אמרי שפר כ"ז סיון ה'תשע"ח

  אמר בעל חידושי הרי"ם זצ"ל: כל הטעות של קורח הייתה,  שהוא חשב שאפשר לקחת לבד, "וייקח קרח" - אני לוקח ! והאמת שהאדם צריך בכל עת להכניס אל לבו: "אני לא לוקח לבד". אני סך הכול מקבל. אם משמים נותנים לי, אני לוקח, ואם לא נותנים לי, אני לא לוקח...

     בכוחה של כל אישה לבנות את ביתה בדרך של "חכמת נשים", על-פי חכמת התורה, ולהשפיע גם על סביבתה בכל ענייני הקדושה.

     הבן איש חי אומר: קורח התעשר בגלל הגזלה שגזל את אוצרות פרעה במצרים... אך הוא לא הסתפק בזה וגם חיפש כבוד...  סופו שהודח מהעולם. זה רמוז במילה ג זֵ לָ ה: אותיות לפני גזלה הם כָ בוֹ ד. ואותיות שאחרי גזלה הם מ ו דָ ח שנידחה מן העולם . ועוד אפשר להסביר: כ וֹ בֵ ד = גזלה = חוֹמֵד. למרות שהיה כָ בֵ ד בכסף רצה לחמוֹד עוד...

  חַ לּ ה: מרימים את התינוק הבכוֹר מן הערִיסָה בשבִיל: ח-ימיֹםֹ למילה, ל-ימיםֹ לפדיוןֹ הבֹּן, ה- בןֹ 5 למִקרֹא. 

הכרת הטוב [איש לרעהו שמות תשע"ו[

     בתקופת ימי מלחמת העולם השנייה, זכה רבי נחום זאב דסלר (בנו של רבי א. דסלר זצ"ל) להינצל ברחמי שמים מגיא צלמוות, ולאחר תלאות וטלטולים - להגיע לאמריקה.  חלפו שנים אחדות, מלחמת העולם שככה, והרב דסלר הגיע לאמריקה להתראות עם בנו אהובו, אחר שנים ארוכות שלא התראה עמו.  במהלך שיחתם, גולל רבי נחום זאב בפני אביו, את הקורות אותו בתקופת המלחמה, תוך שהוא מציין בפניו את אותם גדולי תורה שעמדו לימינו במשך אותן שנים, ועל כולם הפליג רבי נחום זאב בשבחה של הכנסת האורחים הנפלאה לה זכה במעונו של רבי אליעזר סילבר, רבה של סינסינטי.  מיד בשמוע הרב דסלר על פעלו של רבי אליעזר סילבר, אמר שברצונו להודות לו.  רבי נחום זאב הבין, כי בדעתו של אביו להודות לו באמצעות שיחת טלפון, ומיד הוציא מכיסו פנקס כתובות כדי לאתר מספר הטלפון שלו. אך הרב דסלר, אמר כי אין די בהודיה טלפונית, וביקש מבנו להתלוות אליו לנסיעה ברכבת לסינסינטי, עירו של הרב סילבר.  רבי נחום חשש, שמא הנסיעה הארוכה לסינסינטי, אינה לפי כוחותיו של אביו. לכן הציע לו להודות לרב סילבר באמצעות מכתב או שיחת טלפון. אך הרב דסלר עמד על שלו.

     לאחר נסיעה ארוכה בת תשע שעות, הגיע הרב דסלר בליווי בנו לסינסינטי. הם זירזו צעדיהם לבית הרב סילבר. משם יצאו שלושתם לבית הכנסת.  בתום התפילה, הזמין הרב סילבר את אורחיו החשובים לביתו לסעוד עמו ארוחת בוקר, כשתוך כדי כך התפתחה ביניהם שיחה בדברי תורה - כדרכם של תלמידי חכמים.  במשך שעה ארוכה השתעשעו הרב סילבר ואורחיו בדברי תורה, עד אשר פנה הרב סילבר אל הרב דסלר בשאלה "ובכן, מה הביאכם לסינסינטי"? טבעי היה לו לרב סילבר, כי סיבת טרחתו של הרב דסלר עד לביתו, לא הייתה בכדי. " באתי" - הפתיע הרב דסלר בתשובתו - "להביע הערכתי העמוקה על כל החסד אשר גמלת עם בני".  רבים וטובים פקדו את מעונו כשבפיהם בקשות שונות , ולפיכך סבר, כי גם הרב דסלר בא לשם כך. המענה לא סיפק את הרב סילבר. ענוותנותו לא הניחה לו לחשוב, כי מעשיו זכאים למידה מופלגת שכזו של הערכה. ומשחלפו להן דקות אחדות שב ושאל שנית - "נו... מה באמת מביאכם לסינסינטי"? לגודל פליאת מארחו חזר שוב הרב דסלר: "אין סיבה אחרת לבואי לכאן. מטרת בואי אחת היא - להביע הכרת הטוב באופן אישי".  רק כאשר חזר הרב דסלר בשלישית על דבריו, נכנע הרב סילבר לדברים, תוך שהוא מחייך ואומר "כעת מבין אני עד כמה חשובה הכרת הטוב".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

נקודה שבועית פרשת "ויצא" ה'תשע"ח

"תיתן אמת ליעקב, חסד לאברהם".

כך כותבת התורה על יעקב. המידה הבולטת באישיות יעקב היא היושרה. האמת. 

מידה זו ביעקב מופיעה בפרשתנו כמה פעמים ובעיקר קשורה לתחום העבודה והעיסוק.

יעקב מגיע לאחר הליכה ארוכה לחרן, לשם נשלח ע"י הוריו, ותחנתו הראשונה היא באר המים, מקום שתיית צאן הרועים ונקודת מפגש עבור הרועים עצמם.

הבאר סתומה ומכוסה באבן גדולה ולידה שלושה עדרי צאן והרועים שלהם. 

הדבר הראשון שאומר להם יעקב, שהוא עבורם איש זר לחלוטין, לאחר ששואל אותם אם מכירים את לבן: "ויאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו" - ליעקב מפריע חוסר מוסר העבודה של הרועים וחוסר היושר שלהם כלפי מעסיקם ולכן דורש מהם שמיד יגשו לעבודת המרעה ולא ישבו בבטלה ויחכו עד שיגיעו כל הרועים.

בעניין אחר שקשור לחלוטין ליעקב ולבן כותבת התורה: "...ויעבוד עימו עוד שבע שנים אחרות" ואומר על זה הרב נבנצאל שידוע שהמילה "עוד" משמעותה בתנ"ך תוספת והמשך למה שקדם, כלומר שמבחינת יעקב שבע השנים הנוספות הן בדיוק באותה נאמנות כמו שבע השנים הראשונות בהן עבד מרצונו שלו עבור רחל כפי שסוכם בהתחלה.

מידת היושר והאמת חשובה ליעקב והוא אינו מוכן לשמוט אותה מעצמו וכך הוא בונה את אישיותו.

אמנם כשאין דרך אחרת ולבן יאלץ אותו הוא לא מהסס להתגונן מפני רמאות חותנו, אולם במה שאינו פיקוח נפש של כלל ישראל הוא לא מוכן לרמות כהוא זה מפני שעזיבת הנאמנות והיושר חמורה ומסוכנת מכל מה שלבן מעולל לו.

אותו היושר של יעקב הוא זה שיעזור לו להסיר את האבן מהבאר, שהרי לא הגיוני שיעקב איש האהלים יהיה כל כך חזק להזיזה לבד, אלא שיושר ליבו נותן לו את הכח לכך, כפי שמזכיר הרב חיים שמואלביץ זצ"ל שעל זה מזכירים בתפילת הגשם: "יחד לב, וגל אבן מפי באר מים" - יעקב הרים את הסלע בעזרת הלב ולא בעזרת השרירים. בעזרת רצונו העמוק להיטיב לאותם הרועים.

נלמד מיעקב כיצד עלינו להיות שכירים טובים ונאמנים למעסיקנו. נלמד להיות ישרים בחיים בכלל ובעבודה בפרט.

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר ה' אלול ה'תשע"ז

 אדם הנתקף בתאווה מתעלם מהאמת כי האמת מפריעה למילוי רצונו.

     אלול ר"ת אסור ל 'התייאש ו 'רק ל 'התחזק.

     דרושה חכמה כדי להבין חכמה.

     החיים לימדו אותי ששני אנשים יכולים להסתכל בדיוק על אותו הדבר ולראות משהו שונה לחלוטין.

האדמו"ר ישעיהל'ה מקערעסטיער זצ''ל (קובי לוי(

     המעשה התרחש בשנים האחרונות, קבלן שיפוצים יהודי בבורו פארק – לצורך הסיפור נקרא לו ר' משה.  לר' משה יש שותף שהיה לו %50 ממניות העסק לאחר שנתן לו הלוואה שחלקה הפך מענק, מפני שר' משה הסתבך עם הבנקים ועמד בפני פשיטת רגל.  ממש בשעות האחרונות, לפני שנציגי הבנק עמדו לעקל את נכסיו ולהופכו לפועל זוטר וחסר כל, הוא הצליח לשכנע את סטיבן הוקברג, קבלן חשמל נוצרי, להלוות לו חצי מיליון דולר.

     במהלך חמש שנות השותפות החל הוקברג לזנב בר' משה, לנהל משא ומתן מאחורי גבו, ואף נתפס לא פעם ולא פעמים בגניבות ציוד וכסף.  הסכסוך בין השנים צבר תאוצה מבהילה כאשר בוקר אחד ניסה ר' משה לפתוח את דלת משרדו וגילה שהוחלף המנעול. מעטפה הודבקה לדלת הפלדה, ממונעת לר' משה. הוא פתח אותה וקרא: "יהודי נבל,  מהיום העסק כולו שלי ועדיף שתנטוש אותו מבלי לצייץ הרבה... ואתה מספיק חכם להבין..."  האיום היה ברור. בעקבותיו הוא נאלץ לנהל כמה שיחות קצרות עם כמה טיפוסים מפוקפקים, שמבלי לדבר הרבה רמזו לו שאם הוא לא פורש לחלוטין מבלי שום תביעות ממניות משותפות, אזי הוא צפוי להיעלם, ה' ישמור.

רבי משה התחיל לרעוד מבלי שליטה. לחץ הדם עלה לו פלאים. הרופא גילה אצלו סוכר 400 , ובקיצור תקפה אותו חרדה איומה. אחד משכניו, חסיד חביב ששמע מה עובר על שכנו השיפוצניק, הציע לו הצעה מיוחדת. ר' משה, סע לאדמו"ר ישעיהל'ה מקערעסטיער, תבכה על קברו, בקש שיסנגר עליך, בקש ישועה,  מובטחני שלא תצא מאוכזב, לאדמו"ר יש ניסיון מצויין עם גויים רשעים שמתעללים ביהודים.

     לאחר התייעצות עם רעייתו המודאגת שתחי' ובליעת כמה כדורי הרגעה, הזמין כרטיס טיסה, וכבר למחרת טס לאירופה לציון של האדמו"ר. הוא הרטיב את השיש בדמעותיו והתחנן שהאדמו"ר יסנגר עליו בפני בית דין של מעלה, ויסיר מעליו את הרעה החולה הזו בדמותו של השותף הגוי, שממלווה הפך לנושה ואחר כך למאיים.  אחרי יומיים וחצי, בג' אייר, ביום היארצייט של האדמו"ר, חזר ר' משה לבורו פארק ולתדהמתו נודע לו כי לפני מספר שעות שותפו המורשע עבר שבץ מוחי, וכל הניסיונות להצילו עלו בתוהו – ובאה הרווחה ל ר' משה.

     יושב לו ר' משה בינו לבין עצמו על מרפסת דירתו רגוע, שליו, נושם לרווחה, ומחליט שהוא חייב לאדמו"ר הכרת הטוב עצומה. מה עושים? פשוט מאד, "אני כותב ספר תורה לעילוי נשמתו של האדמו"ר ע"י סופר ירושלמי צדיק, חסיד וירא אלוקים מרבים, יעלה כמה שיעלה" – חשב.  החליט ועשה, ומיד אחרי שבת קודש עלה על מטוס בקו ניו יורק – תל אביב. ערך בדיקות ותחקירים מקיפים בקרב מכריו וידידיו בישראל, עד שקיבל את כתובתו של סופר סת"ם מעולה, מטופל במניין צאצאים, אברך אציל במידותיו והנהגותיו.  

     בשעת לילה נוקש ר' משה על דלתו של הסופר עדין הנפש – ר' בנימין אלתר הכטמן (שם בדוי). ונכנס לתוך דירה צרת מידות שרצפתה גדושה מזרונים ועליהם בניו המתוקים הנמים את שנת הלילה לקראת בוקר של תורה. לאחר שהשניים דילגו וקיפצו מעל גדולי הדור הבא, התיישבו להם על כסאות פלסטיק בפינת האוכל ושוחחו. " ר' בנימין מכובדי, שמעתי עליך גדולות ונפלאות. בוא נחתום עוד הלילה חוזה על כתיבת ספר תורה.  המחיר הוא החלק הזניח בעסקה בינינו. אני משלם מה שתבקש ולא מתמקח. ברור לי שאתה מקיים את כל ההידורים ההלכתיים. אם אתה משיב לי "כן", אני משאיר אצלך במזומן מקדמה, ומבחינתי עוד 18 חודש שהספר תורה יהיה מוכן במלוא הדרו", כך אמר ר' משה הנרגש, וליבו גדוש בהכרת הטוב לר' ישעיהל'ה.  ר' בנימין אלתר הסופר הביט בעין אוהבת בקבלן השיפוצניק ושאל: ר' משה, דע לך, אני לא זול!  כל מחיר מקובל עלי.. כבר אמרתי לך, קטע הקבלן את דברי הסופר, שתבין ר' בנימין, הספר שתכתוב הוא לעילוי נשמת האדמו"ר שלי שהציל את חיי, ר' ישעיהל'ה שטיינר קערעסטיער, זצוק"ל, והחיים שלי שווים כל מחיר ! ר' בנימין אלתר הזדקף ומבט משתאה הבזיק בעיניו: ר' ישעיהל'ה? הייתי לפני שבוע, בג' באייר יום פטירתו, על ציונו! ומה בקשת? שאל הקבלן. מסוקרן עד קטון הנימים של דמו.  מה אגיד לך ר' משה, אני אומנם סופר סת"ם מאוד אהוד, ומחזיקים ממני גדולי הרבנים והאדמורים, אך בשנה וחצי האחרונות לא כתבתי מילה. נסתמו הבארות המעין יבש... אפילו מזוזה קטנה לא הזמינו ממני. וכבר כלתה פרוטה מן הכיס ועוללי שואלים ללחם, ואין. יש לי שכן, חסיד חביב, ששמע על מצוקתי והציע לי: ר' בנימין, קח ממני הלוואה 300 דולר וסע לציונו של ר' ישעיהל'ה, בקש ממנו שיסנגר עליך,  ובעזרת ה' יפתחו לך מעיינות הישועה. בכיתי שם בדמעות והנה אתה כאן מזמין ספר תורה!

     שני יהודים יקרים שאינם מכירים זה את זה, האחד מבורו פארק, במצוקה עקב איומים, ורעהו מירושלים במצוקת מזומנים, מגיעים יום אחר יום לציון הצדיק מסלובקיה ומעתירים לישועה, ויד ההשגחה העליונה מחברת ומדביקה ביניהם באופן מדהים, ומקיימת את בקשתם כמעט באותו יום. ולא פחות חשוב – הנה הם שותפים לכתיבת ספר תורה לעילוי נשמת האדמו"ר ישעיהל'ה, המגלם, כמו קדושים רבים לפניו ואחריו את המימרא "צדיקים במיתתם קרויים חיים. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ו' אייר ה'תשע"ז

"אהבה" בגימטרייה שלש עשרה. וכאשר קיימת אהבה ואחווה בין שני אנשים, הרי היא אהבה כפולה שמנינה עשרים ושש, והוא כמניין אותיות שם הוי"ה . וזהו שנאמר כאן: "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" - כשתגיע למדרגה של אהבת הזולת בלי שום פניה אחרת, תעורר גם בחברך אהבה שלמה כלפיך. והתוצאה מאהבה כפולה זו תהא "אני ה'" - הקדוש ברוך הוא ישרה שכינתו ביניכם. 

     בדרך החידוד אומרים : את ההבדל הגדול בין אמת לשקר, רואים באותיות עצמם: "אמת" – ישנם כאלו שרואים את האמת מיד בהתחלה – "א" , וישנם כאלו – עד שבאים באמצע – "מ", וישנם – עד הסוף – "ת". אבל את ה"שקר" מכירים מיד, כי אותיות "שקר" הן ממש אחת אחרי השנייה!... 

     ההווה זה הזמן היקר ביותר.

     חתול עם כפפות לא תופס עכברים. (פתגם גאלי)

הגביע שנעלם מן התיבה הנעולה (פניני בית לוי, גליון 429)

     שדרות העצים הנפלאות לצד ערוגות הפרחים, מעטרות את גינת מלך ספרד. אלו, היו מן הסתם פסיעותיו המתקרבות אל הארמון –  פסיעותיו של הגאון הקדוש רבי יצחק אברבנאל, ששימש כשר האוצר של המלך אך עתה, מזה תקופה ארוכה לא נשמעות פסיעותיו, הכל יודעים, גורשו היהודים מאדמת ספרד. יודעי דבר יכולים לשוח שלדון יצחק אברבנאל הייתה רשות מפורשת להישאר בארץ, אולם הוא לא שעה לכך הוא חפץ להצטרף אל אחיו בצערם ובגורלם. באשר ילכו, ילך אף הוא. את כל נכסיו הותיר מאחוריו, רק צרור כסף לקח עימו ועוד דבר חשוב ויקר בעיניו – כוס של אליהו הנביא, של פסח! גביע זהב זה, משובץ יהלומים, התלווה אל צרורו הדל של דון אברבנאל. בגביע השתמש לכוס החמישי שנמזגת לכבוד אליהו הנביא זכור לטוב, ואף למצוות ברית מילה, שאף בה מבקר אליהו הנביא.

     העיר ונציה שבאיטליה, הייתה זו שזכתה לארח את רבי יצחק בין שאר תושביה. באותן שנים של גלות שקד הצדיק על חיבורים נפלאים, פירושיו על התנ"ך. מטבע מוציא מן הצרור, אליו מצטרף עוד אחד ועוד אחד. ולבסוף רק כוסו של אליהו הנביא נשארה בידיו של הצדיק מכל רכושו. כאשר נפטר, הייתה הכוס החפץ היחיד שעברה בירושה לידי בנו, רבי יהודה אברבנאל.  

     בארמון המלוכה בוונציה ישב המלך. כשעיניו נוצצות בברק חמדן.  לפני זמן מה נודע לו, כי בידיו של רבי יהודה מצויה כוס נפלאה ויקרה, הוא אף ראה את הגביע. ובלבו גמר אומר, אני רוצה את הגביע! "מסכים אני לשלם בעד גביע זה כמה שידרש!", ביקש המלך, "ובלבד שיהיה שייך אלי ויעבור לרשותי!" "  הכוס היא כוסו של אליהו הנביא! אבי קנה אותה לכבוד חג החירות – חג הפסח, גם לצורכי מחיה איני רשאי למכור את הכוס. " ''לא יסרב לי יהודי", גמר המלך החמדן בלבו, "חפץ אני שהכוס תהיה שלי, ויהי מה!" כך הרהר ואמר, אתן לך פרק זמן של שבוע ימים כדי להימלך בדעתך, וזכור שאשלם מה שתשית עלי, אבל עליך לבוא בעוד שבוע ימים ותשובה ברורה בפיך: כמה תחפוץ עבור הגביע היקר".

     מתוך עוגמת נפש ואין אונים, התהלך רבי יהודה בביתו. הוא לא ידע מה לעשות ובלבו פעמה המשאלה. "כיצד יציל את הכוס שלא תעבור לידי הגוי? לבסוף קם ועשה מעשה. את הכוס נעל בתוך תיבה גדולה שהייתה ברשותו, התיבה ננעלה ביסודיות ואת המפתח השליך רבי יהודה אל הים ואמר: "אליהו הנביא! הכוס היא לך, כי אבי רכש אותה בעבורך ולכבודך! קח את המפתח,  ועשה עם הכוס מה שהנך חפץ!"  

     קול גרירת חפצים נשמע בין קירות ביתו של רבי יהודה. שלוחי המלך סובבים בביתו ופקודה חד משמעית להם, למצוא את הכוס ולהביאה למלך". "הנחתי את הגביע בארגז, ואת המפתח השלכתי לים"  . "שיברו את התיבה וקחו את הכוס", פקד המלך, מן הסתם הרהר בלבו על איוולתו של האיש שחשב לו, כי אם יהיה הגביע נעול,  הוא לא יכול לפרוץ את התיבה ולהגיע אליו. העובדים היכו בתיבה בכל כוחם. התיבה נפרצה והנה היא ריקה! אין בה גביע כלל! כך הונה אותו היהודי וביזהו... מיד יצאה גזרה מאת המלך: " כל היהודים בני עמו של רבי יהודה, יחד עימו, יגורשו מן העיר ונציה! עד לאחר הפסח – חייבים הכל לצאת מן העיר ללא יוצא מן הכלל!"  בצערו הרב ובמר לבו, פנה רבי יהודה להשתטח על קברו של אביו. הוא שפך לבו בתפילה ותחנונים, שאביו יעתיר לביטול הגזירה.

    ''אוי", גנח מלך ספרד על משכבו. מוחו ההולם משחזר שוב ושוב את החלום המוזר, ממנו הקיץ זה עתה. בחלומו הופיע דון יצחק אברבנאל, והנה האיש מכה אותו מכות נמרצות. "הנחתי בארצך אחוזות ונחלות, והנה בני מתייסר בוונציה בערום ובחוסר כל! לך תמכור את כל הנכסים שהיו שלי והפכו להיות רכוש הממשלה.  כסף זה תשלח לוונציה לבני!" בזאת הסתיים החלום בו הוגה המלך ברעד ובחיל, מבולבל כולו, אך הדברים כה חיים מול עיניו והוא לא יכול להתעלם מהם.  

     אונית מלכות עוגנת לחוף איטליה ומלך ספרד עומד על סיפונה,  משתוקק למלא השליחות לשמה נסע הוא בכבודו ובעצמו, מיד כאשר הקיץ מן החלום, הורה למכור את נכסי דון יצחק, את הכסף נטל בצרורו, ומיהר להביאו לבנו רבי יהודה, "הנה, סכום זה לך הוא", אמר המלך לאיש המופתע הניצב מולו. הוא הוסיף והסביר אודות הסכום העתק. "איך הורה לי לתת אותו לך, עושה אני עכשיו הוראות אביך המנוח ". ביתו של רבי יהודה לבש צורה חדשה, צורכי חג נרכשו ביד רחבה,  והמטעמים בעבעו על הכירה. רק עובדה אחת העיבה על שמחתו של רבי יהודה: הכוס שאיננה. העדרו של הגביע ציער אותו מאוד , והוא הגה בו ללא הרף. "

     אין בידינו מה לעשות בנוגע לכוס", הזכירה האישה המסורה לבעלה, "הרי אליהו הנביא הוא שלקח את הכוס בעצמו. ועתה,  כאשר הרווחנו כל זאת משמים שפע וברכה לכבוד חג הפסח – עלינו לשתף בו עוד אורחים!" היא הוסיפה ושטחה את בקשתה: " לך לבית המדרש והבא עמך אורח לביתנו, לכבוד החג".  רבי יהודה עשה כדברי אשתו ומיהר לבית המדרש. הוא מצא אורח שנאות לסעוד על שולחנו בליל הסדר, האורח הצטרף אליו והגיע לביתו.  בחדר המואר עמד האורח. הוא סקר את השולחן הערוך בפאר ובהדר נפלאים, התבונן היטב, ופתח פיו: "דבר אחד חסר כאן !" תוך כדי אומרו, הוציא מחיקו את הגביע היקר שנעלם – גביע זהב נפלא משובץ יהלומים. הגביע הונח על השולחן. והיהלומים הרבים החזירו את נגוהות וניצוצות האורה שהפיצו הנרות הרבים.  שהיו פזורים להאיר בכל מקום. היהלומים בהקו באור יקרות, כמו שמש בצהרי היום. בני המשפחה ניצבו מול הגביע, מלאי פליאה ואושר מן המופת. הם לא שבעו מהזין עיניהם במראה העשיר והמיוחד. כאשר התעוררו מעט מהתפעלותם, הבחינו שהאורח נעלם. הוא לא נמצא בשטח, איננו!!! "  אליהו הנביא החזיר את גביעו!" אמרו, והסבו אל השולחן בגיל ורננה, שמחו מאוד בני המשפחה על הגביע שחזר, ושמחו על גילוי אליהו הנביא שהיה להם – איזו מתנה נפלאה!

     כאשר הגיעו ל"שפוך חמתך" ופתחו את הדלת כנהוג, נכנס האורח שהשיב להם את הכוס – אליהו הנביא זכור לטוב. התיישב אליהו הנביא סמוך לשולחן והחל לספר לבני המשפחה על המכות שהוכה מלך ספרד בחלום, עד שהגיע לתת להם את הכסף הרב . הוראה נתן אליהו הנביא לרבי יהודה. "לאחר החג, עלה אל המושל – מלך ונציה ספר לו את הקורות אותך, ואמור לו כי הוא יכול לקחת את הגביע בחינם, אם ירצה בכך . "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", הדהדו הקולות בבית אברבנאל,  בקול שירה והודיה על הניסים והגאולה הפרטיים שנעשו להם בחג הפסח, מעפר דל וממצוקה וצער, הקימם הבורא יתברך, על ידי שליחות אליהו הנביא, שעל הגביע שלו חסו ושמרו במיוחד.

     אחרי החג נכנס רבי יהודה בשערי ארמונו של מושל ונציה הכועס, ניצב לפניו, והציג על השולחן את הגביע המיוחד. קריאת התפעלות פרצה מפי הנוכחים המשתאים. היהלומים נצצו כל כך , ולא השאירו איש מן הנוכחים שווה נפש מול האוצר. "   גביע זה נעלם מן הארגז", אמר הצדיק, "ובליל הסדר השיבו לשולחננו אליהו הנביא זכור לטוב, לכבוד החג. ואתה אם תרצה אדוני המלך ירום הודו – אעניק לך את הגביע חינם!!!" התרגש המלך מהדברים, אך השיב מיד: "לא אקח מאליהו הנביא את גביעו !" מיד השיב המלך את גזרתו אחורנית. הוא ביטל את הוראת הגרוש הצפוי, המרחף כצל מאיים על היהודים המוטרדים.  שמחה וששון שררו בבתי ישראל. כאשר שב רבי יהודה מן הארמון, ובידו הגביע היקר, ודבר נוסף: ביטול גזרת המלכות!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ג טבת ה'תשע"ז

 ''אל נא תקברני במצרים" (מז, כט(  - יעקב חשש, בראותו בניו ובני בניו נאחזים במצרים ("ויאחזו בה"), שרואים הם בארץ זו ארץ מכורתם וברבות הימים ישכחו את מולדתם ויחליפו את הירדן ביאור מצרים. דאגה זו עוררה את יעקב בתור ראש המשפחה לחזק בלב צאצאיו את התקווה לשיבת בנים לארץ האבות. וזאת אשר אמר להם: בני, רצונכם לחיות במצרים, אני אין רצוני אפילו להיקבר בה... "אל נא תקברני במצרים ". )הרש"ר הירש( 

     ויקרבו ימי ישראל למות... ועשית עמדי חסד ואמת : חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול" (רש"י) לכאורה, הרי גם לחסד שעושים עם המתים יש תשלום גמול וכמאמרם ז"ל(מועד קטן כ"ח) דיספד יספדוניה, דיקבר יקברונו (הסופד לאחרים - מספידים אותו לאחר מותו, הקובר זוכה לקבורה). אלא, דייק רש"י בלשונו כשאמר "שאינו מצפה לתשלום גמול " כלומר, ודאי יש ויש תשלום גמול גם לחסד שעושים עם המתים, אלא שאין שום אדם מצפה לתשלום גמול זה ורוצה בו, אדרבה כל אחד מצפה שיזכה ויחיה לאורך ימים ושנים. )הג"ר רי"ב הכהן אב"ד בסוליש(

     וירא מנחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבל ויהי למס עבד (מט, טו(  - ידועה השאלה, שאם ראה שהמנוחה כי טוב וכו' למה א"כ "ויט שכמו לסבול"?  בספר "שיח שרפי קודש" מביא לתרץ בשם הרה"ק הר"ר בונים מפרשיסחא זצ"ל : אם רוצה אדם שיהי' לו מנוחה, ירגיל את עצמו לסבול כל דבר הבא עליו, ואיך שיהי' - ישווה בעיניו. אז יהי' לו מנוחה תמיד. וזה הכוונה וירא מנוחה כי טוב, דווקא לכן הט את שכמו לסבול כל דבר ולהתאזר במידת הסבלנות שתמיד יהיה במנוחה.

    ידועה דרשתו של רשב"י הקדוש - אתם קרויים אדם - ואין אומות העולם קרויים אדם.  וכן נמצא לראות, כי המילוי של המלה אדם- אלפ דלת מ -מ מתקבלת המלה מתפלל . כלומר, המעמיד של עם ישראל הקרויים אדם - היא התפילה, שבכוחה לבקוע את כל הרקיעים.

להרגיש במצוקה (המשל מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש אצל הנצי"ב מוולוזין זצ"ל(

     בפרשתנו לאחר פטירת יעקב אבינו נאמר כך: " ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו". בהמשך אף נאמר: "וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים" . והתמיהה ידועה, מדוע לאחר פטירת יעקב אבינו חשבו האחים שיוסף ישיב להם רעה, הרי כבר אמר להם שאין בליבו נגדם כלום?

     חמישה חודשים חלפו מאז אותה שיחה שניהל ר' איטשע עם ידידו הוותיק - ר' מאיר, עד שתוכנה פרח לחלוטין מראשו. כאשר מאיר הגיע באחד הימים והציע לאיטשע לצאת לנפוש כמה ימים ביחד ולנשום אוויר צח, איטשע כלל לא שיער את תוכניותיו המתוחכמות של מאיר.  הנופש המסוכם היה אמור להתקיים במושב דתי מרוחק ונידח למדי בצפון הארץ. זה היה מכוון. אם רוצים חופש ורוצים לנשום אוויר צח ונקי, צריך לצאת למקום מרוחק.  מאיר היה אחראי על הכול. הוא השיג צימר לאירוח, וגם נושא האוכל היה באחריותו.  על פי המוסכם, בבוקרו של יום נעים אחד, הגיע איטשע עם רכבו לאסוף את מאיר כדי לצאת לדרך. עוד בטרם עלה מאיר על הרכב הוא ביקש לברר פרט חשוב מאוד. "האם זכרת להשאיר את הטלפון הנייד בבית?" איטשע חייך במבוכה. "אל תבקש ממני את זה!" מאיר - עדיין מחוץ לרכב - היה נחרץ. "אני לא נוסע! סיכמנו ששנינו משאירים את הטלפון הנייד בבית. אחרת אין חופש ואין כלום". איטשע נאנח. זה קשה לו. בלי טלפון נייד, הוא מרגיש כאילו תלוי בין שמים וארץ. בסוף לא הייתה לו ברירה, הוא חזר הביתה ונפרד מן הטלפון.

     לאחר נסיעה של שלוש שעות הם הגיעו ליעד. שניהם היו מורעבים. "מה עם אוכל?" - שאל איטשע. "ביררתי, יש כאן צרכניה עם מוצרים כשרים, ניכנס ונרכוש הכול". הם נכנסו ואיטשע מילא עגלה. לאחר שסיימו את החשבון הוא מוציא את ארנקו.  שוד ושבר! כל כרטיסי האשראי נעלמו. מאיר עמד מן הצד והתאפק שלא לפרוץ בצחוק. ידו הייתה במעל.  בעצם מי שאשם זה איטשע בעצמו, וזה קשור לשיחה שהייתה ביניהם לפני חמישה חודשים.  זיכה ד' את איטשע בהצלחה מיוחדת בעסקיו והוא הצליח לצבור לעצמו הון רב. במקביל אליו, היה מאיר עוסק כל השנים בעשיית חסד עם משפחות במצוקה. עם הזמן אף הקים ארגון חסד ענק.  בכמה הזדמנויות ביקש מאיר מאיטשע לסייע בידו להקל על מצוקותיהם הקשות של משפחות בישראל. מאיר היה יוצא תמיד מאוכזב. התרומות היו מצומקות מאוד לדעתו. באחת הפעמים שוחחו על כך בכנות. ואז אמר לו איטשע משפט משמעותי מאוד. " אני גדלתי בבית שתמיד היה בו הכול, מעולם לא חשתי טעמה של מצוקה כלכלית. קשה לי להבין את זה. הלוואי יכולתי להבין אותם יותר".  באותם רגעים החל מאיר לטוות את תוכניותיו.

     העלמת כרטיסי האשראי הייתה חלק מן התוכנית.  איטשע היה אחוז תזזית. "אני חייב להתקשר הביתה לדעת מה קורה עם כרטיסי האשראי!" בצרכניה הביאו לו טלפון להתקשר.  שיחה קצרה מעלה שאכן כרטיסי האשראי שלו נותרו בבית.  רעייתו שהייתה בסוד העניינים היא שדאגה לכך.  אם אין אשראי אז צריך לשלם במזומן. מאיר טוען שאין לו אפילו שקל אחד, לא מזומן ולא אשראי. איטשע - לעומת זאת - ממשמש בכיס ומוצא כמה עשרות שקלים. מאיר מזכיר לו שהסכום הזה אמור להספיק להם לכמה ימים.  בלית ברירה החזירו את כל המוצרים למדפים.  כעת התחילו לחשב חשבונות, איך כל האוכל לימים הבאים נכנס בתוך עשרות השקלים. הם הסתובבו זמן רב בצרכניה, השוו מחירים ולבסוף בחרו בשתי כיכרות לחם, שקית חלב ועוד ממרח זול במיוחד. על ירקות מעדנים ונשנושים לא היה מה לדבר בכלל.  הם חזרו מדוכאים והתיישבו לאכול. לאחר שלוש פרוסות עדיין נשאר איטשע רעב. הוא ביקש לקחת פרוסה רביעית. מאיר היה שם בשביל להזכיר לו. "אנחנו צריכים להשאיר לעצמנו גם לימים הבאים".  בלילה הסביר איטשע למאיר עד כמה הוא מרגיש מוזר. " אני לא זוכר מתי הייתה לי את התחושה הזאת שאני לא יכול לאכול כמה שאני רוצה".  

     עדיין נותרו בשבילו חוויות נוספות.  למחרת הם יצאו לטייל באזור. כאשר כבר היו בדרך חזרה, פתאום נזכר איטשע שצריך למלא דלק. הוא נכנס לתחנת הדלק הקרובה ושלף את הארנק. " רגע! אין לי כרטיס אשראי איך אני ממלא דלק?"  איטשע היה על סף בכי. "מאיר, מה עושים?"  מאיר היה יצירתי: "תשאיר את הרכב כאן ונחזור עם אוטובוס שחולף כאן בסמוך. הרי נשארו לנו כמה שקלים". "ומה יהיה עם הרכב?" - שאל איטשע. " נו, כבר תדאג שישלחו לך את כרטיסי האשראי ותחזור לכאן ". למרות הקושי הנפשי הרב, איטשע נאלץ להסכים. הם אכן חזרו עם אוטובוס, ומתחנת האוטובוס נאלצו ללכת מרחק של כמה קילומטרים עד למקום האירוח. " להסתובב בלי כסף, זו ההרגשה נוראה!" - סיכם איטשע את האירועים, כאשר הם ישבו לאכול שלוש פרוסות לחם נוספות מהלחם שקנו אתמול. " תקשיב מאיר, אני חושב שהתחלתי להבין אנשים שחיים במצוקה" . "אם כך, השגתי את המטרה שלי" - הגיב מאיר. *

     שמעתי לתרץ. כאשר האחים מכרו את יוסף למצרים מעולם לא תיארו לעצמם את התחושה להיות לבד בלי נוכחותו של האבא יעקב. הם קיבלו את סליחתו של יוסף כדבר המובן מאליו.  לאחר פטירתו של יעקב, הרגישו לראשונה בחייהם את התחושה הקשה להיות בלי אבא, ומשום כך לא יכלו להאמין שאכן יוסף מחל להם על שהרחיקו אותו מאבא במשך עשרים ושתיים שנה,  ולכן חששו כל כך שיוסף עוד ישיב להם כגמולם הרע. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ז' טבת ה'תשע"ז

אדם חזק מאוד הוא אדם שמעדיף שיפגעו בו עם האמת מאשר שינחמו אותו עם השקר.

     אל תמנה כמה פעמים נפלת, הסתפק בספירת הפעמים שהצלחת לקום.

    אנחנו צריכים לפני שאנחנו פוסעים 3 פסיעות קודם שמונה עשרה, לא לפסוע כדרך אנשים מלומדה כרובוט אלא תתעורר ותחשוב ברצינות הנה אני מתחיל תפילת העמידה שבה אני אמור להתקרב עוד יותר לבורא עולם בכוונה עמוקה ובלב ורגש ובכל עצמותי ומהותי, ואחרי תפילה כזו נרגיש התעלות בעזר ה' וכוח לכל היום להינצל מחטא ולקיים מצוות בחשק ובהתלהבות אמן ואמן.

     בדרך כלל אתה לא יכול לשנות,  אבל אתה יכול להשתנות.

חמישה עשר אנשים במקום של חמש...

     מעשה היה באברך שנסע מצפת במוצאי שבת (יום א' דסליחות) כדי להתפלל עם רבו האדמו"ר השוכן בירושלים עיה"ק, כשהגיע לאחת הצמתים הסמוכים לחיפה ראה קבוצה של אברכים מחבריו שיצאו מחיפה כדי לנסוע לירושלים לסליחות עם האדמו"ר, הוא עצר את רכבו כדי להעלות כמה נוסעים עמו ירושלימה, אך דא עקא היה ציבור מדי גדול של אברכים שרצו להצטרף, ולא את כולם הוא יכול לקחת, הוא לא ידע את מי להעדיף, על כן יצא בהכרזה שכמה אברכים שיצליחו להידחס לרכב שלו הוא מוכן לקחת.  ואכן קבוצה נכבדה של אברכים נדחסו ברכבו, והוא יצא לדרך, באמצע הדרך משום מה הרכב הזה עורר את חשדו של אחד השוטרים שפטרלו בכביש,  ועצר את הרכב. הוא הביט לתוך הרכב ועמד נדהם מכמות האנשים שנדחסו לתוכו, הוא בקש מהם לצאת והנה הוא רואה חמשה עשר אנשים שנדחסו לרכב, הוא נתן דו"ח רציני לנהג, ובנוסף לכך הזמנה לבית משפט כדי לשלול את רישיונו.

     אחרי הסליחות האברך דנן ביקש מהגבאי בדחיפות להיכנס לאדמו"ר, כשזכה להיכנס לקודש פנימה, שטח בפני האדמו"ר את הסיפור. האדמו"ר נראה כועס מאוד, הוא צעק עליו איך היית מסוגל לעשות כזה דבר, זה סכנת נפשות, ובנוסף לזאת זה הרי חילול ה' נורא.  האברך התחנן ואמר, רבי, היום הרי ימי הסליחות, אני חוזר בתשובה, ואני מקבל על עצמי יותר לא לעבור עברות תנועה, אני מבקש מהרבי שיברך אותי שאנצל מהפרשה הזו, הרכב נחוץ לי מאוד לצורך פרנסתי.  נענה האדמו"ר ואמר, אם הנך שב ומתוודה באמת ובתמים, והנך מקבל על עצמך לא לעבור על חוקי התנועה שנעשו להצלת חיי אדם, אני אשיא לך עצה... ואברך אותך שתצא זכאי במשפט.

     כשהגיע מועד המשפט, הגיע האברך לבית המשפט, מחכה בסבלנות לתורו, כשהגיע תור משפטו, נעמד השוטר ואמר לשופט שהאברך הזה לקח ברכבו עשרה אנשים מעל המותר ברכב, זה מסוכן, וגם אין ביטוח על כזו כמות של אנשים, על כן אני מבקש מכבוד השופט שייתן לו עונש חמור וישלול את רישיונו, היות ואחד שמזלזל בחוק בצורה כזו אינו ראוי שיהיה ברשותו רישיון נהיגה. השופט שאל את האברך מה יש לו לומר להגנתו, האברך אמר,  כבוד השופט הרכב שעמו נסעתי באותו ערב נמצא כאן למטה, ואני מבקש מכבוד השופט לראות האם זה יתכן שיכנסו כל כך הרבה אנשים לרכב הזה? השופט נענה לאתגר, ירד למטה עם השוטר, השופט פתח את הרכב ובקש מהעוברים ושבים לנסות להידחס לרכב כמה שרק יותר, לאחר מאמצים רבים לא הצליחו להידחס יותר מתשעה אנשים, נענה האברך ואמר, כבוד השופט רואה שלא יתכן שנכנסו חמשה עשר אנשים לרכב.  השופט עלה חזרה לאולם בית המשפט וזיכה את האברך מכל אשמה. האברך היה מאושר מעצת רבו, והודה להקב"ה על חסדיו הרבים עמו, במדרגות היציאה מבית המשפט פגש אותו השוטר שהעיד נגדו, ואמר לו, זכית, שיהיה לך לבריאות. אבל שאלה אחת ברצוני לשאול אותך, תגיד לי את האמת,  איך יתכן שאני במו עיני ראיתי וספרתי שהיו ברכב שלך חמש עשרה אנשים, וכעת ראיתי שיותר מתשעה אנשים לא יכולים להידחס ברכב שלך, מה האמת? מה הסוד? האברך אמר לו, התשובה פשוטה, האברכים שנסעו עמי במוצאי שבת רצו בכל מאודם לנסוע להתפלל סליחות עם הרבי שלנו,  על כן הצליחו להידחס כל כך הרבה אנשים ברכב שלי, אבל האנשים שנדחסו ברחוב הסמוך לבית המשפט לא רצו באמת להיכנס ולהידחס ולכן לא יותר מתשעה הצליחו...  אף אתה ידידי השוטר, אם תחפוץ במשהו בכל מאודך אכן תצליח להשיגו כי אין דבר העומד בפני הרצון, אני מברך אותך, סיים האברך את דבריו,  שתרצה אך טוב וחסד, ותזכה לשוב בתשובה שלמה במהרה בימינו אמן... " אוי, זה אני לא יכול..." אמר השוטר. הרי כבר סיכמנו שאין לא יכול, יש רק לא רוצה, כי אם רוצים יכולים באמת להשיג הכול, אם שכם בן חמור יכול להפוך עיר שלימה בכוח הרצון, אז אתה ודאי תוכל להפוך אותך ומשפחתך למשפחה יהודית קדושה וטהורה...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ז כסלו ה'תשע"ז

בזמן שהאדם חסר ורעב, הוא מרוכז בהווה הקודר - ושוכח מכל העבר הזוהר.

     ההבדל בין יהודי לגוי. הגוי עובד אלוהיו אם הוא מקבל ממנו, אבל אם ירעב יתקצף ויקלל במלכו ובאלוהיו. אבל היהודי אומר: אהבתי כי ישמע את קולי תחנוני אפפוני חבלי מות וגו' "אהבתי" מוסב גם על הסוף: הוא אוהב גם את הצרות! "חסד ואמת אשירה" - אם חסד אשירה אם משפט אשירה, באותו שירה אשר בחסד הוא שר במשפט.

     וכך אמר ה"חפץ חיים" זצ"ל, שבכל מקום בו יהיו יחסי הכוחות בין הדתיים והחילוניים שווים, ינצחו החילוניים. כי בין הדתיים יש פשרניים וסבלניים למחצה לשליש ולרביע, ואילו החילוניים יוקדים במשטמתם. ופעם, התבטא ואמר: אנו נלחמים עבור האמת, ברפיון. והם נלחמים עבור השקר, ובלהט.  וזה היה הנס בחנוכה, לא זו בלבד שמעטים גברו על רבים וחלשים על גיבורים,  אלא שהטהורים גברו על הטמאים, ובנוהג שבעולם הטהורים נלחמים ברפיון והטמאים בלהט. ואם הפסידו הטמאים במערכה, הרי זה נס ופלא!

     זקני החסידים נהגו לספר את המעשה הבא: כאשר נבנתה מסילת הברזל הראשונה בפולין, יצאו אנשי אחת העיירות לקראת בואה של הרכבת, כדי לראות במו עיניהם את החידוש הנפלא של מרכבה הנוסעת בלי סוסים! יחד עמם יצא רבם, שהיה מפורסם בגדלותו בתורה . הרכבת התקרבה למקום בקול נשיפה ועצרה. הרבי ניגש למסילה והחל למשש את כל הקרונות בזה אחר זה, וכשהגיע לקטר וראה אותו רותח ופולט אש ותימרות עשן, עמד והתבונן בו כשהוא לוחש בינו לבין עצמו : " , נו הרי זה בא ללמד וממנו נלמד!".  תהו אנשי העיירה למשמע הדברים, ורבם ביאר את כוונתו: ביקשתי לדעת מה סוד כוחה של הרכבת, כדי ללמוד מכך לצורך עניינים רוחניים. מששתי את כל הקרונות ונוכחתי לראות שכולם דוממים קפואים וקרים כמתכת ביום קרה, ורק הקטר, שסוחב אחריו את כל השאר, הוא היחיד שבוער באש ורותח כולו. ולמדתי, שבכוחו של יחיד שבוער בלהבות אש ורותח, לגרור אחריו המונים קפואים וקרים ... זה היה כוחם של יוסף ושל מתתיהו – שניהם היו דומים בהיותם אנשי חזון, שחותמם אמת, ידיהם אמונה ולב בוער באש דת, ומכוח זה הצליחו לנהל עמים וארצות באופן הראוי ביותר, לעיתים אפילו להפך מן הנטיעות הטבעיות שהיו להם ובניגוד לכללים שקבעו חוקי ההיסטוריה בהלכות עם ומדינה.

הנרות שהצילו (פניני עין חמד, גיליון 618)

     אחד האנוסים המכובדים ביותר של סיביליה, היה ברוך מנדוזה , סוחר עשיר שניהל עסקים בהיקף רחב וספינותיו הובילו סחורות לארצות רחוקות. שונא היהודים טורקוומדה שם עין עליו ושפשף את ידיו בהנאה, כאשר חשב על הרכוש הגדול שייפול בחלקה של הכנסיה, כאשר יצליח לתפוס אנוס זה באיזו ״עבירה" שהיא.  האינקוויזיציה לא נזקקה להוכחות מרובות. די היה בעדות המשרתת, כי בבית אדוניה מחליפים כל יום שישי כלי מיטה לכבוד שבת. אולם לצערו הרב, לא הצליחו סוכניו החשאיים, אותם הוא שתל בבית ברוך מנדוזה, לגלות שום 'חטא'. ברוך ואשתו ברוריה היו זהירים מאד ולא עוררו כל חשד, שהם שומרים עדיין על זיקה כלשהי ליהדות. אולם טורקוומדה לא נואש. הוא קיווה, שיבוא יום וברוך מנדוזה יפול ברשתו.

     בבית ברוך גדלה ילדה יתומה, רחל שמה. היא הייתה בתם של קרובי משפחה, אנוסים אף הם. כאשר רחל הייתה תינוקת,  פרצו סוכני האינקוויזיציה לבית הוריה בלילה הראשון של פסח,  שעה שישבו ליד שולחן ה'סדר ' במרתף. הורי רחל נספו במרתפי העינויים של האינקוויזיציה, אחיה אפרים נמסר למנזר, וניתן לו שם ספרדי פרננדז. במנזר התחנך לנצרות ומחנכיו עשו הכל,  כדי להשכיח מלבו את מוצאו היהודי. במרוצת השנים גדל ונהיה כומר ואף הצטרף לשורות האינקוויזיציה .

     בהיותו צעיר לימים שאל פרננדז את מחנכיו הכמרים על הוריו.  הם נהגו לספר לו, שהוא אסופי שנמצא בהיותו תינוק בפתח הכנסיה. אולם הוא פקפק בכך. לבו אמר לו כי מוצאו יהודי, אבל לא הייתה כל הוכחה, לאמת השערה זו. עתה משנכנס לשירות האינקוויזיציה נפתחו בפניו כל הדלתות והייתה לו גישה לתיקים הסודיים של האינקוויזיציה. הוא ניצל את ההזדמנות והחל מחפש ומחטט בספרים, כדי למצוא את מוצאו.  

     פעם בערב אחד, כאשר פרננדז עלעל בין הדפים של ספרי הארכיון האינקביזיטורי גילה דו"ח, שסיפר את קורותיה של משפחת האנוסים לאון ואסתלה מנדוזה. ולמרות שהשם מנדוזה היה די נפוץ בספרד , ולא הייתה לו כל משמעות מיוחדת לגבי הכומר הצעיר, מצא בכל זאת עניין רב במסמך והחל קורא בו בעיון. הדו"ח סיפר בפרטי פרטים על החשד , שנפל על משפחת מנדוזה, כיצד התנפלו על ביתם סוכני האינקוויזיציה, כיצד חקרו ודרשו אותם תוך הפעלת מכשירי עינוי משוכללים ביותר.החוקרים עשו הכל, כדי לאלץ את האנוסים ״להודות בפשע״ וכן למסור שמות נוספים של אנשים, ששומרים בסתר על חוקי היהדות, כמוהם. הדו״ח ציין, כי הנחקרים גילו עקשנות רבה ולמרות העינויים הקשים לא היו מוכנים למסור אף שם אחד, עד שמתו מהעינויים. לבסוף ציין הדו״ח, כי קרוב משפחה של מנדוזה התייצב וביקש , שימסרו לידיו את היתומים, ילד וילדה בני שלש, תאומים, אולם האינקוויזיציה הסכימה למסור רק את הילדה, בעוד הילד נמסר למנזר...  

     למחרת , כשהגיע פרננדז למשרדו של טורקוומדה, והלה אמר לו: "יש לי בשבילך תפקיד מצוין ואם תבצע אותו ביעילות, לא יחסר לך, לא עושר ולא כבוד. זה זמן רב, שאנו חושדים באחת המשפחות העשירות ביותר של האנוסים. ביתם הוא היפה ביותר בין הארמונות אשר על שפת הנהר. אני סומך עליך, שאתה כבר תמצא דרך, כיצד לחדור לבית זה ולהוכיח , את אשר צריך להוכיח. חלק העשירי מכל הרכוש יהיה שלך ואני אמנה אותך לתפקיד בכיר ביותר באינקוויזיציה, אם רק תצליח במשימה..."

     פרננדז ניגש לבית באמצע הלילה, הדלתות היו נעולות וחומה גבוהה הקיפה את הגינה. הבית היה נתון בחשכה מוחלטת. לאט ובזהירות טיפס על החומה וקפץ לתוך הגינה. ליד קיר הבית מצא עץ גבוה, שאחד מענפיו צמח מעל למרפסת הבית. הוא טיפס על העץ, וקפץ לתוך המרפסת. לאחר מכן ניסה לפתוח את דלת המרפסת. פרננדז, שלפני צאתו הצטייד ב'כלים מכלים שונים ' ממחסן מכשירי הפריצה והעינויים של האינקוויזיציה, שלף עתה מכיסו "מפתח גנבים" ופתח את הדלת הנעולה.משנכנס, מצא את עצמו בחדר שינה מפואר. הדלת של החדר הייתה נעולה מבפנים ומכך הסיק, כי מוכרחה להיות דלת נוספת,  סודית, המובילה למקום סתר. הוא החל לחפש את הפתח, מישש את הקירות, אך העלה חרס. אחר כך נפל מבטו על ארון בגדים גבוה ועלה בדעתו, כי הדלת הסודית צריכה להיות מאחוריו. הוא ניסה לדחוף את הארון ממקומו, אך הלה לא זז.  אחר כך ניסה לדחוף בכיוון השני , והפעם האיר לו המזל פנים,  הארון החל זז אט אט, ולנגד עיניו נתגלתה דלת ומאחוריה מדרגות לוליניות, שהובילו למטה. הוא החל פוסע במדרגות והדלת נסגרה מאחוריו באופן אוטומטי. כאשר נסגרה הדלת,  נשתרר חושך במקום ופרננדז שעמד על המדרגה האחרונה נפל מלוא קומתו לפני דלת נוספת, שהייתה בתחתית המדריגות. דלת זו נפתחה בבהלה ופרננדז מצא עצמו שוכב על רצפתו של חדר מרתף מואר באור נגוהות , ופנים מבוהלות מביטות בו באימה...

     פרננדז קם והזדקף מלוא קומתו. לפתע ראה לנגד עיניו חנוכיה ובה נרות דולקים. נרות קטנים, מפיצי אור, נרות שכמותם לא ראה זה זמן רב. עכשיו הוא נזכר, כי נרות כאלה ראה, כאשר היה ילד קטן... מבטו נפל על פניהם החיוורות כסיד של ברוך ואשתו "אחותי היקרה! דוד... דודה... אינכם מכירים אותי?״ קרא פרננדז נרגשות. שלוש הדמויות הקפואות נעורו לחיים. "הלא זה אפרים!  בן אחי היקר... אחי האבוד!". את מקומו של הפחד תפשה עכשיו שמחה גדולה. אולם בראותם את גלימת הנזיר, החלו קרוביו מעיפים בו מבטים של חשש וחשד  . "אין עכשיו זמן לספר", אמר לקרוביו ", חייבים להימלט על נפשנו במהירות האפשרית". עתה נטל לידיו ברוך את ניהול מבצע ההצלה. על הנהר, תמיד הייתה מוכנה ספינה קטנה ומהירה למקרה של צורך דחוף ואילו אחת מאוניותיו הגדולות עמדה תמיד מוכנה בנמל לכל מקרה. כל ספינותיו הושטו בידי אנוסים נאמנים.  בלילה נטול ירח הפליגה משפחת האנוסים בספינה הקטנה , ואחר כך בגדולה. לפנות בוקר שטה הספינה בלב ים כשבלבם תקווה שתוך ימים ספורים יגיעו לחוף מבטחים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/