אמרי שפר כ"ב תמוז ה'תשע"ח

״אי אפשר לשום אדם בעולם, לבוא אל התקווה הטובה, כי אם ע״י צער וייסורים ומרירות גדולה, שהיא בחינת אבלות שמתאבלים ומצטערים על חורבן בית המקדש. אבל גם כשמצטערים על החורבן, ובפרט על כך שאנו רחוקים מהקב״ה, גם אז אסור לאדם להישאר בזה ח״ו, אלא עליו לחזק את עצמו ולהתנחם, שבוודאי נזכה לצאת מהגלות לאור גדול״.  (הרה״ק רבי נתן מברסלב זי״ע (ליקוטי הלכות ביצים ה))

     אמר רבי אברהם יעקב (השני) מסדיגורא:  מכל ההמצאות החדישות למדתי: מהרכבת – שהמאחר רגע אחד עלול לאחר את הכול, מטלגרף – שכל מילה שווה כסף, ומהטלפון – ששומעים שם את אשר מדברים כאן.

     "כשיש קושיה אחת בסוגיה, מתרצים תירוץ אחד, שתי קושיות-שני תירוצים, אבל כשישנן כבר שלש קושיות ויותר בסוגיה-צריכים ללמוד את כל הסוגיה מחדש" (בשם ר' חיים מבריסק) 

     "ליצר משפחת היצרי, לשלם משפחת השלמי " בדרך שאדם רוצה לילך,  מוליכין אותו, - "ליצר" אם הוא רוצה ללכת בדרכי היצר-הרע, "משפחת היצרי" אז יש לו חברים רעים. אבל "לשלם", אם רוצה להיות בשלמות, " משפחת השלמי" צריך שיהיו לו חברים טובים.

התפילין שנשכחו ברחוב. (תודתי לרב יוסף יצחק חיטריק מצפת על הבאת הסיפור)

ידידי הרב מאיר קפלן הוא שליח הרבי באי ונקובר שבקנדה. הוא הקים באי בית חב"ד לתפארת אבל מאפיה של סופגניות טריות עדיין לא קיימת באי, כך שכשהגיע חג החנוכה והוא רצה להגיש לאורחיו סופגנייה חמה ומתוקה, הוא נאלץ לחשוב על דרכים לעשות זאת.

במרחק שעתיים וחצי מהאי, בעיר ריצ'מונד, יש מאפיה בכשרות מהודרת. כדי להגיע מריצ'מונד אל האי, יש לקחת מעבורת. הרב קפלן ביקש מיהודי שהיה אמור להיות בריצ'מונד בין כה וכה לאסוף שלוש מאות סופגניות טריות ולהביא אותם לכבוד המסיבה. אלא ש-24 שעות לפני המסיבה היהודי התקשר והתנצל. "בסוף אני לא אוכל להביא את הסופגניות" הוא אמר.

מה עושים?

הרב קפלן לא חשב פעמיים, והחליט לנסוע בעצמו. מה זה חמש שעות של נסיעות הלוך-חזור בשביל להמתיק ליהודים את שמחת החג? הוא לקח את המעבורת האחרונה שיצאה בלילה, ישן אצל השלוחים בריצ'מונד, ועם בוקר התפלל, מיהר למאפיה לאסוף את הסופגניות ותפס את המעבורת בדרך חזור.

ופתאום הוא שם לב שהתפילין שלו נעלמו. איפה הם יכולים להיות? הוא נזכר שכשהעמיס את הסופגניות ברכב, הוא הוציא את התפילין כדי לפנות מקום ולסדר את הבגאז', וכנראה שהתפילין נשארו שם ליד המאפיה! הוא התקשר למאפיה. "כן, באמת ראינו את זה כאן לפני איזו שעה בערך, תן לנו לבדוק... עוד רגע... אנחנו לא מצליחים למצוא אותם. הם היו כאן, אבל מישהו כנראה לקח אותם... אנחנו נורא מצטערים".

מי שהצטער באמת היה הרב מאיר. הוא לא הפסיק לגעור בעצמו איך הוא הרשה לעצמו לשכוח את התפילין כך סתם, ברחוב העיר. למזלו, היו לו עוד זוג תפילין בעיר כי בנו עמד לחגוג בר מצווה בקרוב, אבל אובדן התפילין כאב לו מאוד.

כמה ימים לאחר-מכן הוא מקבל שיחת טלפון מפתיעה מאדם בשם ג'ואן בעל מבטא מקסיקני. "זה הרב קפלן? מצאתי את התפילין שלך!" "באמת? תודה רבה לך" התרגש השליח. "אני מוכן לשלם לך שתשלח את זה בדואר ישיר ומהיר מריצ'מונד אל האי". "זה בסדר" הגיב ג'ואן. "דווקא ייצא לי להיות באי בעוד כמה ימים, הייתי רוצה לפגוש אותך ולתת לך את התפילין באופן אישי".

ובכן, קוראים וקוראות יקרים, אתם יכולים לנחש מה היה סוף הסיפור?

אחרי שג'ואן הגיש לרב קפלן את התפילין, הסביר לו השליח מדוע הן כל כך חשובות לו. הוא אמר לו שזו מצווה שכתובה בתנ"ך ושאי-אפשר לרכוש תפילין חדשות באיזור. להפתעתו, ג'ואן ידע מה זה תפילין כי... סבתא רבתא שלו הייתה... יהודיה! וכן, מצד האימא, ולא, הוא לא ידע שלפי היהדות הוא נחשב ליהודי גמור.

ג'ואן הניח תפילין לראשונה בחייו. יהודי חזר אל המקורות בזכות זוג תפילין אחד שנשכחו ברחוב.

אחד מיסודות תורת החסידות הוא ההשגחה הפרטית שבורא העולם משגיח על כל אחד מאיתנו. לכל דבר יש סיבה, שום דבר לא קורה במקרה, ובכל מנהרה מסתתר אור גדול.

הלוואי שתמיד נראה את השגחתו הפרטית של הבורא בחיינו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ו תמוז ה'תשע"ו

 אין קיצורי דרך למקומות ששווה להגיע.

     הבעיה המרכזית שלנו במלחמה נגד היצר הרע היא, שהיצר הטוב מבטיח שכרו בעוד מאה ועשרים שנה, קרי, צ'ק דחוי,  ואילו היצר הרע משלם במזומן - כאן ועכשיו!

     "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם" (במדבר לג,נב). אף מעל הפנים שלכם תורישו ותגרשו את יושבי הארץ; שתהיה יהדותכם ניכרת גם על פניכם.

     "ויסעו ממרה ויבואו אילימה" (במדבר ל''ג ט') - אפשר לומר בדרך צחות, פירוש הפסוק, שמרירות מביאה לאלימות, כאשר ראינו כי על המדינות בו יאמר, שאותן מדינות שהיו יושביהן ממורמרים, גורם הדבר להתנהג באלימות, ובכל מקום שאתה מוצא מרירות, שם אתה מוצא אלימות, וזהו ויסעו ממרה ויבוא אילימה, (פרפראות פאר פרשת מסעי)

המקרר (קונטרס זכרון "חכמת לב"(

     מיקירי ירושלים היה הגה"צ ר' ישראל שיינקר, בנו של הגאון הצדיק רבי שמואל הלל, איש רב פעלים לתורה וחסד.

     סיפרה אשתו, הרבנית שרה: "אף שברוב השנים חיינו בעניות ובדחקות, הייתה תקופה שהמצב השתפר ואבא הצליח להשיג מקרר לביתנו. דבר שהיה די נדיר באותם ימים. עד אז היינו צריכים ללכת לקנות בלוקים של קרח. לדאוג שהם לא יפשירו ושהמאכלים לא יתקלקלו. הייתה זו הקלה גדולה לבית עם ילדים. היום פריז'דר נראה כדבר המובן מאליו, אי אפשר בלעדיו אבל אז היו אלו ימים אחרים. כמעט לא היו אנשים בשכונתנו שהיה בביתם מקרר.

     ברוך ה', הבית שלנו היה פתוח לכל. השכנים הרגישו כמו משפחה. כאשר אנשים מן השכונה נכנסו וראו שיש מקרר, ממש שמחו "או יופי, ודאי נוכל גם כן להשתמש מעט במקרר שלכם"... אנחנו כמובן ענינו "בוודאי ובוודאי, בשמחה רבה"ואז התחילו להגיע. נשים באו עם בשר כדי לאחסנו בפריזר  .  הביאו דברי חלב .... אמהות שלחו את ילדיהם עם סלים של עופות מן האטליז. פעמים רבות היו גם מבקשים שנזכור להוציא את הבשר שלהם מן ההקפאה בכדי שיפשיר...

     הבית היה מתלכלך מן הסלים שנזלו ומן הבשר שהופשר. מיום ליום התרבו המשתמשים במקרר שלנו. עד שלא היה מקום למוצרים שלנו, פשוט מאד, הוא שימש רק את תושבי השכונה... אתם חושבים שהצטערנו על כך? מה פתאום, אבא קרן מאושר.  הוא היה אומר לי: "אהה, ברוך ה', כזה חסד!" ומוסיף ואומר: "אשתי היקרה, ילדי היקרים, אנחנו ברוך ה' הסתדרנו עד עכשיו מצוין וכך נוכל להסתדר הלאה, אבל כמה אנו צריכים לשמוח שהקב"ה נתן לנו אפשרות שנוכל לעשות חסד כזה, להקל מעט על משפחות מהקושי שלהם!" 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

קיצורי דרך,בעיה,מלחמה,מאה ועשרים שנה,צ'ק דחוי, משלם במזומן,דרך צחות,מרירות,אלימות,פרפראות פאר,

נקודה שבועית, פרשת השבוע "בהעלותך" ה'תשע"ו

לאחר הכנות רבות מוכנים בני ישראל לצאת למסע הגדול שלהם במדבר אל עבר ארץ ישראל, והם מתכוננים להם על פי תבנית המסע של השבטים שתהיה בדרך הארוכה.

רגע לפני היציאה מנהל משה רבנו שיחה עם חותנו יתרו ופונה אליו בבקשה מיוחדת: "...נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם לכה איתנו והטבנו לך כי ה' דיבר טוב על ישראל" - יתרו מקבל פניה אישית להמשיך במסע יחד עם בני ישראל, אך יתרו לא נענה לקריאה הזאת ועונה עליה בשלילה, ודווקא כהן מדיין, שראה את נפלאות ה' ביציאת בני ישראל ממצרים ונטש את עמו לטובת עם ישראל על מנת להיות עם חותנו ומשפחתו רוצה דווקא עכשיו לשוב חזרה אל ארץ מולדתו וביתו: "לא אלך, כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך".

אולם משה ממשיך להתעקש וממשיך לבקש: "אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנתנו במדבר והיית לנו לעיניים" - משה מראה שהוא זקוק ליתרו כיועץ מיוחד בעל מבט אחר על ישראל מהצד עם הסתכלות אחרת,כפי שכתוב במשרש ילקוט שמעוני: "כל דבר ודבר, שנתעלם מעינינו,תהא מאיר עינינו בהן" - משה מצפה ורוצה שיתרו ישמש כזוג עיניים חיצוניות על ישראל ומעשיהם.

אך מדוע צריך משה זוג עיניים נוספות של יתרו?

ר' יוסף חיים בספרו הבן איש חי מסביר שליתרו הייתה תכונה ומעלה שהייתה חייבת להיות נגד עיניהם של ישראל בכל המסעות. זו מעלה שהייתה דווקא ליתרו ולא הייתה לאף אדם מישראל. זה מבט שהיה רק ליתרו גם אם היה כזה שהלך נגד הזרם של ישראל.

משה מסביר ליתרו דברים חשובים ביותר לגביו, שהם כעם זקוקים לו מפני שהוא מהווה סמל להתגברות על קשיים וליכולת להתמודד איתם וכעת כאשר עם ישראל מתחיל את הליכתו במדבר הקשה הוא עלול להישאב למרירות ואולי יגרמו לכך שיירתע מהמשך הדרך, והנה דווקא בנקודה הזאת מבקש משה מיתרו שישמש לעם ישראל להיות "עיניים".  שעם ישראל יוכל לשאוב ממנו כוחות בשעות הקשות מפני שדווקא הוא יתרו הגיע והצטרף לעם ישראל במדבר בגלל הכרת הטוב ומרצונו החופשי למרות המעמד המיוחד שיש לו בארצו.

משה מבקש מיתרו שיהווה אור בעיניים לעם ישראל!

שבת שלום ומבורך!

תודות : לצחי מיכאלי

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

תבנית,מסע,שבטים,יתרו,מדיין,עיניים,הסתכלות,מצפה,נגד הזרם,להתמודד,מרירות,

אמרי שפר ה' תמוז ה'תשע"ה

  אשר אין בה מום, אשר לא עלה עליה עול. מי שמחזיק את-עצמו שאין בו מום, זה סימן שאין עליו עול מלכות-שמים (מעינה של תורה(.

     יש מפרשים, "זאת חוקת התורה וכו', אשר לא עלה עליה עול" התורה אסור שתהיה עליו כעול ובמרירות, אלא בשמחה ובטוב-לבב.

     חז"ל אומרים כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה כי הכעס לא יועיל לו כלום כמו שעבודה זרה אינה מועילה כלום, ולא עוד אלא שזה מזיק לו , כמו שאמרו חז"ל רגזן לא עלה בידו אלא רגזנותא, להיפך זה מזיק לו.

הרה"ק הגאון מוילנא אומר: אם אין אדם משתדל לעלות תמיד מעלה מעלה, על כורחו ירד מטה מטה.

הכרת הטוב (סיפורי צדיקים עלון 7 15)

     תופעה מעניינת מסופרת, שסימלה מידת הכרת הטוב ואת הרחמנות הטבועה בנפשו של הרה"ק רבי דוד משה מקרעטשניף זיע"א (יומא דהילולא ט"ו תמוז). בשנות ילדותו המוקדמות היה רבי דוד משה מחבב לשחק עם הכבש שהיה בחצירו של שכינו, ותמיד היה מתפעל מצורתו העדינה והמיוחדת. פעם אחת נכנס אל חצר השכן לשחק עם הכבש והוא מנע בעדו, כראות אחד מבאי בית אביו את הילד המאוכזב, נסע מיד העירה וקנה בשוק הבהמות כבש למען יוכל לשחק בו בנו של הרבי.

     פעם סיפר רבינו את הסיפור לאחר אמירת "יזכור", והוסיף ואמר: עד היום במשך כארבעים שנה אומר אני יזכור לע"נ של אותו יהודי חסיד,  ואף עושה אני רבות לעילוי נשמתו של אותו חסיד על הטובה שגמל עמי בהיותי ילד רך שנים.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

נקודה שבועית פרשת "ויחי" ה'תשע"ה

השבת נסיים את חומש "בראשית", פרשת "ויחי" המסיימת את החומש מסכמת וחותמת את תקופת חייו של יעקב אבינו, האב שזכה לרוב הפרשיות לאורך החומש. לא במקרה פותחת הפרשה בסיכום חייו של יעקב: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבעה עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה" - אלה הם חייו של יעקב. מדוע היה צריך להזכיר ולציין עבורנו שיעקב סיים את חייו בשבע עשרה השנים האחרונות במצרים? מדוע היה צורך בהבדלת השנים הזאת? מסביר הרש"ר הירש בפירושו, שאותם שבע עשרה שנים שהיה יעקב עם בניו במצרים, היו שנות השלווה היחידות בחייו. לאורך כל ימי חייו, מרגע שנולד ועד ירידתו למצרים עבר יעקב מסכת חיים מסובכת וקשה וכעת הוא זוכה לעדנה עבור כל הקושי הזה בדמות שבע עשרה שנים טובות ונעימות. ממשיך הרש"ר הירש ומסביר, שדווקא שנים אלה לא חשובות כמו השנים הקשות והקודמות להן, כי אמנם הן היו גם מדכאות אך בהן הוא עמד בנסיון וזכה בשם "ישראל" ושנים אלו הן שנתנו לו את החשיבות הלאומית והנצחית ושבע עשרה השנים הטובות שעבר לאחרונה, הן סיום של ימי שמחה ושכר טוב. בפרשה הקודמת, פרשת "ויגש",נכתב: "ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם" - וגם פה מסביר הרש"ר שה"ימי" השני שיעקב קורא להם "חיי" ובהם הוא מילא את תפקידו במלואו היו מעטים אך דווקא הם היו רעים ומלאים במרירות ודאגה. אך אבותי היו מלאי חיים והם זכו לחיים של אושר. זו אינה תלונה של יעקב אלא ענווה על החיים שעבר והערך המוסרי שלהם. הפרשה הראשונה בחומש שלנו שנקראת על שם חיים של מישהו, היא פרשת "חיי שרה", סבתו של יעקב. גם בתחילת פרשת "חיי שרה" מוזכרות שנות חייה, מאה עשרים ושבע שנים, אך אלה היו חיים, חיי חיוניות ושמחה ובעלי משמעות ולא היה בהם אף רגע אחד שלא היה מוטב שלא תחיה. ולמרות כל זה נכתב שם "שני חיי שרה", שהכוונה לשנים מתוך חיי שרה, שהיו פרק זמן, שהרי אין שיעור חיים נמדד במידת זמן שניתנת לנו בעולם הזה. הן על חיי שרה והן על חיי יעקב אפשר לשייך את מה שנכתב במסכת ברכות: "צדיקים אפילו במיתתן קרויין חיים" - כל יום בחיי שרה ויעקב היו בעלי חשיבות בעולם הזה אך נחלתם ותורתם נשארה עולמי עד. שבת שלום ומבורך! תודות : לצחי מכאלי חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/ לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם.