אמרי שפר י"ג אב ה'תשע"ח

אמר הרה"ק רבי יצחק מוורקי זיע"א: כשם שסוכר המתבטל לחלוטין ונעלם לגמרי במים, ממתק את המשקה שבכוס. כך מי הוא זה המסוגל להמתיק חיי הזולת, זה שמבטל את ישותו הוא המסוגל לעזור ולשמח את הזולת ולהמתיק במעט את חייו.

     ״בעת ההיא״ - סתם הכתוב ולא פירש באיזה זמן התפלל. למדנו שאדם צריך תמיד להיות מוכן ומזומן להתפלל לה׳, ואל יאמר שעכשיו אין לו פנאי או סבלנות להתפלל, אלא בכל עת ובכל מקום יעמוד ויתפלל. )ר' נפתלי מרופשיץ(

     הקב"ה מצווה אותנו לדאוג לשמור על המתנה היקרה ביותר שהופקדה בידינו - החיים, ולשמור על גופנו לבל ינזק.

    יהי רצון שנזכה לחגוג בשנה זו את יום ט"ו באב בשמחה רבה; שעד אז ישובו כל בנינו לגבולם; שההרג, הצער והכאב יחדלו; שהאהבה ששורה בינינו כעת, בימות הקושי, רק תעלה, תוסיף ותפרח; ושנזכה סוף-סוף לראות בבניין בית המקדש ולחוות במוחש את קרבת הא-לוקים.

ביזיונות (ברכי נפשי).

     המעשה התרחש בתקופת מלחמת תש"ח, בעת שהלגיון הירדני הפגיז קשות את העיר ירושלים כולה, ובפרט את שכונות מאה שערים ובית ישראל שהיו סמוכות לגבול עם ירדן.  מדי יום היו נופלים מאות פגזים בשכונות הנ"ל, ולאחר כל הפגזה נמנו רח"ל נפגעים רבים מקרב התושבים.  אי אפשר לתאר לבני הדור הצעיר, שלא היה בימים ההם בירושלים, את הרעשים הנוראיים שהיו נשמעים עם נפילת הפצצות, ואת המהומה שהייתה מתחוללת בכל האזור.  למותר לציין שבאותם ימים לא היו עדיין מקלטים רבים, וכאשר הייתה נשמעת האזעקה התכנסו בכל מקלט המונים - המונים מבני ירושלים. הצפיפות הגדולה הוסיפה על הפחדים והחרדות, ולא היטיבה עם מצבם הנפשי של התושבים היהודיים בשכונות הירושלמיות.  

     עקב המצב הקשה, והתדרדרות הביטחונית, הייתה אישה אחת בשכונת בית ישראל שלא שלטה על עצמה, ובכל פעם כאשר נשמע קולה המבעית של האזעקה, הייתה פונה לאנשים ופוגעת בהם באופן מזעזע על לא עוול בכפם,  ומאשימה אותם בדברים שלא היה להם כל קשר אליהם. בעת ההפגזות הקשות נכנסה האישה אל המקלט בשכונת בית ישראל, ופגעה שם, בתוך המקלט, באנשים שהסתתרו מאימת המציק, וגם מצבם-הם לא היה כמובן מן המשופרים. אותה אישה הייתה מסוגלת לפנות לאדם שהיה במקלט, ולצעוק עליו שהוא גנב, שהוא שקרן סדרתי,  או שהוא חצי-גוי, וכו'. ה"מואשמים" הבינו שהדבר נובע כתוצאה מהלחצים הנפשיים בהם נמצאת האישה , ולא הגיבו לדבריה . בשלב מסוים הגיעו הדברים לידי כך שהאנשים לא היו יכולים כבר לסבול את הפגיעות הללו, והחליטו לעשות מעשה, ולא לאפשר יותר לאישה ההיא להיכנס אל המקלט. 'שתישאר בחוץ ואל תפגע בנו יותר', אמרו.  אלא שבין האנשים שהגיעו למקלט, נימנה גם האדמו"ר רבי גדליה-משה מזוויעהל (בנו של רבי שלמה),  ולפני שביצעו האנשים את החלטתם, והוציאוה לפועל, הם באו לשאול את רבי גדליה-משה האם לנהוג כך,  ולסגור את שערי המקלט בפני האישה.  השיב להם רבי גדליה- משה ואמר, בואו ואספר לכם מקרה שהיה אצל אבי הגדול זצ"ל.

     בתקופה מסוימת חלתה אחותי ונפלה למשכב, ומצבה היה בכי-רע, עד שהרופאים הרימו ידיים, ואמרו שאין להם יותר מה לעשות.  אבא ישב ועשה את חשבון נפשו, וחשב מה מוטל עליו לעשות מבחינה רוחנית כדי להיטיב את מצבה הבריאותי הקשה של בתו. הוא חשב וחשב, עד שהגיע למסקנה שהתרופה היעילה ביותר, וסם-החיים הבטוח ביותר, שיוכל להעניק לאחותי, יהיה אם יקבל ביזיונות בפרהסיא... "זה הדבר היחיד שיציל את בתי מן המוות", אמר הרבי לבני ביתו. עכשיו נשאר לו רק לתכנן כיצד לקבל ביזיונות, ולהיות מן הנעלבים ואינם עולבים... הרי הדבר כלל אינו פשוט; מי יהיה מוכן לבזות את הרבי הקדוש מזוויעהל... גם לכך מצא הרבי פתרון.

     ישיבת זוויעהל החזיקה לצורך מוסדותיה בכמה חנויות, שהושכרו לאנשים שונים, ודמי השכירות היו עוברים ישירות לקופת המוסדות. הרבי ניגש להנהלה ובירר מי מבין השוכרים חייב סכום גדול, וכשמסרו לו את השם החליט לגשת אליו הביתה ולתבוע את הכסף.  הייתה זו אישה ששכרה את אחת החנויות ולא שילמה במשך זמן רב את דמי השכירות. ניגש הרבי לביתה של האישה, דפק על הדלת, וביקש מהאישה לשלם את הכסף, תוך שהוא מציין שכיון שמדובר בכספי-הקדש אי אפשר לעכב יותר את התשלום והוא דורש ממנה לפרוע את חובותיה בהקדם האפשרי.  הדברים הללו שנאמרו על ידי הרבי, גרמו לאישה לצאת מכליה, והיא החלה לצעוק על הרבי בקול רעש גדול,  ולהטיח בו דברים קשים, כמו "מי שמך לרבי ומנהיג על העדה", או "הרי אתה מינית את עצמך לאדמו"ר" , "כיצד אתה מסוגל והנהיג את עדתך, הרי אינך יודע להכריע שום דבר בהלכה", ודברי-בוז רבים נוספים.

     אנשים ששמעו את הצעקות, החלו להתקהל ליד הבית, וההתכנסות הזו הוסיפה 'דלק' ותמריץ לאישה כדי להמשיך ולבזות את הרבי יותר ויותר. זו בדיוק הייתה הסיבה שההתקהלות הלכה וגדלה עוד יותר, והאישה המשיכה לבזות את הרבי.  רבי גדליה- משה המשיך לספר לתושבים הירושלמיים, כפי שאתם מבינים, אבא שלי לא הגיב למנת העלבונות הגדושה שהוטחה בו, וכשהביזיונות הללו הגיעו לשיאם, הגיע הרגע שבו אבא החליט שעכשיו הוא צריך להתפלל על רפואת בתו, ולבקש מהשי"ת שישלח לה רפואה שלימה במהרה '. לאחר שהתפלל, אמר למקורביו שאין יותר סיבה לדאוג, ובעזרת השם תחלים הבת ותשוב לאיתנה.  ואכן, סיפר רבי גדליה-משה, כשחזרנו הביתה נוכחנו לראות, לשמחתנו, שמצבה של אחותי הוטב בצורה משמעותית, ובתוך זמן קצר היא חזרה לבריאותה המליאה. אבא קיים את הפסוק 'ואוהביו כצאת השמש מגבורתו', אלו השומעים חרפתם ואינם משיבים, והקב"ה השיב לו באהבה גדולה, ושלח לאחותנו רפואה שלימה מן השמים...

     עכשיו פנה רבי גדליה-משה לבאי המקלט שהחליטו לסגור את השער בפני האישה, ואמר: אני רוצה לשאול אתכם;  אבא שלי, ברצותו לחפש מזור לתחלואי בתו, חיפש בנרות מי יוכל לפגוע בו ולהעליב אותו, באומרו שהדבר הזה הוא התרופה הכי-טובה שיש לכל המחלות והצרות; ואילו אתם, כאן ליד המקלט, התרופה הזו 'רודפת' אחריכם,  על ידי האישה המגדפת ופוגעת בכם, והנכם רוצים להרחיקה?! - - - הרי בימים הקשים שבהם אנחנו מצויים,  המשיך רבי גדליה-משה, כשאויבינו מנסים לפגוע בנו בכל צורה, אין סם - מרפא גדול יותר ממה שהאישה הזו עושה לנו... וכי איך אתם מעלים בדעתכם שלא להכניסה למקלט?! הלא טוב יהיה אם תעשו כפי שעשה אבא שלי,  ותימנו על החבורה המובחרת הזו של מי שנעלבים ואינם עולבים, ותזכו לכל הטובות שבעולם ! ובאמת מי שינסה לירד לעומק העניין, יבין את גודל - הזכות שיש במעשה זה שאדם שומע את חרפתו, ואינו מגיב.  הרי לפעמים הרצון להגיב הוא כל כך חזק, במיוחד כאשר העליבו את האדם על לא עוול בכפו, והפגיעה הזו באמת לא הגיעה לו, והוא היה רוצה להגיב ולתקוף את מי שביזה וחירף אותו!!!  וכשהוא מתגבר על עצמו ואינו עושה זאת, האם יש זכות גדולה מזו?!

 החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ג אלול ה'תשע"ז

  אדם שמקבל מתנה מאת המלך, איננו שמח כל-כך על עצם ערכו של החפץ, כפי שהוא שמח על העובדה שהמלך נתן לו מתנה, חשיבותו של הנותן היא העיקר בשמחתו. לפיכך אמר הכתוב: "ושמחת בכל הטוב" – לא רק משום שהוא טוב, אלא בעיקר "אשר נתן לך ה' אלוקיך" – משום שהשם-יתברך הוא הנותן. (תפארת שלמה)

     בספר "אוצר הידיעות" כתב: ולא די לרקוד, אלא צריך גם לעורר אחרים שירקדו, שאמרו חז"ל (כתובות י"ז): "כיצד מרקדין לפני הכלה". לא נאמר "רוקדין" אלא "מרקדין", היינו שגורמים לאחרים לרקוד. והחיוב הוא לומר דברים משמחים שמכוח זה יתעוררו אחרים וירקדו גם הם לפני החתן והכלה.

     האוהבים את האמת יען שהדבר מועיל להם, יש האוהבים את השקר יען כי הדבר מועיל להם, נמצא שאין הם לא אנשי אמת ולא אנשי שקר אלא אנשים האוהבים את עצמם. איש אמת אוהב את האמת על שאמת היא בין אם מועילה לו ובין אם לאו. (רבי יהושוע מאוסטרובה זצ"ל)

     וברך את עמך ישראל" (כו, טו) - וברך את עמך ישראל בבנים ובבנות (ספרי .( כשמקיים אדם מצות בכורים, יודע ומבין הוא שאין המצווה הזאת נוגעת דווקא לפרי-האדמה בלבד, אלא גם לפרי-הבטן – שיש להקריב לפני השם-יתברך את בכורי שנות-ילדותם , בעודם רכים, ולקרבם אל הקדושה על-ידי חינוך תורני כראוי.  אם נוהג אדם כך, הריהו מתברך ממילא "בבנים ובבנות" – שאז הילדים מהווים ברכה להוריהם ולעולם אינם מתנכרים להם.  ).אבני אזל(

הנהג (מאורות דף היומי, גליון 951)

     הרה"ג ר' א. ל. שליט"א, מרבני בית מדרשנו, חזר לבני ברק משיעורו הקבוע בראשון לציון ובפיו הדברים הבאים.  ביום רביעי אחד, ישבתי בבית הכנסת בשכונת נאות שקמה בראשון לציון, והייתי עד לדו שיח הבא בין שניים ממשתתפי שיעורו של הרב אליהו כהן שליט"א, מחבר ספר "אוצרות התורה" . אחד המשתתפים נעדר מן השיעור, זמן רב ככל הנראה, לפי התשואות שבהן התקבל על ידי רעיו לשיעור, וחברו לספסל התעניין לפשר היעדרותו. -  עסקים, השיב הלה ביבושת. -  עסקים? תמה השואל, בשביל עסקים אתה מפסיד את השיעור הקבוע שלנו, פעם בשבוע? אני לא מבין אותך. באמת.  ראה, אמר בפשטות וטפח על חזהו, אני נהג מונית.  מאז שהתחלתי להשתתף בקביעות בשיעור שלנו,  בכל יום רביעי, קיבלתי על עצמי חוק ולא יעבור,  שלעולם לא אבטל את הקביעות שלי לתורה בגלל עסקי המונית.

     לפני מספר שבועות, הוא נשען אחורנית ועיסה את גבו, קיבלתי הזמנה לבצע נסיעה לבית הנתיבות בן גוריון. מאתים וארבעים שקל טבין ותקילין. ככה,  אמר תוך כדי הכאה באצבע צרדה, מאתים וארבעים שקל על נסיעה אחת. לפתע נזכרתי שבאותה שעה מתקיים השיעור הקבוע שלנו. מיד יצרתי קשר עם חבר לעבודה, ומסרתי לו את הנסיעה. שיהיה לו לבריאות. אני לא מוותר על  השיעור שמע. למחרת בבוקר עלה תייר על המונית שלי.  בקושי הבנתי אותו. הוא ידע עברית כמו שאני יודע אנגלית. הוא חזר על אותו משפט כל הזמן, עד שקלטתי שהוא מבקש להגיע למגדלי עזריאלי.  הגענו. הוא שלף את הארנק שלו והראה לי שיש לו דולרים בלבד. התחלתי לסמן לו בידיים כמה דולרים מגיע??ם לי, והוא ואן, טו, טו, סרי, התווכח על כל סנט. הוצאתי עיתון, ניסיתי להראות לו את שערו היציג של הדולר באותו יום, ולחשב איתו יחד את הסכום המגיע לי על  פי הנקוב במונה, והוא בשלו: וואן, טו, סרי וואן. נכנעתי. שייתן כמה שייתן, רק  שיניח לי עם הואן טו שלו.  אתה שומע? אה? הוא יצא מהמונית, התחלתי להשתלב בתנועה ולפתע הבחנתי בשטר מקומט על המושב שלידי. היה זה  שטר של חמישים דולרים! מיד החלפתי הילוך, נסעתי רוורס כדי לאתר אותו,  אבל הוא כבר נעלם.  שאלתי את הרב שלי, והוא אמר לי שאני יכול לקחת את השטר לעצמי, כי כסף שאבד ואין עליו סימנים, בעליו מתייאשים ממנו וכל  המוצאו רשאי לקחת אותו. אתה זוכר, זה מה שלמדנו בבבא מציעא.  אתה  מבין? אמר וטפח בחזקה על כתפו של רעהו, עסקים, אה? אנחנו עושים עסקים? הקב"ה הוא עושה הכול. תעשה חשבון, אתה איש עסקים - לא הפסדתי  כלום.  הוא אמר את דבריו בתמימות ובפשטות כנים, עד שאי אפשר היה להבין,  כיצד אפשר לנהוג אחרת, תרתי משמע.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ב אב ה'תשע"ז

אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: צדיקים ליבם ברשותם, רשעים הם ברשות ליבם. היינו הצדיקים מושלים ביצרם ובתאוות ליבם, והרשעים הלב מושל עליהם והם משועבדים לתאוותיהם. וזה שאמר "מי ייתן והיה לבבם זה להם" - שהלב יהיה שלהם ואדם ישלוט על ליבו. ) אהבת חיים(

      גם כשבאים על האדם ניסיונות קשים, אם הוא מתחזק והולך עם הקב"ה עד הסוף, הוא לא משנה ממנהגיו הטובים, הוא לא משנה מהשמחה שיש לו, הוא לא משנה מהאמונה והביטחון שלו...  אז מובטח לו שהקללה תחלוף, כי פשוט אין לה כלי קיבול לרבוץ עליו. הקללה מוצאת מקום רק אצל מי שמשתנה...

     האדמו"ר מספינקא הגיע פעם לאיזה מקום, החסידים באו והביאו לו פתקים עם שמות לברכה וישועה. וכנהוג, לכל פתק מצרפים כסף פדיון. לאחר שעה ארוכה של 'קבלת קהל' נאסף סכום די יפה של כסף אצל האדמו"ר. ואז ישבו כולם לסעודה משותפת עם האדמו"ר.  בסוף הסעודה האדמו"ר כובד בזימון והוא ברך ברכת המזון בקול רם. כאשר הגיע למילים: "ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם.." חייך אחד החסידים וחשב בליבו: "לאחר שהאדמו"ר קיבל קהל כמה שעות וצבר כמה אלפי שקלים, עכשיו הוא נזכר לבקש לא להצטרך "לידי מתנת בשר ודם...".  כשסיים האדמו"ר את ברכת המזון קרא לחסיד ואמר לו: "אתה יודע למה חסידים מביאים כסף לאדמו"ר יחד עם הפתק?? הם בעצם באים אלי ואומרים: "ראה, יש לי בעיה עם הפרנסה, עם הבריאות, או כל דבר אחר". הם נותנים לי כסף כדי שאתפלל לה' שיושיע אותם. והנה, אם ה' נותן להם את הישועה הרי שהיה כאן מסחר הגון: הם שילמו, אני נתתי את השירות והכול הסתדר.. אולם, אם ה' לא יעזור להם יוצא שהכסף שלהם אצלי בתור מתנה, או הלוואה עד שתגיע הישועה.. ועל זה אני מבקש: "ה' אל תצריכני לידי מתנות בשר ודם.. ולא ??ידי הלוואתם" אל תיתן שהכסף שלהם יהיה אצלי בתור מתנה או הלוואה – אלא תעזור להם ותושיע אותם מצרתם מיד!!".

     ''החופש הוא חסר חשיבות אם איננו כולל חופש לטעות" -  (מהטמה גנדי)

     המסכת הכי ארוכה בתורה היא: "מסכת תירוצים"... "חם לי" "קר לי" "אני עייף" "אני רעב" "יש לי סידורים" וכו' וכו'.. אבל ברגע שאדם מחליט החלטה נחושה – הוא מצליח.

     הכנסת אורחים - מסופר על הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע ששני חסידים הגיעו אליו לשבת, אחד מהם התארח בבית מאן דהו שלא בצע חתיכות מן החלה והאורח התבייש לבצוע ממנה לעצמו ואילו השני היה אצל בעל הבית אשר אמנם בצע מן החלה, אך לא הרבה לאכול בעצמו והאורח בוש לאכול יותר ממנו, כך נותרו שניהם רעבים.  הרבי אשר חזה זאת בעיניו הקדושות והטהורות, פתח ואמר בעת עריכת השולחן: "בתורה מרומז כיצד להתנהג עם האורחים, ישנו בעל חיים שמפריס פרסה,  חותך פרוסות חלה, אך אינו מעלה גרה – הוא בעצמו אינו אוכל וטמא הוא לכם , ובעל חיים אחר מעלה גרה ופרסה איננו מפריס ואף הוא טמא. טהור הוא זה אשר גם מעלה גרה וגם מפריס פרסה". הפטיר הרבי וקרא לשני האברכים הרעבים והגיש להם פרוסות חלה עם דגים

     השעמום והעצבות נובעים מחוסר ידיעה של האדם לגבי תפקידו בבריאה. אדם צריך לדעת מה התכלית שלו, כי כאשר הוא יודע מה התכלית שלו – הרי הוא מקדיש את זמנו למלא אותה

     ''זכרו, אם זה טוב – אז הכול טוב, אם זה רע – זה צבירת ניסיון"

אור החיים הקדוש

     לפני קצת פחות ממאה שנים, הייתה אסיפה של ועד הישיבות בוילנא, בבית משפחת גריינמן. כל גדולי הדור השתתפו בישיבה הזו, ר' חיים עויזר, החפץ חיים, החזון איש...  כשהחפץ חיים נכנס לישיבה, הוא עבר דרך המטבח, והוא ראה נערה בת 17 בוררת אורז. זו הייתה אחותו של ר' שמואל גריינמן,  שהיה גיסו של החזון איש.  לאחר שהחפץ חיים יצא מהישיבה, הוא שוב עבר דרך המטבח, וראה שהנערה עדיין בוררת את האורז שוב ושוב.  שאל אותה החפץ חיים: כמה פעמים את בוררת את האורז? ענתה לו הנערה: 12 פעמים. "12  פעמים?!", תמה החפץ חיים, "מה קרה?" ענתה לו הנערה: היום החזון איש צריך לאכול כאן, אצל אחותו,  אז אני בוררת לכבוד התורה 12 פעמים את האורז.  החפץ חיים כל כך התפעל מכך, עד שהוא בירך את הנערה שתזכה לאריכות ימים ושנים בצלילות הדעת בלי משקפיים! (מידה כנגד מידה על כך שהיא 'הוציאה' את עיניה בשביל לברור אורז(.

     מכיוון שהיא הייתה יתומה, החזון איש דאג לה לחתונה והוא שידך לה את הרב איידלמן. לימים כולם עלו לארץ ישראל.  בשנת תש"ד, 17 שנים לאחר החתונה, היא הגיעה אל החזון איש ואמרה לו: "אין לי ילדים".  היום ברוך ה', שומעים כל יום ניסים ונפלאות, אבל לפני 70 שנה מי בכלל חשב על אפשרות ללדת לאחר 17 שנים של עקרות?  החזון איש שמע, ובירך אותה שתזכה לפרי בטן.  היא אמרה לו: "ברכה זה לא מספיק, אני צריכה הבטחה!".  החזון איש הוריד את הראש, הוא חשב דקה, הרים את הראש ואמר: "אני מצטער, אני לא יכול להבטיח...".  היא החלה לבכות ואמרה: "אני הייתי יתומה, ואתה היית השדכן שלי. אתה לקחת אחריות, אז אתה צריך לדאוג לי עד הסוף!".  החזון איש הוריד עוד הפעם את הראש, ולאחר דקה הוא אמר לה: "בשביל שיהיו לך ילדים צריך פה משהו גדול, אני לא יכול.  סעי לאור החיים הקדוש, הוא יוכל לעזור לך...".

     באותם ימים המצב היה קשה בהר הזיתים, וכמעט ואי אפשר היה להגיע לציונו של אור החיים הקדוש.  אז היא אמרה לחזון איש: "אבל איך אני אסע לשם?".  אמר לה החזון איש: "אין עצה אחרת!".  בט"ו תמוז, ביומא דהילולא, בדרך לא דרך היא הצליחה לנסוע ב-2 בלילה לציונו של אור החיים הקדוש, ובדיוק לאחר 9 חודשים, ב-כ"ה ניסן, נולד לה בן!  תבינו, החזון איש אחז שאם צריך משהו גדול – אין עצה אחרת! גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, כל מי שזקוק לישועה פשוט אין לו ברירה – ביום ראשון מבקשים רחמים בהר הזיתים.

הרה"ק רבי דוד משה זיע"א רבינו הקדוש מקרעטשניף זיע"א (סיפורי צדיקים, ??לון 263)

     ה"ה מתתיהו מייער ז"ל תושב רחובות, איש תם וישר דרך, היה נוהג לפקוד לעיתים קרובות את מעונו של רבנו, לחזות בזיו פניו הקדושות ולקבל ברכות וישועות שהיו יוצאים מפי קודשו. אחד מבניו של יהודי זה שירת ביחידה נבחרת בצבא, ביום מן הימים אירע שם ביחידה כשל צבאי אשר היו מעורבים בו מפקדים מהדרג הבכיר ביותר. בנו של ר' מתתיהו שכאמור שירת באותה יחידה , נקלע שלא באשמתו לאותה פרשיה מביכה. וכפי שפרשיות כאלו מסתיימות בדרך כלל במציאת שעיר לעזעזאל, אשר עליו מוטלת כל האשמה, כשהשאר יוצאים נקיים ללא רבב.  באותו מקרה מצאו בו את האשם העיקרי באותו מחדל צבאי, למרות שכל הקשר שלו לפרשיה היה זניח ובלתי משמעותי. עד מהרה מצא את עצמו עומד בפני משפט צבאי, כשהשופט חורץ את גזר דינו לחודש ימי מחבוש.

     האב אשר כל אותה העת עקב בדריכות ובמתח אחר המתרחש, הזדרז לבא ולהזכיר את בנו בפני רבנו, כשהוא מגולל באוזניו את כל אותה פרשיה מסועפת. רבינו, שמע והאזין בסבלנות אין קץ כאב רחום ואוהב. אח"כ נענה בראשו בהחלטיות. ואמר בזה הלשון: "מוייערן וועלן פאלן,  טויערן וועלן זיך עפענען, און ער וועט פון תפיסה ארויס גיין". (חומות יפלו, שערים יפתחו, ובנך ישתחרר מהכלא.) מעודד ומלא בטחון בישועה הקרובה לבוא, יצא ר' מתתיהו מהקודש פנימה, כשהוא ממהר להרגיע את בנו בדבר ההבטחה הברורה של רבינו. כעבור מספר ימים, הגיע עת תחילת ריצוי העונש. נכנס הבן לתא צר ועבוש בכלא מגידו באזור הצפון. יום חלף עליו בצר ומצוק. למחרת אותו היום,  הופיעו בשמי הצפון עננים כבדים וגשם זלעפות ניתך ארצה ללא הפוגה, שעות ארוכות נשפכו המים מארובות השמים,  עד שכל חצר הכלא הוצפה בזרמים האדירים. והמים החלו לפלס את דרכם לעבר חדרי האסירים באגף בו ריצה בנו של ר' מתתיהו את עונשו. כ"כ גברו המים, עד שלא היה שייך לחלץ את האסירים דרך הפתח הרגיל. והיו נאלצים לחלצם דרך ארובות הגג. היות ואגף שלם בכלא ניזוק, ויצא מכלל שימוש, נוצרה צפיפות אדירה ביתר האגפים. עד שלא נותרה ברירה בידי מפקד הכלא, והוא הודיע שכל אסיר שנשאר לו פחות מחודש ימים לסיום ריצוי העונש,  ישוחרר לאלתר. מיודעינו בנו של ר' מתתיהו, אשר כבר הספיק לרצות יום אחד מעונשו ונותר לו לרצות פחות מחודש, היה אף הוא בין האסירים המשוחררים. כשליבו מתרונן בשיר ושבח להשי"ת, ובאוזניו מצטלצלים דבריו החדים והברורים של רבינו: "מוייערן וועלן פאלן , טוייערן וועלן זיך עפענעאן און הער וועט פון תפיסה ארויס גיין" והנה זוכה הוא לראות שברכתו של הרבי התקיימה במלואה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ח' תשרי ה'תשע"ז

 

   ''דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב". מי שהשפעה אדירה זו של קדשה משפיעה עליו לטובה, והוא מנסה להתחיל לתקן את דרכיו, אות הוא שעדין נותרה בו לחלוחית של טוב, והוא זוכה ונכתב לחיים. אך אם, חלילה, האדם נותר אדיש, וקרבת ה' איננה פועלת בלבו מאומה, זהו סימן שבתוכו פנימה הוא כבר מנתק לגמרי, ועליו נאמר "לא זכו - נכתבים למיתה". (רבי יעקב קמינצק)

     הכישרונות שלנו הם מתנה מהקב''ה, מה שאנחנו עושים בעזרתם זה המתנה שלנו בחזרה להקב''ה.

     הרה"ק מקוצק זצוק"ל, אין רצוני בחסידים המפחדים לחטוא, חפץ אני בחסידים שלא יהא להם זמן לחטוא, שיהיו עסוקים ראשם ורובם רק בדברים טובים וממילא לא יהיה בנמצא זמן וסיפק לעשיית דברים שאינם ראויים. 

     הרמב"ם מביא בהלכות תשובה פרק ג הלכה ג': "...וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה. מי שנמצא צדיק נחתם לחיים. ומי שנמצא רשע נחתם למיתה. והבינוני תולין אותו עד יום הכיפורים אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה"

בעל תשובה אמיתי (פניני בית לוי, גליון 398)

מובא בספרי חסידות: משחוטא יהודי ביודעין או הוכרח להיכשל, ולבו מיצר ודואב על כך, נרשם בשמים בספר החובות: פלוני בן פלוני עבר עבירה עם אנחה. וכמה נחת רוח יש לריבונו של עולם מאותה אנחה.

עגלון פשוט הוא איציק, פשוטות ודלות היו הכנסותיו, ובדומה להם גם השגותיו. מיום הבר מצווה לא חסר מלהניח תפילין, אך תפילה במניין היה קשה... נודד היה בשליחויות ובמסעות. כזו הייתה יהדותו של איציק. לא היה מזלזל חלילה,שומר הוא כמיטב יכולתו, עד כמה שידו מגעת, ובדרך כלל לא הייתה ידו מגעת יותר מידיעותיו . זה היה לו לילה ויום ולילה שהוא עושה בשליחות אחר הסוחרים. בהערב יום החמישי בשבת פרק את מטענו. כעת הגיעה שעתו, להיכנס לפונדק, להיטיב את נפשו בספל חמין ולנוח מעט מן הדרך. עודו לוגם מן התה המהביל, ואוזנו קלטה שברי שיחה בין בעל הפונדק לזוגתו: ”האם דאגת לשחיטת התרנגולות לשבת?“ ” הוי שבת!“ ואיציק תפס בראשו. ליל שישי הלילה!והדרך חזרה הביתה לילה ויום תארך לו. אין פנאי למנוחה כעת! עליו להזדרז, לחבוש את סוסתו ולצאת לדרך. יעזרהו ה‘ ויגיע הביתה לפני כניסת השבת חיש קל רתם את עגלתו ודפק את סוסתו הלאה.

כל הלילה הכביד עליה מילול עידוד וניחומים, שאם לא כן לא הייתה אוצרת כוחות לגמוא את הדרך את המרחק עד לחצי הדרך ביום השישי ניסה איציק לשכנע את סוסתו להמשיך לרוץ, אך דבריו לא פועלים: ” בקצב הזה לא נגיע הביתה,דומה כי המסכנה לא יכולה להמשיך ללא מנוחה. היות וסוס אינו זקוק לשינה ארוכה, תנום קצת בצל האילן, ואף אני אתן שינה לעיני כמחצית השעה, אמר ועשה! לפתע הקיץ איציק: ”אבוי, איך לא שמתי לבי וישנתי זמן כה רב? התמרמר על עצמו. ”אוי ואבוי צעק, שבת עוד מעט!“ הבהמה המסכנה פתחה בדהרה מטורפת. קדחתנות מבהילה ניבטה מעיניו של איציק: ”רחמנות!“ קרא העגלון האומלל מנהמת לבו כשהשמש קרבה לשקוע. נראה שכלו כל הקיצין והוא יאלץ...בשעה שנכנס איציק העגלון לרחובה הראשי של עירו, כבר שבו שכניו מבית התפילה.

אך יצאה השבת, התייצב איציק בפתח חדרו של הרב. הרב מביט באיציק ונבהל: קומתו שחוחה. מן הסתם ארעה בביתו צרה חמורה אם מראהו כה מבעית. ”שב נא איציק מכובדי“ מנסה הרב להפיג את המתיחות. ”אינני ראוי לשבת במחיצת רבנו“, מתפרץ איציק, ”אינני ראוי להשלים מנין. אינני ראוי להימנות עם כלל ישראל“, תוך כדי שטף יבבות ואנקות. ”אוי רבי תקן לי סדר תשובה“. ”לשם כך עלי לדעת מה אירע. ספר לי, איציק היקר“, מדובב הרב. ומפיו של איציק זורם הסיפור כולו: העייפות, שר של תנומה שאנסו, הדרך השוממה , ולאחריה: חילול השבת הנורא שנכפה עליו שלא לטובתו. מקשיב הרב. שומע את כל שנאמר, ומאזין גם למה שלא נאמרו לעגמת הנפש, לייסורי הכליות, לצער הנשמה, לחרטה... ”הא לך סדר תשובה“ אומר הרב במאור פנים: ”משום שפגעת באונס בכבוד השבת, יהא תיקונך בהוספת כבוד השבת. ובכן בעזר ה‘ בערב שבת הבאה תקנה כמות גדולה של נרות, והתקן אותם בעצמך בכל פינות ההיכל. כשתעלה את אישם, התכוון לתקן מה שפגמת, ולהרבות את כבוד השבת. בזה יהיה תיקונך ותסור חטאתך ותכופר!“

בערב שבת הבא טרח איציק והתרוצץ ולא קימץ מפרוטותיו הדלות. הגיע לבית הכנסת והחל להתקין את נרותיו בכל פינה אפשרית. כל אותה תכונה הייתה זרה לבאי בית המדרש, והוציאה מריכוזו את יחיאל – אברך שישב והתמיד בתורה יומם ולילה. הציץ יחיאל ממקום שבתו קרא לאיציק: ”אמור לי, מה פשרם של נרות אלו שאתה טורח להתקין כאן בכל פינה? באי רצון סיפר איציק את דבר חילול השבת ואת תיקון שפסק לו הרב. יחיאל עיקם את פניו במורת רוח.תיקון נרות! וכי מה מבין איציק הכפרי בגודל מעלת השבת... בה פגע עגלון נבער זה! פתי זה חושב שידליק נרותיו ושלום עליו נפשו... ומתוך שלא מצא דבר טוב להגיד, שיקע ראשו בגמרא שלפניו.

ליל שבת. איציק פוסע לא כעגלון פשוט, אלא כפריץ. הן רק יכנס בשערי בית המדרש, יוצף הכול באור נרותיו, ועם זיו השבת המאיר יעלה קורבנו ותתקבל תשובתו לפני אדון עולם. אך נפתחה הדלת, ממהר איציק פנימה ו...חושכות עיניו.נרותיו כולם כבו, עד אחד. שמעון השמש מסביר שבלא כוונה השאיר את החלונות פתוחים , והרוח כיבתה את כל הנרות. הרב שהיה נוכח הבין ללבו של איציק: ”אל דאגה איציק, לשבת הבאה אי“ה תוכל להשלים את נרותיך“.

בערב שבת הבאה, שוב הופיע איציק נושא עמו את המשובחים שבנרות. למוד ניסיון, הוא סידר את הנרות, בדק את החלונות ולסיום הוא עלה לעזרת הנשים וסיבבה כולה בנרות. בהגיע זמן קבלת שבת בערו הנרות בלהבה עזה במיוחד. חיש קל המסו השלהבות ועד סוף פזמון ”לכה דודי“ כבר כבה האחרון הנרות והיו כלא היו. במוצאי שבת, שוב עמד איציק בחדרו של הרב. ”מה עוד חטאי ופשעי... מדוע אין הקב“ה מקבל את תשובתי?“ הרב מלטף את זקנו,נבוך. מה רוצים לרמז לו משמים? אמור לי בבקשה למי סיפרת מכל מעשה התיקון שסדרתי לך?“ ”לאשתי כמובן ולשמעון השמש... וזהו“. ”ואולי שאלך מישהו מדוע אתה תורם את הנרות ואתה סיפרת לו? מנסה הרב להבין . ”לא בעצם, כן... בערב שבת הראשון, לפני שבועיים שאל אותי אותו אברך הלומד שם יומם ולילה... ”אותו אברך“ קפץ הרב והכה על שולחנו. ”אם אותו אברך הוא אין בידי לסייע לך. עצתי שתיסע אל הבעל שם טוב ותספר לו את כל העניין.

מבלי לחכות, יצא איציק למז‘יבוז‘, וכבר למחרת בצהרים ניצב לפני רבן של ישראל, והוא שופך את מר ליבו. ”תנוח דעתך“ השקיטו הבעל שם טוב, ”טובה מאוד הייתה התשובה שתיקן לך הרב ומתאימה ביותר. לשבת הבאה תתקין שוב את נרותיך, והם יבערו כהלכתם מהחל ועד כלה. והאברך ר‘ יחיאל... אבקש ממך להעביר אליו מכתב מיד עם הגיעך“. לשבת הבאה קנה שוב נרות. מה רבתה שמחתו ונהרו פני הרב, כאשר בערו הנרות באור צלול וזך עד תום וייקרו את כבוד השבת. ”אין זאת“, בישר איציק לרב, ”כי הפעם רצה ה‘ את תשובתי,. ומה נפל בינתיים בגורלם של ר‘ יחיאל והמכתב? יום שלישי בשבת היה, כאשר קיבל ר‘ יחיאל את המכתב ובו הזמנה מפורשת: ”אם יוכל להגיע לשבות אצלנו,, כך כתב הרבי, ”אם יוכל“ מה שאלה זו היא בודאי שיוכל! הדרך למז‘יבוז‘ אורכת יום שלם, ועוד קמעה. אם ייצא לדרך למחרת עם שחר, יגיע לייעודו ביום חמישי. כך יוותר לו זמן להתאושש ולהתכונן לשבת במחיצת הרבי הגדול. ביום רביעי התנהלה הנסיעה למשרין. למחרת קמו בבוקר רעננים ומלאי מרץ, והדרך בת השעתיים החלה להיבלע מתחת לגלגלי העגלה. ר‘ יחיאל השקיע את ראשו בספרו והוא לוגם ממתק יינה של תורה. הדקות חולפות ועמן דפי הספר, ולפתע הגיע ר‘ יחיאל אל הכריכה... מה זאת? הכבר סיימתי את הספר?“ התפלא האברך. ” הן תכננתי להמשיך בו במז‘יבוז‘!“ ובהביטו סביב שם לב כי השמש עברה כבר מזמן את נקודת הצהרים. ”מה זאת? היכן אנחנו?מדוע עוד לא הגענו?“ הוא קורא בקול חד. ” יאמין לי האדון, באמת שאיני יודע מה קרה. יצאתי בבוקר ונסעתי בדרך המוכרת לי היטב. ופתאום, איני יודע כיצד, שמתי לב שהדרך אינה המוכרת לי. ניסיתי לשוב על עקבי, והסתבכתי עוד יותר. זה שעות ארוכות שאני מסתובב, מנסה לאתר ציון דרך מוכר, או בן אנוש שיכוון את דרכי. אולם נפש חיה אין ואיני יודע למצוא יציאה מהסבך“, סיכם. אור החמה כבר פנה, והעגלון אינו מוצא את דרכו . ולא עוד, אלא שלפתע התכהתה הראות והשחירו האותיות לפני עיניו של ר‘ יחיאל. בבעתה הביט איך עצי היער מקיפים אותו מכל עבר. ”נמצא לנו מקום לחניית לילה“, הציע העגלון ור‘ יחיאל הניד בראשו לאין ברירה. למחרת בבוקר אחרי התפילה, זירז ר‘ יחיאל את העגלון ”הזדרז היום יום שישי ועלינו להגיע עוד קודם חצי היום,. שעה חולפת ועוד שעה חולפת, כבר השמש עומדת ברום השמים , ומוצא מן היער אין. ור‘ יחיאל חושב מה יהא על השבת? האם אצטרך לשבות בתוך היער?“באוזניו נשמעת הקריאה שבת! שבת! דמעות רותחות זולגות מעיניו, ובאימה הולכת וגוברת הוא מתחנן ”לא רבונו של עולם, רחם עלי!“ קולות של העגלון שמשוחח עם אדם חי, מנערים אותו מתוך הרפיון בו הוא שקוע. ופתאום העגלון מצליף בסוסו ”היידה“! ”ראיתי יהודי, והוא הראני את הדרך לצאת מן היער. התעודד! יתכן ונהיה במז‘יבוז‘, השמש עמדה כחוט השערה לפני שקיעתה. זוחל ורועד, מאובק ואומר חולין, עמד ר‘ יחיאל, שהיה לימים רבי יחיאל מיכל – המגיד מזולטצוב, לפני אור שבעת הימים מרן הבעל שם טוב. וכה אמר הרבי, וזלגו המילים מפיו הטהור מפנינים יקרות: ”ברגע האחרון הצלתי אותך, מחילול שבת. כעת אתה יודע, שהלא חשת על בשרך, אלו ייסורים עובר יהודי שנכשל בחילול שבת, ולבו נשבר בקרבו. הכי תסכים עתה כי ליטרת נרות מספיקה היא בשבילו?

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/