אמרי שפר ח' תשרי ה'תשע"ז

 

   ''דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב". מי שהשפעה אדירה זו של קדשה משפיעה עליו לטובה, והוא מנסה להתחיל לתקן את דרכיו, אות הוא שעדין נותרה בו לחלוחית של טוב, והוא זוכה ונכתב לחיים. אך אם, חלילה, האדם נותר אדיש, וקרבת ה' איננה פועלת בלבו מאומה, זהו סימן שבתוכו פנימה הוא כבר מנתק לגמרי, ועליו נאמר "לא זכו - נכתבים למיתה". (רבי יעקב קמינצק)

     הכישרונות שלנו הם מתנה מהקב''ה, מה שאנחנו עושים בעזרתם זה המתנה שלנו בחזרה להקב''ה.

     הרה"ק מקוצק זצוק"ל, אין רצוני בחסידים המפחדים לחטוא, חפץ אני בחסידים שלא יהא להם זמן לחטוא, שיהיו עסוקים ראשם ורובם רק בדברים טובים וממילא לא יהיה בנמצא זמן וסיפק לעשיית דברים שאינם ראויים. 

     הרמב"ם מביא בהלכות תשובה פרק ג הלכה ג': "...וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה. מי שנמצא צדיק נחתם לחיים. ומי שנמצא רשע נחתם למיתה. והבינוני תולין אותו עד יום הכיפורים אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה"

בעל תשובה אמיתי (פניני בית לוי, גליון 398)

מובא בספרי חסידות: משחוטא יהודי ביודעין או הוכרח להיכשל, ולבו מיצר ודואב על כך, נרשם בשמים בספר החובות: פלוני בן פלוני עבר עבירה עם אנחה. וכמה נחת רוח יש לריבונו של עולם מאותה אנחה.

עגלון פשוט הוא איציק, פשוטות ודלות היו הכנסותיו, ובדומה להם גם השגותיו. מיום הבר מצווה לא חסר מלהניח תפילין, אך תפילה במניין היה קשה... נודד היה בשליחויות ובמסעות. כזו הייתה יהדותו של איציק. לא היה מזלזל חלילה,שומר הוא כמיטב יכולתו, עד כמה שידו מגעת, ובדרך כלל לא הייתה ידו מגעת יותר מידיעותיו . זה היה לו לילה ויום ולילה שהוא עושה בשליחות אחר הסוחרים. בהערב יום החמישי בשבת פרק את מטענו. כעת הגיעה שעתו, להיכנס לפונדק, להיטיב את נפשו בספל חמין ולנוח מעט מן הדרך. עודו לוגם מן התה המהביל, ואוזנו קלטה שברי שיחה בין בעל הפונדק לזוגתו: ”האם דאגת לשחיטת התרנגולות לשבת?“ ” הוי שבת!“ ואיציק תפס בראשו. ליל שישי הלילה!והדרך חזרה הביתה לילה ויום תארך לו. אין פנאי למנוחה כעת! עליו להזדרז, לחבוש את סוסתו ולצאת לדרך. יעזרהו ה‘ ויגיע הביתה לפני כניסת השבת חיש קל רתם את עגלתו ודפק את סוסתו הלאה.

כל הלילה הכביד עליה מילול עידוד וניחומים, שאם לא כן לא הייתה אוצרת כוחות לגמוא את הדרך את המרחק עד לחצי הדרך ביום השישי ניסה איציק לשכנע את סוסתו להמשיך לרוץ, אך דבריו לא פועלים: ” בקצב הזה לא נגיע הביתה,דומה כי המסכנה לא יכולה להמשיך ללא מנוחה. היות וסוס אינו זקוק לשינה ארוכה, תנום קצת בצל האילן, ואף אני אתן שינה לעיני כמחצית השעה, אמר ועשה! לפתע הקיץ איציק: ”אבוי, איך לא שמתי לבי וישנתי זמן כה רב? התמרמר על עצמו. ”אוי ואבוי צעק, שבת עוד מעט!“ הבהמה המסכנה פתחה בדהרה מטורפת. קדחתנות מבהילה ניבטה מעיניו של איציק: ”רחמנות!“ קרא העגלון האומלל מנהמת לבו כשהשמש קרבה לשקוע. נראה שכלו כל הקיצין והוא יאלץ...בשעה שנכנס איציק העגלון לרחובה הראשי של עירו, כבר שבו שכניו מבית התפילה.

אך יצאה השבת, התייצב איציק בפתח חדרו של הרב. הרב מביט באיציק ונבהל: קומתו שחוחה. מן הסתם ארעה בביתו צרה חמורה אם מראהו כה מבעית. ”שב נא איציק מכובדי“ מנסה הרב להפיג את המתיחות. ”אינני ראוי לשבת במחיצת רבנו“, מתפרץ איציק, ”אינני ראוי להשלים מנין. אינני ראוי להימנות עם כלל ישראל“, תוך כדי שטף יבבות ואנקות. ”אוי רבי תקן לי סדר תשובה“. ”לשם כך עלי לדעת מה אירע. ספר לי, איציק היקר“, מדובב הרב. ומפיו של איציק זורם הסיפור כולו: העייפות, שר של תנומה שאנסו, הדרך השוממה , ולאחריה: חילול השבת הנורא שנכפה עליו שלא לטובתו. מקשיב הרב. שומע את כל שנאמר, ומאזין גם למה שלא נאמרו לעגמת הנפש, לייסורי הכליות, לצער הנשמה, לחרטה... ”הא לך סדר תשובה“ אומר הרב במאור פנים: ”משום שפגעת באונס בכבוד השבת, יהא תיקונך בהוספת כבוד השבת. ובכן בעזר ה‘ בערב שבת הבאה תקנה כמות גדולה של נרות, והתקן אותם בעצמך בכל פינות ההיכל. כשתעלה את אישם, התכוון לתקן מה שפגמת, ולהרבות את כבוד השבת. בזה יהיה תיקונך ותסור חטאתך ותכופר!“

בערב שבת הבא טרח איציק והתרוצץ ולא קימץ מפרוטותיו הדלות. הגיע לבית הכנסת והחל להתקין את נרותיו בכל פינה אפשרית. כל אותה תכונה הייתה זרה לבאי בית המדרש, והוציאה מריכוזו את יחיאל – אברך שישב והתמיד בתורה יומם ולילה. הציץ יחיאל ממקום שבתו קרא לאיציק: ”אמור לי, מה פשרם של נרות אלו שאתה טורח להתקין כאן בכל פינה? באי רצון סיפר איציק את דבר חילול השבת ואת תיקון שפסק לו הרב. יחיאל עיקם את פניו במורת רוח.תיקון נרות! וכי מה מבין איציק הכפרי בגודל מעלת השבת... בה פגע עגלון נבער זה! פתי זה חושב שידליק נרותיו ושלום עליו נפשו... ומתוך שלא מצא דבר טוב להגיד, שיקע ראשו בגמרא שלפניו.

ליל שבת. איציק פוסע לא כעגלון פשוט, אלא כפריץ. הן רק יכנס בשערי בית המדרש, יוצף הכול באור נרותיו, ועם זיו השבת המאיר יעלה קורבנו ותתקבל תשובתו לפני אדון עולם. אך נפתחה הדלת, ממהר איציק פנימה ו...חושכות עיניו.נרותיו כולם כבו, עד אחד. שמעון השמש מסביר שבלא כוונה השאיר את החלונות פתוחים , והרוח כיבתה את כל הנרות. הרב שהיה נוכח הבין ללבו של איציק: ”אל דאגה איציק, לשבת הבאה אי“ה תוכל להשלים את נרותיך“.

בערב שבת הבאה, שוב הופיע איציק נושא עמו את המשובחים שבנרות. למוד ניסיון, הוא סידר את הנרות, בדק את החלונות ולסיום הוא עלה לעזרת הנשים וסיבבה כולה בנרות. בהגיע זמן קבלת שבת בערו הנרות בלהבה עזה במיוחד. חיש קל המסו השלהבות ועד סוף פזמון ”לכה דודי“ כבר כבה האחרון הנרות והיו כלא היו. במוצאי שבת, שוב עמד איציק בחדרו של הרב. ”מה עוד חטאי ופשעי... מדוע אין הקב“ה מקבל את תשובתי?“ הרב מלטף את זקנו,נבוך. מה רוצים לרמז לו משמים? אמור לי בבקשה למי סיפרת מכל מעשה התיקון שסדרתי לך?“ ”לאשתי כמובן ולשמעון השמש... וזהו“. ”ואולי שאלך מישהו מדוע אתה תורם את הנרות ואתה סיפרת לו? מנסה הרב להבין . ”לא בעצם, כן... בערב שבת הראשון, לפני שבועיים שאל אותי אותו אברך הלומד שם יומם ולילה... ”אותו אברך“ קפץ הרב והכה על שולחנו. ”אם אותו אברך הוא אין בידי לסייע לך. עצתי שתיסע אל הבעל שם טוב ותספר לו את כל העניין.

מבלי לחכות, יצא איציק למז‘יבוז‘, וכבר למחרת בצהרים ניצב לפני רבן של ישראל, והוא שופך את מר ליבו. ”תנוח דעתך“ השקיטו הבעל שם טוב, ”טובה מאוד הייתה התשובה שתיקן לך הרב ומתאימה ביותר. לשבת הבאה תתקין שוב את נרותיך, והם יבערו כהלכתם מהחל ועד כלה. והאברך ר‘ יחיאל... אבקש ממך להעביר אליו מכתב מיד עם הגיעך“. לשבת הבאה קנה שוב נרות. מה רבתה שמחתו ונהרו פני הרב, כאשר בערו הנרות באור צלול וזך עד תום וייקרו את כבוד השבת. ”אין זאת“, בישר איציק לרב, ”כי הפעם רצה ה‘ את תשובתי,. ומה נפל בינתיים בגורלם של ר‘ יחיאל והמכתב? יום שלישי בשבת היה, כאשר קיבל ר‘ יחיאל את המכתב ובו הזמנה מפורשת: ”אם יוכל להגיע לשבות אצלנו,, כך כתב הרבי, ”אם יוכל“ מה שאלה זו היא בודאי שיוכל! הדרך למז‘יבוז‘ אורכת יום שלם, ועוד קמעה. אם ייצא לדרך למחרת עם שחר, יגיע לייעודו ביום חמישי. כך יוותר לו זמן להתאושש ולהתכונן לשבת במחיצת הרבי הגדול. ביום רביעי התנהלה הנסיעה למשרין. למחרת קמו בבוקר רעננים ומלאי מרץ, והדרך בת השעתיים החלה להיבלע מתחת לגלגלי העגלה. ר‘ יחיאל השקיע את ראשו בספרו והוא לוגם ממתק יינה של תורה. הדקות חולפות ועמן דפי הספר, ולפתע הגיע ר‘ יחיאל אל הכריכה... מה זאת? הכבר סיימתי את הספר?“ התפלא האברך. ” הן תכננתי להמשיך בו במז‘יבוז‘!“ ובהביטו סביב שם לב כי השמש עברה כבר מזמן את נקודת הצהרים. ”מה זאת? היכן אנחנו?מדוע עוד לא הגענו?“ הוא קורא בקול חד. ” יאמין לי האדון, באמת שאיני יודע מה קרה. יצאתי בבוקר ונסעתי בדרך המוכרת לי היטב. ופתאום, איני יודע כיצד, שמתי לב שהדרך אינה המוכרת לי. ניסיתי לשוב על עקבי, והסתבכתי עוד יותר. זה שעות ארוכות שאני מסתובב, מנסה לאתר ציון דרך מוכר, או בן אנוש שיכוון את דרכי. אולם נפש חיה אין ואיני יודע למצוא יציאה מהסבך“, סיכם. אור החמה כבר פנה, והעגלון אינו מוצא את דרכו . ולא עוד, אלא שלפתע התכהתה הראות והשחירו האותיות לפני עיניו של ר‘ יחיאל. בבעתה הביט איך עצי היער מקיפים אותו מכל עבר. ”נמצא לנו מקום לחניית לילה“, הציע העגלון ור‘ יחיאל הניד בראשו לאין ברירה. למחרת בבוקר אחרי התפילה, זירז ר‘ יחיאל את העגלון ”הזדרז היום יום שישי ועלינו להגיע עוד קודם חצי היום,. שעה חולפת ועוד שעה חולפת, כבר השמש עומדת ברום השמים , ומוצא מן היער אין. ור‘ יחיאל חושב מה יהא על השבת? האם אצטרך לשבות בתוך היער?“באוזניו נשמעת הקריאה שבת! שבת! דמעות רותחות זולגות מעיניו, ובאימה הולכת וגוברת הוא מתחנן ”לא רבונו של עולם, רחם עלי!“ קולות של העגלון שמשוחח עם אדם חי, מנערים אותו מתוך הרפיון בו הוא שקוע. ופתאום העגלון מצליף בסוסו ”היידה“! ”ראיתי יהודי, והוא הראני את הדרך לצאת מן היער. התעודד! יתכן ונהיה במז‘יבוז‘, השמש עמדה כחוט השערה לפני שקיעתה. זוחל ורועד, מאובק ואומר חולין, עמד ר‘ יחיאל, שהיה לימים רבי יחיאל מיכל – המגיד מזולטצוב, לפני אור שבעת הימים מרן הבעל שם טוב. וכה אמר הרבי, וזלגו המילים מפיו הטהור מפנינים יקרות: ”ברגע האחרון הצלתי אותך, מחילול שבת. כעת אתה יודע, שהלא חשת על בשרך, אלו ייסורים עובר יהודי שנכשל בחילול שבת, ולבו נשבר בקרבו. הכי תסכים עתה כי ליטרת נרות מספיקה היא בשבילו?

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ב סיון ה'תשע"ה

 ''אדם צריך להיות תמיד בשמחה, כל רגע, כל החיים. שמחה זה בחינה של גילוי אמונה. אם אדם בשמחה, סימן שהוא מאמין. אם רגע אחד הוא לא בשמחה, סימן שבאותו רגע הוא מנותק. כל עבודת האדם בעולם הזה זה או התחברות או התנתקות. כל המטרה פה זה להתחבר, מהשליחות האלוקית שלי פה, מהנתונים שלי, מהקשיים שלי, מהסבל שלי. אין בן אדם שלא קשה לו פה, כי אם לא קשה לו,  בשביל מה הוא בא לעולם, כל העולם הזה זה התמודדות, התמודדות , התמודדות, עם עוד ועוד קשיים. אבל אני לא לבד. יש ה'." )באור פני מלך( 

     ''בנה את החלומות של עצמך. אחרת, מישהו אחר ישכור אותך לבנות את החלומות שלו''

     ''האדם העשיר ביותר הוא לא זה שיש לו הכי הרבה אלא זה שצריך הכי פחות''

"     הטובה היא אם רעה" (במדבר יג,יט). הארץ טובה היא אפילו אם נדמה לאדם שהיא רעה . קדושת ארץ ישראל לעולם אינה מסתלקת ממנה. תחת פני ה'רעה' החיצונית חבויה תמיד ה'טובה', ובשעה שבני ישראל באים לארץ, הקדושה המוסתרת עולה ומתגלה. )ספר הזכות(

 כאחד הגדיים הזריזים (הרב י.לוי)

     זו הייתה ציפייה מורטת עצבים. לא היה יום, לא היה לילה. התפילות קרעו שחקים והגיעו עד כיסא הכבוד. בן, רוצים בן, אחד, בריא שנגדל אותו, נטפח אותו, נחנך אותו ונשלח אותו לתלמוד-תורה, שנזכה שיהיה לנו צאצא תלמיד חכם וירא אלוקים. איך אפשר - ריבונו של עולם - להקים משפחה מבלי לזכות לפרי בטן, לפעייה של תינוק, לחיוך הראשון, לשן המצחיקה בקדמת החך העליון, לנפנופי הידיים העקשניות, להחלפות, לבקבוקי המטרנה האינסופיים. איך אפשר?!.

     אליעזר וגרציה אדמון לא התייאשו, גם אחרי 18 שנות נישואין עקרים הם היו בטוחים שיש תקווה, שהקב“ה יאזין לתפילתם ואל שוועתם, והישועה בוא תבוא. בן או בת - העיקר המשכיות.

     גרציה אדמון אישה חרוצה וחזקה. חברותיה לעבודה מתארות אותה כמורה יסודית, קפדנית, אבל שופעת חמימות לתלמידותיה. חמימות לחוד, ודרישות לחוד. ההומור אמנם לא היה צד חזק באישיותה, אבל המורות וגם התלמידות ידעו שעצב גדול מימדים שוכן בליבה, ולמי יש מצב רוח לבדיחות באקלים הבודד הזה. כולן ידעו למה, רבות מהן במשך השנים שיננו את שמה ושם אמה, גרציה בת נעמי שמחה, לזרע של קיימא. אמן.

     אליעזר אדמון שכיר בחברת שיווק של צעצועי ילדים, יהודי פשוט וירא שמים בתכלית. בעודו עוסק בנסיעות מקצה הארץ לקצה, הוא משנן משניות וגורס מזכרונו את הסוגיה האחרונה של הדף היומי,עליה היה שוקד בערבו של יום. אליעזר וגרציה תמכו ועודדו זה את זו, אבל הכתלים הריקים, ההווה הכבד והשקט הנורא העיבו על שמחת חייהם. בן. רוצים בן. כמה אפשר לחכות?

     מסובב כל הסיבות נענה לתפילתם. הודו להשם כי טוב כי רב חסד הוא. אליעזר וגרציה החליטו לשמור בסוד את הבשורה הטובה, בבחינת אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, וכאן במקרה הזה צריך גם המון המון ברכה וסיעתא דישמיא. בשליש השני של ההיריון, ולאחר שנועצה עם רופאת המשפחה, יצאו הזוג אדמון לבצע בדיקת אולטרא-סאונד, כדי לשמוע ולשמוח שהכול מתנהל בצורה בריאה ותקינה. רצו לשמוע...

     ”צר לי“ אמר להם ד“ר בליבשטיין בעיניים כבויות ”אבל האולטרא-סאונד חושף בעיה כאובה שיש לעוּבר. אני יודע שאתם מצפים לתינוק למעלה מ- 18 שנה, אבל אינני יכול להסתיר את המימצא הקשה...“. גרציה ואליעזר היו ישובים מולו, ועננה שחורה של קדרות החלה לסחרר אותם, והפכה את אבריהם לכבדים מנשוא. האם זה ניסיון שלא יוכלו לעמוד בו? האם לא כדאי שהאדמה תבלע אותם? אוליאנחנו רק חולמים?

     ”האמינו לי משפחת אדמון, הממצא הזה הוא נדיר, לעובר שלכם אין גפיים. לא ידיים... לא רגליים. הראש והגוף תקינים, הדופק סדיר... אבל...“. בכי כזה קורע לב, לא שמע ד“ר בליבשטיין מאז נכנס לתפקידו כרופא לפני 30 שנה. מרירות ויגון של 19 שנים עמוסות תקוות שנתמסמסו, נשפכו כמפלים אדירים על שולחנו, והוא נותר ישוב מאובן ונבוך. ”הלוואי ואני טועה... ביקשתי גם את חוות דעתו של ד“ר מגן, ולצערי... אני ממש מצטער...“. ד“ר בליבשטיין הגיש לבני הזוג כוסות מים קרים, ורק אחרי שעה ארוכה הם אזרו כוחות נפש וגוף לצאת מן המרפאה, אל אופק מבהיל לא פחות מעידן העקרות.

     כבוד הרב, אלה הממצאים. מה עושים? שאל אליעזר אדמון בעיניים לחות את גדול הדור. אנחנו מחכים לתינוק הזה עוד מעט 19 שנה. מה עושים?

     הרב ז. הרים את עיניו הטהורות והבורקות וחייך חיוך ענק של טוב לב ואהבת ישראל במימדים של אטמוספירה. חיוך שנכנס ללב הפצוע כמו תרופה מדהימה שפותרת כל מכאוב. אקמול של כל המחלות.”הו, ידידי החשובים אליעזר וגרציה אדמון, מזל טוב. אני שמח בשמחתכם. שיהיה בשעה טובה... נו אז האולטרא-סאונד אומר שאין ידיים, אין רגליים. לא נעים. אבל זה רצון השם, ואתם יודעים מה, אגלה לכם סוד. הבורא יתברך דואג לכל יציר נברא. ואם חלילה הוא צריך להיוולד עם איבר חסר, הוא משלים לו זאת עם איברים אחרים''.

     הסכיתו ושמעו ר‘ אליעזר וגברת גרציה, ליטף חיוכו של הרב את פניהם העגומות של בני הזוג ”רבי יעקב מעמדין מספר שבזמנו היה סופר סת“ם, שכתב מזוזות וספרי תורה הכי יפים ומהוקצעים באותה תקופה... עם הרגליים. ”כן, כן, עם הרגליים, כי הוא נולד בלי ידיים, וקיבל ברגליו, שהפכו לידיו, עוצמות וכישורים חסרי תקדים, ובנוסף הוא היה ירא-שמים ואנשים עמדו בתור לקנות ממנו ספרי תורה, תפילין ומזוזות. אגלה לכם עוד סוד, אחד מחכמי הדורות היה גביהה בן פסיסא, הוא נולד עם גיבנת ועליה עוד גיבנת. בקיצור כיעור לשמו. כשהגיעו שליחי העם המצרי למלך אלכסנדר מוקדון ותבעו שעם ישראל יחזיר להם את ביזת מצרים, חכמי ישראל עמדו פעורי פה ולא ידעו מה להשיב. אבל גביהה בן פסיסא ביקש להישלח, והשיב למצרים התובעים לאוזני המלך, שהוא מוכן להשיב את ביזת מצרים, בתנאי שהם, המצרים, ישלמו שכר עמל הכפיים של עבדי ישראל, 60 ריבוא עבדים כפול 400 שנה. המצרים ביקשו זמן לחשוב שלושה ימים, ולא שבו עד היום. ואם תשאלו מנין לגיבן הזה חוכמה כל כך גדולה. התשובה פשוטה: הכול בזכות אימא שלו פסיסא, שבנתה את אישיותו, שחינכה אותו שהגיבנת היא לא מגבלה, ושאין חכם ונבון כמוהו. וכך הוא צמח לאילן מפואר של חוכמה ויראת שמים מבלי רגשי נחיתות על כי גיבן הוא. גם במקרה שלכם, אני אומר דבר דומה. מי יודע איזה שכל מבריק ואיזו נשמה מופלאה נטועים בגוף הזה שיש שטוענים שאין לו ידיים ורגליים. מזל טוב, מזל טוב ושיהיה לברכה“.

     חלפו להן שמונה שנים. הרב ז. הגיע לחתונה משפחתית בירושלים. לפתע ניגש אליו ילד כבן 7 ושאל: כבוד הרב האם אתה מכיר אותי? הרב ז. נוהג להשיב לילדים ”כן, אני מכיר אותך רק תזכיר לי מהיכן“. ”אתה היית הסנדק שלי“ השיב הילד המתוק מביט במבט חד עם זוג עיניים נבונות ”אני משכונת ”ארזי הלבנון“, מירושלים, ואימא שלי מורה“.

     ”אתה אביתר!? אני לא מאמין, היכן אתה לומד? באיזה סוגיה? נו ומה אומר רש“י, ומה מקשה עליו התוספות? נו ואיך הריטב“א מיישב זאת? ורבנו חננאל? אוי, אוי, איזה תלמיד חכם אתה אביתר“ סיכם הרב. אחרי דקות ארוכות של פלפול תלמודי, אחז הרב ז. את ידיו של אביתר הקטן ופרץ עמו במחול סוחף לצלילי התזמורת. ”כיצד מרקדין לפני הכלה“.

     גרציה ואליעזר מחו מרחוק דמעה של אושר, אביתר המוכשר שלהם, עם יד אחת בריאה ויד אחת תותבת, עם רגל אחת בריאה ורגל אחת תותבת, רקד בקצב מעורר כבוד, כאחד הגדיים הזריזים שבחבורה, עם גדול הדור. כן זה שנתן להם עצה שכולה אומרת כבוד לתורה, והודיה למי שאמר והיה העולם.

     כן, כן, ראוי לסכם ולהדגיש, באולטרא-סאונד ראו, אבל לא ראו כמו שצריך, וגם אם ראו כמו שצריך, מי אנחנו שנכניס עצמנו לכבשן ההנהגה של ריבון העולם, שמחליט בסופו של כל הריון עם כמה איברים יולד התינוק. אל תבטחו באולטרא-סאונד, שאין בו תשועה. התברכו מגדולי הדור ותיוושעו. כיצד מרקדין, ריקוד תורה שאין בו שמץ של תותב.

 חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/