אמרי שפר י"ג אב ה'תשע"ח

אמר הרה"ק רבי יצחק מוורקי זיע"א: כשם שסוכר המתבטל לחלוטין ונעלם לגמרי במים, ממתק את המשקה שבכוס. כך מי הוא זה המסוגל להמתיק חיי הזולת, זה שמבטל את ישותו הוא המסוגל לעזור ולשמח את הזולת ולהמתיק במעט את חייו.

     ״בעת ההיא״ - סתם הכתוב ולא פירש באיזה זמן התפלל. למדנו שאדם צריך תמיד להיות מוכן ומזומן להתפלל לה׳, ואל יאמר שעכשיו אין לו פנאי או סבלנות להתפלל, אלא בכל עת ובכל מקום יעמוד ויתפלל. )ר' נפתלי מרופשיץ(

     הקב"ה מצווה אותנו לדאוג לשמור על המתנה היקרה ביותר שהופקדה בידינו - החיים, ולשמור על גופנו לבל ינזק.

    יהי רצון שנזכה לחגוג בשנה זו את יום ט"ו באב בשמחה רבה; שעד אז ישובו כל בנינו לגבולם; שההרג, הצער והכאב יחדלו; שהאהבה ששורה בינינו כעת, בימות הקושי, רק תעלה, תוסיף ותפרח; ושנזכה סוף-סוף לראות בבניין בית המקדש ולחוות במוחש את קרבת הא-לוקים.

ביזיונות (ברכי נפשי).

     המעשה התרחש בתקופת מלחמת תש"ח, בעת שהלגיון הירדני הפגיז קשות את העיר ירושלים כולה, ובפרט את שכונות מאה שערים ובית ישראל שהיו סמוכות לגבול עם ירדן.  מדי יום היו נופלים מאות פגזים בשכונות הנ"ל, ולאחר כל הפגזה נמנו רח"ל נפגעים רבים מקרב התושבים.  אי אפשר לתאר לבני הדור הצעיר, שלא היה בימים ההם בירושלים, את הרעשים הנוראיים שהיו נשמעים עם נפילת הפצצות, ואת המהומה שהייתה מתחוללת בכל האזור.  למותר לציין שבאותם ימים לא היו עדיין מקלטים רבים, וכאשר הייתה נשמעת האזעקה התכנסו בכל מקלט המונים - המונים מבני ירושלים. הצפיפות הגדולה הוסיפה על הפחדים והחרדות, ולא היטיבה עם מצבם הנפשי של התושבים היהודיים בשכונות הירושלמיות.  

     עקב המצב הקשה, והתדרדרות הביטחונית, הייתה אישה אחת בשכונת בית ישראל שלא שלטה על עצמה, ובכל פעם כאשר נשמע קולה המבעית של האזעקה, הייתה פונה לאנשים ופוגעת בהם באופן מזעזע על לא עוול בכפם,  ומאשימה אותם בדברים שלא היה להם כל קשר אליהם. בעת ההפגזות הקשות נכנסה האישה אל המקלט בשכונת בית ישראל, ופגעה שם, בתוך המקלט, באנשים שהסתתרו מאימת המציק, וגם מצבם-הם לא היה כמובן מן המשופרים. אותה אישה הייתה מסוגלת לפנות לאדם שהיה במקלט, ולצעוק עליו שהוא גנב, שהוא שקרן סדרתי,  או שהוא חצי-גוי, וכו'. ה"מואשמים" הבינו שהדבר נובע כתוצאה מהלחצים הנפשיים בהם נמצאת האישה , ולא הגיבו לדבריה . בשלב מסוים הגיעו הדברים לידי כך שהאנשים לא היו יכולים כבר לסבול את הפגיעות הללו, והחליטו לעשות מעשה, ולא לאפשר יותר לאישה ההיא להיכנס אל המקלט. 'שתישאר בחוץ ואל תפגע בנו יותר', אמרו.  אלא שבין האנשים שהגיעו למקלט, נימנה גם האדמו"ר רבי גדליה-משה מזוויעהל (בנו של רבי שלמה),  ולפני שביצעו האנשים את החלטתם, והוציאוה לפועל, הם באו לשאול את רבי גדליה-משה האם לנהוג כך,  ולסגור את שערי המקלט בפני האישה.  השיב להם רבי גדליה- משה ואמר, בואו ואספר לכם מקרה שהיה אצל אבי הגדול זצ"ל.

     בתקופה מסוימת חלתה אחותי ונפלה למשכב, ומצבה היה בכי-רע, עד שהרופאים הרימו ידיים, ואמרו שאין להם יותר מה לעשות.  אבא ישב ועשה את חשבון נפשו, וחשב מה מוטל עליו לעשות מבחינה רוחנית כדי להיטיב את מצבה הבריאותי הקשה של בתו. הוא חשב וחשב, עד שהגיע למסקנה שהתרופה היעילה ביותר, וסם-החיים הבטוח ביותר, שיוכל להעניק לאחותי, יהיה אם יקבל ביזיונות בפרהסיא... "זה הדבר היחיד שיציל את בתי מן המוות", אמר הרבי לבני ביתו. עכשיו נשאר לו רק לתכנן כיצד לקבל ביזיונות, ולהיות מן הנעלבים ואינם עולבים... הרי הדבר כלל אינו פשוט; מי יהיה מוכן לבזות את הרבי הקדוש מזוויעהל... גם לכך מצא הרבי פתרון.

     ישיבת זוויעהל החזיקה לצורך מוסדותיה בכמה חנויות, שהושכרו לאנשים שונים, ודמי השכירות היו עוברים ישירות לקופת המוסדות. הרבי ניגש להנהלה ובירר מי מבין השוכרים חייב סכום גדול, וכשמסרו לו את השם החליט לגשת אליו הביתה ולתבוע את הכסף.  הייתה זו אישה ששכרה את אחת החנויות ולא שילמה במשך זמן רב את דמי השכירות. ניגש הרבי לביתה של האישה, דפק על הדלת, וביקש מהאישה לשלם את הכסף, תוך שהוא מציין שכיון שמדובר בכספי-הקדש אי אפשר לעכב יותר את התשלום והוא דורש ממנה לפרוע את חובותיה בהקדם האפשרי.  הדברים הללו שנאמרו על ידי הרבי, גרמו לאישה לצאת מכליה, והיא החלה לצעוק על הרבי בקול רעש גדול,  ולהטיח בו דברים קשים, כמו "מי שמך לרבי ומנהיג על העדה", או "הרי אתה מינית את עצמך לאדמו"ר" , "כיצד אתה מסוגל והנהיג את עדתך, הרי אינך יודע להכריע שום דבר בהלכה", ודברי-בוז רבים נוספים.

     אנשים ששמעו את הצעקות, החלו להתקהל ליד הבית, וההתכנסות הזו הוסיפה 'דלק' ותמריץ לאישה כדי להמשיך ולבזות את הרבי יותר ויותר. זו בדיוק הייתה הסיבה שההתקהלות הלכה וגדלה עוד יותר, והאישה המשיכה לבזות את הרבי.  רבי גדליה- משה המשיך לספר לתושבים הירושלמיים, כפי שאתם מבינים, אבא שלי לא הגיב למנת העלבונות הגדושה שהוטחה בו, וכשהביזיונות הללו הגיעו לשיאם, הגיע הרגע שבו אבא החליט שעכשיו הוא צריך להתפלל על רפואת בתו, ולבקש מהשי"ת שישלח לה רפואה שלימה במהרה '. לאחר שהתפלל, אמר למקורביו שאין יותר סיבה לדאוג, ובעזרת השם תחלים הבת ותשוב לאיתנה.  ואכן, סיפר רבי גדליה-משה, כשחזרנו הביתה נוכחנו לראות, לשמחתנו, שמצבה של אחותי הוטב בצורה משמעותית, ובתוך זמן קצר היא חזרה לבריאותה המליאה. אבא קיים את הפסוק 'ואוהביו כצאת השמש מגבורתו', אלו השומעים חרפתם ואינם משיבים, והקב"ה השיב לו באהבה גדולה, ושלח לאחותנו רפואה שלימה מן השמים...

     עכשיו פנה רבי גדליה-משה לבאי המקלט שהחליטו לסגור את השער בפני האישה, ואמר: אני רוצה לשאול אתכם;  אבא שלי, ברצותו לחפש מזור לתחלואי בתו, חיפש בנרות מי יוכל לפגוע בו ולהעליב אותו, באומרו שהדבר הזה הוא התרופה הכי-טובה שיש לכל המחלות והצרות; ואילו אתם, כאן ליד המקלט, התרופה הזו 'רודפת' אחריכם,  על ידי האישה המגדפת ופוגעת בכם, והנכם רוצים להרחיקה?! - - - הרי בימים הקשים שבהם אנחנו מצויים,  המשיך רבי גדליה-משה, כשאויבינו מנסים לפגוע בנו בכל צורה, אין סם - מרפא גדול יותר ממה שהאישה הזו עושה לנו... וכי איך אתם מעלים בדעתכם שלא להכניסה למקלט?! הלא טוב יהיה אם תעשו כפי שעשה אבא שלי,  ותימנו על החבורה המובחרת הזו של מי שנעלבים ואינם עולבים, ותזכו לכל הטובות שבעולם ! ובאמת מי שינסה לירד לעומק העניין, יבין את גודל - הזכות שיש במעשה זה שאדם שומע את חרפתו, ואינו מגיב.  הרי לפעמים הרצון להגיב הוא כל כך חזק, במיוחד כאשר העליבו את האדם על לא עוול בכפו, והפגיעה הזו באמת לא הגיעה לו, והוא היה רוצה להגיב ולתקוף את מי שביזה וחירף אותו!!!  וכשהוא מתגבר על עצמו ואינו עושה זאת, האם יש זכות גדולה מזו?!

 החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ז' שבט ה'תשע"ח

בשם הגאון רבי שמשון מאוסטרופולי זי"ע אומרים (ומובא בחת"ס עה"ת), שהנה ידוע כי אותיות "בומף" (אותיות השפתיים) ואותיות "אהחע" (הגרוניות) מתחלפות זו בזו, לפי שמוצא המבטא הוא אחד. ואם נחליף את ה"פ" של "פרעה" ל'ב', ואת 'ע' ל'א' יצא האותיות "ארבה", וזה רמז הקב"ה "בא" אל "פרעה" הכנס את המלה "בא" לתוך "פרעה". ובזה מבאר ההמשך "למען שתי אותתי אלה בקרבו" תשית את האותיות הללו של "בא" במקום שתי אותיות אצל 'פרעה' ויצא אך "ארבה", כי היא המכה שעליך להכות עתה מצרים. )הגה"ק ר"ש מאוסטרופלי זי"ע(

    הרדב"ז (הובא ב"באר היטב" סי' צ' סעי' כ"ג), הסיק הלכה חמורה, והיא, שאסור לו לאדם להתפלל מול מראה אשר בה נשקפת דמותו, משום שבשעת כריעתו בתפילה הוא נראה כמי שמשתחווה לבבואתו, אף על פי שמראה זו כלל אינה עבודה זרה ואין בה צורה ממשית, והמתפלל אינו מתכוון לכך והדבר אף לא עולה על דעתו. ואכן, ה"משנה ברורה" (סי' צ' ס"ק ע"א) פסק, כי לא זו בלבד שאסור להתפלל מול מראה בעיניים פקוחות מחמת ההפרעה לריכוז, אלא אף בעיניים עצומות אין לעשות כן, מפני שנראה כמשתחווה לבבואתו.

   יש כלל לגביי השוואה בינינו לבין אחרים: אנו אומרים בכל יום ב 'ברכת יוצר': "אשר בשמים מעל ואשר בארץ מתחת..." בשמים (-בעניינים רוחניים) ממעל - תראה מי מעליך ותשאף למעלה. ובארץ (-בעניינים הגשמיים) מתחת - תראה מי מתחתך וממילא תעריך מה שיש לך...

    כל אדם פרטי והאומה בכללותה, כמו במצרים, שרויים במצרים של גשמיות, שפלות, נפילות, ושערי טומאה רבים. כמו דור יוצאי מצרים, גם אנו כיום עלולים לחשוב כי אין אנו ראויים כלל ליציאה מן המצרים הרבים הללו לגאולה. אך כשם שמצרים היא מציאות של ההווה, כך אף היציאה ממצרים היא התרחשות תמידית של ההווה ולכן חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים.

''ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה" [מ"ו, כ"ח]. (ברכי נפשי).

    רש"י מביא בשם המדרש, 'להורות לפניו, לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה'. תיקון בית-תלמוד יכול הוא להיעשות בכמה אופנים, כמו זה שיסופר כאן, מתוך מעשה מופלא, שמסופר מפי הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א.

    עשיתי פעם את דרכי לבני ברק, והנה עוצרת לידי מכונית מפוארת, ונהגה אומר שגם הוא נוסע לבני ברק, ומזמין אותי להצטרף אליו. נכנסתי לרכב, ואז מתברר לי שהנהג הוא נכה קשה מאוד, ממש בבחינת שבר כלי. הרכב הוא נוהג בו, מתאים לנכים קשים כמותו, כשהכול נעשה בלחצנים דיגיטליים . בשבוע שלאחר מכן שוב נתקלתי בנהג הנכה, שלקחני גם הפעם לבני ברק, אבל לנסיעה זו הצטרפו שניים מבניו של הנהג, שעשו רושם כמוצלחים ביותר, ברי-אוריין ובעלי יראת שמים, ובנוסף לכך – גם בעלי נפש אצילה, ומידות תרומיות. פרחים של ממש. הדבר הפליאני במאוד, שכן הנהג עצמו לא הצטייר כבן-מעלה, ואם כן מה היתה זכותו לגדל ילדים שכאלה ? החלטתי להתעניין בזהותו של האב-הנכה, ועלו בידי פרטים מדהימים.

האיש הזה עבר שיתוק, ואינו מסוגל לשבת זמן רב על מקום אחד; עקב השיתוק הוא מתקשה גם בדיבורו, וכל זה מונע ממנו להשתתף בעצמו בשיעורי התורה הנמסרים בבית הכנסת שלו. עד כאן ה'לא'. ומה הוא 'כן' עושה? הוא החליט שכיוון שאין לו אפשרות להגיע בעצמו אל השיעור, הוא ישרת ברכבו המפואר את הלומדים, ואת הרבנים כאחד. הוא נצמד אל הרב המקומי במקום מגוריו, ומביא אותו – ואת שאר הרבנים – אל בית הכנסת. הוא עושה זאת גם לפני השיעור, וגם לאחריו, וכשרואה שאחד הלומדים לא הגיע, הוא נוסע אליו הביתה, מתדפק על הדלת, ואם בעל הבית מצטדק ואומר שאינו מרגיש בטוב, הוא משכנעו לנסוע לשיעור במכוניתו המפוארת . במהלך השיעור הוא מגיש מזונות ושתייה ללומדים, ומשמש את המקום התורה בצורה מכובדת ביותר. וחשבתי לעצמי שאיש זה נימנה על מי שהמשנה אומרת 'אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, וכו', והשכמת בית המדרש שחרית וערבית, וכו', ותלמוד תורה כנגד כולם' . והיעב"ץ התקשה ש 'השכמת בית המדרש' היינו 'תלמוד תורה', ולשם מה כתבה המשנה את שני הדברים? ובספר 'הערות' למו"ר הרב אלישיב זצ"ל על מסכת חגיגה כותב על כך: 'הוא משכים בבוקר לבוא לבית המדרש קודם שיבואו הלומדים, ומסדר הספסלים, ומכין המקום ללימוד התורה, ומביא להם לשתות, שבזה נחשב כאילו הוא בעצמו לומד'... וכל ההגדרות הללו תואמות במדויק את דמותו ומעשיו של האב-הנכה, ומכיוון שכך אפשר להבין כבר מדוע זכה לבנים מוצלחים שכאלה

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ט"ז תמוז ה'תשע"ז

איתא בספה"ק ד"ראשית גוים עמלק" הוא ראשי תיבות "רגע". בילדותי אמר לי הרה"ח ר' יעקב ברייטשטיין ז"ל מחשובי חסידי גור, שהכוונה בזה בדרך המוסר הוא, שכאשר אדם צריך לעשות מצווה כגון ללכת ללמוד או להתפלל או לעזור לחברו או לכבד אב ואם וכדומה, והוא אומר עוד רגע אעשה זאת, הרי דבר זה נובע מחלק עמלק שבקרבו. ונראה להוסיף ולפרש לפי זה המשך הפסוק "ואחריתו עדי אובד", דהכוונה, דבתחילה אדם אומר עוד רגע ועוד רגע, אבל לבסוף דוחה הדבר לגמרי ו"אחריתו עדי אובד" כלומר זה נאבד לגמרי. (הרה"ג ר' יצחק אריה ארליך שליט"א)

      אנו חושבים כי יש ללמוד משהו מהגויים מחכמיהם, מגדוליהם ונביאיהם - לרכוש מנהג יפה מהאנגלים התנהגות מסוימת מהאיטלקים וכדו'. טעות! מה שיש לגויים מעט, הוא מה שהם חטפו לעצמם מעם ישראל...!! יסוד היסודות שלכם יהיה - כי התורה טומנת בקרבה דרך חיים בכל השטחים ובכל התחומים. מי לא יודע כי מכוח התורה אפשר לפתור כל בעיה שהיא בחיי האדם.

     בלק ר''ת: ברכה לא קללה.

     ויפתח ה' את פי האתון (כב כח(  אמר מרן מאור ישראל רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל זיע"א: ישנם אנשים שבשעה שהם באים לאכול, דרכם לפתוח לפניהם עיתון ולקרוא בו בשעת אכילתם "ויפתח ה' את פי העיתון", ודעו לכם שאין זו הנהגה טובה, משום שגם חכמי הרפואה מודים שכאשר אדם אוכל את סעודתו – לא יקרא עיתון באותה שעה. וטעם הדבר – מפני שהאדם הזה אוכל ואינו טועם את מה שאוכל, כיון שמוחו שקוע בדברים אחרים , והוא טרוד במוחו לדעת מה קורה עם פלוני? ומה קורה עם אלמוני? וכך הוא מפסיד את טעם המאכל , וכבר נאמר: ומשביע לכל חי רצון – דהיינו שכדי שהאדם יהא שבע, צריך שיהיה לו רצון, שמוחו יהא פנוי בעת מאכלו, כי לא לחינם הקב"ה ברא כל מיני טעמים באוכל, וכמו שנאמר )איוב יב יא( חיך אוכל יטעם לו, וזה אשר קורא את העיתון בשעת האכילה, הרי הוא מפסיד כל זאת.  אלא דבר בעיתו מה טוב, בשעת האכילה יתעסק בענייני מאכלו, ולא בעניינים אחרים (מעדני המלך חלק ב(

הנואם והלמדן (אוצר בנאות דשא)

      בזמן ה"נודע-ביהודה" היו שני רבנים צעירים אשר לטשו את עיניהם על משרת הרבנות שהייתה בעיר בין פרשבורג לווילנה, כשנפטר הרב שם כל אחד רצה להיות הרב הראשי, האחד היה בריסקאי, - כעין בריסק, (שכן בריסק הייתה הרבה אחר הנודע ביהודה.) צדיק ולמדן, היה בקיא בכל הש״ס וידע היטב את ההלכה על בוריה. היה מחמיר גדול,  אך לא היה מומחה במיוחד ברטוריקה - בנאום, בפוליטיקה ויחסי ציבור.  לעומתו, השני בא מפרשבורג שם היו לומדים רטוריקה - תורת הנאום, הוא יצא משם כרב מוכן, אומנם הוא אינו בדרגתו של הבריסקאי בלמדנות, אך ידע מה זה תורת ציבור ואיך להנהיג ציבור.  באו לנודע-ביהודה ושאלוהו מי יהיה הרב, אמר להם לכו למושל [הגוי] של העיר והוא יחליט. וזה היה לפלא גדול מה לגוי ולרבנים ? ואכן הגיעו אל המושל ואמרו ששלחם ר׳ יחזקאל לנדאו.  אמר להם: ״לעונג זה לי, מה רצונכם "? אמרו לו: עליך להחליט מי יהיה הרב.  שאלם המושל: ״יש לכם ספר קדוש שאתם כל הזמן מתפללים בזה"?  הוציאו סידור, והמושל אמר לרב מפרשבורג: ״פתח את הסידור בלי להסתכל היכן אתה פותח והגד בעל פה את הנכתב בעמוד שנפתח לך״.  והנה הסידור נפתח בדיוק ב״אשרי יושבי ביתך״ ואמר הכול ברהיטות ובדיוק והמושל התפעל מאד.  עתה הגיע תורו של השני אך לדאבונו נפתח לו בדיוק באקדמות של פורים ״אץ קוצץ בין קוצץ״ אקדמות הקשות לאמירה, וכמובן שנתקע בזה ולא הצליח לאמור ברהיטות.  אמר לו המושל: ״אתה מבין לבד שחברך הוא יהיה הרב״.  הלך התלמיד הבריסקאי הצדיק לנודע-ביהודה, ושאלו: ״ילמדנו רבנו, וכי משוא פנים יש בתורה, מי אינו יודע בעל פה אשרי יושבי ביתך? ואם לא יצא לי כך בגלל זה יהיה הוא הרב ולא אני"?  אמר לו הנודע ביהודה: בוודאי כשהוא פתח את הסידור לא ״באשרי״ נפתח לו אלא שהוא ידע שהמושל אינו יודע עברית, ואמר לו ״אשרי יושבי ביתך״, אתה היית פותח והיית אומר ״עלינו לשבח״.  עונה לו התלמיד: ״כן, אני גם חשבתי לעשות, אך היה לי ספק אם זה הונאת דברים, וכו׳״.  חייך הנודע ביהודה: ״הוא אשר דיברנו, אתה מתאים לשבת בכולל יבואו אליך אנשים לשאול שאלות, תמסור שיעורים ותפסוק הלכות מהמקום שלך, אך לא בתור רב. רב צריך לדעת גם כיצד להסתדר עם גוי, עם מושל, עם אנשים, הוא צריך להיות פוליטיקאי, לא אדם צדיק מדי או תלמיד חכם מדי, זה לא טוב בשביל הנהגת הרבנות״.  לא נערוך השוואה מי דומה יותר ליהושע ומי דומה יותר ּלכָלב -ברור הוא שהבריסקאי דומה יותר ליהושע שהיה תלמידו הנאמן, משרתו של משה רבנו, הקים אוהלו סמוך להר סיני שתמיד יראה את משה הראשון. רץ אחרי התורה, רץ אחר משה רבנו ובוודאי נהיה עניו כמותו. אם כך עניו אינו יכול להיות רב. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ט אייר ה'תשע"ז

אם יש לך זמן להתלונן על זה, יש לך גם זמן להתפלל על זה.

     ביום שחרור ירושלים, בשנת תשכ"ז, נערך מפקד אוכלוסין, היו במדינת ישראל: 60 ריבוא גברים יהודיים מבין 20 שנה ומעלה. מספר זה היה בעת יציאת מצרים. וזה גם מספרם במדבר בעת מתן תורה.  הקשר של 60 ריבּוא לבניין ירושלים ולשחרור ירושלים: כתוב (תהילים קמ"ז, ב'): 'בוני ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס'ְּ פסוק זה קושר את קיבוץ הגלויות לבניין של ירושלים. (הרב שמואל אליהו(

     האם זה קשה? לא אם יש לך את הגישה הנכונה. להשיג את הגישה הנכונה, זה קשה.

     הדבר היחידי שבגללו תסתכל לאחור, הוא כדי לראות עד כמה רחוק התקדמת.

הרב והפרופסור (מאת הרב ארי קאהן)

סיפור אמיתי ליום הזיכרון.

Facebook78TwitterGmailעוד27

לפני שנים רבות, כשעדיין הייתי בחור ישיבה צעיר, הייתה לי הזכות ללמוד אצל אחד מגדולי הרבנים בדור הקודם. שמו היה הרב ישראל זאב גוסטמן, אשר כפי הנראה היה אחד מגדולי רבני המאה ה-20, וללא ספק, גדול הרבנים ה"בלתי מוכרים". למרות שהוא הקפיד להתרחק מאורות הזרקורים ולכן היה בלתי מוכר לציבור הכללי, הוא היה מוכר היטב ללומדי התורה הרציניים.

הזינוק המטאורי שלו מילד פלא אל תפקידו הנכבד כדיין בבית דינו של הרב חיים עוזר גרודזינסקי, בערך בגיל 20, הוא חומר טוב לסיפורי אגדות – ובכל זאת, עובדה. שנים רבות אחר כך, שמעתי את הנוסח האישי והצנוע של הרב גוסטמן לאירועים שהובילו למינוי זה: רעיון ייחודי (ומבריק) אותו שיתף עם חבריו ללימודים, הוצג אחר כך בפני הרב חיים עוזר שהגיע לביקור. הרב הזמין את התלמיד הצעיר לחזור בפניו על הרעיון, במשרדו שבוילנא. הרב גוסטמן לא ידע שהרעיון שלו נגע במחלוקת בין הדיינים בבית דינו של הרב חיים עוזר, בתיק מורכב בו עסקו – ואפשר לאישה להינשא שוב.

אחד הדיינים שדן באותו מקרה, הרב מאיר באסין, בירר על הבחור, ותוך זמן קצר אירס אותו לבתו שרה. הרב באסין נפטר עוד לפני החתונה, והרב גוסטמן נאלץ למלא את מקומו כרבה של שפיניפישוק וכדיין בבית הדין. למרות שהרב גוסטמן טען שהוא בסך הכל היה "במקום הנכון ובזמן הנכון", ברור שהרב באסין והרב חיים עוזר הבחינו בגדולתו.

למרות שנראה כאילו צפויה לו קריירה ארוכה בפרברי וילנא, החיים היהודים בוילנא ומחוצה לה נגדעו במלחמת העולם השנייה. הרב גוסטמן הצליח להימלט, אם כי לא בלי פגע. הוא התחבא בין גוויות; הוא התחבא במערות; הוא התחבא בדיר חזירים... ואיכשהו ניצל.

בשבילי, הרב גוסטמן היה קשר-חי לעולם היהודי שהושמד על ידי הנאצים. מעולם לא הייתי צריך לתהות כיצד נראה רב בוילנא שלפני המלחמה, משום שהרב גוסטמן היה אתי 35 שנים אחרי המלחמה. הרב גוסטמן עמד בראש ישיבה קטנה בשכונת רחביה הירושלמית, וששה ימים בשבוע היה מלמד קבוצה קטנה של תלמידים נאמנים. אולם בימי חמישי בצהריים, היכל הישיבה היה מתמלא כולו: רבנים, אנשי רוח, דיינים, שופטים ומגוון של פרופסורים היו מצטרפים לתלמידים, יחד עם כל מי שחשקה נפשו בשיעור עמוק בגמרא, שנתן להם טעימה ממה שכמעט והושמד. וכשהרב גוסטמן היה מוסר שיעור, וילנא שוב הייתה חיה ותוססת.

אחד ממשתתפי השיעור הקבועים היה פרופסור מהאוניברסיטה העברית, ישראל אומן (זוכה פרס הנובל). פרופסור אומן היה תלמיד ישיבה מבריק לשעבר, שהחליט לפתוח בקריירה אקדמית, והכניס למערכת השבועית שלו את שיעורו של הרב גוסטמן, יחד עם תלמידים מפורסמים יותר או פחות מרחביה וירושלים.

הרב סקר את שורות הקברים של החיילים, ואמר: "כולם קדושים"

הייתה זאת שנת 1982, וישראל שוב הייתה במלחמה. חיילים גויסו, ויחידות המילואים הופעלו. בין המגויסים היה גם חייל מילואים, סטודנט שהתפרנס מהוראה, בשם שלמה אומן - בנו של ישראל אומן. בערב י"ט בסיוון, בקרב קשה במיוחד, שלמה נהרג.

הרב גוסטמן גייס את הישיבה שלו: כל תלמידיו הצטרפו לקיים עמו את מצוות לווית המת. בבית הקברות, הרב גוסטמן היה נסער: הוא סקר את שורות הקברים של הצעירים - החיילים שנהרגו בהגנה על הארץ. בדרך חזרה מבית הקברות פנה הרב גוסטמן לאדם שנסע איתו, ואמר: "כולם קדושים". נוסע נוסף שאל את הרב: "אפילו החיילים החילוניים?" והרב גוסטמן ענה: "כל אחד ואחד מהם". אחר כך הוא פנה אל הנהג ואמר, "קח אותי לביתו של פרופסור אומן".

המשפחה חזרה זה עתה מבית הקברות והייתה צריכה להתחיל את השבעה – שבוע האבלות על הבן, האח הבעל והאב (שלמה היה נשוי ואב לילד אחד. אלמנתו, שלומית, ילדה את בתם השנייה זמן קצר אחרי שהוא נהרג).

הרב גוסטמן נכנס וביקש לשבת ליד הפרופסור אומן, שאמר: "הרב, אני כל כך מעריך שבאת לבית הקברות, אבל עכשיו הרב ודאי צריך לחזור לישיבה." הרב גוסטמן השיב, תחילה ביידיש ואחר כך בעברית, כדי שכל הנוכחים יבינו:

"אני בטוח שאתה לא יודע, אבל היה לי בן בשם מאיר. הוא היה ילד מקסים. הוא נלקח מתוך ידיי ונרצח. אני נמלטתי. מאוחר יותר מכרתי את נעליו של בני כדי שיהיה לנו מה לאכול, אבל לא הייתי מסוגל לאכול את האוכל הזה – אז נתתי אותו לאחרים. מאיר שלי קדוש, הוא וכל ששת המיליונים שנהרגו קדושים."

ואז הוסיף הרב: "אני אספר לך מה קורה עכשיו בעולם האמת, בגן עדן. מאיר שלי מצרף את שלמה שלך למניין ואומר לו, 'אני נהרגתי בגלל שאני יהודי – אבל לא יכולתי להציל אחרים. אבל אתה, שלמה, אתה נהרגת בהגנה על עם ישראל וארץ ישראל.' מאיר שלי קדוש – אבל שלמה שלך הוא שליח ציבור – חזן במניין השמימי הקדוש".

הרב גוסטמן המשיך: "מעולם לא הייתה לי הזדמנות לשבת שבעה על מאיר שלי; תן לי לשבת כאן איתך רק עוד קצת."

פרופסור אומן השיב, "חשבתי שלעולם לא אוכל להתנחם, אבל הרב, ניחמת אותי."

הרב גוסטמן לא הניח לזיכרונות הכואבים לשלוט בחייו. הוא מצא נחמה בתלמידיו, בבתו ובנכדיו, ובכל ילד יהודי. הוא ואשתו היו משתתפים מדי שנה בתהלוכה שבה היו ילדים צועדים בירושלים בשירה ובריקוד. רב שנקרה בדרכו באחת השנים, שאל את הרב גוסטמן מדוע הוא מבזבז מזמנו היקר על אותו בילוי חסר תוכן. הרב גוסטמן הסביר: "אנחנו, שראינו דור של ילדים מת, נהנים לראות דור של ילדים ששרים ורוקדים ברחובות."

"אני חושב על הנעלים האלה כל יום בחיי"

אחד התלמידים הפציר פעם ברב גוסטמן לחלוק את זיכרונותיו מהגטו והמלחמה בצורה יותר פומבית ולעתים קרובות יותר. הוא ביקש ממנו לספר לאנשים על בנו ועל הנעליים שלו, והרב השיב לו: "אני לא יכול, אבל אני חושב על הנעלים האלה כל יום בחיי. אני רואה אותן כל לילה לפני שאני נרדם".

בכ"ח בסיוון תשנ"א (1991), נפטר הרב גוסטמן. אלפים צעדו ברחובות ירושלים וליוו אותו במסעו האחרון. ובליל כ"ט בסיוון, 9 שנים אחרי ששלמה אומן נפל במלחמה, נקבר גוסטמן בהר הזיתים. ואני מאמין שכאשר הוא נכנס לגן-עדן הוא התאחד עם אשתו, רבותיו ובנו האהוב מאיר. אני בטוח גם ששלמה אומן וכל שאר החיילים הקדושים שנהרגו בהגנה על העם והארץ, הגיעו לקבל את פניו של הרב המיוחד.

ב-10 בדצמבר 2005, זכה פרופסור ישראל אומן בפרס נובל בכלכלה. ואני בטוח שהוא נשא עמו לשטוקהולם את זכרם של אשתו אסתר ובנו שלמה. ויש לי הרגשה שהוא נשא גם את זכרו של רבו, הרב גוסטמן.

יהי רצון מלפני א-לוקים שעם ישראל יקדש את שמו בחיי קדושה ויהיה אור לגויים – ויהי רצון שלא ייקראו עוד ילדים, חיילים ותלמידים למניין הקדוש בגן עדן.

בשולי הדברים

בפעם האחרונה בה פגשתי את הרב גוסטמן, הלכתי בשכונת מאה שערים/גאולה בירושלים עם אשתי ובני הבכור שישב בעגלה. היה זה יום ששי בבוקר, וכשראינו את ראש הישיבה, בירכנו אותו בשלום, איחלנו לו "שבת שלום", ואז עשיתי דבר שאני כמעט ולא עושה: ביקשתי ממנו לברך את בני. הרב גוסטמן הביט בפעוט, חייך ואמר: "יהי רצון שהוא יהיה ילד כמו כל הילדים".

בהתחלה אשתי ואני היינו המומים; איזו מין ברכה זאת? ציפינו לברכה שהילד יגדל להיות צדיק או תלמיד חכם, אבל לא, הוא בירך אותו שהוא יהיה "כמו כל הילדים".

שנים רבות חלפו עד שהבנו את דבריו. הוא בירך את הילד בילדות נורמאלית, שיהיו לו חיים נורמאליים, שתהיה לו בריאות... במבט לאחור, אני מבין איזו ברכה נפלאה נתן הרב גוסטמן, ומדוע.

לאחר שנים רבות, הבן הזה - מתתיהו, ובננו השני- הלל, שירתו ביחידות קרביות בצה"ל. אמיצים, חזקים ואידיאליסטים – חיילים נפלאים ויהודים נפלאים. ואני מתפלל שהם וכל חבריהם ישובו הביתה בשלום ויחיו חיים נורמאליים – "כמו כל הילדים".

(מאמר זה מורכב משילוב של ידע אישי והרכבה מחדש של פרטים כפי ש

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ט' כסלו ה'תשע"ז

 אין קטנה- בעבירה קטנה עם ההתמדה , ואין גדולה- בעבירה גדולה עם                   בקשת המחילה ...

"      בווילנה לומדים איך ללמוד,  ובמזריטש לומדים איך להתפלל.  ללמוד אני יודע קצת,  אבל להתפלל – זאת כמעט אינני יודע כלל"... (רבי שניאור- זלמן מלאדי , זצ''ל)

      החזון איש: "לדידי אין הפרש בין קודם שאכלתי לאחר שאכלתי... אינני מרגיש בזה... אלא אם בני ביתי מגישים לפני אוכל, הריני מסתמך עליהם שמין הסתם טרם אכלתי "

      החיים מעניקים לך חזרה את שאתה מעניק להם. התנהלות חייך אינה מקרית. התנהלות חייך הנה מראה של מעשיך כך רואים למה האדם מייחל ומקווה.

     ה'סולם', ( 'סולם' בגימטרייה 'ממון') הממון, מוצב ארצה, כי ממון הוא הבל ואין בו ממש; אבל "וראשו מגיע השמימה" – אם האדם זוכה לשכל ולב טוב, לנהוג נכון בממונו, יוכל על-ידו לעלות למעלות העליונות. (הבעל שם טוב)

   
 הרה׳׳ק רבי יצחק מוורקי זי׳׳ע היה אומר: כשאומרים: ״החייט או הסנדלר ישן״ אין זה נכון, כי אדם בעת שישן אינו עוסק במלאכתו,  ואינו אז לא חייט ולא סנדלר, אבל כשאומרים ״הרב או הצדיק ישן״ אמת הוא, כי הרב או הצדיק אף בשעת שינה, רב או צדיק הוא.

     "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (בראשית כח,ד). רק כשפועלים בתחתית הארץ ודואגים גם לבני-האדם הנחותים ביותר, אפשר להגיע לשמים.(רבי אהרון מקרלין)

     יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני - עושה העני עמו.

חרטה מאוחרת (הרב יחזקאל שובקס)

     בגיל חמש עשרה מכר עשיו את הבכורה ליעקב. "למה זה לי בכורה?" - הכריז עשיו בזלזול, ואף הגדיל עשות: "ויבז עשיו את הבכורה" . יובל שנים לאחר מכן, בכה עשיו "ויעקבני זה פעמיים את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי". נו, מילא את הברכות אומנם נטל יעקב במרמה, אך הבכורה - הרי עשיו ויתר עליו בשאט נפש? *

     זמן קצר לאחר שחזרו מבית הקברות ככלות ה 'שבעה' לאביהם, הגיעו שניהם - דניאל ונפתלי - לבית הוריהם. הקשר ביניהם היה רופף למדי. הגדול יותר, דניאל, מאז ומעולם התחבר לפורקי עול ,וכאשר סוף סוף בנה את ביתו מצא את סיפוקו בדרכים עקלקלות.  נפתלי, היה ההפך ממש. אברך רציני וירא שמים, אשר חשקת התורה בוערת בקרבו . כעת הגיע הזמן לחלק את הירושה ביניהם.  האב היה מוכר כעובד השם באמת ובתמים וכירא שמים מרבים.  משום כך זכה שבימים הנוראים בבית הכנסת המרכזי של הקהילה, שם היו מתאספים קרוב לאלף מתפללים, שימש כ'בעל תפילה' בתפילת מוסף בראש השנה ובתפילת נעילה ביום הכיפורים.  

     דניאל היה הראשון לשבור את השתיקה. "האם ידוע לך על חלקת האדמה של אבא בטקסס ?" הסיפור עם המגרש הוא סיפור שנלחש בבית בשקט. לפני כמאה שנה, כאשר שהתגלה מרבץ הנפט הראשון בטקסס, הסתובב סוחר נדל"ן כל שהוא ומכר חלקות אדמה בטקסס תמורת פרוטות שחוקות. הסבא רכש בזמנו חלקת אדמה גדולה במערב טקסס , ושבעים שנה לאחר מכן, כאשר הסבא כבר לא היה בחיים, התגלה מרבץ נפט לא הרחק משם, וזה היה סימן מובהק להימצאותו של נפט במגרש שבבעלותם. ולמרות זאת, לא עשה האב בנידון כלום.  כעת ביקש דניאל לקבל את רשותו של נפתלי על מנת לחפש נפט בחלקת האדמה, מתוך כוונה להתחלק ברווחים.  נפתלי הגיב מיד: "אתה יכול לקדוח, ואף לקחת את כל הרווחים לעצמך". דניאל היה בהלם, הוא לא אבה להאמין. " אני רציני מאוד - הצהיר נפתלי - אך אני רוצה משהו בתמורה" . דניאל נדרך. " אני רוצה שתוותר על החזקות של אבא בימים הנוראים" . דניאל פרץ בצחוק בלתי נשלט, לבסוף הפטיר: "נו באמת, האם חשבת שאתייצב לתפילת 'הנני העני ממעש' בראש השנה?!"  נפתלי ייחל לרגעים האלו ממש.  באותו יום ישבו אצל עורך דין וחתמו על חוזה מפורט. זו הייתה דרישה של נפתלי.  לא היו באותו יום אנשים מאושרים כמו דניאל ונפתלי.

     לקראת ראש חודש אלול הציע ר' נפתלי את עצמו לרשת את מקומו של אביו. הגבאים - נאמנים להלכה שאם האב הותיר בן אשר הולך בדרכיו הוא זכאי לרשת את חזקותיו - נעתרו לבקשתו.  הימים הנוראים עברו על ר' נפתלי בהתעוררות יתירה, וזה ניכר בתפילותיו המשתפכות. רבים מבני הקהילה העידו כיצד התפילות המרגשות עוררו אותם לתשובה.  ההד שנלווה לתפילותיו המרוממות גרם לו לחוש מחויבות עצומה להיות זכאי לתפקיד הנשגב, וכך דרש מעצמו יותר ויותר בעבודת השם. לאחר שמילא כרסו בש"ס ופוסקים החל להגות בתורת הקבלה, עד שהיו מייחסים לו יכולות סגוליות מופלאות.  ובינתיים, גם דניאל לא בזבז זמן. הוא שכר את שירותיה של חברת קידוח, ובכדי לממן את פעילותה נאלץ למשכן את כל נכסיו.  במשך השנים התגלו כמה מרבצים קטנים של נפט, ודניאל העדיף להשקיע את תמורתם בהמשך הקידוחים.  בתום עשר שנים של קידוחים חוזרים ונשנים אשר לא מימשו את התקוות, הוצע לדניאל לנסות את מזלו בקידוח יקר ביותר אשר מגיע עד לעומק של ארבעה ק"מ. ככל שהקידוח התקדם לעומק התגלו יותר ויותר סימנים לקיומו של הנפט. לשמחתו של דניאל לא היה גבול. בעוד מספר חודשים הוא צפוי להגיע לפסגת אושרו בעולם הזה.

     באחד הימים, בשעת בוקר מוקדמת צלצל הטלפון בביתו של ר' נפתלי. הוא התעורר ראשון. אשתו של דניאל הייתה על הקו. "אתה חייב להגיע ברגע זה לבקר את אחיך!"  ר' נפתלי נחפז לצאת לדרך מתוח כולו. בימים האחרונים, דיברו כולם על מרבץ נפט בסדר גודל ענק אשר נפל בחלקו. הוא הבין שיש לכך קשר לקריאה הבהולה. כאשר הגיע, מצא את גיסתו ממתינה למטה חיוורת ורועדת. "אתמול בשעת לילה מאוחרת - סיפרה - התברר לדניאל שכל העסק הלך לטמיון, לא דובים ולא יער. תוך שעה קצרה הפך דניאל לבעל חוב של מיליוני דולרים. כבר כמה שעות שהוא משתולל בבית, ונראה לי שבתוך זמן קצר הוא יוצא מדעתו מרוב טירוף. מדי פעם שמעתי אותו להזכיר את שמך, ולכן הזעקתי אותך בכדי שתנסה להרגיע אותו" . ר' נפתלי לא היסס.  כאשר פתח את הדלת לכדי חרך צר, הבחין בו דניאל. הוא התלקח וקם לקראתו במבט רושף, כאשר ידיו מורמות אל על ונכונות כל רגע להנחית מכת אגרוף על פניו. ר' נפתלי סב על עקבותיו והחל לשעוט במדרגות כלפי מטה, אך דניאל החל לרדוף אחריו תוך צעקות רמות: "רמאי שכמותך, לפני עשר שנים גזלת ממנו את כל החזקות של אבא. השב לי בבקשה את הגזלה!"  ר' נפתלי שקל רגליים היה הספיק להתרחק מן הסכנה, אך המילים של דניאל המשיכו לרדוף אחריו.  הוא מטורף לחלוטין, אין ספק בכך. אך גם לטירוף יש הגיון כל שהוא. על איזה גזלה הוא מדבר? הרי לא רק שהסכים לוותר על כל החזקות בשאט נפש, הוא אפילו צחק עלי מלוא פיו. מה הוא רוצה ? לקח לר' נפתלי קצת זמן להבין לנפשו המרוסקת של דניאל. שנים רבות ייחל דניאל לזכות לקצת עולם הזה. כעת, כאשר היה בטוח שהנה זכה כבר להפוך לעשיר העולם, פתאום התברר לו שעולם הזה כבר לא יהיה לו עד יום מותו. כעת החל להתחרט על שויתר על ה'עולם הבא' שלו בקלות כל כך. ר' נפתלי רימה אותו, כאשר מכר לו אשליה בטקסס תמורת חיי עולם הבא. *

     את התירוץ על הקושיא שמעתי בשם זקני הגה"צ רבי משה שובקס זצ"ל: באותה עת היו הבכורים מיועדים לעבודת הכהונה.  משמעות הדבר: הבכורה העניקה לאדם מעלות רמות ונשגבות בעבודת השם. עשיו שחלם כל השנים על 'עולם הזה', אכן וויתר בקלות על מעלותיה של הבכורה.  אך לאחר יובל שנים, כאשר למפח נפשו הבין כי הפסיד כבר את ה'משמני הארץ ורוב דגן ותירוש', או אז החל להצטער על כך שוויתר על הבכורה ליעקב.

חשיבות הזמן (הבן איש חי)

     מעשה בעיירה גדולה ובה שני גבירים עשירים בעלי ממון רב, אשר מטבע הדברים היו גם בעלי הדעה בכול ענייני העיירה. שנים רבות תחרות סמויה יש ביניהם – מי יותר עשיר ולמי מגיע הכבוד האמיתי... חלק מאנשי העיירה אמרו שפלוני הוא הגביר, החלק השני אמר שדווקא השני עשיר יותר עד שאחד העשירים קצה נפשו בתחרות והוא החליט לשים לזה סוף... מה עשה ? פנה לעמיתו והציע לו – אנו נעלה על ספינה וכול תושבי העיירה יצפו בנו מהמזח, כל אחד יביא מביתו שק מלא בדינרי זהב וכל אחד יזרוק בתורו מטבע זהב אל הים,  מטבע אני ומטבע אתה, וכך – מי שיפסיק ראשון סימן שהוא פחות עשיר כיוון שחושש הוא על ממונו...  הסכימו שניהם להצעה ואכן ביום המיועד ניצבו כל בני העיירה על המזח לחזות בתחרות בין שני העשירים.

     והנה הראשון מתחיל ומשליך מטבע זהב, השני משליך אף הוא וכך עוד מטבע ועוד מטבע מושלכים אל המים,  חדי העין הבחינו באחד מהם שקצת קשה לו עם האובדן אולם עדיין הוא ממשיך להשליך, הגיעו כבר ל 1500  מטבעות וסוף סוף הוא "נשבר" והפסיק להשליך...  שמח השני שמחה גדולה, הנה הוכחתי לכולם שאני יותר עשיר מחברי!  מסיים הבן איש חי את המשל ואומר – כיצד ניתן להבין שאדם מסוגל להשליך אל הים מטבעות זהב עליהם עמל שנים רבות, הרי ידוע שעשירים מקמצים (תלמוד בבלי מסכת מנחות דף פו')?  אחת התשובות שניתן לומר – העשיר שהרשה לעצמו להשליך בשאט נפש מטבע ועוד מטבע עלה לספינה עם מטבעות מזויפים, לכן קל היה בעיניו לאבד את ממונו, השני אדם ישר היה ועלה עם מטבעות אמתיים,  לכן הוא הפסיק ראשון...  אנשים "מבדרים" ומפזרים את הזמן כי הוא לא חשוב עבורם, מי שיודע להעריך את הזמן לפחות כמו מטבע זהב, הוא לעולם לא ייתן לו לשקוע במצולות...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/