אהבה ממבט שני: האם אפשר ללמוד לאהוב?!

בס"ד

פרשת השבוע "ואתחנן"

אהבה ממבט שני: האם אפשר ללמוד לאהוב?!

האריה, מלך החיות, נעשה חתן עם הלביאה בחירת לבו. כל בעלי החיים ביער התקבצו למסיבת האירוסין ואיחלו נרגשים מזל טוב. ביניהם התרוצץ גם העכבר הקטן, נגע ברגלו של האריה ואמר: "אחי, מזל טוב; אחי, חיים מאושרים".

האריה נהם ברוגז: "אתה לא מתבייש לקרוא לי אחי?! מי אתה בכלל?! אני המלך שלך!". - "זה בסדר", אמר העכבר, "גם אני לפני שהתחתנתי הייתי בטוח שאני מלך...".

ביום שישי נציין את ט"ו באב, חג השידוכים היהודי, ולקראת יום זה מפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את נתוני הנישואים והגירושים בישראל. המגמה שעולה בסקר מדי שנה - והיא משקפת את המצב בכל העולם המערבי – שגיל הנישואים מתאחר. מעבר לאתגר להתמיד בנישואים לאורך זמן ואחוזי הגירושין ל"ע שצומחים מדי שנה, ההחלטה העקרונית להתחתן - מתאחרת.

הסיבה לכך כמובן היא עידן האינדיבידואליזם בו אנו חיים, לפיו היחיד עומד במרכז וצריך להיות נאמן לעצמו ולפרטיותו. כל אחד מודע לאיכות הייחודית שלו ולכך שאין עוד כמותו וכך נוצר הקושי לחלוק את המרחב הפרטי המקודש עם אחר. לפיכך גם בני זוג שרוקמים קשר וחושבים על נישואים, דוחים את ההחלטה עד שירגישו את הברק המיוחל שהחיים אינם שווים ללא הזולת.

וכאן עולה תמיד השאלה כמה באמת צריכים להכיר לפני החתונה? מתי הוא השלב שראוי לאזור אומץ ולשאול: "התנשאי לי?..." הרי גם אם מכירים שנים לפני החתונה אין ביטחון שהוא או היא יהיו האחד והיחיד לחיים אמיתיים (כפי שרואים בפועל שאחוזי הגירושים לא פוחתים כתוצאה מההכרות הממושכת המקובלת כיום בציבור הכללי). מצד שני, רבים חוששים לצעוד במסלול החרדי בו מציעים נישואים אחרי כמה פגישות בסך הכול. ולכן עולה השאלה מתי יודעים שזה הוא או היא?

כשאנו מביטים אחורה אל סיפורי התורה מגלים עובדה מעניינת: בכל התורה מופיעים שני סיפורי שידוכים והצד השווה ביניהם שהם מתפתחים מהר מאוד. לא מוקדש הרבה זמן לפרק ההיכרות לפני החתונה. הסיפור הראשון הוא אליעזר שנשלח להביא את רבקה, הוא עורך לה את מבחן טוב הלב לראות אם תציע לו ולגמליו מים, ומיד אחר כך מציע למשפחתה נישואים עם יצחק. אחר כך יוצאת הכלה עם העבד לבית החתן והפסוק ממשיך מיד שיצחק הביא אותה לביתו "ותהי לו לאשה ויאהבה".

הדבר בולט עוד יותר בסיפור השני, שידוכי יעקב ורחל: התורה מציינת שתוך חודש מהרגע שיעקב הגיע לבית לבן הוא ביקש לשאת את רחל. ככתוב: "ויישב עימו חודש ימים: ויאמר לבן ליעקב הכי-אחי אתה ועבדתני חינם?! הגידה לי מה-משכורתך, ויאמר אעבודך שבע שנים ברחל בתך הקטנה".

והתמיהה היא מה נותן חודש הכרות? איך מבססים קשר על חודש ימים?. [בהערה[1] מובאת העשרה בנוגע לשאלה אם אפשר לאבד את הזיווג הנכון כתוצאה מהתמהמהות].

ב. אנו רוצים לעסוק בשאלה הזו דרך תמיהה עצומה בפרשת השבוע, שהיא אחת העיונים החשובים והמרכזיים במחשבת ישראל שאין יהודי שרשאי לחמוק מהעיון בה: מצוות אהבת ה'.

בפרשת ואתחנן משה ממשיך את נאום הפרידה הארוך מעם ישראל ואומר את הפרשה שתהפוך להיות גולת הכותרת של האמונה: פרשת "שמע ישראל". הפסוק הראשון מצווה להאמין באחדות ה', בכך שהקב"ה הוא הכוח היחיד הפועל בטבע, "יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכול", ואילו המצווה השנייה מטילה פצצה שמשדרגת לגבהים את איכות הקשר בין היהודי והקב"ה.

1. דברים ו,ה: ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך.

כן, אהבה לה', לא פחות. בעוד שאנחנו מרגישים בנוח מכך שמתפללים שלוש תפילות ביום ומשתתפים בשיעור תורה, התורה מרימה את רף הדרישות לשיא: יהודי אמור לאהוב את הקב"ה. הוא אמור לערוג באהבת ה' ולחוש שחייו חלולים לולי הקרבה לאלוקות, "צמאה נפשי לאלוקים".

ואם מישהו שכח מהי אהבת אמת, הרמב"ם מגדיר זאת במלים מדהימות וכל מילה נוספת מיותרת[2]:

הלכות תשובה י,ב: וכיצד היא האהבה הראויה? שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אישה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יותר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד, כמו שציונו 'בכל לבבך ובכל נפשך', והוא ששלמה אמר דרך משל 'כי חולת אהבה אני', וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה.

וכאן עולות שתי שאלות עצומות שנוגעות בבסיס המצווה הגדולה הזו: א. איך שייך להגיע לרמה כזו של געגוע והרגשת מלאות או צימאון כלפי מציאות מופשטת אותה לא ראינו ולא השגנו?

רבי אליהו מזרחי ממפרשי רש"י: היאך תיפול האהבה בדבר שלא ראה ולא השיג מעולם?

ב. השאלה השנייה והגדולה בהרבה: איך שייך בכלל לתבוע עוררות אהבה? על איזה כפתור לוחצים כדי לסחוף את הלב? הרי האהבה כמו יתר הרגשות היא אינה 'תוכנית כבקשתך', היא איננה פעולה רצונית שאפשר לצוות עליה. האהבה כמו יתר הרגשות היא תנועה לא רצונית, היא אינה תלויה ברצון ואינה ממושמעת לו. הרגשות נובעות ממקור הרבה יותר עמוק בנפש מאשר הרצון.

הלוואי והרגשות היו תלויות ברצון. הרי כל כך הרבה אנשים רוצים לאהוב אדם מסוים – בן זוג או ילדים – ואינם מצליחים. האהבה נגמרה להם. וכך להיפך: כל כך הרבה אנשים רוצים לשכוח מישהו אחר, אך אינם מצליחים להסיח דעת ממנו. האהבה חזקה מהם. וכך ביחס ליתר הרגשות: אנו פוחדים אף שאיננו רוצים לפחוד וכועסים גם כשאיננו רוצים לכעוס.

אז כיצד פוקדת התורה: "ואהבת"? הנה אבחנתו המדויקת של האור החיים הקדוש:

אור החיים ו,ו: האהבה אינה מעשה שיכריח האדם רצונו לעשות מצוות המלך, אלא הוא דבר שתלוי בלב וכל שהלב לא ירגיש דבר שיפעיל בו החשק – אינו אוהב! הגם שיכריחנו בכל מיני ההכרח.

הקושיות הגדולות הללו מובילות רבים מהמפרשים להסיט את נקודת הכובד מעוררות האהבה עצמה אל מעשים פיזיים המשקפים אהבה. רש"י למשל מביא את מדרש ספרי שעלינו לעבוד את ה' במידה גדולה כזו כמו שמתאמצים עבור אדם אהוב, ששום דבר אינו קשה מדי עבורו.

רש"י פרשתנו: 'ואהבת' - עשה דבריו מאהבה, אינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה שהעושה אצל רבו מיראה כשהוא מטריח עליו מניחו והולך לו [אבל העושה מאהבה עושה למעלה מכוחותיו].

הדוגמאות המפורסמות לעושה מאהבה הוא אברהם אבינו שלא נבהל מעשרה ניסיונות ולא נמנע אפילו מהקרבת בנו יחידו על המזבח למלא רצון ה'. וכן דבקותו הנוראה של רבי עקיבא בקב"ה: הרומאים סרקו את בשרו במסרקות ברזל ודמו נשפך כמים והוא הניח את היד על העיניים וקרא שמע ישראל. התלמידים צעקו: "רבי, עד כאן?!". האם גם במצב נורא כזה שהכול קורס סביבך אתה מכריז "ה' אחד ויחיד"?! ענה רבי עקיבא תשובה מפעימה: 'כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, הייתי מייחל לזכות לקדש את ה' ועכשיו סוף-סוף זוכה אני למסור נפשי בטהרה'[3].

פירוש נוסף למצות "ואהבת" הוא לקרוא את הציווי כמו 'והאהבת': מצוות אהבת ה' היא להאהיב את ה' על הבריות. להתנהג ביושר ואחריות כזו שתגרום לאחרים לרצות להיות חלק מצורת החיים הזו.

יומא פו: 'ואהבת את ה' אלוקיך' - שיהא שם שמים מתאהב על ידך [ואהבת כמו והאהבת], שיהא קורא ושונה ומשמש ת"ח ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה אוי לבריות שלא למדו תורה ... אבל מי שקורא ומשמש ת"ח ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו שלמדו תורה אוי לו לרבו שלמדו ... ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו.

הגמרא מביאה שם דוגמאות מפעימות עד כמה היו החכמים מודעים לאחריות המוטלת עליהם להאהיב את שם ה' על הבריות: "היכי דמי חילול השם? אמר רב: כגון אני אם אקח בשר מהקצב ולא אשלם מיד [אלא ארשום בהקפה והרואים יחשבו שאינני משלם] ... אביי כשהיה לוקח בשר מאטליז השייך לשותפים היה משלם לשניהם [כדי שאף אחד לא יחשוב שלקח בחינם]".

אלו פירושים חשובים, אבל הבעיה היא ששניהם מסיטים את הדגש מהמשמעות הפשוטה של הציווי "ואהבת!", כפשוטו, ומתמקדים רק במעשים המשקפים אהבה. אבל התורה ציוותה "ואהבת בכל לבבך!" וכדברי הרמב"ם שהובאו לעיל: "שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה... כאילו חולה חולי האהבה". וכאן ראוי לעיין מה חושבת התורה על הרגשות?

ברור שהתורה באה ליצור תפיסה חדשה על אהבה ולומר שהמערכת הרגשית פועלת בדרך אחרת ממה שאנו רגילים לחשוב. מתוך הדברים נקבל מענה גם על הסוגייה בה פתחנו: כיצד הדרך הנכונה לבנות אהבה בין בני זוג – הן בתחילת הדרך והן באמצעה לאורך ימים ושנים?

ג. לפני שנתקדם הלאה, נסטה לרגע מן הדיון ונקדיש כמה מילים למועד ט"ו באב. בעוד שאנו מכירים מועדים דאורייתא ודרבנן, בזמן בית המקדש חגגו מועד נוסף שהשמחה בו עלתה על כל המועדים:

2. משנה תענית כו,ב: אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו ... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים ומה היו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה, שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל.

בספר "כלבו", אחד מספרי ההלכה החשובים מתקופת הראשונים, מובא הסבר חשוב לתכליתו של החג החדש: היה זה החג של המעוכבים. חג ההזדמנות השנייה עבור הבנות המבוגרות שלא נישאו והקהילה חוללה אירוע יוצא דופן בכרמים כדי לשדך אותן. בכך מובנת העובדה ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב", משום שאין שמחה כזוג מעוכב שזוכה להקים ביתו.

כלבו סימן סב: ואין זה תימה [מנהג שנראה כפריצות]? אבל המנהג בשביל הבנות שאין יד אביהן משגת להשיאן והיו יושבות עד שתלבין ראשן אם לא המנהג הזה.

לאחר החורבן בוטלה החגיגה מטעמי צניעות וכנראה שאיננו עומדים במדרגה שמאפשרת מנהג כזה לשם שמים. ובאמת מגילת איכה מקוננת במיוחד על אובדן חג השידוכים הירושלמי: 'דרכי ציון אבלות ... כהניה נאנחים בתולותיה נוגות' ובתרגום איכה: 'בתולותיה סופדות על שהפסיקו לצאת בחמשה עשר באב וביום הכיפורים לחול במחול'.

כאן מעניין להבין מדוע נקבע דווקא היום הזה לחגיגת השידוכים? למה לא קבעוהו באחד החגים הקיימים כמו פורים או חנוכה? מילא לגבי יום הכיפורים נאמר בגמרא שם, בסוף מסכת תענית, שהוא נבחר לכך בהיותו יום סליחה ומחילה בו נתן הקב"ה את הלוחות השניות. (וכנראה שהסגולה החשובה לחתונה היא להתחיל ביום של מחילה...). אבל עדיין השאלה היא "טו באב מה היא"?

הגמרא מצביעה על שישה אירועים שהתרחשו ביום זה ועל פניו אין שום קשר ביניהם. נזכיר ארבעה:

תענית לא,א: רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו, יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. רבי אליעזר הגדול אומר מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין.

הטעם הזה נאמר על ידי שני חכמים ומוכח מכך שהוא הטעם העיקרי: אש המזבח הייתה בוערת 24 שעות ביממה והיו מעלים עליה קורבנות. לשם כך נדרשה אספקה גדולה של גזרי עצים עבור הבערת האש והייתה זו "חזקה" של מספר משפחות בירושלים לנדב את קרבן העצים. אומרת הגמרא כי מנהג המשפחות הללו היה לסיים את כל תרומת והבאת העצים עד טו באב, משום שהחל מיום זה תש כוחה של חמה והעצים נעשים לחים ומתקבצים בהם תולעים. ולכן התורמים היו כורתים את כל העצים עד טו באב ומייצרים מראש אספקה לחצי שנה קדימה, עד חודש ניסן הבא.

עוד אירוע חגיגי שאירע בט"ו באב: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה.

כאשר נחלו ישראל את הארץ, ציוותה התורה כי משפחה שיש בה רק בנות (כמו בנות צלפחד) הבנות יורשות את הנחלה של אביהם, אבל צריכות להתחתן רק עם בני השבט שלהן. וזאת כדי לשמור את הנחלה בתוך חלקת השבט. שכן אם הבנות יינשאו עם בני שבט אחר, ילדיהן – שהולכים בעניין הייחוס השבטי אחרי האבא – יעבירו את הנחלה לבני שבט אביהם וכך יוצא שאיים בתוך שבט אחד יעברו הפקעה לטובת שבט אחר. אולם לאחר שנכנסו לארץ וכל שבט התבסס במקומו, הוחלט ביום ט"ו באב לבטל את התקנה ולאפשר לכל אישה להתחתן עם בחיר ליבה מכל י"ב השבטים.

עוד אירוע התרחש בט"ו באב: יום שהותר שבט בנימן לבוא בקהל.

לאחר מעשה "פילגש בגבעה", בו בני בנימין התעללו באישה פילגש שעברה ביישוב שלהם, הוחלט בעם ישראל להימנע מנישואים עימם כצעד חריף של מחאה. אמנם הזמן חלף וכולם הבינו שבני שבט בנימין ייכחדו בלא נשים, לכן זקני העם החליטו להתחכם ולפרוץ את החרם בדרך חריגה: הם הציעו לבני שבט בנימין לצפות בבנות שילה המחוללות בכרמים בט"ו באב ולקחת משם נשים.

ועוד אירוע רביעי התרחש מאות שנים אחר כך בסוף ימי המקדש הראשון: "יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל ואמר לאיזה שירצו יעלו".

לאחר מאות שנים בהם היה גבול סגור באמצע הארץ, בין מלכות ישראל בשומרון למלכות יהודה בירושלים ובני השומרון היו אסורים בעלייה לבית המקדש (שתי מדינות לעם אחד...), בט"ו באב פתח מלך ישראל האחרון, הושע בן אלה, את הגבולות ואפשר לכלל ישראל לשוב ולעלות לירושלים.

מה הנקודה כאן? מה הלוז הפנימי שכורך את כל האירועים הללו שאירעו במרחק מאות שנים? הרבי מליובאוויטש ענה תירוץ מבריק שמחבר הכול יחד: ט"ו באב הוא התיקון של תשעה באב. בעוד שימי החודש הראשונים מסמלים את שנאת החנם שהביאה לחורבן בית אלוקינו, ט"ו באב היה היום שיהודים התחברו לעם אחד. לכל אורך הדורות נעשו מעשים שהדגישו את העובדה ש'שלי שלך ושלך שלי'. וזה בדיוק מה שהוביל לכל ארבע האירועים שצוינו לעיל:

המשפחות שתרמו את העצים עשו זאת עבור קרבנות שהביאו יהודים אחרים. ואף שהיו יכולים לטעון כי מי שמביא קרבן אמור להביא גם עצים עבור שריפת הקרבן, בכל זאת פתחו את לבם עבור החטאים של האחרים. ויותר מזה: הם היו יכולים לדחות את הנתינה עד שייגמר מלאי העצים בבית המקדש וכאשר אותם יהודים ירצו להביא קרבנות בעוד חצי שנה הם ידאגו אז. אולם הקדימו חצי שנה מראש כדי לפרגן ברווח לאלו שיביאו קורבנות.

ובוודאי שזה הרעיון מאחורי "היתר השבטים לבוא זה בזה". אין מעשה הממחיש יותר את היותנו עם אחד מכך שכל אישה יכולה להתחתן עם בחיר ליבה בין כל שבטי ישראל. אין צורך לומר שעוצמת האחדות התגלתה בכך שהופסק החרם הנורא כנגד בני שבט בנימין. ובוודאי שהקשר בין כלל ישראל התעצם לאחר שביטלו את גדר ההפרדה שקרעה את ארץ ישראל לשתי מדינות לעם אחד.

כעת אין פלא שדווקא יום זה נבחר להיות חג השידוכים הלאומי. שכן הרגשת האחדות שגאתה באותו יום הובילה את החכמים להרגיש את הכאב של אותן בנות מבוגרות ולסייע להן למצוא את אושרן.

ליקוטי שיחות כד/53,56 והערות 61-2: סיבת החורבן בבית שני הייתה מפני שנאת חינם, וההיפך מזה נפעל בט"ו באב לפי כל הטעמים האמורים: 'יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, יום שביטל הושע בן אלה פרדסאות', וכל שכן לפי הטעם ש'פסקו מלכרות עצים למערכה', שזאת צדקה הכי גדולה הן עבור קרבנות היחיד והן עבור קרבנות הציבור ... ובאופן שיהיו עצים מוכנים מראש עד חודש ניסן לאחרי זה. ועפ"ז מובן שהיום טוב דט"ו באב נחוג בכך ד'בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים', שמבלי הבט על הפערים בין הסוגים בבנות ישראל, יוצאות יחד במחול, בשלום ובאחדות.

ואחרי כל זה אנו שבים אל השאלות המרכזיות: איך מחוללים "אהבה" בין יהודי לקב"ה? ומה אפשר להשליך מכך לגבי בניית הקשר הקרוב בין איש לאשתו?

ד. נפתח עם סיפור חזק שהתפרסם בשנים האחרונות: משולם ואיליין וייס מפלורידה היו חתן וכלה צעירים לפני הנישואים. בשקט ובהתרגשות הם פסעו לתוך חדרו האישי של הרבי מליובאוויטש במטרה לקבל את ברכתו הקדושה לפני החתונה. משולם החזיק בידו פתק קטן, 'קוויטל', בו שטחו את כל בקשותיהם לחיים מאושרים.

ואז קרה דבר מוזר: הכלה פרצה בבכי, ואם זה לא מספיק, רמזה לחתנה שהיא רוצה לשוחח ביחידות עם הרבי. החתן ההמום עזב את החדר. אחרי עשרים דקות היא יצאה מהחדר נסערת. אלו היו הימים הסמוכים לחתונה והם לא התראו שוב עד החופה. מיד כשנכנסו לחדר ייחוד, המילים הראשונות שלו היו: "מה שוחחת עם הרבי עשרים דקות?".

"אני מקווה שלא תכעס עלי, ביקשתי מהרבי הסכמה לבטל את החתונה. בגלל טוב ליבך לא הבחנת בכך, אבל אני בעלת מזג נורא ואיום, אני טיפוס חסר סבלנות שמתרגז בקלות ואני עלולה לאמלל אותך. אתה תגלה שאני 'מכשפה'.

"ומה אמר הרבי?", שאל החתן המופתע. "הרבי חייך ואמר שסבלנות היא תכונה נרכשת ועם כל ילד יורדת עוד סבלנות. הקב"ה יברך אותך בילדים רבים וכך תרכשי הרבה סבלנות. ובינתיים, אמר הרבי, עד שיבואו הילדים הרבים, תקבלי על עצמך להתנדב בעבודה עם ילדים בבית רפואה, והעבודה הזו תרגיל אותך להתייחס לאנשים בסבלנות ואורך רוח, וכך המזג שלך יסתדר בכיוון הנכון".

השנים חלפו והתברר כי זו לא הייתה רק עצה טובה, אלא ברכה מופלאה שהצילה להם את החיים. אחרי החתונה התברר כי האישה סובלת מבעיית עקרות חמורה ורק הברכה של הרבי - "הקב"ה יברך אותך בילדים רבים" - החזיקה אותם מעודדים ובוטחים עד שזכו לעוד לידה ועוד לידה, עד שהשלימו משפחה בת 15 ילדים – עם ככל הנראה הרבה מאוד סבלנות...

אם נשווה את מידת הסבלנות ליתר הרגשות, כמו האהבה, נמצא כאן תפיסת עולם שלמה. לפי התפיסה היהודית אהבה לא מוצאים – אהבה יוצרים. ובשפה אחרת: הרגשות הן לא משהו שקורה לנו, אלא משהו שאנו יוצרים אותו. שכן הרגשות הם לא רק תכונות ספונטניות ש-או שהן קיימות או לא, אלא אפשר וצריך ללמוד לאהוב. הרגשות הן כוח שלומד ומושפע מהראש ומהרגליים.

עולם התרבות הכניס לראש כי האהבה היא הבזק, מן מזל שנוחת מהשמים בו שני אנשים מביטים אחד בשני ומרגישים את הלב עולה על גדותיו כאילו נולדו זה לזו. זה לא רק שקר ודמיון שנועד למכור סרטים באורך שעה וחצי, אלא טעות נוראה שהחריבה את מוסד הנישואים. אנשים שניגשים לחיים בציפייה כזו מגלים חצי שנה אחרי החתונה שהפרפרים נעלמו והופכים להיות נואשים.

תמורת זאת, מצווה התורה "ואהבת את ה' אלוקיך" ובכך רוצה לחנך לתורת בניית רגשות אחרת. כזאת שצומחת בעבודה ממושכת ועולה ומטפסת מיום ליום. שכן מעבר למוח הרגשי הספונטני שהוא פרימיטיבי ופועל מאליו, אפשר להכניס אינטליגנציה לתוך הרגשות. עד כמה שהרגשות הן לא רצוניות, אבל הן מושפעות מהראש ומהרגליים ובסופו של דבר נעות לאותו הכיוון.

איך יוצרים 'בנין עדי עד', בנין של אהבה שמחזיק מעמד לאורך זמן? נתחיל עם הדרך לאהבת הקב"ה, וכאן מציינים המפרשים שני שלבים:

3. רמב"ם יסודי התורה ב: והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חוכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דויד 'צמאה נפשי לאלוקים לאל חי'.

השלה הראשון בבניית רגש לאלוקים הוא שליטה במחשבה: לחשוב מחשבות טובות בשבח האהוב. האדם בטבעו נמשך למקומות שטוב לו להיות בהם וככל שהוא יתבונן בגדולתו וחשיבותו של הקב"ה, כך ירצה יותר להיות חלק מכל הטוב הזה. מהעבר השני, הדרך לאהבת ה' עוברת דרך דחיית מחשבות רעילות והרסניות שמעלות ספקות והתלבטויות אודות הטוב האלוקי.

משל יפה מספר כך: אדם המתין לעלות לטיסה ופתאום הרגיש רעב. הוא פתח את התיק להוציא חבילת עוגיות, אבל הדיילים קראו לו לגשת לרגע לשער העלייה למטוס. אחרי ששב למקומו גילה דבר מרגיז: האדם שישב בכיסא לידו החזיק את חבילת העוגיות שלו ונגס מהן בהנאה. כאילו כדי להרגיז יותר, הלה הפנה אליו את החבילה והציע לו עוגייה... הוא לקח את התיק בכעס ועלה למטוס. אחרי ההמראה הוציא את התיק והנה הוא מגלה את חבילת העוגיות שלו מונחת סגורה במקומה.

פתאום הבין שהוא סתם כעס וההוא החזיק חבילה משלו. ברגע אחד התהפך מצב רוחו ומכעס נורא הוא התמלא הערכה כלפיו, כיצד הציע לו ברוחב לב למרות שאינו מכיר אותו בכלל...

מה למדנו? שהלב הזה - שנראה כל כך עצמאי ולא רצוני - הוא בסך הכול יושב על הגיונות עלומים. אמנם חלק גדול מהגיונות הלב הם פרימיטיביים ועתידים להתברר כדמיונות שווא, אבל איזשהו הגיון יש שם. ומה שהתורה רוצה לחנך אותנו הוא לייצר הגיון באופן יזום – בכוח המחשבה הטובה בשבח האהוב – וכך להבעיר את הרגשות בצורה בריאה ועמידה[4].

היסוד השני לבניית רגש לקב"ה הוא כוח הנתינה: לעשות למען האהוב, כדברי ספר החינוך הידועים "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", משום שאנחנו אוהבים את מי שאנחנו נותנים לו. זה לא שאנחנו נותנים למי שאנחנו אוהבים, אלא להיפך: אוהבים את מי שנותנים לו. וככל שפורצים ממסגרת האגו ומתמסרים יותר אל הקב"ה, כך פורצים את הנפרדות ומרגישים קרובים יותר אליו.

מסכת דרך ארץ זוטא פב: אם חפץ אתה להידבק באהבת חברך - הוי נושא ונותן בטובתו.

בכך מסבירים ספרי מוסר עובדה משונה: זאת עובדה שהורים אוהבים ילדים יותר ממה שילדים אוהבים הורים. וזה פלא: שהרי הילדים מקבלים הכול מההורים ואם כן אמורים לאהוב אותם שבעתיים? אלא המבנה הנפשי הפוך: אנו אוהבים את מי שאנו נותנים לו ולא את מי שמקבלים ממנו.

הרבי מליובאוויטש הסביר בכך את העובדה שהקב"ה תבע מאתנו לתת תרומות עבור המשכן שלו. ככתוב: "וייקחו לי תרומה". וכך מובא לגבי המקדש העתידי, שאף שרובו יירד מהשמים, בכל זאת חלקים ממנו ייבנו בידי אדם. וכך מוכח מהעובדה שמקומו של הר סיני נשכח מאתנו בעוד שירושלים לא נעלמה מליבנו לעולם. משום שאנו אוהבים את מה שאנו יוצרים ומתרחקים ממה שמקבלים.

כעת נשוב אל השאלה הראשונה בה פתחנו: העובדה שהאבות הסתפקו בהכרות בסיסית לפני החתונה. אחד מגדולי רבני גרמניה בעת החדשה, רבי שמשון רפאל הירש, מסביר זאת היטב: יהודים באים לחתונה בידיעה שהם הולכים ליצור את האהבה ולא לקבל אותה מוכנה מהשמים. יהודים לא ממתינים עד שהאהבה תקרה לנו, אלא ערוכים לעורר אותה.  ולכן מה שחשוב לפני החתונה הוא לוודא שישנה "משיכת הלב", הרגשה טובה וקרובה בין הצדדים, ובעיקר, מוכנות להתאמץ ולבנות יחד קשר על בסיס עבודה משותפת.

כך מוכיח רש"ר הירש מפסוק מפורש בתורה: לגבי נישואי יצחק ורבקה נאמר: "ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה", היינו שקודם לקח אותה לאשה ורק אחר כך אהב אותה (עוד יותר מקודם). שכן החתונה היא רק הבסיס לאהבה ומכאן אמורה לטפס ולצמוח בכוח העבודה המשותפת. ובקיצור: אהבה לכל החיים היא עבודה לכל החיים. והסוד לנישואים טובים הוא להתחתן כל יום מחדש.

הנה מילים מופלאות מהרבי שלא היינו יכולים לבקש טובות מהן. הגברת חנה שרפשטיין מניו יורק מספרת כך: "הייתי אז נערה בגיל השידוכים ונפגשתי עם בחורים שונים, אבל לא התקדמתי עם אף אחד מהם. באותם ימים נכנסתי לפגישה אצל הרבי והוא התעניין לדעת מה קורה בנושא השידוכים. עניתי שנפגשתי עם כמה בחורים, אך אינני רואה את עצמי בונה עתיד עם אף אחד מהם. הרבי שאל לדעתי על בחור מסוים והוכיתי תדהמה. זה היה בחור שפגשתי זמן קצר קודם לכן. הרבי הציע שם של בחור נוסף ועוד אחד... כולם בחורים שפגשתי. הסמקתי, אך הנעתי את ראשי בשלילה. על כל אחד מהם היה לי הסבר מנומק מדוע הוא לא האיש המתאים עבורי.

הרבי חייך חיוך רחב ואמר: את קוראת יותר מדי ספרות יפה ולכן מחפשת דבר שאינו קיים. אהבה היא איננה אותו רגש סוחף ומסנוור המתואר ברומנים. אלו חומרים דמיוניים שמתארים מציאות שאינה קיימת. אהבה הינה רגש ההולך ומתפתח במהלך החיים. האהבה שאת חשה ככלה צעירה אינה אלא התחלה של אהבה אמיתית שפירושה הוא שותפות, אכפתיות ומתן כבוד הדדי.  היא פורחת וגדלה באמצעות הפעולות הקטנות והיומיומית של החיים בצוותא. כאשר חייהם של שני אנשים מתלכדים לכדי פרשת חיים אחת, מגיע כל אחד מהשניים, במשך הזמן, להרגשה שהוא חלק מבן זוגו, עד שאינו יכול לתאר את החיים בלעדיו – זוהי אהבה.

נסיים בסיפור יפה: יהודי מירושלים יצא למסחר באיסטנבול ולאחר שעשה חיל בעסקיו, פגש יהודי מעירו. הוא הפקיד בידיו סכום גדול ואמר: "תן לאשתי כמה שאתה רוצה".

השליח חשב כי ימסור לה תשעים אחוז וייקח לעצמו עשרה אחוז כדמי העברה בדרכים. כשעלה על האונייה פרצה סערה קשה. בגבורת נפש הוא הגן על הכסף ולאחר שהסערה שככה, אמר: "אף אחד לא היה מתאמץ כל כך עבור כסף של אחרים ומגיע לי לקחת 25 אחוז". בהמשך הדרך עלו שודדי ים על האונייה והוא שוב מסר נפשו להגן על הכסף, והפעם החליט לקחת חמישים אחוז. וכך העלה והעלה את דמי השמירה עד שכשהגיע לירושלים ניגש לאישה ומסר לה עשרה אחוז מהכסף. כשהיא הביטה המומה בסכום הצנוע, אמר לה ביובש: "זה מה שבעלך אמר: תן לה כמה שאתה רוצה".

הגברת הכירה את בעלה כאדם ישר ולא הבינה מה עבר עליו. היא ניגשה לרב של ירושלים וזה ביקש לקרוא את הסוחר. הרב ציווה: "תמסור לה תשעים אחוז וקח לעצמך עשרה אחוז. זה מה שאמר הבעל החכם: תן לה כמה שאתה רוצה, כלומר, תיתן לה את מה שאתה רוצה לעצמך... והמסר ברור: הסוד לאהבה ארוכת טווח הוא לתת לזולת את כל מה שאתה מאחל לעצמך...

---

[1] הדיון חשוב - לא רק בגלל חשיבות הנישואים ולא רק בגלל ההורים הלחוצים... אלא - בגלל שהתמהמהות יכולה להביא לאיבוד בן/בת הזוג. לכך שבן הזוג ימצא בינתיים מישהו אחר להקים עמו את הבית.

ידועים דברי הגמרא שהזיווג נקבע מראש לפני הלידה, כמובא (סוטה ב) שארבעים יום קודם יצירת הוולד נקבע בת פלוני לפלוני. ולפי זה אפשר לטעון שאין מה למהר עם ההחלטה כי מי ששייך לי ימתין לי. כך אפשר ללמוד מסיפור מדרשי (מבוא תנחומא): שלמה המלך ערך בירור במזל מי יהיה חתן בתו וראה שמדובר באיש עני ואביון. שלמה נבהל והחליט לערוך בדיקה עד כמה זה רציני. הוא שלח את הבת למגדל גבוה ומנותק מהעולם וציפה לראות מה יתרחש. בינתיים הגיע החורף ואותו בחור עני רעד מקור ולא מצא כסף לקנות עצים לחמם את הבית. הוא חיפש מקום להתחמם וראה נבלת שור מושלכת על הארץ. לא נותרה לו ברירה והוא נכנס בין צלעותיה להתחמם. בא עוף גדול, הרים את הנבלה עם האיש שבתוכה והשליך אותם על גג אותו מגדל. כשהתחמם מעט עלתה הנערה לגג לתפוס שמש והנה היא רואה בחור יושב שם. היא הלבישה וייפתה אותו וגילתה עד כמה הוא מרשים. הם החליטו להתחתן ועדכנו בבשורה את שלמה המלך...

מצד שני אומרת הגמרא (מועד קטן טז) שעושים שידוכים במועד "שמא יקדמנו אחר". כך שאף שהזיווג נקבע מראש, ברור שהתמהמהות תגרום לאיבוד הזיווג ולכך שיתחתן עם מישהו אחר שלא נועד לו. הרבי מליובאוויטש דן באריכות בסתירה הזו (אגרות קודש ב עמוד קצג) ומיישב לפי מילה נוספת שכתבה הגמרא שם: "שמא יקדמנו אחר ברחמים". היינו שהתפילות של הזולת (פלוס ההתמהמהות של הצד השני) יכולות לשנות את התכנית האלוקית המקורית. דוגמה לכך הוא נישואי לאה, שבתכנית המקורית נועדה להתחתן עם עשו, "הגדולה לגדול והקטנה לקטן", אבל זעקה והתפללה ובסוף התחתנה עם יעקב.

[2] סיפור – אהבת ה': פעם שוחח הבעש"ט בהתלהבות עם תלמידיו על מצוות אהבת ה', עד כמה היא צריכה לסחוף את כל אישיותו של האדם. משראה הצדיק שהתלמידים אינם יורדים לסוף דעתו, הוציא אותם אל היער והעמיד אותם לצפות בשקט בעבודתו של רועה צאן צעיר שעמד שם. הרועה עמד ופניו אל השמים ואמר בערגה: "רבש"ע, אוהב אני אותך בכל לבי, אבל אתה גדול ואני קטן ומה אעשה לפניך? יודע אני לרקוד וארקוד לפניך". רקד הרועה שעה ארוכה. הוא התיישב בעייפות במקומו ושוב אמר: "אוהב אני אותך בכל לבי ומה אעשה לכבודך? יודע אני לחלל בחליל ואחלל לכבודך". אחר כך קם ממקומו פעם שלישית ואמר: "אוהב אני אותך הרבה יותר רבש"ע ומה עוד אעשה לכבודך? מטבע קטן יש בכיסי, אתן לך אותו" וזרק את המטבע כלפי מעלה. וחסידים מספרים כי יד יצאה מהשמים ולקחה את המטבע.

[3] סיפור – עושה מאהבה: בחג הפסח לפני כמה שנים אימא שלי התארחה בבית אחי, השליח הרב זליג, בעיר יקטירינוברג באורל. בחג אחרון של פסח היא הלכה לנוח אחרי הצהריים תוך שמסכמת עם אחי שיעיר אותה לחגוג סעודת משיח. היא התעוררה בבהלה כשהשמש נטתה לשקוע ולא הבינה איך אחי ישן בזמן סעודת משיח? היא יצאה במהירות אל הסלון וראתה אותו יושב ליד השולחן ומאזין לאדם נסער שמדבר בהתרגשות.

כשאחי שמע אותה נכנסת הוא התעורר מההאזנה אליו, נפרד ממנו ויצא עמה במהירות לבית הכנסת. בדרך סיפר לה שאותו יהודי נשוי שנים רבות לאישה שאינה יהודייה. קודם הוא נכנס לביתו של אחי וסיפר שעכשיו הגיע מבית המשפט והצהיר שהוא נפרד מאשתו הנוכרייה. השופט שכעס על הדרך בה בחר, העביר לאישה את הבית ואת כל הנכסים והשאיר אותו בלי מיטה לישון עליה הלילה.

אחי נדהם לשמוע ושאל: "גרישה, למה היה חשוב לך ללכת היום לבית המשפט? הרי יכולת להמתין עוד יום-יומיים במקום לכתוב ולחתום בחג?". היהודי השיב בתמימות ובטהרה: "זליג, גם אני רציתי לצאת ממצרים..."

[4] לפי זה מובנת המילה "ואהבת" בתוספת האות וא"ו בתחילתה. שכן האהבה היא תוצאה מההתבוננות בפסוק ראשון בשמע ישראל אודות אחדות ה' (ראו עד"ז באור החיים כאן).

אמרי שפר י"ג אב ה'תשע"ח

אמר הרה"ק רבי יצחק מוורקי זיע"א: כשם שסוכר המתבטל לחלוטין ונעלם לגמרי במים, ממתק את המשקה שבכוס. כך מי הוא זה המסוגל להמתיק חיי הזולת, זה שמבטל את ישותו הוא המסוגל לעזור ולשמח את הזולת ולהמתיק במעט את חייו.

     ״בעת ההיא״ - סתם הכתוב ולא פירש באיזה זמן התפלל. למדנו שאדם צריך תמיד להיות מוכן ומזומן להתפלל לה׳, ואל יאמר שעכשיו אין לו פנאי או סבלנות להתפלל, אלא בכל עת ובכל מקום יעמוד ויתפלל. )ר' נפתלי מרופשיץ(

     הקב"ה מצווה אותנו לדאוג לשמור על המתנה היקרה ביותר שהופקדה בידינו - החיים, ולשמור על גופנו לבל ינזק.

    יהי רצון שנזכה לחגוג בשנה זו את יום ט"ו באב בשמחה רבה; שעד אז ישובו כל בנינו לגבולם; שההרג, הצער והכאב יחדלו; שהאהבה ששורה בינינו כעת, בימות הקושי, רק תעלה, תוסיף ותפרח; ושנזכה סוף-סוף לראות בבניין בית המקדש ולחוות במוחש את קרבת הא-לוקים.

ביזיונות (ברכי נפשי).

     המעשה התרחש בתקופת מלחמת תש"ח, בעת שהלגיון הירדני הפגיז קשות את העיר ירושלים כולה, ובפרט את שכונות מאה שערים ובית ישראל שהיו סמוכות לגבול עם ירדן.  מדי יום היו נופלים מאות פגזים בשכונות הנ"ל, ולאחר כל הפגזה נמנו רח"ל נפגעים רבים מקרב התושבים.  אי אפשר לתאר לבני הדור הצעיר, שלא היה בימים ההם בירושלים, את הרעשים הנוראיים שהיו נשמעים עם נפילת הפצצות, ואת המהומה שהייתה מתחוללת בכל האזור.  למותר לציין שבאותם ימים לא היו עדיין מקלטים רבים, וכאשר הייתה נשמעת האזעקה התכנסו בכל מקלט המונים - המונים מבני ירושלים. הצפיפות הגדולה הוסיפה על הפחדים והחרדות, ולא היטיבה עם מצבם הנפשי של התושבים היהודיים בשכונות הירושלמיות.  

     עקב המצב הקשה, והתדרדרות הביטחונית, הייתה אישה אחת בשכונת בית ישראל שלא שלטה על עצמה, ובכל פעם כאשר נשמע קולה המבעית של האזעקה, הייתה פונה לאנשים ופוגעת בהם באופן מזעזע על לא עוול בכפם,  ומאשימה אותם בדברים שלא היה להם כל קשר אליהם. בעת ההפגזות הקשות נכנסה האישה אל המקלט בשכונת בית ישראל, ופגעה שם, בתוך המקלט, באנשים שהסתתרו מאימת המציק, וגם מצבם-הם לא היה כמובן מן המשופרים. אותה אישה הייתה מסוגלת לפנות לאדם שהיה במקלט, ולצעוק עליו שהוא גנב, שהוא שקרן סדרתי,  או שהוא חצי-גוי, וכו'. ה"מואשמים" הבינו שהדבר נובע כתוצאה מהלחצים הנפשיים בהם נמצאת האישה , ולא הגיבו לדבריה . בשלב מסוים הגיעו הדברים לידי כך שהאנשים לא היו יכולים כבר לסבול את הפגיעות הללו, והחליטו לעשות מעשה, ולא לאפשר יותר לאישה ההיא להיכנס אל המקלט. 'שתישאר בחוץ ואל תפגע בנו יותר', אמרו.  אלא שבין האנשים שהגיעו למקלט, נימנה גם האדמו"ר רבי גדליה-משה מזוויעהל (בנו של רבי שלמה),  ולפני שביצעו האנשים את החלטתם, והוציאוה לפועל, הם באו לשאול את רבי גדליה-משה האם לנהוג כך,  ולסגור את שערי המקלט בפני האישה.  השיב להם רבי גדליה- משה ואמר, בואו ואספר לכם מקרה שהיה אצל אבי הגדול זצ"ל.

     בתקופה מסוימת חלתה אחותי ונפלה למשכב, ומצבה היה בכי-רע, עד שהרופאים הרימו ידיים, ואמרו שאין להם יותר מה לעשות.  אבא ישב ועשה את חשבון נפשו, וחשב מה מוטל עליו לעשות מבחינה רוחנית כדי להיטיב את מצבה הבריאותי הקשה של בתו. הוא חשב וחשב, עד שהגיע למסקנה שהתרופה היעילה ביותר, וסם-החיים הבטוח ביותר, שיוכל להעניק לאחותי, יהיה אם יקבל ביזיונות בפרהסיא... "זה הדבר היחיד שיציל את בתי מן המוות", אמר הרבי לבני ביתו. עכשיו נשאר לו רק לתכנן כיצד לקבל ביזיונות, ולהיות מן הנעלבים ואינם עולבים... הרי הדבר כלל אינו פשוט; מי יהיה מוכן לבזות את הרבי הקדוש מזוויעהל... גם לכך מצא הרבי פתרון.

     ישיבת זוויעהל החזיקה לצורך מוסדותיה בכמה חנויות, שהושכרו לאנשים שונים, ודמי השכירות היו עוברים ישירות לקופת המוסדות. הרבי ניגש להנהלה ובירר מי מבין השוכרים חייב סכום גדול, וכשמסרו לו את השם החליט לגשת אליו הביתה ולתבוע את הכסף.  הייתה זו אישה ששכרה את אחת החנויות ולא שילמה במשך זמן רב את דמי השכירות. ניגש הרבי לביתה של האישה, דפק על הדלת, וביקש מהאישה לשלם את הכסף, תוך שהוא מציין שכיון שמדובר בכספי-הקדש אי אפשר לעכב יותר את התשלום והוא דורש ממנה לפרוע את חובותיה בהקדם האפשרי.  הדברים הללו שנאמרו על ידי הרבי, גרמו לאישה לצאת מכליה, והיא החלה לצעוק על הרבי בקול רעש גדול,  ולהטיח בו דברים קשים, כמו "מי שמך לרבי ומנהיג על העדה", או "הרי אתה מינית את עצמך לאדמו"ר" , "כיצד אתה מסוגל והנהיג את עדתך, הרי אינך יודע להכריע שום דבר בהלכה", ודברי-בוז רבים נוספים.

     אנשים ששמעו את הצעקות, החלו להתקהל ליד הבית, וההתכנסות הזו הוסיפה 'דלק' ותמריץ לאישה כדי להמשיך ולבזות את הרבי יותר ויותר. זו בדיוק הייתה הסיבה שההתקהלות הלכה וגדלה עוד יותר, והאישה המשיכה לבזות את הרבי.  רבי גדליה- משה המשיך לספר לתושבים הירושלמיים, כפי שאתם מבינים, אבא שלי לא הגיב למנת העלבונות הגדושה שהוטחה בו, וכשהביזיונות הללו הגיעו לשיאם, הגיע הרגע שבו אבא החליט שעכשיו הוא צריך להתפלל על רפואת בתו, ולבקש מהשי"ת שישלח לה רפואה שלימה במהרה '. לאחר שהתפלל, אמר למקורביו שאין יותר סיבה לדאוג, ובעזרת השם תחלים הבת ותשוב לאיתנה.  ואכן, סיפר רבי גדליה-משה, כשחזרנו הביתה נוכחנו לראות, לשמחתנו, שמצבה של אחותי הוטב בצורה משמעותית, ובתוך זמן קצר היא חזרה לבריאותה המליאה. אבא קיים את הפסוק 'ואוהביו כצאת השמש מגבורתו', אלו השומעים חרפתם ואינם משיבים, והקב"ה השיב לו באהבה גדולה, ושלח לאחותנו רפואה שלימה מן השמים...

     עכשיו פנה רבי גדליה-משה לבאי המקלט שהחליטו לסגור את השער בפני האישה, ואמר: אני רוצה לשאול אתכם;  אבא שלי, ברצותו לחפש מזור לתחלואי בתו, חיפש בנרות מי יוכל לפגוע בו ולהעליב אותו, באומרו שהדבר הזה הוא התרופה הכי-טובה שיש לכל המחלות והצרות; ואילו אתם, כאן ליד המקלט, התרופה הזו 'רודפת' אחריכם,  על ידי האישה המגדפת ופוגעת בכם, והנכם רוצים להרחיקה?! - - - הרי בימים הקשים שבהם אנחנו מצויים,  המשיך רבי גדליה-משה, כשאויבינו מנסים לפגוע בנו בכל צורה, אין סם - מרפא גדול יותר ממה שהאישה הזו עושה לנו... וכי איך אתם מעלים בדעתכם שלא להכניסה למקלט?! הלא טוב יהיה אם תעשו כפי שעשה אבא שלי,  ותימנו על החבורה המובחרת הזו של מי שנעלבים ואינם עולבים, ותזכו לכל הטובות שבעולם ! ובאמת מי שינסה לירד לעומק העניין, יבין את גודל - הזכות שיש במעשה זה שאדם שומע את חרפתו, ואינו מגיב.  הרי לפעמים הרצון להגיב הוא כל כך חזק, במיוחד כאשר העליבו את האדם על לא עוול בכפו, והפגיעה הזו באמת לא הגיעה לו, והוא היה רוצה להגיב ולתקוף את מי שביזה וחירף אותו!!!  וכשהוא מתגבר על עצמו ואינו עושה זאת, האם יש זכות גדולה מזו?!

 החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

נקודה שבועית, פרשת השבוע "ואתחנן" ה'תשע"ו

פרשת השבוע שלנו, פרשת "ואתחנן", פותחת בתחינה של משה אל ה': "ואתחנן אל ה' בעת ההיא... אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון" - משה פונה בתחנונים אל ה' ומבקש ממנו בכל זאת להיכנס לארץ ישראל. 

במדרשים אף מתוארים כמה וכמה בקשות מצד משה אל ה' מדוע הוא רוצה להיכנס, פעם אחת בזכות הצער של משה עליהם שרצה שיאמינו בה' וכעת הוא רוצה לראות בטובתם שהם נכנסים לארץ, ובפעם אחרת משה מתלונן איך עצמות יוסף נכנסות ודווקא הוא לא, ובמקור אחר של מדרש אומר משה לה'  שיקדים לו את מידת הרחמים למידת הדין וייתן לו אישור להיכנס.
אך למרות כל זאת ה' לא סלח למשה ונשאר בדעתו: "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" - ועל פי המדרש לפסוק זה, ענה לו ה' שלא יאמרו הבריות שהאלוקים כמה הוא קשה שאינו מוכן לסלוח למשה.
ודווקא משה עם כל הרגישות שלו מספר את כל זה לעם ישראל ולא חושש מה שיחשבו על זה. אך למען עם ישראל משה מסביר לעם את המצב ולמה ה' מסרב כל כך, ולמעשה מציג בפניהם את היחס בין ה' אליו אל מול כל העם: "ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי" - המילה "למענכם" כוונתה בשבילכם. ואין כוונתה בגללכם אלא לטובתכם.
משה טוען בפניהם למעשה שאולי אליו באופן אישי ה' היה סולח ומאפשר להיכנס לארץ אולם למענכם ולטובתכם ה' אכזר אליו.
העונש הכבד שלי, אומר משה, שאני אמות בעבר הירדן המזרחי, חייב לזעזע את העם.
דווקא העובדה שמשה למרות תחנוניו לא קיבל אישור להיכנס היא אזהרה חמורה לעם ישראל, להזכיר להם שגם בבואם לארץ ישראל לא הכול נסלח כפי שנמחל להם חלק מהחטאים במדבר.
ה' לא משנה את פניו ואת דרך משפטו, ותמיד זה יהיה משפט של אמת.
מכאן אנו לומדים שמידת הרחמים על עם ישראל היא שכפתה על משה את מידת הדין הכול כך קשה. למען ילמדו וייראו.
זה עתה סיימנו 3 שבועות של מידת הדין שהייתה קשה לעם ישראל עם חורבן הבית פעמיים, ופנינו אל ט"ו באב ובעוד כשבועיים חודש אלול בהם נבקש להרבות במידת הרחמים אלינו. 

שבת שלום ומבורך!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר ט"ו מנחם אב ה'תשע"ה

אמרו חז"ל (תענית כו:) לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולים וכו'. נרמז בזה על ימי התשובה שמתחילין מט"ו באב ונמשכין עד יוהכ"פ. כל מי שיכול להתעורר בעצמו לתשובה, מה טוב, ואף מי שאינו יוכל אלא מכח ירושת אבותיו שהיו צדיקים, גם כן טוב, אך מי שאין לו מזה ולא מזה צריך לכהפ"ח לשאול (דרך השאלה) מרבותיו ומחבריו התעוררות לימים הקדושים'

(דברי שמואל)  האלו

     ''בואו נראה איזה מין יצור מוזר הוא היהודי, שכל המלכים וכל העמים, יחד ולחוד, התעללו, התקיפו, לחצו ורדפו, רמסו וטבחו, שרפו ותלו אותו, ולמרות כל זאת הוא עדיין חי... עם כזה אי אפשר להשמיד. היהודי הוא נצחי כמו הנצח עצמו." (לב טולסטוי)

     הנה ימים באים, נאום ה' אלוקים, והשלחתי רעב בארץ: לא רעָב ללחם, ולא צמָא למים, כי אם לשמוע את דברי ה'..." (עמוס ח', י"א).

     מי שחי לפי הספר, מת בסוף משגיאת דפוס.

     מי שטורח בערב שבת עייף בשבת.

     "מי שכובש את כעסו ואינו כועס גם כשיש מצב המצדיק כעס – התאפקות זו טובה מאלף תעניות" (רבי משה-לייב מסאסוב)

     מי שלא מבין את משמעות המשפט 'הרי את מקודשת' יאמר בקלות הרי את מגורשת... (הרב קוואס שליט''א)

     מי שלא מרוצה מהיחס שהוא מקבל, שיבדוק איזה יחס הוא נותן.

הקשבה תציל ממות (טוב לחסות בה', עלון 388)

     רבותינו ז"ל הפליגו במעלתה וגדולתה של מצות הצדקה, אשר בכוחה להציל ממות. רבנו ה'חפץ חיים' בספרו 'אהבת חסד' מציין כי ישנה צדקה גדולה וחשובה, לא פחות מצדקה רגילה הנעשית בממון, והיא צדקה הנעשית ע"י הקשבה לשני.

     אדם הרואה את חברו הנמצא במועקה ומחפש לשפוך את ליבו, והוא מאזין לו בקשב רב ונותן לו לפרוק את אשר על ליבו, מקיים מצווה גדולה וחשובה של צדקה, אשר בכוחה להגן עליו ממוות. כיום ישנם אנשים רבים המבקשים רק דבר אחד – יחס והתעניינות. שמישהו ישמע אותם והתעניין בהם. לכן, בדורנו זו אחת המצוות הגדולות והיקרות.

     לפניכם מעשה מדהים שאירע בדורנו, הממחיש לנו זאת: "רוני, אדם בסוף שנות הארבעים לחייו שנולד ברמת-גן. מלחמת יום הכיפורים תפסה אותו די קשה. בצליחת התעלה נהרגו חברים. חוויות קשות נשא עמו. מאוחר יותר עבד במחשבים. לאחר זמן הגיע לארה''ב, והחל כאן לבנות עסק של הובלות. רכש משאית. הפרנסה לא הייתה קלה, ומיליונר לא צמח. הוא נשא אישה והקים משפחה יפה, שלושה ילדים חמודים והתקיים בכבוד.

     אחד מהעסקים עימהם עבד, עבר למשרד חדש, ולרגל המאורע הוזמנו כל הקשורים עמו להרמת כוסית. גם רוני בדרכו לשם. השעה נקבעה ל- 9:00, ומתוך הכרות עם הבוס, ידע רוני כי עליו להיות בזמן. זה אדם שהדיוק והקפדה על זמנים הםחלק מהעסק שלו, ואכן, יש לכבדו ולהתייצב במועד.

     בשכונתו של רוני, ישנם מספר בתי כנסת, ואת תפילת שחרית המוקדמת יותר של אותו יום החליט להתפללבבית כנסת ''אהבת אחים''.התפילה מתחילה בשעה 6:15ו מסתיימת ב- 7:00. את ארוחת הבוקר והסידורים יסיים בערך ב- 7:20 יש לו בערך שעה וארבעים דקות. זה היה נכון עד לרגע שחלץ את התפילין. אז ניגש אליו מר ג', שנימנה על המתפללים הקבועים. אדם זה איבד בשואה את משפחתו, אישה ושלושה ילדים, ניצל בניסי נסים מיד הצוררים, והגיע לארה''ב לאחר המלחמה. כאן נשא אישה והקים משפחה,אך הפצע מעולם לא הגליד. קשר מיוחד לא היה ביניהם – 'שלום שלום' מנומס, ו'שבת-שלום' ותו לא. הבדלי השנים ותחומי תעסוקה שונים, השאירו כל אחד בתחומו.

     והנה ניגש אל רוני מר ג', והחל לספר לו: ''היום זה היום השנה לכניסתנו לגטו''. המשפטים הראשונים היו כואבים וטעונים מאוד, ורוני חש שעליו להקשיב לזקן. הביט בשעונו! כן, יש לו עוד מספיק זמן. הוא נענע בראשו, והשמיע מילות קישור לסיפור, שאל שאלות בנימוס, והזקן מפליג בסיפוריו. השעה מתאחרת, אבל לבו של רוני לא נותן לו להפסיק את הזקן. הוא מנסה בעדינות לרמוז לו כי זמנו קצר, וכי מחכים לו בשעה 9:00 בעיר, אבל הזקן בשלו, מתאר את ילדיו האהובים שעלו למוקד ואת הסבל הנורא שעבר. רוני חשב: 'הרי זה חסד אמיתי להקשיב, רק לשמוע את הכאב הפורץ'.

     באמריקה שבה הכל עסוקים, אין שיחות רבות כאלו, ומעטים המוכנים להטות אוזן בתחילתו של יום, לשמוע את הזולת. בשעה 8:00 הסתיימו הסיפורים, ורוני מזנק החוצה אל המשאית והחל לדהור לעיר. כאדם הנוהג כבר כ- 18 שנה בעיר הגדולה, הכיר כל קיצור דרך, ועקף מקומות מועדים לפורענות. בראשו כבר תכנן כי ייגש למגרש החניה המסודר (אך היקר) ברחוב סמוך, ומשם ילך רגלי למקום האירוע. בעודו ממתין, כאמור, ברמזור, ומעביר בראשו את השאלה: למה זה קורה לי, התחלף הרמזור. הרכב שלפניו נכנס לתוך הצומת, ולפתע חשכו עיניו. גשם של עפר, אבנים ומתכות ניתך על הכביש לפניו. הרכב שהקדים אותו במספר מטרים, כבר היה כולו מכוסה בבליל מוזר שלא הבין מהו ומאין בא. מיד שבר רוני את ההגה בכל כוחו שמאלה, לחץ על הדוושה בכח, וטס מן המקום במהירות. אש, דם, צעקות ומוות – זה מה שהיה שם. הוא נמלט מהמקום וחנה במקום מסוים כדי להירגע.

     רק לאחר שש שעות התקשר הביתה, וסיפר שהוא לא היה שם, כלומר היה אבל לא "שם", אלא 4 מטר מ"שם". אשתו שידעה שהוא אמור היה להיות באולם בתוך המגדלים בשעה 10:00, הייתה כבר ממש בפאניקה. שעות חולפות והוא לא מתקשר. מה כבר אפשר לחשוב? אבל, אותו זקן ניצול שואה שמצא דווקא את הבוקר הזה לפרוש בפניו את סיפוריו, היה שליח ההשגחה להצילו.

     בסלון ביתו עומדות מספר אבנים שנפלו על המשאית ונמצאו אח''כ, הן העדות למאמרם: ''וצדקה (הקשבה) תציל ממוות''. לרוני ידיד נעורים החי בארץ ומשמש כיום כראש מוסד תורני. רוני שומר עימו על קשר חם ומידי ביקורו בארץ, הוא עולה לבקר את ידידו ואף תורם סכום נכבד למוסדותיו.

     בדיוק באותו קיץ, לאחר שסיים רוני את הביקור בארץ, ריחם על ידידו המכתת רגליו לקבל תרומות למוסדותיו, וישב וכתב 10 שיקים לטובת המוסד, ושלחם בדואר לפי כתובת הידיד. הדבר היה כחודש לפני ראש השנה תשס''ב.

     חלפו מספר שבועות, ורוני התקשר לידידו בארץ לשמוע האם התקבלו השיקים. הידיד ענה בחיוב ואז שאל את רוני: "איפה היית באותו יום מפורסם, 11 בספטמבר?" רוני החל לספר לו את סיפורו. אז הגיע תורו של הידיד להפתיע: ''זה מדהים ממש! השקים שלך הגיעו ממש באותו יום. ההפרש בין זמן ניו-יורק וזמננו הוא הרי 7 שעות, כלומר, שהבניין הראשון נפגע בערך בשעה 14.45 אצלנו. באותו יום לא ידעתי מהמתרחש אצלכם. וכאמור, לאחר שראיתי שקיבלנו את השיקים ממך, ישבתי ולמדתי בהתמדה רבה, ובדיוק באותו יום ניצלת.

     "אין ספק כי זכות הצדקה ללימוד התורה והצדקה בהקשבה הצילו את חיי!", אמר רוני.

"הקשיבו ללחישות." (סטיב ליפמן)         

     בבוקר ה-11 בספטמבר 2001, ארי שונברון, שהלך לעבודתו במשרדי קנטור פיצגרלד במרכז הסחר העולמי, חשב שהבקשה ברגע האחרון של אשתו היא מטרד.

     הסתבר שהיא הייתה נס. כששונברון הממהר לעבודה עמד בפתח ביתו בלונג איילנד, הוא שמע את אשתו צועקת מלמעלה: "ארי, טיפלת בהזמנה של ברוך?" ברוך הוא בנם בן ה-8 של בני הזוג, והזמנת הספרים ועזרי הלימוד שלו הייתה צריכה להיעשות באותו יום. שונברון התכוון לעזור לברוך לעשות אותה בלילה הקודם, אבל מכיון שהוא עבד עד מאוחר באותו יום שני, הוא חזר הביתה כשברוך כבר ישן. "אתה לא יוצא מהבית עד שאתה גומר עם זה", הצהירה אשתו של שונברון. הוא התיישב עם ברוך.

     הוא הפסיד את הרכבת הקבועה שלו. הוא הגיע לעבודה מאוחר מהרגיל. כשהמטוס התרסק אל המגדל, שונברון בדיוק החליף מעליות בקומה ה-78 המשרד שלו נמצא בקומה ה-101 במגדל הצפוני, שמוכר יותר בתור מגדל 1. כשטיסה 11 של אמריקן איירליינס - בואינג 767 - התרסקה לתוך המגדל הזה, ארי כבר הגיע לבניין, באיחור, ובדיוק החליף מעלית בקומה ה-78. שונברון אומר שהאיחור שלו למגדלי התאומים באותו יום היה הראשון בסדרת מהפכי גורל מקריים, רצף צירופי מקרים שלדעתו הם ניסים שהצילו את חייו. כל 685 עובדי קנטור פיצגרלד בקומה ה-101 איבדו את חייהם באותו יום. אילו הוא היה מגיע בזמן, כרגיל, אילו הוא היה במשרדו כרגיל, הוא היה הקרבן ה-686 של קנטור פיצגרלד - החברה הגדולה לשירותים פיננסיים עולמיים שאיבדה ב-11 בספטמבר יותר עובדים מכל חברה אחרת.

     שונברון, היום בן 57, חושב הרבה פעמים על היום הזה. "נחלצתי מהמגדל הבוער וזכיתי להזדמנות שנייה", הוא אומר בבית קפה במנהטן ליד משרדיה החדשים של קנטור פיצגרלד, שם הוא עובד כיום. כלפי חוץ, הוא נראה כמו לפני האסון: גבוה, לבוש בבגדים פשוטים אך מסודרים, משתהה כדי לשקול את דבריו לפני שהוא מתחיל לספר את הסיפור עליו חזר אינספור פעמים בשלוש עשרה השנים שחלפו מאז קריסת מגדלי התאומים. רק הבדל אחד ניכר לעין: השער מעל רקותיו הלבין. "זה קרה מיד", הוא אומר. בן לילה – מההלם ממה שקרה באותו יום שלישי בבוקר. בתוכו, שונברון הוא אדם שונה. "אני לא רואה את החיים שלי באותה צורה, ואני לא יכול להמשיך לחיות באותה צורה כמו קודם." שונברון מדבר לעתים קרובות על מה שקרה ב-11 לספטמבר, וכיצד זה שינה את חייו. כתוצאה מנאומיו, הוא כתב ספר אוטוביוגרפי בשם ניסים ואמונה בקומה 78, שיצא לאור לפני שלוש שנים.

במורד גרם המדרגות, בקומה ה-78

     8:46 בבוקר ארי שונברון נמצא בקומה ה-78 כאשר שמע את הפיצוץ והריח עשן. הוא חשב שזאת הייתה פצצה. באולם החשוך ומלא העשן הוא ראה את ורג'יניה דכיארה, חברה לעבודה שנכוותה קשות. "בבקשה תעזור לי!" היא צרחה. "כל כך כואב לי. בבקשה תעזור לי, ובכל מה שאתה עושה, בבקשה אל תעזוב אותי." "ורג'יניה", שונברון אמר, "אני מבטיח לעזור לך, ואני מבטיח שאני לא אעזוב אותך. אנחנו נצא מפה." כבאי כיוון אותם אל "חדר המדרגות בצד שמאל". ושונברון הוליך באיטיות את דכיארה, שאי אפשר היה לגעת בה משום שהכוויות כל כך הכאיבו לה, במורד גרם המדרגות היחיד שהוביל ישירות אל היציאה בקומת הקרקע. גרמי המדרגות האחרים הסתיימו קודם, בקומות צפופות במאות אנשים שניסו לברוח מהאש והעשן. "את תצליחי לעשות את זה", הוא הרגיע את חברתו לעבודה. "אם תרגישי שאת הולכת להתעלף ורג'יניה, תפלי קדימה, עליי."

דכיארה המשיכה להתקדם.

     בקומה ה-75, שונברון שמע את הנייד שלו מצלצל. זאת הייתה אשתו. היא התחילה לבכות כשבעלה ענה. ג'ויס ידעה שמטוס פגע בבנין של בעלה. "היא לא ידעה אם אני חי", הוא אומר. "אף פעם לא הייתה קליטה במשרד שלי, גם בימים כתיקונם", הוא אומר. בבוקר ה-11 לספטמבר, השיחה נקלטה דרך פיר המדרגות. "זה היה אחד הניסים הכי גדולים של אותו יום. פניתי לקב"ה ואמרתי 'תודה'." רגע אחר כך, גבר במדרגות ביקש להשאיל ממנו את הטלפון. "כמובן", ענה שונברון. "שום דבר. כבר לא היה קו." "לפחות אשתי ידעה שאני חי", אומר שונברון, "ומוזר ככל שזה ישמע, בהתחשב בנסיבות, זה מאוד ניחם אותי." בקומה ה-50 דכיארה התחילה להתעייף. "ורג'יניה, את יכולה לעשות את זה", הוא אמר לה, ויצק מעט מים מבקבוק לפה שלה ועל זרועותיה, כדי להקל מעט את הכאב. בניסיון לעודד את רוחה, ארי התחיל לספור לאחור את הקומות שהם עברו, ושיקר לה: "את נראית מצוין". זה עזר לה להמשיך.

לבסוף הם הגיעו לקומה הראשונה.

     אחד הכבאים אמר להם שהם צריכים לרדת עוד כמה קומות ולצאת מהחניון של הבנין. הם ירדו עוד שתי קומות ושמעו מתוך החושך קול שצועק: "אתם לא יכולים לצאת מהחניון." שונברון, דכיארה ואנשים נוספים שהיו איתם חזרו לקומה הראשונה ויצאו. כל מי שנותר בחניון כשהבנין קרס כמה דקות אחר כך - נהרג. בצידו השני של הרחוב, לפני מלון מילניום, שונברון עזר לחברתו לעבודה להיכנס לאמבולנס, שפנה לבית חולים סט. וינסנט. שונברון ידע שדכיארה נמצאת בידיים טובות והתחיל ללכת. "ארי, אתה בא אתנו!" דכיארה התעקשה. מכיוון ששונברון חשב שזה יכול להועיל לה מבחינה פסיכולוגית, הוא נענה. "כך", הוא אומר, "התרחקתי מהמוות הכמעט וודאי שלי". המגדלים קרסו כמה דקות אחר כך; רק מעטים מאלה שנשארו במקום ניצלו.

     ורג'יניה שהחלימה מאז "מודה לי כל יום שהצלתי את חייה", אומר שונברון. "אבל אני תמיד אומר לה, 'ורג'יניה, את טועה לגמרי. מי הציל את החיים של מי? אם לא היית מתעקשת שאני אכנס איתך לאמבולנס, אני הייתי מת." "נגד כל הסיכויים", הוא אומר, "הצלחתי איכשהו לצאת מזה בלי שריטה. אין לי ספק שמישהו השגיח עליי באותו יום."

לחיות למען מטרה

     לבסוף, הוא עזב את בית החולים וצעד צפונה. בטלפון שהוא השאיל הוא התקשר להוריה של דכיארה, וסיפר להם שבתם נכוותה קשות אבל היא חיה. ואז הוא התקשר אל אשתו, שבכתה. "המגדל הראשון קרס וחשבתי שמתת", היא אמרה. בפעם האחרונה בה שם שוחחו, שונברון היה בקומה ה-75 של הבנין הבוער. "כשהוא קרס והיא לא שמעה ממני יותר, היא הייתה משוכנעת שאני כבר מת. היא ניסתה לחשוב איך לספר לילדים שאבא נהרג." בשל טוב ליבם של זרים וחברים, שונברון הצליח להגיע הביתה, ברכבת תחתית ומונית, בשעות הערב המוקדמות. כ-20 איש קבלו את פניו, חברים שחששו לגורלו, ובמשיבון שלו המתינו לפחות 100 הודעות.

"באותו יום למדתי דבר מאוד חשוב. אין לך מושג כמה חברים יש לך באמת, עד שכולם חושבים שאתה מת"

"באותו יום למדתי דבר מאוד חשוב", הוא אומר. "אין לך מושג כמה חברים יש לך באמת, עד שכולם חושבים שאתה מת." הוא התרחץ, יצא לתפילת מנחה בבית הכנסת, וברך ברכת הגומל, ברכת הודיה שנשמרת בדרך כלל לימים שבהם קוראים בתורה. למחרת בבוקר התקשר אליו כתב מישראל כדי לראיין אותו. תוך שבוע, שונברון מצא את עצמו מדבר לקהל וליחידים על מה שהוא עבר ב-11 לספטמבר. "לא חשבתי שהסיפור שלי מיוחד", הוא אומר, אבל כל השאר כן. "הייתה סיבה למה ניצלת", כולם אמרו לו, "יש לך תפקיד. מהו?" הוא הבין שהתפקיד שלו היא לספר כיצד הוא ניצל, "לתאר מה א-לוקים עשה למעני", וכיצד זה שינה אותו.

שינוי קבוע

     שונברון, יליד ניו יורק שעלה בנעוריו עם הוריו ארצה, תמיד שמר מצוות. עבור שונברון, הכל השתנה אחרי האסון "אבל למרות ששיגרת יומי הייתה בנויה סביב תורה ומצוות, היו פעמים שבהם שכחתי מה חשוב באמת", הוא כותב בספרו. "לא בדיוק הייתי מודע למה שאני עושה בכל ההנהגות האלה, ורוב הזמן פשוט המשכתי מכוח האינרציה... עשיתי רק את המינימום הדרוש, ומצאתי תירוצים נוחים למה לא להשתתף בשיעור נוסף או להשקיע מאמץ לכוון יותר במילות התפילה". הכל השתנה, אומר שונברון, אחרי האסון.

     בדיוק כמו שהוא יכול למנות רשימה של ניסים שקרו לו במגדלי התאומים, הוא יכול למנות את השינויים שהוא עשה בחייו: להפסיק לגדף. חברים שמשתמשים בשפה זולה "לא משתמשים בשפה כזאת ליד השולחן של ארי". להפסיק לדבר בבית הכנסת בזמן התפילה. קודם, "דיברתי בבית הכנסת כמו כולם". בלי תירוצים והתחמקויות כשהילדים מזמינים אותו להגיע לאירועים בית ספריים. קודם, הוא היה עונה, "אבא צריך לעבוד." היום, הוא יקח חופשה עבור הצגה או טיול של בית ספר – כל מה שקשור לילדיו. "עכשיו המשפחה היא הדבר הכי חשוב בחיים שלי." פחות כעס. "אני כבר לא מתעצבן מדברים קטנים." יותר זמן ללימודי יהדות. והוא לא מפסיד תפילה, שלוש פעמם ביום, במנין. קודם לכן הוא היה מתפלל לפרנסה טובה. היום הוא מתפלל על הילדים שלו "שהילדים שלי יהיו ילדים טובים."

     האם הוא מאושר יותר עכשיו? "100 אחוז!" הוא אומר. השינויים שנעשו לפני למעלה מעשור מהווים עדיין חלק מחייו, הוא אומר, משום שהם "באו בהדרגה, עם הזמן". הוא לא ניסה להכניס שום שינוי פתאומי בן לילה.

     בספריו והרצאותיו, שונברון מציע כמה עצות. שימו לב ליד ה' בחייכם. תנו צדקה. התנדבו. חפשו אחר דמויות מופת. היו אדיבים יותר. אל תדברו רע על אחרים. "קחו משהו שאתם לא עושים היום, שאתם יכולים לעשות כדי להיות יותר טובים, לא משנה כמה הוא בסיסי, והחליטו באופן מודע להשתפר.

לחישות קטנות

     שונברון אוהב לספר על "מנהל צעיר ומצליח", שדהר ברחובות העיר ביגואר החדשה שלו, והרגיש פתאום איך אבן ניתזת על צד רכבו היקר. הוא חוזר אחורה בכעס, יוצא מהמכונית, ותופס את הילד שזרק את האבן. "מה לעזאזל אתה עושה?" צורח הנהג. והילד עונה בבכי, "מצטער, אבל לא ידעתי מה לעשות. זרקתי את האבן כי אף אחד לא עצר. כיסא הגלגלים של אחיו התהפך מאבן השפה של הכביש, ואחיו נפל. "אני לא מצליח להרים אותו!" בכה משליך האבן. "האם אתה מוכן בבקשה לעזור לי להחזיר אותו לכיסא הגלגלים?" הנהג עוזר לילד שנפל ושומר את הפגימה בגוף המכונית כדי להזכיר לו את המסר מהמקרה: "אל תעבור את החיים כל כך מהר שמישהו יצטרך לזרוק עליך אבן כדי למשוך את תשומת לבך." לכל אחד יש אפשרות בחירה, אומר שונברון. אתה יכול להקשיב ללחישות החיים, למסרים העדינים שלהם, "או שאתה יכול לחכות לאבן." עכשיו הוא מחלק כרטיסי ביקור שמתארים אותו כ"מרצה מעורר מוטיבציה". ברקע שמים מעוננים כתובות המלים: "הקשיבו ללחישות."

     ומה לגבי הקרבנות, כמעט 3,000 איש שאיבדו את חייהם באותו יום במגדלי התאומים? כיצד הוא מסביר את הצלתו בעוד שאחרים הלכו לעולמם? במלים אחרות, האם א-לוקים לא שמר גם עליהם? תשובתו: "לא-לוקים יש תוכנית, ואני לא יכול להסביר." דמיינו חתיכת קנבס קטנה ושחורה, אומר שונברון. יפה? לא. "ואז", הוא אומר, "דמיינו אותה כחלק מיריעת קנבס גדולה, יצירה של פיקסו. והקטע השחור פתאום נראה הגיוני." "אנחנו רואים רק חלק מהתמונה", הוא אומר.

"אני לא זקוק לתזכורות, ה11 בספטמבר מלווה אותי כל יום"

     כשדברים רעים – או כשדברים שנראים רע – קורים לשונברון, הוא אומר שהם חלק מדוגמא ענקית. הוריקן סנדי הזיק לביתו. אילו זה היה קורה לפני אסון התאומים, הוא אומר, "הייתי שואל למה דווקא אני?" אולם כאשר הוא בחן את הנזק הוא אמר לעצמו, "יש לא-לוקים סיבה. אני לא יודע. ננסה להבין." מידי שנה משתתפים ניצולים וקרובים רבים בטקסי הנצחה וזיכרון, אבל שונברון בוחר להתבודד ביום הזה, ולא להיות בחברת אנשים. ביום השנה הוא לא רוצה לדבר על החוויות שלו, הוא לא רוצה לחשוב על החדשות או לקרוא את העיתונים. "אני לא זקוק לתזכורות", אומר שונברון. "ה11 בספטמבר מלווה אותי כל יום."

 חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/