליאו לא התגאה בכלום, הוא היה מבולבל. הוא הביט בחשדנות בעץ הזקן, המצומק והמכוער,  שצמח בדיוק באמצע הגינה שלו, ושם פתאום לב שהעץ מלבלב, רענן, עליו ירוקים ותפוחים יפהפיים מחייכים מבין העלים. השכן לעס בתיאבון את התפוח וגם ליאו נגס מן התפוחים, ותמה: 'מאין הגיע לכאן העץ המקסים הזה? ולאן נעלם העץ המכוער, הזקן? אולי מישהו החליף לי את העץ שבחצר?' 'סליחה שהעלבתי אותך!' אמר ליאו בדמעות. 'לא חשבתי שאתה מסוגל עוד להצמיח פירות נאים שכאלו, אני מבקש סליחה!'. אבל העץ לא ענה, הוא רק המשיך לעמוד במקומו וענפיו נעו עם הרוח וחשפו את הפירות הבשלים והיפהפיים שעל הענפים...

     חז'ל למדו אותנו 'כי האדם עץ השדה' האדם נמשל לעץ, מכיוון שבכל מצב נתון הוא יכול להתגבר על המשבר, על הכאב, ולצמוח מחדש. ט'ו בשבט מלמד אותנו את יכולותיו המופלאות של העץ, כדי שנביט בו, נלמד מפריחתו המחודשת וניישם זאת בעצמנו בכל מהלך החיים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ג' אייר ה'תשע"ו

 רגליו של אדם מוליכות אותו לאן שהוא צריך להגיע. לפעמים הן מוליכות למלאך המוות ל"ע, לפעמים למקום שיש בו פרנסה טובה, לפעמים יש איזה חוב כמוס שצריך להחזיר, לעיתים איזה תיקון אלוקי שיהודי צריך לתקן שם. אין סתם, הרגליים הן שליחות נאמנות בני, נאמנות מאד...".

     רוב האנשים לא מתכננים להיכשל - הם נכשלים בתכנון.

     רוב המבוגרים מכורים לסמים חלקם לסמים קשים הם שוכחים "איפה סמתי את ה..." 

"     רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו" (אסתר ד,יד). הרבה שלוחים למקום לשלוח על ידם רווח והצלה לבני ישראל,  אך "את ובית אביך תאבדו" — אם לא תעשו, תפסידו את הזכות הזאת. אסור לאבד את הזכות הגדולה להיות שליח לעשיית טובה ליהודי. ) .הרבי המהר"ש מליובאוויטש(

הסדר הסודי (תודה לרב טוביה בולטון, ששמע את הסיפור מבעל המעשה)

     התנהגותן של שתי התלמידות הייתה חריגה. הן היו אחיות, והשתתפו בקביעות בשיעורים, מקשיבות ועֵרניות. הפעם נרדמו שוב ושוב באמצע השיעור. ניכר היה עליהן כי הן מתאמצות להישאר עֵרניות, אך העייפות שבה והכריעה אותן. "אתן מרגישות טוב?", שאל אותן המורה, עזריאל וסרמן. "כן, הכול בסדר", מלמלו השתיים, אך עזריאל ידע שמאחורי התנהגותן מסתתר דבר מה.

     זה היה לפני כארבעים שנה. וסרמן, תלמיד ישיבת 'הדר התורה' בניו-יורק, שימש מורה מתנדב בחוג ללימודי יהדות שנועד לתלמידי בתי הספר הממלכתיים בעיר. כל תלמיד היה רשאי לבחור להשתתף בשיעור דת במשך שעה בשבוע, ולתלמידים יהודים רבים זו הייתה שעת היהדות היחידה שלהם בשבוע כולו. עזריאל היה נערץ על תלמידיו, ועשה את מלאכתו בכישרון רב, בחן ובמסירות. התלמידים יצאו מכל שיעור עשירים יותר בידיעות ובערכים, ואותם נשאו עמם כל ימי חייהם.

     באותה שנה, בהתקרב חג הפסח, ערך עזריאל לתלמידיו 'סדר לדוגמה'. הוא ערך שולחן סדר, ורק החליף את היין במיץ ענבים ואת המצות בקרקרים. חוץ מזה ניהל את הסדר בדיוק כפי שהדברים נעשים בליל הסדר עצמו. רוב התלמידים באו ממשפחות שאינן שומרות מצוות. בעבור רבים מהם זו הייתה הפעם הראשונה לראות כיצד מתנהל הסדר המסורתי. הם לא חדלו לשאול ולהתעניין. עולם חדש נחשף לפניהם. ביום הראשון של חול המועד פסח שב עזריאל ופגש את תלמידיו. גם השיעור הזה עסק בענייני חג הפסח, וכדרכו הוא ריתק את התלמידים. כולם הקשיבו בעניין, חוץ משתי הבנות שנמנמו שוב ושוב. בסוף השיעור נותרו השתיים בכיתה. עזריאל הבין שרצונן לשוחח עמו. האחות הגדולה פנתה אליו בהיסוס וביקשה: "אנא, אל תגלה לאיש את מה שנספר לך". עזריאל הבטיח למלא את בקשתן. החשש ניכר היטב על פני השתיים. הן החליפו ביניהן מבטים נבוכים, ובסופו של דבר אזרו אומץ.

     הגדולה החלה לספר: "זוכר את ההדגמה שעשית לנו על ליל הסדר?". עזריאל הנהן. "ובכן, אם אתה זוכר, אחותי הקטנה שאלה אותך מדוע עושים את כל הדברים האלה, ואתה השבת לה שכך ציווה אותנו א-לוקים, ואנו גם רוצים להזכיר לעצמנו כמה א-לוקים טוב ושהוא הוציא אותנו ממצרים". עזריאל הניד בראשו לחיוב. הוא זכר היטב את הדו-שיח הזה.השתיים הוסיפו וסיפרו שבשובן הביתה, נלהבות ונרגשות, מיהרו לשתף את אמן בחוויית הסדר לדוגמה. "גם אנו רוצות לערוך סדר בליל פסח", אמרו האחיות. האֵם הביעה נכונות, אך הכול התהפך כאשר חזר אביהן הביתה ושמע את החדשות.

     "אבא אינו יהודי", הוסיפה הילדה וסיפרה. "הוא כעס מאוד וצעק: 'בשום אופן לא!'. אחר-כך, כשביקשנו שוב, כעס עוד יותר, והזהיר שיכה אותנו אם נוסיף לדבר על כך. הוא גם צעק על אימא, על ששיתפה פעולה איתנו". הילדות סיפרו עוד: "החלטנו שנעשה את סדר פסח על אף סירובו של אבא, כי זה רצון א-לוקים. הגינו תכנית. הוצאנו כסף מקופת החיסכון שלנו, ולמחרת הלכנו לחנות. קנינו מצות ומיץ ענבים. גם לקחנו חבילת חסה מהמקרר, והסתרנו הכול במרתף. "בליל חג הפסח העמדנו פנים שהלכנו לישון, אך בשעה מאוחרת, כאשר בבית השתררה דממה, יצאנו בשקט מן המיטות והתגנבנו אל המרתף. היה חושך וחששנו שחריקת מדרגות העץ תחת רגלינו תגיע לאוזניו של אבא הישן. "פסענו אט-אט, כמו גנבים, עקב בצד אגודל, עד שהגענו בשלום אל המרתף. שם הדלקנו נרות, ערכנו על השולחן את המצות, מיץ הענבים והחסה, ועשינו את ליל הסדר, בדיוק כפי שהדרכת אותנו. קראנו בלחש קטעים מההגדה. שאלנו בשקט 'מה נשתנה'. הכול נעשה בשקט, מחשש שמישהו מבני הבית יתעורר, ואז... אפילו לא רצינו לחשוב על מה שיקרה. "כשסיימנו סידרנו הכול כבתחילה, וחמקנו בשקט לחדרנו. השעה כבר הייתה מאוחרת מאוד, היינו עייפות, אך מאושרות.

     "למחרת ערכנו את הסדר השני באותה מתכונת. הפעם כבר היינו מנוסות, והפחד פחת. אפילו היינו משועשעות יותר. שמחנו מאוד שהצלחנו לחגוג את ליל הסדר פעמיים בהצלחה. "אחרי שני לילות שבהם ישַנו מעט אנחנו היום עייפות מאוד. אבל אנו סומכות עליך שלא תספר דבר, כי אם אבא ישמע על כך, אוי ואבוי לנו"... המורה הנדהם הביט בשתיים בהשתאות, מתקשה לעכל את סיפורן. "לא אגלה דבר", שב והבטיח להן. "אין לכן מה לדאוג". כאשר יצאו מן הכיתה, התיישב על כיסאו ומעיניו זלגו דמעות. סיפורים מימי האנוסים קמו עכשיו לנגד עיניו. כעבור זמן סיפר לחברו: "אינני יודע אם לי היה האומץ לעשות כפי שהן עשו! מסירות הנפש של שתי הילדות טלטלה את ליבי".

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/