אמרי שפר י"א תשרי ה'תשע"ח

בעל ה 'אמרי חיים' מויז'ניץ זצ"ל, הסביר על פי משל מדוע מכונה חג הסוכות "זמן שמחתנו" : כל פרי יש לו זמן ועונה משלו, וכאשר עוברת העונה, שוב אין אותו פרי בנמצא. אולם, אם רוצים לאכול מהפרי לאחר תום עונתו, אזי בעת העונה כשהפרי מצוי, עושים ממנו "שימורים", למען יוכלו לאכול ממנו במשך כל השנה. כן הדבר בחג הסוכות - שהוא "זמן שמחתנו" - כעת הוא הזמן והעונה של השמחה, על כן צריך לאסוף הרבה שמחה ולשמר את השמחה לכל השנה...

      בעשרת ימי תשובה. הקב"ה מתקרב אל ברואיו ", דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב". מי שהשפעה אדירה זו של קדושה משפיעה עליו לטובה, והוא מנסה להתחיל לתקן את דרכיו, אות הוא שעדין נותרה בו לחלוחית של טוב, והוא זוכה ונכתב לחיים. אך אם, חלילה, האדם נותר אדיש, וקרבת ה' איננה פועלת בלבו מאומה, זהו סימן שבתוכו פנימה הוא כבר מנתק לגמרי, ועליו נאמר " לא זכו - נכתבים למיתה'' )המלקט(

    בפיוט ונתנה תוקף כשאומרים את המילים מי יחיה ומי ימות יש רגש גדול בקהל ואנשים רבים בוכים בכל מילה בקטע זה ולכאורה תמוה מילא במי ימות בוכים שהרי אף אחד לא רוצה למות אבל במי יחיה מה יש לבכות הרי כל אחד רוצה לחיות. וכי ששאלו שאלה זאת את רבנו הגר"ח קניבסקי שליט"א אמר שיש לבכות גם במילים מי יחיה "שהרי יש הרבה שחיים כמו מתים וצריך הרבה גם לדעת איך צריך לחיות  )דרך שיחה(

     כתב המשנה ברורה (סימן תרכ"ז ג' ) "כי בנעילה הוא חתימת הגזר דין שנכתב בר"ה על בני אדם, לטוב ולרע. ויזדרז מאד בתפילת נעילה, כי תכלית כל עשי"ת הוא יו"כ ותכלית יו"כ הוא תפילת נעילה, שהכול הולך אחר החיתום, ואם לא עכשיו אימתי . "ולכן אף אם חלש מחמת התענית, מ"מ יאזור כגיבור חלציו להתפלל במחשבה זכה וברורה ולקבל על עצמו גדרי התשובה באמת, והבא לטהר מסייעין בידו ויחתם בספר חיים טובים''.

גרוטאות ) הרב יחזקאל יונגרייס שליט"א.(

     לפני למעלה מעשרים שנה הופיעה בעיתון כתבה על מבצע שערכה עיריית תל אביב, בו מבקשת היא לפנות גרוטאות ישנות שנאספו בחצרות הבתים.  אחת החצרות הייתה מרווחת במיוחד ושייכת לזקן מתושבי העיר,  שעיסוקו היומיומי במשך עשרות שנים היה 'צבירת גרוטאות'... היהודי היה רוכב על תלת אופן במשך כל שעות היממה, נובר בכל פח אשפה מזדמן, מחטט בערמות פסולת, מחפש ומחפש עד שהיה מוצא את הגרוטאה החביבה עליו, מעלה אותה על עגלתו, ודוהר לחצרו על מנת לשמרה שם . כך במשך שלושים שנות עמל ויגיעה, צבר בחצרו ערמת גרוטאות נכבדה, שגבהה הגיע קרוב לשלוש קומות בנין ברדיוס של שלוש מאות מטרים! לצורך פנוי החצר הזו נזקקה העירייה ליותר ממאה וחמישים משאיות אשפה!

     בכתבה בעיתון סופר, שכאשר קיבל הקשיש את המכתב המודיע על הפינוי המיוחל, הכריז בפני כל אוזן קשובה כי הוא לא ייתן לגעת אפילו בפריט אחד, ולא ינשלו אותו מרכושו... בתחילה הוא אכן ניסה למנוע את הפינוי בצו בית משפט, אבל הפסיד במשפט. וכשבאו לפנות את השטח, הוא עצר את הפועלים בגופו ממש, כשרקע בידיו וברגליו,  וניסה לחסום את כניסת המשאיות, עד שעצרה אותו העירייה בצו בית המשפט, כי לא יכלה לעמוד בפני התנגדותו העזה...  סופו של דבר הוכתר המבצע בהצלחה, והחצר פונתה לחלוטין. היא שינתה את פניה לבלי הכר, שכן תחת האנדרלמוסיה ששררה במקום,  שלחה העירייה פועלים של מחלקת הנטיעות, והם השקיעו רבות כדי להפוך את החצר לפינת חמד: מדשאה ירוקה רחבת ידיים החלה לצמוח, ולצידה פרחי נוי ועצים נאים. מערכת השקיה אוטומטית פעלה אחת ליומיים והפיחה בצמחיה רוח חיים, גם ספסלי ישיבה נוחים הותקנו בחצר לרווחת הקשיש, ולמקום הייתה עדנה.

     כעבור מספר חודשים החליט אחד מכתבי העיתון לחזור אל אותו זקן , ולבדוק מה מעשהו בתנאי החיים החדשים... הוא התקרב אל החצר ומה רואות עיניו? הקשיש יושב בגינתו הנהדרת, ומתענג על יופייה והדרה.  הוא ניגש אליו בעדינות, וביקש לשמוע ממנו איך הוא מרגיש היום במקום, והזקן עונה לו בחיוך רחב: "מה אומר לך... יש חיים לאחר המוות! אחרי שלושים שנה שמחתי לגלות שהשמש זורחת החל מחמש בבוקר ולא רק מהשעה עשר, עד היום הגרוטאות כסו לי את אור השמש עד השעה עשר... ועוד יותר, במשך שלושים שנה סבלתי מקוצר נשימה, כי כמויות האבק כאן היו נוראיות, נחשים ועכברושים היו אורחי הקבועים... ויתושים ופרעושים מלאו את ביתי לאלפיהם. עכשיו, כבר אינני סובל מקוצר נשימה, ונחשים ועכברים אינם עוד.  האוויר הצח ממלא את הריאות, והבריאות שלי טובה יותר... בקיצור,  ביום אחד הפכתי צעיר בשלושים שנה..."

החי בתוך האשפה אינו מרגיש בצחנתה ! נשאל נא את עצמנו, איפה היה הזקן הזה שלושים שנה? הוא לא ראה שחצרו רוחשת עכברים ונחשים? הוא לא שם לב שביתו שורץ  מעופפים? איך הוא לא הרגיש שהוא חי במזבלה ציבורית?  התשובה פשוטה ביותר: "מי שחי באשפה אינו מרגיש!!!" עומד איש תברואה מאחורי משאית מלאה בזבל, והוא נושם עמוק מלא ריאותיו אשפה מצחינה, ובטוח אין עוד אויר צח שכזה.. וכולו מתענג בקראו "מי זקוק לבשמים מלאכותיים כשיש ריח טבעי של הבורא..."  את זאת זעק ר' יעקב נימן וקרא: כשהיצר הרע חי עם האדם הוא לא אורח שלו - אלא הופך להיות הוא בעצמו! ולכן האדם לא חש כלל שיש עמו יצר הרע! הוא שקוע כל כלו ביצריו כטובל בהררי זבל מצחין וכבר אינו מרגיש במחנק הנורא! 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ח' תשרי ה'תשע"ז

 

   ''דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב". מי שהשפעה אדירה זו של קדשה משפיעה עליו לטובה, והוא מנסה להתחיל לתקן את דרכיו, אות הוא שעדין נותרה בו לחלוחית של טוב, והוא זוכה ונכתב לחיים. אך אם, חלילה, האדם נותר אדיש, וקרבת ה' איננה פועלת בלבו מאומה, זהו סימן שבתוכו פנימה הוא כבר מנתק לגמרי, ועליו נאמר "לא זכו - נכתבים למיתה". (רבי יעקב קמינצק)

     הכישרונות שלנו הם מתנה מהקב''ה, מה שאנחנו עושים בעזרתם זה המתנה שלנו בחזרה להקב''ה.

     הרה"ק מקוצק זצוק"ל, אין רצוני בחסידים המפחדים לחטוא, חפץ אני בחסידים שלא יהא להם זמן לחטוא, שיהיו עסוקים ראשם ורובם רק בדברים טובים וממילא לא יהיה בנמצא זמן וסיפק לעשיית דברים שאינם ראויים. 

     הרמב"ם מביא בהלכות תשובה פרק ג הלכה ג': "...וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה. מי שנמצא צדיק נחתם לחיים. ומי שנמצא רשע נחתם למיתה. והבינוני תולין אותו עד יום הכיפורים אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה"

בעל תשובה אמיתי (פניני בית לוי, גליון 398)

מובא בספרי חסידות: משחוטא יהודי ביודעין או הוכרח להיכשל, ולבו מיצר ודואב על כך, נרשם בשמים בספר החובות: פלוני בן פלוני עבר עבירה עם אנחה. וכמה נחת רוח יש לריבונו של עולם מאותה אנחה.

עגלון פשוט הוא איציק, פשוטות ודלות היו הכנסותיו, ובדומה להם גם השגותיו. מיום הבר מצווה לא חסר מלהניח תפילין, אך תפילה במניין היה קשה... נודד היה בשליחויות ובמסעות. כזו הייתה יהדותו של איציק. לא היה מזלזל חלילה,שומר הוא כמיטב יכולתו, עד כמה שידו מגעת, ובדרך כלל לא הייתה ידו מגעת יותר מידיעותיו . זה היה לו לילה ויום ולילה שהוא עושה בשליחות אחר הסוחרים. בהערב יום החמישי בשבת פרק את מטענו. כעת הגיעה שעתו, להיכנס לפונדק, להיטיב את נפשו בספל חמין ולנוח מעט מן הדרך. עודו לוגם מן התה המהביל, ואוזנו קלטה שברי שיחה בין בעל הפונדק לזוגתו: ”האם דאגת לשחיטת התרנגולות לשבת?“ ” הוי שבת!“ ואיציק תפס בראשו. ליל שישי הלילה!והדרך חזרה הביתה לילה ויום תארך לו. אין פנאי למנוחה כעת! עליו להזדרז, לחבוש את סוסתו ולצאת לדרך. יעזרהו ה‘ ויגיע הביתה לפני כניסת השבת חיש קל רתם את עגלתו ודפק את סוסתו הלאה.

כל הלילה הכביד עליה מילול עידוד וניחומים, שאם לא כן לא הייתה אוצרת כוחות לגמוא את הדרך את המרחק עד לחצי הדרך ביום השישי ניסה איציק לשכנע את סוסתו להמשיך לרוץ, אך דבריו לא פועלים: ” בקצב הזה לא נגיע הביתה,דומה כי המסכנה לא יכולה להמשיך ללא מנוחה. היות וסוס אינו זקוק לשינה ארוכה, תנום קצת בצל האילן, ואף אני אתן שינה לעיני כמחצית השעה, אמר ועשה! לפתע הקיץ איציק: ”אבוי, איך לא שמתי לבי וישנתי זמן כה רב? התמרמר על עצמו. ”אוי ואבוי צעק, שבת עוד מעט!“ הבהמה המסכנה פתחה בדהרה מטורפת. קדחתנות מבהילה ניבטה מעיניו של איציק: ”רחמנות!“ קרא העגלון האומלל מנהמת לבו כשהשמש קרבה לשקוע. נראה שכלו כל הקיצין והוא יאלץ...בשעה שנכנס איציק העגלון לרחובה הראשי של עירו, כבר שבו שכניו מבית התפילה.

אך יצאה השבת, התייצב איציק בפתח חדרו של הרב. הרב מביט באיציק ונבהל: קומתו שחוחה. מן הסתם ארעה בביתו צרה חמורה אם מראהו כה מבעית. ”שב נא איציק מכובדי“ מנסה הרב להפיג את המתיחות. ”אינני ראוי לשבת במחיצת רבנו“, מתפרץ איציק, ”אינני ראוי להשלים מנין. אינני ראוי להימנות עם כלל ישראל“, תוך כדי שטף יבבות ואנקות. ”אוי רבי תקן לי סדר תשובה“. ”לשם כך עלי לדעת מה אירע. ספר לי, איציק היקר“, מדובב הרב. ומפיו של איציק זורם הסיפור כולו: העייפות, שר של תנומה שאנסו, הדרך השוממה , ולאחריה: חילול השבת הנורא שנכפה עליו שלא לטובתו. מקשיב הרב. שומע את כל שנאמר, ומאזין גם למה שלא נאמרו לעגמת הנפש, לייסורי הכליות, לצער הנשמה, לחרטה... ”הא לך סדר תשובה“ אומר הרב במאור פנים: ”משום שפגעת באונס בכבוד השבת, יהא תיקונך בהוספת כבוד השבת. ובכן בעזר ה‘ בערב שבת הבאה תקנה כמות גדולה של נרות, והתקן אותם בעצמך בכל פינות ההיכל. כשתעלה את אישם, התכוון לתקן מה שפגמת, ולהרבות את כבוד השבת. בזה יהיה תיקונך ותסור חטאתך ותכופר!“

בערב שבת הבא טרח איציק והתרוצץ ולא קימץ מפרוטותיו הדלות. הגיע לבית הכנסת והחל להתקין את נרותיו בכל פינה אפשרית. כל אותה תכונה הייתה זרה לבאי בית המדרש, והוציאה מריכוזו את יחיאל – אברך שישב והתמיד בתורה יומם ולילה. הציץ יחיאל ממקום שבתו קרא לאיציק: ”אמור לי, מה פשרם של נרות אלו שאתה טורח להתקין כאן בכל פינה? באי רצון סיפר איציק את דבר חילול השבת ואת תיקון שפסק לו הרב. יחיאל עיקם את פניו במורת רוח.תיקון נרות! וכי מה מבין איציק הכפרי בגודל מעלת השבת... בה פגע עגלון נבער זה! פתי זה חושב שידליק נרותיו ושלום עליו נפשו... ומתוך שלא מצא דבר טוב להגיד, שיקע ראשו בגמרא שלפניו.

ליל שבת. איציק פוסע לא כעגלון פשוט, אלא כפריץ. הן רק יכנס בשערי בית המדרש, יוצף הכול באור נרותיו, ועם זיו השבת המאיר יעלה קורבנו ותתקבל תשובתו לפני אדון עולם. אך נפתחה הדלת, ממהר איציק פנימה ו...חושכות עיניו.נרותיו כולם כבו, עד אחד. שמעון השמש מסביר שבלא כוונה השאיר את החלונות פתוחים , והרוח כיבתה את כל הנרות. הרב שהיה נוכח הבין ללבו של איציק: ”אל דאגה איציק, לשבת הבאה אי“ה תוכל להשלים את נרותיך“.

בערב שבת הבאה, שוב הופיע איציק נושא עמו את המשובחים שבנרות. למוד ניסיון, הוא סידר את הנרות, בדק את החלונות ולסיום הוא עלה לעזרת הנשים וסיבבה כולה בנרות. בהגיע זמן קבלת שבת בערו הנרות בלהבה עזה במיוחד. חיש קל המסו השלהבות ועד סוף פזמון ”לכה דודי“ כבר כבה האחרון הנרות והיו כלא היו. במוצאי שבת, שוב עמד איציק בחדרו של הרב. ”מה עוד חטאי ופשעי... מדוע אין הקב“ה מקבל את תשובתי?“ הרב מלטף את זקנו,נבוך. מה רוצים לרמז לו משמים? אמור לי בבקשה למי סיפרת מכל מעשה התיקון שסדרתי לך?“ ”לאשתי כמובן ולשמעון השמש... וזהו“. ”ואולי שאלך מישהו מדוע אתה תורם את הנרות ואתה סיפרת לו? מנסה הרב להבין . ”לא בעצם, כן... בערב שבת הראשון, לפני שבועיים שאל אותי אותו אברך הלומד שם יומם ולילה... ”אותו אברך“ קפץ הרב והכה על שולחנו. ”אם אותו אברך הוא אין בידי לסייע לך. עצתי שתיסע אל הבעל שם טוב ותספר לו את כל העניין.

מבלי לחכות, יצא איציק למז‘יבוז‘, וכבר למחרת בצהרים ניצב לפני רבן של ישראל, והוא שופך את מר ליבו. ”תנוח דעתך“ השקיטו הבעל שם טוב, ”טובה מאוד הייתה התשובה שתיקן לך הרב ומתאימה ביותר. לשבת הבאה תתקין שוב את נרותיך, והם יבערו כהלכתם מהחל ועד כלה. והאברך ר‘ יחיאל... אבקש ממך להעביר אליו מכתב מיד עם הגיעך“. לשבת הבאה קנה שוב נרות. מה רבתה שמחתו ונהרו פני הרב, כאשר בערו הנרות באור צלול וזך עד תום וייקרו את כבוד השבת. ”אין זאת“, בישר איציק לרב, ”כי הפעם רצה ה‘ את תשובתי,. ומה נפל בינתיים בגורלם של ר‘ יחיאל והמכתב? יום שלישי בשבת היה, כאשר קיבל ר‘ יחיאל את המכתב ובו הזמנה מפורשת: ”אם יוכל להגיע לשבות אצלנו,, כך כתב הרבי, ”אם יוכל“ מה שאלה זו היא בודאי שיוכל! הדרך למז‘יבוז‘ אורכת יום שלם, ועוד קמעה. אם ייצא לדרך למחרת עם שחר, יגיע לייעודו ביום חמישי. כך יוותר לו זמן להתאושש ולהתכונן לשבת במחיצת הרבי הגדול. ביום רביעי התנהלה הנסיעה למשרין. למחרת קמו בבוקר רעננים ומלאי מרץ, והדרך בת השעתיים החלה להיבלע מתחת לגלגלי העגלה. ר‘ יחיאל השקיע את ראשו בספרו והוא לוגם ממתק יינה של תורה. הדקות חולפות ועמן דפי הספר, ולפתע הגיע ר‘ יחיאל אל הכריכה... מה זאת? הכבר סיימתי את הספר?“ התפלא האברך. ” הן תכננתי להמשיך בו במז‘יבוז‘!“ ובהביטו סביב שם לב כי השמש עברה כבר מזמן את נקודת הצהרים. ”מה זאת? היכן אנחנו?מדוע עוד לא הגענו?“ הוא קורא בקול חד. ” יאמין לי האדון, באמת שאיני יודע מה קרה. יצאתי בבוקר ונסעתי בדרך המוכרת לי היטב. ופתאום, איני יודע כיצד, שמתי לב שהדרך אינה המוכרת לי. ניסיתי לשוב על עקבי, והסתבכתי עוד יותר. זה שעות ארוכות שאני מסתובב, מנסה לאתר ציון דרך מוכר, או בן אנוש שיכוון את דרכי. אולם נפש חיה אין ואיני יודע למצוא יציאה מהסבך“, סיכם. אור החמה כבר פנה, והעגלון אינו מוצא את דרכו . ולא עוד, אלא שלפתע התכהתה הראות והשחירו האותיות לפני עיניו של ר‘ יחיאל. בבעתה הביט איך עצי היער מקיפים אותו מכל עבר. ”נמצא לנו מקום לחניית לילה“, הציע העגלון ור‘ יחיאל הניד בראשו לאין ברירה. למחרת בבוקר אחרי התפילה, זירז ר‘ יחיאל את העגלון ”הזדרז היום יום שישי ועלינו להגיע עוד קודם חצי היום,. שעה חולפת ועוד שעה חולפת, כבר השמש עומדת ברום השמים , ומוצא מן היער אין. ור‘ יחיאל חושב מה יהא על השבת? האם אצטרך לשבות בתוך היער?“באוזניו נשמעת הקריאה שבת! שבת! דמעות רותחות זולגות מעיניו, ובאימה הולכת וגוברת הוא מתחנן ”לא רבונו של עולם, רחם עלי!“ קולות של העגלון שמשוחח עם אדם חי, מנערים אותו מתוך הרפיון בו הוא שקוע. ופתאום העגלון מצליף בסוסו ”היידה“! ”ראיתי יהודי, והוא הראני את הדרך לצאת מן היער. התעודד! יתכן ונהיה במז‘יבוז‘, השמש עמדה כחוט השערה לפני שקיעתה. זוחל ורועד, מאובק ואומר חולין, עמד ר‘ יחיאל, שהיה לימים רבי יחיאל מיכל – המגיד מזולטצוב, לפני אור שבעת הימים מרן הבעל שם טוב. וכה אמר הרבי, וזלגו המילים מפיו הטהור מפנינים יקרות: ”ברגע האחרון הצלתי אותך, מחילול שבת. כעת אתה יודע, שהלא חשת על בשרך, אלו ייסורים עובר יהודי שנכשל בחילול שבת, ולבו נשבר בקרבו. הכי תסכים עתה כי ליטרת נרות מספיקה היא בשבילו?

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/