אמרו
חז"ל (תענית כו:) לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים
שבהן בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולים וכו'. נרמז בזה על ימי התשובה שמתחילין
מט"ו באב ונמשכין עד יוהכ"פ. כל מי שיכול להתעורר בעצמו לתשובה, מה טוב,
ואף מי שאינו יוכל אלא מכח ירושת אבותיו שהיו צדיקים, גם כן טוב, אך מי שאין לו
מזה ולא מזה צריך לכהפ"ח לשאול (דרך השאלה) מרבותיו ומחבריו התעוררות לימים
הקדושים'
(דברי שמואל) האלו
''בואו נראה איזה מין יצור מוזר הוא היהודי, שכל המלכים וכל העמים,
יחד ולחוד, התעללו, התקיפו, לחצו ורדפו, רמסו וטבחו, שרפו ותלו אותו, ולמרות כל
זאת הוא עדיין חי... עם כזה אי אפשר להשמיד. היהודי הוא נצחי כמו הנצח עצמו." (לב
טולסטוי)
הנה ימים באים, נאום ה' אלוקים, והשלחתי רעב בארץ: לא רעָב ללחם, ולא צמָא
למים, כי אם לשמוע את דברי ה'..." (עמוס ח', י"א).
מי שחי
לפי הספר, מת בסוף משגיאת דפוס.
מי
שטורח בערב שבת עייף בשבת.
"מי
שכובש את כעסו ואינו כועס גם כשיש מצב המצדיק כעס – התאפקות זו טובה מאלף
תעניות" (רבי משה-לייב מסאסוב)
מי
שלא מבין את משמעות המשפט 'הרי את מקודשת' יאמר בקלות הרי את מגורשת... (הרב
קוואס שליט''א)
מי
שלא מרוצה מהיחס שהוא מקבל, שיבדוק איזה יחס הוא נותן.
הקשבה
תציל ממות (טוב לחסות בה', עלון 388)
רבותינו
ז"ל הפליגו במעלתה וגדולתה של מצות הצדקה, אשר בכוחה להציל ממות. רבנו ה'חפץ
חיים' בספרו 'אהבת חסד' מציין כי ישנה צדקה גדולה וחשובה, לא פחות מצדקה רגילה
הנעשית בממון, והיא צדקה הנעשית ע"י הקשבה לשני.
אדם
הרואה את חברו הנמצא במועקה ומחפש לשפוך את ליבו, והוא מאזין לו בקשב רב ונותן לו
לפרוק את אשר על ליבו, מקיים מצווה גדולה וחשובה של צדקה, אשר בכוחה להגן עליו
ממוות. כיום ישנם אנשים רבים המבקשים רק דבר אחד – יחס והתעניינות. שמישהו ישמע
אותם והתעניין בהם. לכן, בדורנו זו אחת המצוות הגדולות והיקרות.
לפניכם
מעשה מדהים שאירע בדורנו, הממחיש לנו זאת: "רוני, אדם בסוף שנות הארבעים
לחייו שנולד ברמת-גן. מלחמת יום הכיפורים תפסה אותו די קשה. בצליחת התעלה נהרגו
חברים. חוויות קשות נשא עמו. מאוחר יותר עבד במחשבים. לאחר זמן הגיע לארה''ב, והחל
כאן לבנות עסק של הובלות. רכש משאית. הפרנסה לא הייתה קלה, ומיליונר לא צמח. הוא
נשא אישה והקים משפחה יפה, שלושה ילדים חמודים והתקיים בכבוד.
אחד
מהעסקים עימהם עבד, עבר למשרד חדש, ולרגל המאורע הוזמנו כל הקשורים עמו להרמת
כוסית. גם רוני בדרכו לשם. השעה נקבעה ל- 9:00, ומתוך הכרות עם הבוס, ידע רוני כי
עליו להיות בזמן. זה אדם שהדיוק והקפדה על זמנים הםחלק מהעסק שלו, ואכן, יש לכבדו
ולהתייצב במועד.
בשכונתו
של רוני, ישנם מספר בתי כנסת, ואת תפילת שחרית המוקדמת יותר של אותו יום החליט
להתפללבבית כנסת ''אהבת אחים''.התפילה מתחילה בשעה 6:15ו מסתיימת ב- 7:00. את
ארוחת הבוקר והסידורים יסיים בערך ב- 7:20 יש לו בערך שעה וארבעים דקות. זה היה
נכון עד לרגע שחלץ את התפילין. אז ניגש אליו מר ג', שנימנה על המתפללים הקבועים.
אדם זה איבד בשואה את משפחתו, אישה ושלושה ילדים, ניצל בניסי נסים מיד הצוררים,
והגיע לארה''ב לאחר המלחמה. כאן נשא אישה והקים משפחה,אך הפצע מעולם לא הגליד. קשר
מיוחד לא היה ביניהם – 'שלום שלום' מנומס, ו'שבת-שלום' ותו לא. הבדלי השנים ותחומי
תעסוקה שונים, השאירו כל אחד בתחומו.
והנה
ניגש אל רוני מר ג', והחל לספר לו: ''היום זה היום השנה לכניסתנו לגטו''. המשפטים
הראשונים היו כואבים וטעונים מאוד, ורוני חש שעליו להקשיב לזקן. הביט בשעונו! כן,
יש לו עוד מספיק זמן. הוא נענע בראשו, והשמיע מילות קישור לסיפור, שאל שאלות
בנימוס, והזקן מפליג בסיפוריו. השעה מתאחרת, אבל לבו של רוני לא נותן לו להפסיק את
הזקן. הוא מנסה בעדינות לרמוז לו כי זמנו קצר, וכי מחכים לו בשעה 9:00 בעיר, אבל
הזקן בשלו, מתאר את ילדיו האהובים שעלו למוקד ואת הסבל הנורא שעבר. רוני חשב: 'הרי
זה חסד אמיתי להקשיב, רק לשמוע את הכאב הפורץ'.
באמריקה
שבה הכל עסוקים, אין שיחות רבות כאלו, ומעטים המוכנים להטות אוזן בתחילתו של יום,
לשמוע את הזולת. בשעה 8:00 הסתיימו הסיפורים, ורוני מזנק החוצה אל המשאית והחל
לדהור לעיר. כאדם הנוהג כבר כ- 18 שנה בעיר הגדולה, הכיר כל קיצור דרך, ועקף
מקומות מועדים לפורענות. בראשו כבר תכנן כי ייגש למגרש החניה המסודר (אך היקר)
ברחוב סמוך, ומשם ילך רגלי למקום האירוע. בעודו ממתין, כאמור, ברמזור, ומעביר
בראשו את השאלה: למה זה קורה לי, התחלף הרמזור. הרכב שלפניו נכנס לתוך הצומת,
ולפתע חשכו עיניו. גשם של עפר, אבנים ומתכות ניתך על הכביש לפניו. הרכב שהקדים
אותו במספר מטרים, כבר היה כולו מכוסה בבליל מוזר שלא הבין מהו ומאין בא. מיד שבר
רוני את ההגה בכל כוחו שמאלה, לחץ על הדוושה בכח, וטס מן המקום במהירות. אש, דם,
צעקות ומוות – זה מה שהיה שם. הוא נמלט מהמקום וחנה במקום מסוים כדי להירגע.
רק
לאחר שש שעות התקשר הביתה, וסיפר שהוא לא היה שם, כלומר היה אבל לא
"שם", אלא 4 מטר מ"שם". אשתו שידעה שהוא אמור היה להיות באולם
בתוך המגדלים בשעה 10:00, הייתה כבר ממש בפאניקה. שעות חולפות והוא לא מתקשר. מה
כבר אפשר לחשוב? אבל, אותו זקן ניצול שואה שמצא דווקא את הבוקר הזה לפרוש בפניו את
סיפוריו, היה שליח ההשגחה להצילו.
בסלון
ביתו עומדות מספר אבנים שנפלו על המשאית ונמצאו אח''כ, הן העדות למאמרם: ''וצדקה
(הקשבה) תציל ממוות''. לרוני ידיד נעורים החי בארץ ומשמש כיום כראש מוסד תורני.
רוני שומר עימו על קשר חם ומידי ביקורו בארץ, הוא עולה לבקר את ידידו ואף תורם
סכום נכבד למוסדותיו.
בדיוק
באותו קיץ, לאחר שסיים רוני את הביקור בארץ, ריחם על ידידו המכתת רגליו לקבל
תרומות למוסדותיו, וישב וכתב 10 שיקים לטובת המוסד, ושלחם בדואר לפי כתובת הידיד.
הדבר היה כחודש לפני ראש השנה תשס''ב.
חלפו
מספר שבועות, ורוני התקשר לידידו בארץ לשמוע האם התקבלו השיקים. הידיד ענה בחיוב
ואז שאל את רוני: "איפה היית באותו יום מפורסם, 11 בספטמבר?" רוני החל
לספר לו את סיפורו. אז הגיע תורו של הידיד להפתיע: ''זה מדהים ממש! השקים שלך
הגיעו ממש באותו יום. ההפרש בין זמן ניו-יורק וזמננו הוא הרי 7 שעות, כלומר,
שהבניין הראשון נפגע בערך בשעה 14.45 אצלנו. באותו יום לא ידעתי מהמתרחש אצלכם. וכאמור,
לאחר שראיתי שקיבלנו את השיקים ממך, ישבתי ולמדתי בהתמדה רבה, ובדיוק באותו יום
ניצלת.
"אין
ספק כי זכות הצדקה ללימוד התורה והצדקה בהקשבה הצילו את חיי!", אמר רוני.
"הקשיבו
ללחישות." (סטיב
ליפמן)
בבוקר
ה-11 בספטמבר 2001, ארי שונברון, שהלך לעבודתו במשרדי קנטור פיצגרלד במרכז הסחר
העולמי, חשב שהבקשה ברגע האחרון של אשתו היא מטרד.
הסתבר
שהיא הייתה נס. כששונברון הממהר לעבודה עמד בפתח ביתו בלונג איילנד, הוא שמע את
אשתו צועקת מלמעלה: "ארי, טיפלת בהזמנה של ברוך?" ברוך הוא בנם בן ה-8
של בני הזוג, והזמנת הספרים ועזרי הלימוד שלו הייתה צריכה להיעשות באותו יום.
שונברון התכוון לעזור לברוך לעשות אותה בלילה הקודם, אבל מכיון שהוא עבד עד מאוחר
באותו יום שני, הוא חזר הביתה כשברוך כבר ישן. "אתה לא יוצא מהבית עד שאתה
גומר עם זה", הצהירה אשתו של שונברון. הוא התיישב עם ברוך.
הוא
הפסיד את הרכבת הקבועה שלו. הוא הגיע לעבודה מאוחר מהרגיל. כשהמטוס התרסק אל
המגדל, שונברון בדיוק החליף מעליות בקומה ה-78 המשרד שלו נמצא בקומה ה-101 במגדל
הצפוני, שמוכר יותר בתור מגדל 1. כשטיסה 11 של אמריקן איירליינס - בואינג 767 -
התרסקה לתוך המגדל הזה, ארי כבר הגיע לבניין, באיחור, ובדיוק החליף מעלית בקומה
ה-78. שונברון אומר שהאיחור שלו למגדלי התאומים באותו יום היה הראשון בסדרת מהפכי
גורל מקריים, רצף צירופי מקרים שלדעתו הם ניסים שהצילו את חייו. כל 685 עובדי
קנטור פיצגרלד בקומה ה-101 איבדו את חייהם באותו יום. אילו הוא היה מגיע בזמן,
כרגיל, אילו הוא היה במשרדו כרגיל, הוא היה הקרבן ה-686 של קנטור פיצגרלד - החברה
הגדולה לשירותים פיננסיים עולמיים שאיבדה ב-11 בספטמבר יותר עובדים מכל חברה אחרת.
שונברון,
היום בן 57, חושב הרבה פעמים על היום הזה. "נחלצתי מהמגדל הבוער וזכיתי
להזדמנות שנייה", הוא אומר בבית קפה במנהטן ליד משרדיה החדשים של קנטור
פיצגרלד, שם הוא עובד כיום. כלפי חוץ, הוא נראה כמו לפני האסון: גבוה, לבוש בבגדים
פשוטים אך מסודרים, משתהה כדי לשקול את דבריו לפני שהוא מתחיל לספר את הסיפור עליו
חזר אינספור פעמים בשלוש עשרה השנים שחלפו מאז קריסת מגדלי התאומים. רק הבדל אחד
ניכר לעין: השער מעל רקותיו הלבין. "זה קרה מיד", הוא אומר. בן לילה –
מההלם ממה שקרה באותו יום שלישי בבוקר. בתוכו, שונברון הוא אדם שונה. "אני לא
רואה את החיים שלי באותה צורה, ואני לא יכול להמשיך לחיות באותה צורה כמו
קודם." שונברון מדבר לעתים קרובות על מה שקרה ב-11 לספטמבר, וכיצד זה שינה את
חייו. כתוצאה מנאומיו, הוא כתב ספר אוטוביוגרפי בשם ניסים ואמונה בקומה 78, שיצא
לאור לפני שלוש שנים.
במורד גרם המדרגות, בקומה
ה-78
8:46
בבוקר ארי שונברון נמצא בקומה ה-78 כאשר שמע את הפיצוץ והריח עשן. הוא חשב שזאת
הייתה פצצה. באולם החשוך ומלא העשן הוא ראה את ורג'יניה דכיארה, חברה לעבודה
שנכוותה קשות. "בבקשה תעזור לי!" היא צרחה. "כל כך כואב לי. בבקשה
תעזור לי, ובכל מה שאתה עושה, בבקשה אל תעזוב אותי." "ורג'יניה",
שונברון אמר, "אני מבטיח לעזור לך, ואני מבטיח שאני לא אעזוב אותך. אנחנו נצא
מפה." כבאי כיוון אותם אל "חדר המדרגות בצד שמאל". ושונברון הוליך
באיטיות את דכיארה, שאי אפשר היה לגעת בה משום שהכוויות כל כך הכאיבו לה, במורד
גרם המדרגות היחיד שהוביל ישירות אל היציאה בקומת הקרקע. גרמי המדרגות האחרים
הסתיימו קודם, בקומות צפופות במאות אנשים שניסו לברוח מהאש והעשן. "את תצליחי
לעשות את זה", הוא הרגיע את חברתו לעבודה. "אם תרגישי שאת הולכת להתעלף
ורג'יניה, תפלי קדימה, עליי."
דכיארה המשיכה להתקדם.
בקומה
ה-75, שונברון שמע את הנייד שלו מצלצל. זאת הייתה אשתו. היא התחילה לבכות כשבעלה
ענה. ג'ויס ידעה שמטוס פגע בבנין של בעלה. "היא לא ידעה אם אני חי", הוא
אומר. "אף פעם לא הייתה קליטה במשרד שלי, גם בימים כתיקונם", הוא אומר.
בבוקר ה-11 לספטמבר, השיחה נקלטה דרך פיר המדרגות. "זה היה אחד הניסים הכי
גדולים של אותו יום. פניתי לקב"ה ואמרתי 'תודה'." רגע אחר כך, גבר
במדרגות ביקש להשאיל ממנו את הטלפון. "כמובן", ענה שונברון. "שום
דבר. כבר לא היה קו." "לפחות אשתי ידעה שאני חי", אומר שונברון,
"ומוזר ככל שזה ישמע, בהתחשב בנסיבות, זה מאוד ניחם אותי." בקומה ה-50
דכיארה התחילה להתעייף. "ורג'יניה, את יכולה לעשות את זה", הוא אמר לה,
ויצק מעט מים מבקבוק לפה שלה ועל זרועותיה, כדי להקל מעט את הכאב. בניסיון לעודד
את רוחה, ארי התחיל לספור לאחור את הקומות שהם עברו, ושיקר לה: "את נראית
מצוין". זה עזר לה להמשיך.
לבסוף הם הגיעו לקומה
הראשונה.
אחד
הכבאים אמר להם שהם צריכים לרדת עוד כמה קומות ולצאת מהחניון של הבנין. הם ירדו
עוד שתי קומות ושמעו מתוך החושך קול שצועק: "אתם לא יכולים לצאת
מהחניון." שונברון, דכיארה ואנשים נוספים שהיו איתם חזרו לקומה הראשונה
ויצאו. כל מי שנותר בחניון כשהבנין קרס כמה דקות אחר כך - נהרג. בצידו השני של
הרחוב, לפני מלון מילניום, שונברון עזר לחברתו לעבודה להיכנס לאמבולנס, שפנה לבית
חולים סט. וינסנט. שונברון ידע שדכיארה נמצאת בידיים טובות והתחיל ללכת. "ארי,
אתה בא אתנו!" דכיארה התעקשה. מכיוון ששונברון חשב שזה יכול להועיל לה מבחינה
פסיכולוגית, הוא נענה. "כך", הוא אומר, "התרחקתי מהמוות הכמעט
וודאי שלי". המגדלים קרסו כמה דקות אחר כך; רק מעטים מאלה שנשארו במקום
ניצלו.
ורג'יניה
שהחלימה מאז "מודה לי כל יום שהצלתי את חייה", אומר שונברון. "אבל
אני תמיד אומר לה, 'ורג'יניה, את טועה לגמרי. מי הציל את החיים של מי? אם לא היית
מתעקשת שאני אכנס איתך לאמבולנס, אני הייתי מת." "נגד כל
הסיכויים", הוא אומר, "הצלחתי איכשהו לצאת מזה בלי שריטה. אין לי ספק
שמישהו השגיח עליי באותו יום."
לחיות למען מטרה
לבסוף, הוא עזב את
בית החולים וצעד צפונה. בטלפון שהוא השאיל הוא התקשר להוריה של
דכיארה, וסיפר להם שבתם נכוותה קשות אבל היא חיה. ואז הוא התקשר אל
אשתו, שבכתה. "המגדל הראשון קרס וחשבתי שמתת", היא אמרה. בפעם
האחרונה בה שם שוחחו, שונברון היה בקומה ה-75 של הבנין הבוער. "כשהוא קרס
והיא לא שמעה ממני יותר, היא הייתה משוכנעת שאני כבר מת. היא ניסתה לחשוב איך לספר
לילדים שאבא נהרג." בשל טוב ליבם של זרים וחברים, שונברון הצליח
להגיע הביתה, ברכבת תחתית ומונית, בשעות הערב המוקדמות. כ-20 איש קבלו את פניו,
חברים שחששו לגורלו, ובמשיבון שלו המתינו לפחות 100 הודעות.
"באותו יום למדתי דבר
מאוד חשוב. אין לך מושג כמה חברים יש לך באמת, עד שכולם חושבים שאתה מת"
"באותו יום למדתי דבר
מאוד חשוב", הוא אומר. "אין לך מושג כמה חברים יש לך באמת, עד שכולם
חושבים שאתה מת." הוא התרחץ, יצא לתפילת מנחה בבית הכנסת, וברך ברכת הגומל,
ברכת הודיה שנשמרת בדרך כלל לימים שבהם קוראים בתורה. למחרת בבוקר התקשר אליו כתב
מישראל כדי לראיין אותו. תוך שבוע, שונברון מצא את עצמו מדבר לקהל וליחידים על מה
שהוא עבר ב-11 לספטמבר. "לא חשבתי שהסיפור שלי מיוחד", הוא אומר, אבל כל
השאר כן. "הייתה סיבה למה ניצלת", כולם אמרו לו, "יש לך תפקיד.
מהו?" הוא הבין שהתפקיד שלו היא לספר כיצד הוא ניצל, "לתאר מה א-לוקים
עשה למעני", וכיצד זה שינה אותו.
שינוי קבוע
שונברון,
יליד ניו יורק שעלה בנעוריו עם הוריו ארצה, תמיד שמר מצוות. עבור שונברון, הכל
השתנה אחרי האסון "אבל למרות ששיגרת יומי הייתה בנויה סביב תורה ומצוות, היו
פעמים שבהם שכחתי מה חשוב באמת", הוא כותב בספרו. "לא בדיוק הייתי מודע
למה שאני עושה בכל ההנהגות האלה, ורוב הזמן פשוט המשכתי מכוח האינרציה... עשיתי רק
את המינימום הדרוש, ומצאתי תירוצים נוחים למה לא להשתתף בשיעור נוסף או להשקיע
מאמץ לכוון יותר במילות התפילה". הכל השתנה, אומר שונברון, אחרי האסון.
בדיוק
כמו שהוא יכול למנות רשימה של ניסים שקרו לו במגדלי התאומים, הוא יכול למנות את
השינויים שהוא עשה בחייו: להפסיק לגדף. חברים שמשתמשים בשפה זולה "לא משתמשים
בשפה כזאת ליד השולחן של ארי". להפסיק לדבר בבית הכנסת בזמן התפילה. קודם,
"דיברתי בבית הכנסת כמו כולם". בלי תירוצים והתחמקויות כשהילדים מזמינים
אותו להגיע לאירועים בית ספריים. קודם, הוא היה עונה, "אבא צריך לעבוד."
היום, הוא יקח חופשה עבור הצגה או טיול של בית ספר – כל מה שקשור לילדיו.
"עכשיו המשפחה היא הדבר הכי חשוב בחיים שלי." פחות כעס. "אני כבר
לא מתעצבן מדברים קטנים." יותר זמן ללימודי יהדות. והוא לא מפסיד תפילה, שלוש
פעמם ביום, במנין. קודם לכן הוא היה מתפלל לפרנסה טובה. היום הוא מתפלל על הילדים
שלו "שהילדים שלי יהיו ילדים טובים."
האם
הוא מאושר יותר עכשיו? "100 אחוז!" הוא אומר. השינויים שנעשו לפני למעלה
מעשור מהווים עדיין חלק מחייו, הוא אומר, משום שהם "באו בהדרגה, עם
הזמן". הוא לא ניסה להכניס שום שינוי פתאומי בן לילה.
בספריו
והרצאותיו, שונברון מציע כמה עצות. שימו לב ליד ה' בחייכם. תנו צדקה. התנדבו. חפשו
אחר דמויות מופת. היו אדיבים יותר. אל תדברו רע על אחרים. "קחו משהו שאתם לא
עושים היום, שאתם יכולים לעשות כדי להיות יותר טובים, לא משנה כמה הוא בסיסי,
והחליטו באופן מודע להשתפר.
לחישות קטנות
שונברון
אוהב לספר על "מנהל צעיר ומצליח", שדהר ברחובות העיר ביגואר החדשה שלו,
והרגיש פתאום איך אבן ניתזת על צד רכבו היקר. הוא חוזר אחורה בכעס, יוצא מהמכונית,
ותופס את הילד שזרק את האבן. "מה לעזאזל אתה עושה?" צורח הנהג. והילד
עונה בבכי, "מצטער, אבל לא ידעתי מה לעשות. זרקתי את האבן כי אף אחד לא עצר.
כיסא הגלגלים של אחיו התהפך מאבן השפה של הכביש, ואחיו נפל. "אני לא מצליח
להרים אותו!" בכה משליך האבן. "האם אתה מוכן בבקשה לעזור לי להחזיר אותו
לכיסא הגלגלים?" הנהג עוזר לילד שנפל ושומר את הפגימה בגוף המכונית כדי
להזכיר לו את המסר מהמקרה: "אל תעבור את החיים כל כך מהר שמישהו יצטרך לזרוק
עליך אבן כדי למשוך את תשומת לבך." לכל אחד יש אפשרות בחירה, אומר שונברון.
אתה יכול להקשיב ללחישות החיים, למסרים העדינים שלהם, "או שאתה יכול לחכות
לאבן." עכשיו הוא מחלק כרטיסי ביקור שמתארים אותו כ"מרצה מעורר
מוטיבציה". ברקע שמים מעוננים כתובות המלים: "הקשיבו ללחישות."
ומה
לגבי הקרבנות, כמעט 3,000 איש שאיבדו את חייהם באותו יום במגדלי התאומים? כיצד הוא
מסביר את הצלתו בעוד שאחרים הלכו לעולמם? במלים אחרות, האם א-לוקים לא שמר גם
עליהם? תשובתו: "לא-לוקים יש תוכנית, ואני לא יכול להסביר." דמיינו
חתיכת קנבס קטנה ושחורה, אומר שונברון. יפה? לא. "ואז", הוא אומר,
"דמיינו אותה כחלק מיריעת קנבס גדולה, יצירה של פיקסו. והקטע השחור פתאום
נראה הגיוני." "אנחנו רואים רק חלק מהתמונה", הוא אומר.
"אני לא זקוק
לתזכורות, ה11 בספטמבר מלווה אותי כל יום"
כשדברים
רעים – או כשדברים שנראים רע – קורים לשונברון, הוא אומר שהם חלק מדוגמא ענקית.
הוריקן סנדי הזיק לביתו. אילו זה היה קורה לפני אסון התאומים, הוא אומר,
"הייתי שואל למה דווקא אני?" אולם כאשר הוא בחן את הנזק הוא אמר לעצמו,
"יש לא-לוקים סיבה. אני לא יודע. ננסה להבין." מידי שנה משתתפים ניצולים
וקרובים רבים בטקסי הנצחה וזיכרון, אבל שונברון בוחר להתבודד ביום הזה, ולא להיות
בחברת אנשים. ביום השנה הוא לא רוצה לדבר על החוויות שלו, הוא לא רוצה לחשוב על
החדשות או לקרוא את העיתונים. "אני לא זקוק לתזכורות", אומר שונברון.
"ה11 בספטמבר מלווה אותי כל יום."
חוויית השבוע שלי
