''אל נא תקברני במצרים" (מז, כט( - יעקב חשש, בראותו בניו ובני בניו
נאחזים במצרים ("ויאחזו בה"), שרואים הם בארץ זו ארץ מכורתם וברבות
הימים ישכחו את מולדתם ויחליפו את הירדן ביאור מצרים. דאגה זו עוררה את יעקב בתור
ראש המשפחה לחזק בלב צאצאיו את התקווה לשיבת בנים לארץ האבות. וזאת אשר אמר להם:
בני, רצונכם לחיות במצרים, אני אין רצוני אפילו להיקבר בה... "אל נא תקברני
במצרים ". )הרש"ר הירש(
ויקרבו ימי ישראל למות...
ועשית עמדי חסד ואמת : חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום
גמול" (רש"י) לכאורה, הרי גם לחסד שעושים עם המתים יש תשלום גמול
וכמאמרם ז"ל(מועד קטן כ"ח) דיספד יספדוניה, דיקבר יקברונו (הסופד לאחרים
- מספידים אותו לאחר מותו, הקובר זוכה לקבורה). אלא, דייק רש"י בלשונו כשאמר "שאינו מצפה לתשלום גמול " כלומר, ודאי יש
ויש תשלום גמול גם לחסד שעושים עם המתים, אלא שאין שום אדם מצפה לתשלום גמול זה
ורוצה בו, אדרבה כל אחד מצפה שיזכה ויחיה לאורך ימים ושנים.
)הג"ר
רי"ב הכהן אב"ד בסוליש(
וירא מנחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט
שכמו לסבל ויהי למס עבד (מט, טו( - ידועה השאלה, שאם ראה שהמנוחה כי טוב
וכו' למה א"כ "ויט שכמו לסבול"? בספר "שיח שרפי קודש" מביא
לתרץ בשם הרה"ק הר"ר בונים מפרשיסחא זצ"ל : אם רוצה אדם שיהי'
לו מנוחה, ירגיל את עצמו לסבול כל דבר הבא עליו, ואיך שיהי'
- ישווה בעיניו. אז יהי' לו מנוחה תמיד. וזה הכוונה וירא מנוחה כי טוב,
דווקא לכן הט את שכמו לסבול כל דבר ולהתאזר במידת הסבלנות שתמיד יהיה במנוחה.
ידועה דרשתו של רשב"י הקדוש - אתם קרויים אדם -
ואין אומות העולם קרויים אדם. וכן נמצא לראות, כי המילוי של המלה אדם- אלפ דלת מ -מ מתקבלת המלה מתפלל . כלומר, המעמיד של עם ישראל
הקרויים אדם - היא התפילה, שבכוחה לבקוע את כל הרקיעים.
להרגיש
במצוקה (המשל מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש אצל הנצי"ב מוולוזין
זצ"ל(
בפרשתנו לאחר פטירת יעקב אבינו נאמר כך:
" ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו
ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו". בהמשך אף נאמר:
"וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים" . והתמיהה ידועה,
מדוע לאחר פטירת יעקב אבינו חשבו האחים שיוסף ישיב להם רעה, הרי כבר אמר להם שאין
בליבו נגדם כלום?
חמישה חודשים חלפו מאז אותה שיחה שניהל ר' איטשע עם ידידו הוותיק - ר' מאיר, עד
שתוכנה פרח לחלוטין מראשו. כאשר מאיר הגיע
באחד הימים והציע לאיטשע לצאת לנפוש כמה ימים ביחד ולנשום אוויר צח, איטשע כלל לא
שיער את תוכניותיו המתוחכמות של מאיר. הנופש המסוכם היה אמור להתקיים במושב דתי
מרוחק ונידח למדי בצפון הארץ. זה היה מכוון. אם רוצים חופש ורוצים לנשום אוויר צח
ונקי, צריך לצאת למקום מרוחק. מאיר היה אחראי על הכול. הוא השיג צימר
לאירוח, וגם נושא האוכל היה באחריותו. על פי המוסכם, בבוקרו של יום נעים אחד,
הגיע איטשע עם רכבו לאסוף את מאיר כדי לצאת לדרך. עוד בטרם עלה מאיר על הרכב הוא
ביקש לברר פרט חשוב מאוד. "האם זכרת להשאיר את הטלפון הנייד בבית?"
איטשע חייך במבוכה. "אל תבקש ממני את זה!" מאיר - עדיין מחוץ
לרכב - היה נחרץ. "אני לא נוסע! סיכמנו ששנינו משאירים את הטלפון הנייד בבית.
אחרת אין חופש ואין כלום". איטשע נאנח. זה קשה
לו. בלי טלפון נייד, הוא מרגיש כאילו תלוי בין שמים וארץ. בסוף לא הייתה לו ברירה,
הוא חזר הביתה ונפרד מן הטלפון.
לאחר נסיעה של שלוש שעות הם הגיעו ליעד. שניהם היו מורעבים. "מה עם
אוכל?" - שאל איטשע. "ביררתי, יש כאן צרכניה עם מוצרים כשרים, ניכנס
ונרכוש הכול". הם נכנסו ואיטשע מילא עגלה. לאחר שסיימו את החשבון הוא מוציא
את ארנקו. שוד
ושבר! כל כרטיסי האשראי נעלמו. מאיר עמד מן הצד והתאפק שלא לפרוץ בצחוק. ידו הייתה
במעל. בעצם
מי שאשם זה איטשע בעצמו, וזה קשור לשיחה שהייתה ביניהם לפני חמישה חודשים. זיכה
ד' את איטשע בהצלחה מיוחדת בעסקיו והוא הצליח לצבור לעצמו הון רב. במקביל אליו,
היה מאיר עוסק כל השנים בעשיית חסד עם משפחות במצוקה. עם הזמן אף הקים ארגון חסד
ענק. בכמה
הזדמנויות ביקש מאיר מאיטשע לסייע בידו להקל על מצוקותיהם הקשות של משפחות בישראל.
מאיר היה יוצא תמיד מאוכזב. התרומות היו מצומקות מאוד לדעתו. באחת הפעמים שוחחו על
כך בכנות. ואז אמר לו איטשע משפט משמעותי מאוד.
" אני גדלתי בבית שתמיד היה בו הכול, מעולם
לא חשתי טעמה של מצוקה כלכלית. קשה לי להבין את זה. הלוואי יכולתי להבין אותם יותר". באותם
רגעים החל מאיר לטוות את תוכניותיו.
העלמת כרטיסי האשראי הייתה חלק מן התוכנית. איטשע היה אחוז תזזית. "אני חייב
להתקשר הביתה לדעת מה קורה עם כרטיסי האשראי!" בצרכניה הביאו לו טלפון להתקשר. שיחה
קצרה מעלה שאכן כרטיסי האשראי שלו נותרו בבית. רעייתו שהייתה בסוד העניינים היא שדאגה
לכך. אם
אין אשראי אז צריך לשלם במזומן. מאיר טוען שאין לו אפילו שקל אחד, לא מזומן ולא
אשראי. איטשע - לעומת זאת - ממשמש בכיס ומוצא
כמה עשרות שקלים. מאיר מזכיר לו שהסכום הזה אמור להספיק להם לכמה ימים. בלית
ברירה החזירו את כל המוצרים למדפים. כעת התחילו לחשב חשבונות, איך כל האוכל
לימים הבאים נכנס בתוך עשרות השקלים. הם הסתובבו זמן רב בצרכניה, השוו מחירים
ולבסוף בחרו בשתי כיכרות לחם, שקית חלב ועוד ממרח זול במיוחד. על ירקות מעדנים
ונשנושים לא היה מה לדבר בכלל. הם חזרו מדוכאים והתיישבו לאכול. לאחר
שלוש פרוסות עדיין נשאר איטשע רעב. הוא ביקש לקחת פרוסה רביעית. מאיר היה שם בשביל
להזכיר לו. "אנחנו צריכים להשאיר לעצמנו גם לימים הבאים". בלילה הסביר איטשע למאיר עד כמה הוא
מרגיש מוזר. " אני לא זוכר מתי הייתה לי את התחושה הזאת שאני לא יכול לאכול
כמה שאני רוצה".
עדיין נותרו בשבילו חוויות נוספות. למחרת הם יצאו לטייל באזור. כאשר כבר היו
בדרך חזרה, פתאום נזכר איטשע שצריך למלא דלק. הוא נכנס
לתחנת הדלק הקרובה ושלף את הארנק.
" רגע! אין לי כרטיס אשראי איך אני ממלא
דלק?" איטשע
היה על סף בכי. "מאיר, מה עושים?" מאיר היה יצירתי: "תשאיר את הרכב
כאן ונחזור עם אוטובוס שחולף כאן בסמוך. הרי נשארו לנו כמה שקלים". "ומה יהיה עם הרכב?" -
שאל איטשע. " נו,
כבר תדאג שישלחו לך את כרטיסי האשראי ותחזור לכאן ". למרות הקושי הנפשי
הרב, איטשע נאלץ להסכים. הם אכן חזרו עם אוטובוס, ומתחנת האוטובוס נאלצו ללכת מרחק
של כמה קילומטרים עד למקום האירוח.
" להסתובב בלי כסף, זו ההרגשה נוראה!"
- סיכם איטשע את האירועים, כאשר הם ישבו לאכול שלוש פרוסות לחם נוספות מהלחם שקנו
אתמול. " תקשיב
מאיר, אני חושב שהתחלתי להבין אנשים שחיים במצוקה" .
"אם
כך, השגתי את המטרה שלי" - הגיב מאיר.
*
שמעתי לתרץ. כאשר האחים מכרו את יוסף למצרים מעולם לא תיארו לעצמם את התחושה להיות
לבד בלי נוכחותו של האבא יעקב. הם קיבלו את סליחתו של יוסף כדבר המובן מאליו. לאחר
פטירתו של יעקב, הרגישו לראשונה בחייהם את התחושה הקשה להיות בלי אבא, ומשום כך לא
יכלו להאמין שאכן יוסף מחל להם על שהרחיקו אותו מאבא במשך עשרים ושתיים שנה, ולכן
חששו כל כך שיוסף עוד ישיב להם כגמולם הרע.
