אמרי שפר כ"ח תמוז ה'תשע"ח

 בליל תשעה באב, ביקש עיוור מאחד המתפללים, כי יסייע לו ללכת לביתו. האיש דחה אותו בטענה כי עדיין לא סיים את אמירת הקינות.  שמע הרה"ק רבי יחזקאל מקוזמיר את חילופי הדברים,  ואמר לאיש: המשך לקונן, אבל לא על חורבן בית המקדש, כי אם על חורבנך הפרטי, שכאשר יהודי הזקוק לעזרה מבקש ממך טובה, אתה דוחה אותה, ואינך מוכן לסייע לו.

         דברי־סופרים כדברי־תורה הם, ויש לשמוע אותם כשם ששומעים דברי אלוקים חיים.

     בגבולותיה של ארץ ישראל מצוי ים כינרת מחד וים המלח מאידך.  זה לעומת זה: ים שוקק חיים ומימיו מתוקים, לעומת ים המוות שמימיו מלוחים מאוד.  מה ההבדל בין שניהם ? מסביר הגה"ק רבי אלחנן וסרמן הי"ד: ים המלח מקבל את כל מימיו מבחוץ ואינו מעביר מאומה הלאה. מי שהוא רק 'מקבל' - אינו מוצא טעם בחייו )מימיו מלוחים(וסופו שמתנוון )ים המוות שאין בו בעלי חיים(.  אולם ים הכינרת - למרות שהא מקבל את מימיו מאחרים - הוא 'נותן' את מימיו הלאה . מי שנותן לאחרים - זוכה לחיים בעולם הזה ובעולם הבא! )במחשבה תחילה(

     בחמישה דברים האב זוכה לבנו ומוריש לו אותם, א': נוי. ב': כח. ג': עושר. ד': חכמה. ה': שנים. והרשע מעביר לבנו את היפוכן של דברים הללו. (בעל הטורים , פ' בהעלותך פי''א פי"ב(

הפרופסור והתפילין (מתוך 'משכני אחריך', שמות(

     הגאון האדיר רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל לקה בליבו. למיטתו הוזעק פרופסור מומחה למחלות לב, יהודי גרמני, בן למשפחה מתבוללת, שהיה רחוק מאד מכל ענין שריח יהודי עולה ממנו.

     באחד הבקרים נכנס הפרופסור לחדרו של הרב, ומצא אותו יושב ולומד כשהוא מעוטר בתפילין . נעץ בו הפרופסור מבט משתומם, ושאל את בן הרב שעמד לצידו: "מה זה? מכשיר אלקטרודות חדש? מי נתן לכם מכשיר כזה? יש עוד פרופסור שמטפל בו?" " לא, לא" – מיהר הבן להסביר – "אלו הן תפילין". " מה פרוש תפילין? כוונתך לקוביות הללו? ומהם החוטים השחורים?  חשבתי שזו אינפוזיה..." – הרופא היה בור ועם הארץ בכל הנוגע לעניין כולו.  השיב לו: "הקב"ה ציוה את ישראל להניח תפילין. כל יהודי צריך להניח את הקוביות האלו על ראשו ועל ידו" . "לא הבנתי. תוכלו להסביר לי יותר?" – החזיר הרופא, הוא לא שנא את היהדות משום שבכלל לא ידע מהי, ומאחר שכבר הספיק להכיר את החולה המיוחד שלו, הבין כי הוא לא עושה סתם פעולות חסרות פשר, ויש משמעות לתפילין הללו.   

     החל הרב אברמסקי להסביר: "הקב''ה הוציא את בני ישראל ממצרים והציל את הבכורות, ואמר: "קדש לי כל בכור" (שמות יג, ב), וציוה : "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך" (שם ,ט). דרך קיום מצות תפילין אנו נקשרים אל ה' ". "אני לא מבין, מה נותנות הקוביות הללו לקשר הזה" – הגיב הרופא – "בשביל מה צריך לעשות כך?" " בשביל להרגיש את הקשר בין האדם לקב"ה" - ענה לו הרב. " ולמה לא יקשור אדם את עצמו בלי תפילין?" – טען הרופא – " אני לא מבין!"  הרהר הרב אברמסקי לרגע ואמר: "האמת היא, שכמה שארצה להסביר לך לא אוכל. ההסברים שלי יובנו רק אם אתה בעצמך תעשה את הדבר. קח תפילין, תניח אותם במשך עשרה ימים, ולאחר מכן נשב ונדבר, ואסביר לך את העניין כולו".

     הרופא הסכים. לקח את התפילין שנתנו לו, שמע בתשומת לב את כל הסברי הרב איך בדיוק להניח. קיבל גם סדור שבו סימן לו הרב את ברכות השחר וברכות התורה, כדי שיקרא גם אותן מדי בוקר.  כבר באותו יום הקפיד לבצע את ההוראות.  כשאמר את ברכות השחר ניסה להבין מה הוא אומר. "אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים..." כרופא, ובפרט רופא לב המכיר היטב את חלל הלב, היו הדברים הללו קרובים לליבו. התפעלותו הלכה וגברה – יש כאן מגמה רפואית בברכות... איזה יופי...  אמר את ברכות התורה, קרא 'שמע ישראל', 'ואהבת', כל מלה הטעים עד שחש במתיקותה . כל אותו היום ליוו אותו מילות הברכות הללו, ולעת ערב, כשסיים את המשמרת שלו, קרא לאדם דתי ממכריו, וביקש כמה הסברים מינימלים.  דרכו נודע לו שיש גם ציצית שכל יהודי מתעטף בה עם שחר. " איזה יופי!" – התפעל – "ומה עוד?" - " יש בית כנסת שבו מתפללים" ... - "תוכל לקחת אותי אתך?"  בשבת הקרובה הלך הפרופסור לבית הכנסת, ואגב כך למד שבשבת לא מניחים תפילין... הוא ביקש הסברים, וכך הכיר חלקים נוספים ובלתי מוכרים מן התפילה.  חלפו עשרה ימים, והוא לא חזר אל הרב אברמסקי. כעבור חודש הגיע הרב לבדיקה נוספת, מאחר שלא ידע אם הפרופסור קיבל את המלצתו להניח תפילין, נמנע מלשאול על כך. אך הפרופסור לא שכח. הוא הושיט את התפילין שהביא לו הרב, הודה לו נרגשות וסיפר: "כבר איני זקוק להן. יש לי תפילין משלי, יש לי גם ציצית, ובשבת אני מגיע לבית הכנסת. אינך חייב להסביר לי עוד, יש לי כבר תשובות לכל שאלותיי     "...

     זהו כוח טהרתה של התורה! קיום המצוות משרה על האדם קדושה עד שהדברים מתיישבים ישירות על הלב, ואין לו צורך בהסברים שכליים.  כשאמרו ישראל: "נעשה ונשמע", וקיבלו על עצמם עול תורה, הם התקדשו והיטהרו כמלאכי השרת, וכאדם הראשון קודם החטא. שוב אין הם זקוקים להסברים, שאלותיהם הוסרו, והם זכו לדבוק בהקב''ה באמת ובתמים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ח' אדר ה'תשע"ח

 אל הכפורת יהיו פני הכרובים. הפירוש שהכרובים יהיו פניהם למטה לכיוון הארון, לרמז שהאדם הלומד תורה, צריך שיהא שקוע כולו בתורה.

     אמת ר"ת א 'נכי (הדיבור הראשון של עשרת הדברות) מ 'אימתי )המשנה הראשונה של הששה סדרי משנה( ת 'נא היכא קאי ( המילים הראשונות של הש"ס(.

     בספר קב הישר ( פרק נ''ב) כתב "כי עיקר היראה והצדקות היא בממון, וכל אדם שמתנהג ביושר וממונו בכשרות, זהו צדיק גמור".

    ''גאונות היא 1% השראה ו99% זיעה''

    ועשו ארון וכו'. בארון כתוב "ועשו" לשון רבים, ולא כמו שכתוב בכל הכלים "ועשית" לשון יחיד, והטעם הוא להראות שהתורה שהייתה בתוך הארון, כולם שווים בה, ולכל אחד ואחד יש בה חלק (אור החיים הק'(.

     כשיש לאדם מבחן כיצד לדון את חברו – באותו רגע הוא דן בעצם את עצמו על מעשי העבר.

     כתוב בפרשת בראשית וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואומר שם רש"י שזה מלאכי חבלה, ואצל הארון הכרובים הם רמז לתשב"ר, כי הילד אם הוא בחוץ זה מלאכי חבלה, ואם הוא בתוך המשכן הוא קדוש וזה תשב"ר.

    לפעמים צריכים ללכת אחורה כדי להתקדם. (שמואל אייזיקוביץ)

'אם יש תפילין, יש סיבה שיהיה ראש'. (בית זכריה, עלון 145)

     סיפור מרטיט, שהותר לפרסום רק אחרי פטירתו של רשכבה"ג מרן רבנו יוסף שלום אלישיב זצוק"ל. שסופר מאביו של הילד, שניצל מגזירה נוראה וקשה, מסמר שיער ומקפיץ כל לב יהודי באשר הוא.

     המופת הגדול והנדיר, כפי שמגדירו האב, אברך יר"ש מאלעד, אירע לפי כמה שנים, לאחר התאונה המחרידה שעברו בני המשפחה ביציאה מאלעד בהתנגשות הרכב המשפחתי עם משאית. כל בני המשפחה נפצעו בדרגות שונות ולא נשקפה סכנה לחייהם, למעט הבן הבכור, אז בן תשע וחצי, שנפצע אנושות והיה שרוי בין חיים למות. הוא היה הראשון שהובל לביה"ח והוזנק אל חדר הניתוח. אחרי ניתוח ראש מורכב, כשהוא עדיין מחוסר הכרה, אושפז במחלקת טיפול נמרץ עם תחזית פסימית לחלוטין. גדולי המומחים הודו שקצרה ידם מהושיע ואם לא יתרחש נס סביר יש מקום לחשוש כי הילד לא יתעורר כלל או לחילופין, עקב הפגיעה הקטלנית, יישאר נכה לכל חייו עם פגיעה מוחית בלתי הפיכה.

     האב, שהיה היחיד שלא נפצע בתאונה, התרוצץ ללא ליאות בין גדולי ישראל למען יקרעו שערי שמים לביטול הגזירה הקשה על בנו. אחד השליחים הטובים, ידיד מהשכונה שאביו תושב רמות הנודע בבתי התפילין המהודרים שהוא מכין, התנדב לרוץ לעברו לבקש את ברכת מרן רבנו זצוק"ל שהיה בקשרים מתמידים עם אביו והזמין ממנו דרך קבע בתי תפילין.  בעוד היום שוכב ללא זיע, כשראשו עטוף תחבושות וגופו דומם ללא תגובה הזדרז החבר לארגן פגישה מהירה עם רבנו כדי להתחנן בפניו שיתפלל עבורו ויברכו לרפואה שלימה. מה התפלא לשמוע את הוראתו של מרן רבנו זצוק"ל, שביקש ממנו מיידית לארגן לילד הפגוע תפילין של ראש אותן ייחדו לבר מצווה שלו. בהוראתו אורגן בית התפילין במהרה, כשהוא עדיין בצורתו הגולמית, ללא עיבוד וצבע סופיים, והובל מיידית אל יחידת הטיפול נמרץ 'החבר הגיע אלי נסער ובידו שקית עם תפילין שעליהן נרשם לרפואת הילד ואמר שזוהי סגולה שהרב אלישיב ביקש לשלוח לרפואת בני' – מספר לנו האב בקול נרגש – '

     אלו היו ימים קשים בהן נענו בין חוות דעותיהם הקודרות של הרופאים לבין תקוותינו כיהודים מאמינים, שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים. הנחנו את השקית הקדושה למראשותיו של בני והרגשנו מעודדים מאוד מהתפנית.  הפרופסור במחלקה התווכח איתי שאין לילד שלי סיכוי להתעורר ואני הייתי חדור אמונה ושכנעתי אותו שבתוך ימים הנס הגדול עומד להתרחש. שבוע לאחר מכן – הילד כבר עמד על רגליו ללא כל פגיעה והרופא התייצב והודה שאכן חוץ מנס שום דבר אחר לא יכול להסביר את המהפך הדרמטי. מספר ימים אחרי שהתעורר וסמי ההרדמה הפסיקו להשפיע, בני כבר התפלפל איתי על השיעור האחרון בגמרא ו 'החזיק ראש' בכל המתרחש, בלי זכר לכך שמשהו התחולל בראשו.  קשה היה להאמין שרק ימים קודם האבחנה דיברו על פגיעה מוחית קשה ביותר, שבכל מצב תותיר את רשמיה. הילד תפקד כאחד האדם וזכרונו היה בשיאו. לנו היה ברור בזכות מה זכינו לנס העל טבעי אבל לא יכולנו לגלות לכולם'. – מודה האב. מרן רבינו ביקש לא לפרסם את הסיפור ועד לסוף ימיו, הסיפור היה ידוע רק למקורבים ספורים ובני משפחה.

     הגאון הגדול רבי חיים קנייבסקי שליט"א ששמע מהאב את הסיפור הגיב באותם ימים בציטוט דברי המדרש: ' לא בראתי ראש אלא בשביל תפילין' והוסיף את ההיגיון שמאחורי המופת: 'אם יש תפילין, יש סיבה שיהיה ראש'. מאוחר יותר התברר שבני המשפחה זכו להיות מיחידי הסגולה שמרן זצוק"ל מסר להם את הסגולה המיוחדת. 'היו עוד שלושה ילדים פגועי ראש לפנינו שניצלו בזכותה ואנחנו היינו הפעם הרביעית והאחרונה בתולדותיו' – מעיד האב.

הסוס הפלאי (על-פי 'תמימי דרך')

הפונדק בכפר פודהורצה היה מפורסם בכל האזור. מקומו של הכפר, על אם הדרך שבין הערים סאסוב וברודי, הפך את הפונדק לתחנת מרגוע בעבור עוברי הדרך. הללו נהגו לפוש בו מעט מעמל המסע. גם הסוסים שהובילו את הנוסעים נהנו בפונדק ממזון ומנוחה.

הפונדק היה בבעלותו של יהודי תלמיד חכם, ותמיד המה מאורחים. הוא נהג לארח את אחיו היהודים ברוחב לב, ולשוחח עמם בדברי תורה. כך נוצר קשר של ידידות איתנה בינו ובין רבי משה-לייב מסאסוב, שנע בתכיפות בין שתי הערים. מפעם לפעם עצר הרבי בפונדק ושוחח עם בעליו.

תמיד התעניין הרבי בשלום מארחו, במעשיו ובפרנסתו. בעל הבית היה מארחו ביד רחבה, ומסייר עמו במשק שבבעלותו. נוסף על האכסניה, החזיק היהודי בשדה מניב ובבהמות רבות, ששימשו אותו בעבודת האדמה.

יום אחד טיילו רבי משה-לייב ובעל הבית במשק. השניים היו שקועים בשיחה, עד שהגיעו לאורוות הסוסים, שהייתה ממוקמת בקצה הנחלה. קול מצהלות הסוסים הסב את תשומת ליבו של בעל הבית. "יש כאן סוסון", הצביע לעבר סוס שלעס מספוא מן האבוס, "שעל אף מידותיו הכחושות הוא סוס זריז ונמרץ, שעושה בקלות את כל העבודות הנדרשות ממנו. זה סוס נדיר מאוד. הוא צורך מעט מאוד מזון, ועם זה הוא בעל כוח רב".

האיש הרחיב ודיבר בשבח סוסו, ששמעו יצא בכל האזור, עד שבמקרי חירום, כדוגמת צורך בחילוץ עגלות ששקעו בבוץ, היה הסוס מוזעק למשימה. מעולם לא איכזב – שמח בעל הבית להתגאות בסוסו המיוחד.

הרבי האזין רוב קשב לתיאורים המפליגים על גבורת הסוס ויעילותו. הוא הביט בסוס במבט בוחן. בתוך כך המשיכו השניים את טיולם וחזרו לבית.

בערב ניגש הרבי לארון הספרים בביתו של בעל הבית, שהיה עמוס ספרי קודש עתיקים, והחל להוציא ממנו ספרים ולעיין בהם. פתאום מצא הרבי פתק ישן, בין דפיו המצהיבים של ספר ישן. הפתק תיעד הלוואה שנעשתה בין שני צדדים.

הוציא רבי משה-לייב את הפתק, ושאל את מארחו אם הוא שומר עליו ביודעין. "מעולם לא ראיתיו", השיב בעל הבית. "אלה ספרים שירשתי מאבי. ידוע לי שיש בהם פתקים רבים, אך מעולם לא התעניינתי בהם".

ההסבר לא פטר את העניין בעיני הרבי, שהוסיף לאחוז בפתק ולעיין בו היטב. הוא ביקש מבעל הבית לנסות לפענח את הסיפור שעומד מאחוריו. לאחר עיון ממושך התברר כי הפתק נכתב לפני שני דורות. סבו של בעל הבית הוא המלווה, שהעניק הלוואה למישהו. אם הפתק קיים ולא נקרע, משמע שהחוב טרם נפרע.

רבי משה-לייב פנה אל בעל הבית בשאלה: "כיורשו של המלווה, האם תסכים לוותר על החוב ולמחול ללווה על אי-פירעונו?".

"ודאי!", השיב הלה, תמה על פשר הבקשה המוזרה. לאחר מחשבה הוסיף: "ממילא אין ביכולתי לגבות את הכסף. אם כן, מדוע לא אמחל לאותו אדם בלב שלם על ההלוואה?".

נהרה עלתה על פניו של הרבי. "דע", אמר בשמחה, "שברגע זה הצלת נשמה אומללה. אשריך שזכית לכך!". ולפתע, במעבר חד, ביקש מהמארח: "הבה נצא לראות שנית את הסוס הקטן והמובחר שבאורוותך".

השתומם בעל הבית לפשר הבקשה התמוהה. וכי הרבי סוחר סוסים הוא? מה לו ולסוס? ועם זה לא סירב לבקשה. השניים יצאו שנית לעבר אורוות הסוסים. כשהגיעו למקום נעתקה נשימתו של בעל הבית: סוסו האהוב היה מוטל על הקרקע בלי רוח חיים.

האיש פכר את ידיו בכאב, והחל לבַכות את סוסו ואת האובדן הכספי שמותו מסב לו. "איך ייתכן!", קרא בצער. "הלוא אך לפני שעות מעטות היה בריא ובלי שום סימן למחלה, והנה התפגר בבת אחת!".

כשסיים לקונן על הסוס המוטל על הארץ הסב את פניו לעבר הרבי. מבע פניו של רבי משה-לייב היה רציני ועיניו בערו כלפידים. "דע", אמר לבעל הבית, "שאדם שיש לו חוב לרעהו ואינו משלם, הרי שלאחר פטירתו, כשנשמתו עולה למרומים, החוב עודנו ממתין לפירעונו, ובית דין של מעלה כופה אותו להחזירו לבעליו.

"הסוס הזה", הצביע הרבי על בעל החיים המת, "היה גלגול נשמתו של בעל החוב מאותו פתק שמצאתי בספר שבביתך. הנפטר נידון על כך בשמים, ונגזר על נשמתו להתגלגל בתוך סוס, ולשלם לך, כיורשו של סבך, את החוב שהאיש לא שילם בחייו.

"זו הסיבה לכוחו הפלאי של הסוס, ולתפוקה הרבה שנהנית ממנה זמן רב. ואולם עתה, ברגע שמחלת על תשלום החוב, הסתיימה חובת ה 'תשלום' של נשמת הלווה. סוף-סוף יכלה הנשמה להשתחרר ממאסרה בגוף של סוס. אל לך להצטער על אובדן הבהמה, אלא לשמוח על שזכית לגמול חסד של אמת עם נשמת נפטר, ולגאול אותה מייסוריה. אני מברך אותך שבזכות המעשה הזה תראה הצלחה ושגשוג במעשיך כפל כפליים".

ואכן, ברכת הרבי התקיימה במלואה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ט"ז תמוז ה'תשע"ז

איתא בספה"ק ד"ראשית גוים עמלק" הוא ראשי תיבות "רגע". בילדותי אמר לי הרה"ח ר' יעקב ברייטשטיין ז"ל מחשובי חסידי גור, שהכוונה בזה בדרך המוסר הוא, שכאשר אדם צריך לעשות מצווה כגון ללכת ללמוד או להתפלל או לעזור לחברו או לכבד אב ואם וכדומה, והוא אומר עוד רגע אעשה זאת, הרי דבר זה נובע מחלק עמלק שבקרבו. ונראה להוסיף ולפרש לפי זה המשך הפסוק "ואחריתו עדי אובד", דהכוונה, דבתחילה אדם אומר עוד רגע ועוד רגע, אבל לבסוף דוחה הדבר לגמרי ו"אחריתו עדי אובד" כלומר זה נאבד לגמרי. (הרה"ג ר' יצחק אריה ארליך שליט"א)

      אנו חושבים כי יש ללמוד משהו מהגויים מחכמיהם, מגדוליהם ונביאיהם - לרכוש מנהג יפה מהאנגלים התנהגות מסוימת מהאיטלקים וכדו'. טעות! מה שיש לגויים מעט, הוא מה שהם חטפו לעצמם מעם ישראל...!! יסוד היסודות שלכם יהיה - כי התורה טומנת בקרבה דרך חיים בכל השטחים ובכל התחומים. מי לא יודע כי מכוח התורה אפשר לפתור כל בעיה שהיא בחיי האדם.

     בלק ר''ת: ברכה לא קללה.

     ויפתח ה' את פי האתון (כב כח(  אמר מרן מאור ישראל רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל זיע"א: ישנם אנשים שבשעה שהם באים לאכול, דרכם לפתוח לפניהם עיתון ולקרוא בו בשעת אכילתם "ויפתח ה' את פי העיתון", ודעו לכם שאין זו הנהגה טובה, משום שגם חכמי הרפואה מודים שכאשר אדם אוכל את סעודתו – לא יקרא עיתון באותה שעה. וטעם הדבר – מפני שהאדם הזה אוכל ואינו טועם את מה שאוכל, כיון שמוחו שקוע בדברים אחרים , והוא טרוד במוחו לדעת מה קורה עם פלוני? ומה קורה עם אלמוני? וכך הוא מפסיד את טעם המאכל , וכבר נאמר: ומשביע לכל חי רצון – דהיינו שכדי שהאדם יהא שבע, צריך שיהיה לו רצון, שמוחו יהא פנוי בעת מאכלו, כי לא לחינם הקב"ה ברא כל מיני טעמים באוכל, וכמו שנאמר )איוב יב יא( חיך אוכל יטעם לו, וזה אשר קורא את העיתון בשעת האכילה, הרי הוא מפסיד כל זאת.  אלא דבר בעיתו מה טוב, בשעת האכילה יתעסק בענייני מאכלו, ולא בעניינים אחרים (מעדני המלך חלק ב(

הנואם והלמדן (אוצר בנאות דשא)

      בזמן ה"נודע-ביהודה" היו שני רבנים צעירים אשר לטשו את עיניהם על משרת הרבנות שהייתה בעיר בין פרשבורג לווילנה, כשנפטר הרב שם כל אחד רצה להיות הרב הראשי, האחד היה בריסקאי, - כעין בריסק, (שכן בריסק הייתה הרבה אחר הנודע ביהודה.) צדיק ולמדן, היה בקיא בכל הש״ס וידע היטב את ההלכה על בוריה. היה מחמיר גדול,  אך לא היה מומחה במיוחד ברטוריקה - בנאום, בפוליטיקה ויחסי ציבור.  לעומתו, השני בא מפרשבורג שם היו לומדים רטוריקה - תורת הנאום, הוא יצא משם כרב מוכן, אומנם הוא אינו בדרגתו של הבריסקאי בלמדנות, אך ידע מה זה תורת ציבור ואיך להנהיג ציבור.  באו לנודע-ביהודה ושאלוהו מי יהיה הרב, אמר להם לכו למושל [הגוי] של העיר והוא יחליט. וזה היה לפלא גדול מה לגוי ולרבנים ? ואכן הגיעו אל המושל ואמרו ששלחם ר׳ יחזקאל לנדאו.  אמר להם: ״לעונג זה לי, מה רצונכם "? אמרו לו: עליך להחליט מי יהיה הרב.  שאלם המושל: ״יש לכם ספר קדוש שאתם כל הזמן מתפללים בזה"?  הוציאו סידור, והמושל אמר לרב מפרשבורג: ״פתח את הסידור בלי להסתכל היכן אתה פותח והגד בעל פה את הנכתב בעמוד שנפתח לך״.  והנה הסידור נפתח בדיוק ב״אשרי יושבי ביתך״ ואמר הכול ברהיטות ובדיוק והמושל התפעל מאד.  עתה הגיע תורו של השני אך לדאבונו נפתח לו בדיוק באקדמות של פורים ״אץ קוצץ בין קוצץ״ אקדמות הקשות לאמירה, וכמובן שנתקע בזה ולא הצליח לאמור ברהיטות.  אמר לו המושל: ״אתה מבין לבד שחברך הוא יהיה הרב״.  הלך התלמיד הבריסקאי הצדיק לנודע-ביהודה, ושאלו: ״ילמדנו רבנו, וכי משוא פנים יש בתורה, מי אינו יודע בעל פה אשרי יושבי ביתך? ואם לא יצא לי כך בגלל זה יהיה הוא הרב ולא אני"?  אמר לו הנודע ביהודה: בוודאי כשהוא פתח את הסידור לא ״באשרי״ נפתח לו אלא שהוא ידע שהמושל אינו יודע עברית, ואמר לו ״אשרי יושבי ביתך״, אתה היית פותח והיית אומר ״עלינו לשבח״.  עונה לו התלמיד: ״כן, אני גם חשבתי לעשות, אך היה לי ספק אם זה הונאת דברים, וכו׳״.  חייך הנודע ביהודה: ״הוא אשר דיברנו, אתה מתאים לשבת בכולל יבואו אליך אנשים לשאול שאלות, תמסור שיעורים ותפסוק הלכות מהמקום שלך, אך לא בתור רב. רב צריך לדעת גם כיצד להסתדר עם גוי, עם מושל, עם אנשים, הוא צריך להיות פוליטיקאי, לא אדם צדיק מדי או תלמיד חכם מדי, זה לא טוב בשביל הנהגת הרבנות״.  לא נערוך השוואה מי דומה יותר ליהושע ומי דומה יותר ּלכָלב -ברור הוא שהבריסקאי דומה יותר ליהושע שהיה תלמידו הנאמן, משרתו של משה רבנו, הקים אוהלו סמוך להר סיני שתמיד יראה את משה הראשון. רץ אחרי התורה, רץ אחר משה רבנו ובוודאי נהיה עניו כמותו. אם כך עניו אינו יכול להיות רב. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

נקודה שבועית פרשת השבוע "לך לך" ה'תשע"ו

בסיום הפרשה הקודמת, פרשת "נח", קראנו על לידת אברם ונישואיו לשרה ועל שאר השושלת המשפחתית.

אברם עזב את אור כשדים ארץ מולדתו ועבר לגור בחרן, ושם הוא נהנה מחופש דתי ומעמד מכובד אחרי שהחליט לשנות את דרכי אביו ולהאמין בקב"ה.

וכך, בלי התרעה מוקדמת, מיד בפתיחת פרשת השבוע שלנו, פרשת "לך לך", פונה ה' אל אברם בקריאה חשובה: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה" - אברם נקרא לעקור את משפחתו ממקומו ולקום וללכת לארץ כנען.

בפרשות הקרובות, כמו בתחילת פרשתנו, אנחנו נקרא הרבה על כך שאברהם הולך. 

מה יש בה באותה הליכה אצל אברהם שהיא כל כך חשובה בחייו? 

הליכה היא פעולה של תהליך. במקרה של אברהם היא התהליך מתחיל בציווי הזה של ה', "לך לך". 

מעבר לקריאה הידועה של ה' לאברהם לקום ולעזוב את מקומו יש פה גם קריאה יותר עמוקה לכיוון חיים משמעותי אצל אברהם וגם לכולנו, להיות תמיד בתנועה, עם הפנים קדימה, ולא לעמוד במקום.

אסור לנו להיות מקובעים ולדרוך במקום אלא תמיד לשאוף להתקדם ולהתרומם לאורך כל חיינו.

לא במקרה מסיים ה' את הקריאה לאברהם שבסופו של התהליך הוא יזכה לברכה ממנו.

אברהם יתגלה לנו כאיש חסד ש"יארוב" לאורחיו בתחילת הפרשה הבאה, הוא יגן על אנשי העיר סדום וילחם למען הצלת אחיינו לוט למרות סכנת החיים שהייתה בדבר.

אברהם "ההולך" הוא אדם רב עשייה. אדם של נתינה. הוא אכפתי כלפי משפחתו וכלפי כל העולם ותמיד רוצה להיטיב עם אנשים.

לצורך כל הדברים האלה אברהם חייב להשתחרר מהדברים אליהם הוא היה מקובע: מארצו, מולדתו ומבית אביו. 

כדי שאדם יוכל ללכת ולהתקדם הוא חייב לנתק את עצמו מחסמים שעוצרים אותו ומאותם הרגלים ישנים ולמצוא הרגלים חדשים שיתנו משמעות חדשה להמשך החיים ולפעמים זה גם דורש לצאת מהחינוך של בית אבא בדיוק כמו שאברהם היה צריך לעשות.

אברהם הבין את רצונו של ה' וקיבל על עצמו כאדם וכאבא הראשון שלנו להתמיד בהליכתו על מנת שנוכל ללמוד ולהתנהג כמוהו.

שבת שלום ומבורך!

תודות : לצלי מיכאלי

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

ולרפואת כל פצועי הפיגועים ולרפואת כל חולי עם ישראל