אתה יכול לבחור לברוח ואתה יכול לבחור להתעלם אבל בסופו של דבר
תתעורר לאותה מציאות.
ברד אש מתלקחת,
"ברד" אותיותִּ דֻּבר, בדיבור אחד אפשר לעשות מחלוקת גדולה.
"מחלוקת" אותיות מת חלקו ח"ו.
ויקהל משה. וברש"י שזה היה למחרת יום הכיפורים. דרך ומנהג העולם
לפייס איש את חברו בערב יום הכיפורים, אך יש לדאוג שגם למחרת יום הכיפורים, להמשיך
ולהתקהל ביחד ולחיות בשלום ובאחווה. וזה הכוונה ויקהל משה "למחרת" יום
הכיפורים.
ועשה בצלאל... את כל מלאכת עבדת הקדש. וקשה שהרי כאן עדיין אפילו
תרומת המשכן לא הייתה, וכל שכן עשיית מלאכת המשכן עדיין לא נעשתה, ואיך שייך לכתוב
ועשה שמשמע שעשה כבר. ומתרץ האור החיים הק', שהפירוש של ועשה בצלאל, הכוונה שעשה
את הכלים שבהם עושים את כל המלאכות, והיינו כלי האומנות שבהם עשו את עבודת המשכן.
לא משחקים באש
כשאורי לרנר אומר לילדיו שלא משחקים באש,
הוא מצטמרר. זה היה בפעילות מבצעית בלבנון. הוא שירת בתותחנים. החברה נחו. מפקד
הפלוגה קרא לו ואמר: ”יש כאן שקים של מרעומים, חומר נפץ דליק. תרכז אותם מכל
הצוותים“. אורי לקח נגמ“ש והתחיל לאסוף את השקים. מפקד הפלוגה החליט לשרוף אותם,
כדי שלא יצטרך להחזירם כשיעברו משם. לקח שק אחר שק מהערימה, וזרקו למדורה שהבעיר
במרחק כחמישה עשר מטרים. מדורה גדולה התלקחה ורוח חזקה נשבה. אורי חשש. נכנס
לנגמ“ש ונסע משם. שמע את מפקד הפלוגה זועק: ”לאאאאא!“ והבין שהנורא מכל קרה. הרוח
תלשה זיק והעיפה אותו לערימה . גל חום עצום תקף אותו. אש עטפה את הנגמ“ש. אורי
האיץ את המהירות כדי שהרוח תכבה את האש שאחזה ברכב. התחבולה הועילה, האש כבתה. הוא
עצר את הרכב והביט לאחור בפלצות. כל הצוות שלו נשרף. הוא היה היחיד ששרד. אמר מזועזע:
”תודה אלוקים!“ תמיד ידע שיש אלוקים. למרות שזה לא חייב אותו במאום.
השתחרר מהצבא ועבד כמתקין כבלים ובעבודות
מזדמנות שונות. התחביב היה מחשבים, אבל הוא לא השתלב בו בעקביות. זומן למילואים
ברמאללה, בעיצומו של מבצע ”חומת מגן“ למיגור הטרור. מסוקים הפציצו ממעל, צלפים
ארבו מעבר לכל פינה, יריות הפכו לדבר שבשגרה. נסעו בג‘יפ מממוגן, ולפתע ברד יריות.
המשיכו לנסוע כדי שלא ליפול למארב. כעבור קטע דרך עצרו, ואורי ירד לראות היכן נפגע
הרכב. הוא לא איתר דבר חמור חזר ונחרד: החלון מאחוריו נוקב בכדור. משום מה לא המשיך
הכדור במסלולו ולא ניקב את עורפו. זה היה קרוב כל כך. הפעם לא אמר: תודה, אלוקים.
הפעם החליט שהבורא מאותת לו, מתרה בו שישפר דרך, אך לא הבין: ”הרי אני בסדר גמור.
לא גונב, לא שודד, לא פוגע באדם. מדוע אתה מאותת לי, במה אני צריך להשתנות?“
כשעברו ליד קבר שמואל הנביא, ביקש לעצור.
הוא רוצה להתפלל. האמת, מימיו לא פתח סידור. אבל הפעם – אולי הפחד, המתח, הסכנה
והאיתות, הם שגרמו.
עצרו ליד מתחם הקבר. הבניין גדול מאד, נוטע
בך רושם שאתה קטן כל כך, פעוט, זעיר. מצא בקצה הבניין כעין חור, גומחה. חשב שכאן
הקבר, שפה טמון איש הא-לוקים. נשא עיניו למרום ואמר: ”ריבונו של עולם, אתה גדול כל
כך ואני קטן כל כך אבל ראיתי שאתה משגיח עלי. בלבנון, הוצאת אותי בלי פגע. וכאן
הכדור לא פגע בי. אני מבקש ממך שתוציא אותי מפה בשלום. אני פוחד ואמי פוחדת. אלו
מילואים כה מפחידים. וגם שאמצא עבודה טובה וקבועה“. נדמה היה לו שהאלוקים כאילו
ענה לו: ”אני אעשה זאת למענך. ומה תעשה אתה למעני?“ ואז, הוסיף: ”אבל ריבונו של
עולם, אתה הרי יודע שלא לימדו אותי מאומה. אם אתה רוצה שאלמד משהו, שאעשה משהו,
תאותת לי!“
יצא משם בלב קל, חש שהתפלל ותפילתו נשמעה.
שירות המילואים הסתיים, ובדרך הביתה התקשרו אליו לסלולארי. אמרו שיש לו עבודה
למחר. השגחה פרטית. התפילה נענתה. אצל חבר התקינו כבלים, והוא שאל את המתקין האם
הוא זקוק לעוזר. נתן לו את מספר הטלפון של אורי. רק עתה נזכר הלה שאורי סיים את
המילואים והוא בדרכו הביתה.
משנוכח שתפילה עוזרת, ניסה אותה גם בביתו.
לאו דווקא בקבר של שמואל הנביא. נשא עיניו למרום ואמר: ”ריבונו של עולם, אני לא
רוצה להכיר סתם נערות, אני רוצה לפגוש בזו שתהיה אשתי!“ למחרת, נשלח לבצע עבודה
במעונות הטכניון. ההנהלה ביקשה מאחת הסטודנטיות שתשגיח עליו. אדם זר, במעונות
הסטודנטים, עלול לשלוח יד. כבדהו וחשדהו. כיום היא אשתו. התפילה נענתה.
אשתו למדה בממלכתי דתי וביקשה להנהיג בית
דתי. אורי לא ידע מאומה. מה שביקשה, עשה. לא נסעו בשבת, לא הדליקו אור. היו לו
תפילין מבר המצווה. סבו קנה לו, לפני פטירתו. עכשיו, לבקשתה, שב והניחן. אבל לא
היה מחובר לדברים, לא השיג את משמעותם.
אשתו רשמה את שניהם לסמינר. שישמע, שיתחבר.
הסמינר פקח את עיניו. טיעונים הגיוניים, סדירים, בנו תמונת עולם. הסבירו ושכנעו.
כשיצאו אחרי הסמינר אמר לאשתו: ”חשבתי שאוכל לחיות גם פה וגם שם, חילוני עם קורטוב
דת. הבנתי שאלו שתי דרכים, וצריך לבחור צד“. וזה היה קשה. אך בא איתות נוסף.
מצמרר. אוטובוס התפוצץ במרכז חיפה, ואורי היה קרוב למקום האירוע. רץ לעזור
לניצולם, ולא יכול היה לעמוד במחזות, לראות את המראות. איברים מרוטשים, פצועים
נאנקים. החליט לעזור בחוץ, לכוון את התנועה ולפנות ציר לאמבולנסים. בעל כורחו עמד
וראה את הגופות החרוכות מועלות לאמבולנסים. אמר לעצמו: ”למה נקלעתי לכאן? מה מאתת
לי ריבונו של עולם?“ והבין. מאותתים לו: ראה, איך אין האדם יודע מה מצפה לו. אינו
משער מתי ייקרא למרום, מתי יידרש למסור דין וחשבון. ומה יהיה לו לומר?“
אורי בחר צד. מאז ועד
היום ריפד הקדוש ברוך הוא את דרכו. אשתו עובדת כמהנדסת תעשייה וניהול בחברת איילון
ביטוח, ואורי השתלב בשטח נטייתו מאז ומתמיד בתחום המחשבים, והתקבל בעבודה בחברה
גדולה. הוא, כמובן, מקדיש עיתים לתורה, אינו שוכח מה שעלה בדעתו, כתשובת הבורא,
כשהתפלל אליו בפעם הראשונה. ה‘ כאילו אמר: ”אעשה את רצונך, אם אתה תעשה את רצוני“
- וזה פועל!
