אמרי שפר ט"ז כסלו ה'תשע"ח

"איזהו עשיר השמח בחלקו" (אבות א,ד) אומרים חז''ל כי מידת הצדיק להסתפק במועט ומה שיש לו מספיק לו, ואינו מבקש יותר ממה שצריך לעצמו, לכן אמר יעקב "יש לי כל". אבל עשיו הרשע קיים את מאמר חז"ל (מדרש רבה קהלת סדר א): שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו, אף פעם לא מרוצה, על כן אמר "יש לי רב" דהיינו יש לי הרבה אבל תמיד אני מרגיש שעדיין חסר לי ...

     באין תקשורת – אין אפשרות להעביר מסרים.

    ביום שבו לא תתקל בשום בעיה – תהיה בטוח שאתה מתהלך בשביל הלא נכון.

 בעיה

     "זקן" – שהוא נוטריקון: זה שקנה חוכמה.

הגאון הגדול רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל על ה 'לך לך' הפרטי של אביו ובני משפחתו )מתוך מתוך הספר שיחות ביה"ש עלון'גאון יעקב' / לך לך התשע"ז(

     לפני שאבא ז"ל היה רב ברמת השרון הוא היה רב ברוסיה, ובעיירה שבה נולדתי, לפני שהגרזן של סטאלין ימ"ש השמיד את היער הגדול של התשב"ר,  היה שם ת"ת של ארבע מאות ילדים. אבל כשאני הגעתי לגיל שמתחילים ללמוד ספר בראשית, אבא שלח אותי למלמד היחידי בעיר, והיו שם רק שבעה ילדים! אלו שלא נכנעו למשטר של המכבש הגדול של לנין וסטלין ימ"ש, שעזרו להם הרבה יהודים פוקרים. היה חוק חינוך חובה שחייבים לשלוח כל ילד ל"שקולע" [ביה"ס של הקומוניסטים[, ומי שלא שלח היה צפוי לעונש, ואפשר לתאר איזה מצב זה היה. והנה כשהגענו בפרשת נח לפסוק "ויזכור אלוקים את נח", המלמד הודיע שלא ממשיכים יותר כי זה סכנת נפשות, כי הגיעו שלוחים מהשלטון והודיעו לו: "עד כאן!". שנה אחרי כן פגשתי את אחד מהילדים שלמדו איתי ספר בראשית, אוכל ברחוב סנדוויץ' עם חזיר! כל כך מהר היה המהפך...  המצב היה ששומרי תורה ומצוות היו בייאוש, וחשבו שאין תקווה שמישהו מהדור הבא ישמור בכלל תורה ומצוות. רוסיה הייתה שולטת אז על שישית מהעולם, ביניהם אוקראינה, גרוזיה, בוכרה, והיו שם מיליוני יהודים. ואבא היה מעודד את העם בדרשות שלו, והיה מדבר בתקיפות שהעיקר לא להתייאש .

     אבא ז"ל, אחרי מאמצים גדולים, קיבל בעז"ה רישיון יציאה, ונמל היציאה היה הנמל הגדול שבעיר אודסה.  נסענו באוניה כמעט שבועיים, וכשהגענו לא היה לנו איפה לגור, והמשפחה הייתה מפוזרת אצל קרובים. סבתא גרה אצל קרוב אחד, אחותי גרה אצל קרוב אחר, אבל אבא לא פיזר את הבנים, ר' גרשון ואני, כי בכל מקום שהיינו, תקופה בכפר חסידים, תקופה בירושלים, תקופה בת"א, הוא רצה להמשיך את סדר הלימוד בגמרא. גם כשנסענו מנמל אודסה, וכל החבילות היו בתא המטען, אבל הרי יש מזוודות קטנות שצריכים, ומה היה לנו בהן?  גמרא בבא קמא, ששלושתנו למדנו מתוכה ביחד, וחומש ויקרא לפרשת השבוע, כדי שלא נפסיק אף יום מללמוד! ובכל מקום שהיינו, אבא מיד לקח גמרא ולמד איתנו...  היו אמנם ימים שלא למדנו כי הוא היה עוסק בחבלי קליטה וסידורים שונים, אבל כשנכנסנו לגור ברמת השרון בסוף שנת תרצ"ד, וכבר שכרנו דירה, אבל בלי רהיטים, בלי שולחנות, בלי כיסאות, ובלי מיטות, והיה שם זקן אחד שבא מאמריקה והחליף את המיטות הישנות שלו, הוא שלח לנו שתי מיטות, אחת לאבא ואחת לסבתא, ואנחנו ישנו על הרצפה, ואז הדבר הראשון שאבא עשה- הוא הלך לביהכ"נ ונטל רשות מהגבאים והביא עוד שתי גמרות בבא קמא שיהיה יותר נח ללמוד, וזה לפני כל הרהיטים...  

     למשכיר של הדירה היה פרדס של חמישה דונם ברחוב אוסישקין, הוא נתן לנו רשות לקחת ארגזים שאורזים בהם תפוזים, וישבנו על הארגזים ולמדנו גמרא. וזה לימד אותנו על סולם הערכים: לפני שדואגים למה לאכול , ולמיטה לישון, דואגים שתהיה גמרא ללמוד!  אבא שמח מאוד שאנחנו נמצאים באוויר של א"י, וכשבאנו לארץ אמר: " תאר לך שאנו נמצאים במצב שכל הגוף באוויר של א"י, כמו בתוך סוכה, כל הגוף בתוך מקום קדוש!", ומאוד היה שמח בזה. לפעמים בחורף ביום בהיר, היה אומר "האם בחו"ל ישנם שמים בהירים כ"כ כמו פה? תראו אחרי הגשם הראשון איזה שמים בהירים, איזה תענוג!". וכך היה מאוד משבח את האוויר של ארץ ישראל.

     ביום הראשון שהגענו לנמל יפו,  התענינו הקרובים שכבר היו לפנינו בארץ ישראל מתי האוניה מגיעה, וחיכו לנו בנמל הרבה רבנים. הגענו לבנין ששם יורדים והתיישבנו, ואני שומע שאבא אומר לדודים שלי: "מה הייתה המטרה שברחנו מרוסיה, אמנם המצב הכלכלי שם קשה מאוד, אבל הסיבה העיקרית הייתה ששם אי אפשר ללמד תורה לילדים בגלל סכנת נפשות, וזוהי הסיבה שעשינו השתדלות לצאת משם", (כמובן עם הרבה נסים, והיה בן דוד שעזר לנו לקבל את הרישיונות(.  ובעצם אם הייתה אפשרות לנסוע מרוסיה לפולניה – הייתי נוסע לפולין, ששם הרב'ה שלי ר' ברוך בער, שם יש ישיבות מעולות: קמניץ, מיר, שהילדים יגדלו בישיבות בשקידה ועיון, ואותו רב'ה שאני למדתי אצלו ממשיך להיות ראש הישיבה, ורציתי שהבנים שלי גם ילמדו אצלו", אבל המצב היה שרוסיה ופולניה היו ביניהם כ"כ ברוגז, שאי אפשר היה להעביר שום דבר, ולכן נסענו לא"י שגם פה אפשר ללמד תורה. וגם מזה מבינים שהערך הכי חשוב הוא ללמוד תורה, ואיפה שאפשר ללמוד תורה – שם אנחנו! 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ט' כסלו ה'תשע"ז

 אין קטנה- בעבירה קטנה עם ההתמדה , ואין גדולה- בעבירה גדולה עם                   בקשת המחילה ...

"      בווילנה לומדים איך ללמוד,  ובמזריטש לומדים איך להתפלל.  ללמוד אני יודע קצת,  אבל להתפלל – זאת כמעט אינני יודע כלל"... (רבי שניאור- זלמן מלאדי , זצ''ל)

      החזון איש: "לדידי אין הפרש בין קודם שאכלתי לאחר שאכלתי... אינני מרגיש בזה... אלא אם בני ביתי מגישים לפני אוכל, הריני מסתמך עליהם שמין הסתם טרם אכלתי "

      החיים מעניקים לך חזרה את שאתה מעניק להם. התנהלות חייך אינה מקרית. התנהלות חייך הנה מראה של מעשיך כך רואים למה האדם מייחל ומקווה.

     ה'סולם', ( 'סולם' בגימטרייה 'ממון') הממון, מוצב ארצה, כי ממון הוא הבל ואין בו ממש; אבל "וראשו מגיע השמימה" – אם האדם זוכה לשכל ולב טוב, לנהוג נכון בממונו, יוכל על-ידו לעלות למעלות העליונות. (הבעל שם טוב)

   
 הרה׳׳ק רבי יצחק מוורקי זי׳׳ע היה אומר: כשאומרים: ״החייט או הסנדלר ישן״ אין זה נכון, כי אדם בעת שישן אינו עוסק במלאכתו,  ואינו אז לא חייט ולא סנדלר, אבל כשאומרים ״הרב או הצדיק ישן״ אמת הוא, כי הרב או הצדיק אף בשעת שינה, רב או צדיק הוא.

     "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (בראשית כח,ד). רק כשפועלים בתחתית הארץ ודואגים גם לבני-האדם הנחותים ביותר, אפשר להגיע לשמים.(רבי אהרון מקרלין)

     יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני - עושה העני עמו.

חרטה מאוחרת (הרב יחזקאל שובקס)

     בגיל חמש עשרה מכר עשיו את הבכורה ליעקב. "למה זה לי בכורה?" - הכריז עשיו בזלזול, ואף הגדיל עשות: "ויבז עשיו את הבכורה" . יובל שנים לאחר מכן, בכה עשיו "ויעקבני זה פעמיים את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי". נו, מילא את הברכות אומנם נטל יעקב במרמה, אך הבכורה - הרי עשיו ויתר עליו בשאט נפש? *

     זמן קצר לאחר שחזרו מבית הקברות ככלות ה 'שבעה' לאביהם, הגיעו שניהם - דניאל ונפתלי - לבית הוריהם. הקשר ביניהם היה רופף למדי. הגדול יותר, דניאל, מאז ומעולם התחבר לפורקי עול ,וכאשר סוף סוף בנה את ביתו מצא את סיפוקו בדרכים עקלקלות.  נפתלי, היה ההפך ממש. אברך רציני וירא שמים, אשר חשקת התורה בוערת בקרבו . כעת הגיע הזמן לחלק את הירושה ביניהם.  האב היה מוכר כעובד השם באמת ובתמים וכירא שמים מרבים.  משום כך זכה שבימים הנוראים בבית הכנסת המרכזי של הקהילה, שם היו מתאספים קרוב לאלף מתפללים, שימש כ'בעל תפילה' בתפילת מוסף בראש השנה ובתפילת נעילה ביום הכיפורים.  

     דניאל היה הראשון לשבור את השתיקה. "האם ידוע לך על חלקת האדמה של אבא בטקסס ?" הסיפור עם המגרש הוא סיפור שנלחש בבית בשקט. לפני כמאה שנה, כאשר שהתגלה מרבץ הנפט הראשון בטקסס, הסתובב סוחר נדל"ן כל שהוא ומכר חלקות אדמה בטקסס תמורת פרוטות שחוקות. הסבא רכש בזמנו חלקת אדמה גדולה במערב טקסס , ושבעים שנה לאחר מכן, כאשר הסבא כבר לא היה בחיים, התגלה מרבץ נפט לא הרחק משם, וזה היה סימן מובהק להימצאותו של נפט במגרש שבבעלותם. ולמרות זאת, לא עשה האב בנידון כלום.  כעת ביקש דניאל לקבל את רשותו של נפתלי על מנת לחפש נפט בחלקת האדמה, מתוך כוונה להתחלק ברווחים.  נפתלי הגיב מיד: "אתה יכול לקדוח, ואף לקחת את כל הרווחים לעצמך". דניאל היה בהלם, הוא לא אבה להאמין. " אני רציני מאוד - הצהיר נפתלי - אך אני רוצה משהו בתמורה" . דניאל נדרך. " אני רוצה שתוותר על החזקות של אבא בימים הנוראים" . דניאל פרץ בצחוק בלתי נשלט, לבסוף הפטיר: "נו באמת, האם חשבת שאתייצב לתפילת 'הנני העני ממעש' בראש השנה?!"  נפתלי ייחל לרגעים האלו ממש.  באותו יום ישבו אצל עורך דין וחתמו על חוזה מפורט. זו הייתה דרישה של נפתלי.  לא היו באותו יום אנשים מאושרים כמו דניאל ונפתלי.

     לקראת ראש חודש אלול הציע ר' נפתלי את עצמו לרשת את מקומו של אביו. הגבאים - נאמנים להלכה שאם האב הותיר בן אשר הולך בדרכיו הוא זכאי לרשת את חזקותיו - נעתרו לבקשתו.  הימים הנוראים עברו על ר' נפתלי בהתעוררות יתירה, וזה ניכר בתפילותיו המשתפכות. רבים מבני הקהילה העידו כיצד התפילות המרגשות עוררו אותם לתשובה.  ההד שנלווה לתפילותיו המרוממות גרם לו לחוש מחויבות עצומה להיות זכאי לתפקיד הנשגב, וכך דרש מעצמו יותר ויותר בעבודת השם. לאחר שמילא כרסו בש"ס ופוסקים החל להגות בתורת הקבלה, עד שהיו מייחסים לו יכולות סגוליות מופלאות.  ובינתיים, גם דניאל לא בזבז זמן. הוא שכר את שירותיה של חברת קידוח, ובכדי לממן את פעילותה נאלץ למשכן את כל נכסיו.  במשך השנים התגלו כמה מרבצים קטנים של נפט, ודניאל העדיף להשקיע את תמורתם בהמשך הקידוחים.  בתום עשר שנים של קידוחים חוזרים ונשנים אשר לא מימשו את התקוות, הוצע לדניאל לנסות את מזלו בקידוח יקר ביותר אשר מגיע עד לעומק של ארבעה ק"מ. ככל שהקידוח התקדם לעומק התגלו יותר ויותר סימנים לקיומו של הנפט. לשמחתו של דניאל לא היה גבול. בעוד מספר חודשים הוא צפוי להגיע לפסגת אושרו בעולם הזה.

     באחד הימים, בשעת בוקר מוקדמת צלצל הטלפון בביתו של ר' נפתלי. הוא התעורר ראשון. אשתו של דניאל הייתה על הקו. "אתה חייב להגיע ברגע זה לבקר את אחיך!"  ר' נפתלי נחפז לצאת לדרך מתוח כולו. בימים האחרונים, דיברו כולם על מרבץ נפט בסדר גודל ענק אשר נפל בחלקו. הוא הבין שיש לכך קשר לקריאה הבהולה. כאשר הגיע, מצא את גיסתו ממתינה למטה חיוורת ורועדת. "אתמול בשעת לילה מאוחרת - סיפרה - התברר לדניאל שכל העסק הלך לטמיון, לא דובים ולא יער. תוך שעה קצרה הפך דניאל לבעל חוב של מיליוני דולרים. כבר כמה שעות שהוא משתולל בבית, ונראה לי שבתוך זמן קצר הוא יוצא מדעתו מרוב טירוף. מדי פעם שמעתי אותו להזכיר את שמך, ולכן הזעקתי אותך בכדי שתנסה להרגיע אותו" . ר' נפתלי לא היסס.  כאשר פתח את הדלת לכדי חרך צר, הבחין בו דניאל. הוא התלקח וקם לקראתו במבט רושף, כאשר ידיו מורמות אל על ונכונות כל רגע להנחית מכת אגרוף על פניו. ר' נפתלי סב על עקבותיו והחל לשעוט במדרגות כלפי מטה, אך דניאל החל לרדוף אחריו תוך צעקות רמות: "רמאי שכמותך, לפני עשר שנים גזלת ממנו את כל החזקות של אבא. השב לי בבקשה את הגזלה!"  ר' נפתלי שקל רגליים היה הספיק להתרחק מן הסכנה, אך המילים של דניאל המשיכו לרדוף אחריו.  הוא מטורף לחלוטין, אין ספק בכך. אך גם לטירוף יש הגיון כל שהוא. על איזה גזלה הוא מדבר? הרי לא רק שהסכים לוותר על כל החזקות בשאט נפש, הוא אפילו צחק עלי מלוא פיו. מה הוא רוצה ? לקח לר' נפתלי קצת זמן להבין לנפשו המרוסקת של דניאל. שנים רבות ייחל דניאל לזכות לקצת עולם הזה. כעת, כאשר היה בטוח שהנה זכה כבר להפוך לעשיר העולם, פתאום התברר לו שעולם הזה כבר לא יהיה לו עד יום מותו. כעת החל להתחרט על שויתר על ה'עולם הבא' שלו בקלות כל כך. ר' נפתלי רימה אותו, כאשר מכר לו אשליה בטקסס תמורת חיי עולם הבא. *

     את התירוץ על הקושיא שמעתי בשם זקני הגה"צ רבי משה שובקס זצ"ל: באותה עת היו הבכורים מיועדים לעבודת הכהונה.  משמעות הדבר: הבכורה העניקה לאדם מעלות רמות ונשגבות בעבודת השם. עשיו שחלם כל השנים על 'עולם הזה', אכן וויתר בקלות על מעלותיה של הבכורה.  אך לאחר יובל שנים, כאשר למפח נפשו הבין כי הפסיד כבר את ה'משמני הארץ ורוב דגן ותירוש', או אז החל להצטער על כך שוויתר על הבכורה ליעקב.

חשיבות הזמן (הבן איש חי)

     מעשה בעיירה גדולה ובה שני גבירים עשירים בעלי ממון רב, אשר מטבע הדברים היו גם בעלי הדעה בכול ענייני העיירה. שנים רבות תחרות סמויה יש ביניהם – מי יותר עשיר ולמי מגיע הכבוד האמיתי... חלק מאנשי העיירה אמרו שפלוני הוא הגביר, החלק השני אמר שדווקא השני עשיר יותר עד שאחד העשירים קצה נפשו בתחרות והוא החליט לשים לזה סוף... מה עשה ? פנה לעמיתו והציע לו – אנו נעלה על ספינה וכול תושבי העיירה יצפו בנו מהמזח, כל אחד יביא מביתו שק מלא בדינרי זהב וכל אחד יזרוק בתורו מטבע זהב אל הים,  מטבע אני ומטבע אתה, וכך – מי שיפסיק ראשון סימן שהוא פחות עשיר כיוון שחושש הוא על ממונו...  הסכימו שניהם להצעה ואכן ביום המיועד ניצבו כל בני העיירה על המזח לחזות בתחרות בין שני העשירים.

     והנה הראשון מתחיל ומשליך מטבע זהב, השני משליך אף הוא וכך עוד מטבע ועוד מטבע מושלכים אל המים,  חדי העין הבחינו באחד מהם שקצת קשה לו עם האובדן אולם עדיין הוא ממשיך להשליך, הגיעו כבר ל 1500  מטבעות וסוף סוף הוא "נשבר" והפסיק להשליך...  שמח השני שמחה גדולה, הנה הוכחתי לכולם שאני יותר עשיר מחברי!  מסיים הבן איש חי את המשל ואומר – כיצד ניתן להבין שאדם מסוגל להשליך אל הים מטבעות זהב עליהם עמל שנים רבות, הרי ידוע שעשירים מקמצים (תלמוד בבלי מסכת מנחות דף פו')?  אחת התשובות שניתן לומר – העשיר שהרשה לעצמו להשליך בשאט נפש מטבע ועוד מטבע עלה לספינה עם מטבעות מזויפים, לכן קל היה בעיניו לאבד את ממונו, השני אדם ישר היה ועלה עם מטבעות אמתיים,  לכן הוא הפסיק ראשון...  אנשים "מבדרים" ומפזרים את הזמן כי הוא לא חשוב עבורם, מי שיודע להעריך את הזמן לפחות כמו מטבע זהב, הוא לעולם לא ייתן לו לשקוע במצולות...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ה אייר ה'תשע"ה

כששאלו פעם אחד מתלמידיו של רבינו הגה"ק ר' שמעון מיערוסלאב במה הארכת ימים, ענה לו שכשאדם מתרעם אחר מידותיו של הקב''ה, ויש לו טענות ושאלות אומרים לו משמים שיבא למעלה ויתרצו לו את כל השאלות והקושיות, אך הוא מעולם לא התרעם ולא היה לו שום טענות וקושיות למרות שהיה לו קשיים עם אשתו וגם היה סגי נהור ועוד צרות שהיו לו ר''ל, בכל זאת הצדיק לא התרעם כלפי מעלה חלילה ולכן לא הצריכו להעלותו לשמים להסביר לו סיבת הדברים שקרה אתו.

     כשתחשוב לעומק, תגלה שאתה לא שונא מי שהוא, אתה פשוט מרחם עליו...

     כשתעלה לשמיים לא ישאלו אותך למה לא כתבת את סיפור חייך, ישאלו אותך למה לא קראת אותו בזמן.

     "כשתשאל על אדם, שאל מי רעהו. כי כל אדם יעשה מעשה רעהו." (רבי שלמה אבן גבירול)

הסכנה האמיתית (הרב יחזקאל שובקס)

     ג'ון וארווין נולדו בסידני בהפרש של חצי שנה. הם למדו יחד באותה כיתה בבית הספר המקומי בעיר. העובדה שהם נולדו לאמהות יהודיות לא אמרה להם או לבני משפחותיהם כמעט כלום, מלבד אי אלו חגים אשר הקפידו לחגוג, כמו: פסח ראש השנה וחנוכה. היה פרט נוסף בחייהם שהזכיר להם את יהדותם. פעם בשנה היה מגיע לסידני שד"ר מארץ ישראל במטרה לאסוף כסף עבור מוסדות התורה. מנהג עשה לו השד"ר שבבואו היה מכנס קבוצה גדולה של ילדים יהודים בשבת אחה"צ. במהלך הכנס כיבד אותם במיני מתיקה שהביא איתו מארץ ישראל, שר איתם כמה שירים יהודיים מוכרים, ולאחר מכן מסר שיחת חיזוק קצרה עם רעיון קצר על הפרשה המלווה במוסר השכל. רוב הילדים אפילו לא ידעו את שמו של השד"ר, אבל פניו האציליות, תנועותיו המלבבות וקולו החם והלבבי גרמו לילדים לרצות להאזין לדבריו.

     בגיל עשרים ומשהו כאשר ג'ון וארווין ביקשו להשתחרר ולהתפרק, יצאו לטיול משותף למשך כמה חודשים.  זה היה בשבת בשעה שתים-עשרה בדיוק. הם היו באמצע מסלול הליכה בפארק הלאומי "לנגטאנג" אשר נמצא ברכס הרי ההימלאיה, לא רחוק מ"קטמנדו" בירת נפאל. פתאום החלה האדמה לרעוד מתחת לרגליהם. בשניות הראשונות אפילו לא קלטו מה קורה, אבל אז הגיע לאוזניהם רעש עצום בלתי מוכר.  עוד הם מנסים להבין מה קורה, והם רואים משהו לבן אדיר מימדים מתקרב אליהם מפסגת ההר. זו היתה מפולת שלג אדירה. יחד החלו לנוס מן המקום בכוחות לא להם. לאחר כמה דקות ארוכות של חרדה שנדמו כנצח, השתרר שקט. זה היה שקט מוזר.  מיד החליטו לחזור לכפר ממנו יצאו בבוקר. אך מהר מאוד איבדו את הדרך. מתברר שכתוצאה מהרעידה כוסתה האדמה בבוץ ושלג, וקשה היה לזהות את תוואי הדרך חזרה. ועדיין המשיכו במאמציהם.

     לקראת ערב הגיעו למה שהיה אי פעם כפר. אך לא מצאו בו כלום. כל הבתים בכפר התמוטטו על יושביהם, והכפר כולו כוסה בשכבת בוץ ושלג. ברשותו של ג'ון היה טלפון לווייני שאיתו הצליח ליצור קשר עם הוריו ולהודיע על מקום הימצאם. מעתה נותר להם לקוות שממשלת אוסטרליה תשלח מסוק לחלץ אותם, ובינתיים ניצבו שניהם בפני כמה סכנות קיומיות. הראשונה והעיקרית - זה הרעב.  הם צריכים שיהיו בידיהם מאגר של מזון ושתיה ראויים לכמה ימים או - במקרה הגרוע יותר - כמה שבועות. גם הקור העז הגשם והרוחות העזות, הן בלתי נסבלים באזור הזה, בפרט כאשר אין להם מחסה ראוי לשהות בו.  מעתה כל קופסת אורז, כל כד מים או כל גזיר עץ שראוי לבעירה, הופך לפריט אשר עשוי להציל את החיים.  הלילה הראשון היה קשה במיוחד. רעבים וצמאים הצליחו בקושי להגן על עצמם מפני הקור, שלא יגיעו למצב היפותרמי בו הגוף מאבד את חומו באופן קיצוני.

     למחרת בבוקר, החלו לשוטט ברחבי הכפר ההרוס וחיפשו אוכל ושתיה. למזלם הרב, פגשו קבוצה נוספת של חמישה מטיילים זרים. בהתחלה שמחו מאוד, כי ככה יוכלו בכוחות משותפים לתור אחר אוכל וענפי עץ לחימום.  אבל מהר מאוד התברר להם שהשמחה היתה מוקדמת מדי.  אם בחיים הרגילים קשה לאנשים לחשוב על הזולת, קל וחומר כאשר נמצאים במלחמה קיומית על החיים.  וכך החלה להתפתח מלחמה סמויה ביניהם על כל גרגיר אורז וכל מאגר קטן של מים ראויים לשתיה.  ג'ון היה טיפוס קצת פזיז ולעתים סבל מהתפרצויות זעם.  ההתרחשויות בימים האחרונים רק העצימו בו את התכונות הללו.  וכך הקטטות הסמויות התפתחו מהר לתגרה אלימה בין ג'ון לבין שני גברתנים מהקבוצה השניה. ארווין עמד מן הצד מפוחד ומבועת כולו. דווקא ברגעים הקשים האלו, כאשר הסיכוי לשרוד הוא קטן כל כך, מצא לו ג'ון הזדמנות לפרוק את יצריו. הקבוצה השניה הרי גדולה מהם וכנראה גם אכזרית מהם, והם עלולים לחסל אותם בקלות.

     הלילה השני אולי היה קצת נוח יותר מבחינה גשמית, אך ארווין לא הצליח זמן רב להירדם מרוב פחד. וכאשר נרדם חלם חלומות מפחידים ומבעיתים.  בשעה ארבע בבוקר התעורר פתאום מתוך חלום מתוק. הוא היה נרגש כל כך עד שהעיר את ג'ון בשקט. הוא היה חייב לשתף אותו בחלומו.  וכך תיאר: "פתאום מצאתי את עצמי באולם של בית הכנסת.  ראיתי את הרב ההוא מארץ ישראל עומד ודורש. זה היה כל כך מוחשי, אני אפילו זוכר את הדברים שאמר. הוא המחיש לנו כיצד מגיעה רוח חזקה ומטלטלת את ענפי העץ, העלה הקטן והחלוש מתנענע בחוזקה ומכה על העלה שלידו. לו היו כל העלים מתאחדים ומתדבקים אחד בשני לא היה ברוח שום כוח להזיז אותם, אבל עכשיו שכל עלה ניצב לבדו, לא רק שהעלה מתנענע הוא גם מכה בעלה שעומד לידו. בסופו של דבר שניהם נושרים מן העץ."

     ג'ון נענה מיד. "אתה לא המצאת את הדברים בחלום שלך, זה סיפור אמיתי. שנינו שמענו את הדרשה הזאת מפי הרב הזה לפני כמה שנים. אני זוכר את ההמשך. הוא אמר שעם ישראל נמצאים בגלות, ובמקום שיהיו מאוחדים יחדיו ויעודדו זה את זה, כל אחד מנסה לדחוף את השני, ואז כולם נופלים. הוא נתן אז כמה דוגמאות קטנות ומוחשיות מן החיים, כיצד במקום שכל אחד ידאג לשני וכך ייטיב לכולם, כל אחד מוודא שלא יהיה לשני וכולם יוצאים נפסדים". "אני ידוע מדוע חלמתי עכשיו על הדרשה הזאת - הגיב ארווין - כי היא ממש אקטואלית עבורנו. כל עוד כל אחד מאיתנו ינסה לדאוג לעצמו ולדחות את השני, בסופו של דבר אף אחד מאיתנו לא ישרוד. בזמן כזה, עלינו להתאחד, לוותר כל אחד עבור השני,  לדאוג כל אחד לשני, ורק כך נוכל לחזור הביתה בריאים ושלמים.

       הנערים לא ידעו לצטט, כי מקור הדברים הוא ב"כלי יקר" על פרשתנו. שם הוא מבאר את פשר הפסוק בתוכחה "ורדף אותם קול עלה נידף... וכשלו איש באחיו", כי כאשר כל עלה חלוש נידף בשני, בסוף יתקיים 'וכשלו איש באחיו'. במקום זה, אם כל אחד יחזק ויעודד את השני נזכה במהרה לגאולה השלמה.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/