אמרי שפר כ"ג אלול ה'תשע"ח

 אדם העושה תשובה ביום רגיל מימי השנה - אזי הוא מקבל את המחילה המושלמת על ידי תהליך, כמבואר בגמרא בסוגיית 'ארבעה חילוקי כפרה' (יומא פ"ו ע"א). אבל כאשר האדם עושה תשובה 'בעשרת ימי תשובה', באותו רגע הוא זוכה למחילה מושלמת ללא שום תהליך, אפילו על עבירות חמורות כמו חילול ה' (עיין בספר 'המפתח' על הרמב"ם הלכות תשובה פ"ב ה"ו, ד"ה ומיד היא מתקבלת) ]. משום כך מעוררת אותנו התורה לתשובה המושלמת דווקא בפרשת ניצבים, מפני שבימים אלו ניתן להשיג את התשובה המושלמת ברגע אחד, ועל ידי זה להגיע לראש השנה מוכנים כראוי.

     אמרו רבותינו: בשעת פטירתו של אדם, אין מלווים לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומצוות ומעשים טובים בלבד... (אבות ו', ט'). וכפי שהטעימו זאת חכמי המוסר על פי סדר פרשיות השבוע: "כי תצא" - זכור כי כאשר תצא מן העולם הזה, אזי "כי תבוא" לעולם הבא. שם כולם "ניצבים" בפני בית-דין של מעלה ליתן דין וחשבון, ומכאן לפרשת "וילך", להיכן?- אם "האזינו" לדברי התורה הקדושה - ממילא יזכה ל"וזאת הברכה"... לפיכך התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין.

    אנחנו לא עוברים בחיינו כמו ספינה במים. כל תחנה שהיינו בה ממשיכה אתנו גם אם שכחנו אותה. כולנו ילדים נרגשים ביומם הראשון בבית הספר, כולנו מאוכזבי חברויות שהוכחו כשטחיות. כולנו נותני אימון, כולנו נבגדים; כולנו תומכים, כולנו נתמכים. אין מי שלא זקוק לאוזן קשבת, גם אם הוא זה שכולם באים אליו לעצה. אין מי שלא זקוק להכרה, לאופק, ליעד הבא. ולמי שילך אתו לשם יד ביד, עם תיק חדש ושקית אוכל ומפית וסידור קטן שסבא וסבתא קנו לו.

     הרמב"ם (הלכות תשובה, פרק א' הלכה א') מציין שגם מי שחטא לחברו ושילם את חובו וכן פייסו בדברים, חייב בנוסף לקיים את חלקי התשובה של בין אדם למקום (שהם וידוי, חרטה, עזיבת החטא וקבלה לעתיד) וכך הוא כותב: "וכן החובל בחברו והמזיק ממונו, אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו, אינו מתכפר עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר: 'מכל חטאות האדם' (במדבר, ה', ו')". כלומר- חלקי התשובה הבסיסיים אינם רק לחטאים בין אדם למקום, אלא לכל סוגי חטאות האדם, בין אדם למקום ובין אדם לחברו. 

גן החיות (הבחור ר' שלמה קרלינסקי ז ” ל)

     בהנהלת גן החיות, מהגדולים בעולם, הועלתה הצעה מקורית וחדישה – ממשיל עבד ה ’ הבחור ר' שלמה קרלינסקי ז”ל, באחד ממאמריו היותר חדים.

     היה זה יוזף, עובד זוטר בפיתוח הגן, שהופיע בפני הוועדה במגפיו המטונפות וביקש את רשות הדיבור: " הנהלת הגן מחפשת תמיד פיתוח והרחבה", ציין העובד, "אך דומה בעל-חי נוסף ישנו והוא חסר בין כלובי החיות וכי צירופו לגן עשוי לשפר את חזותו משמעותית. ההצעה שלי היא להכניס את הבעל - חי ששמו...  אדם!.

     הרעיון הסעיר את האווירה. עובד יהודי עמד ותהה: "נו, וכשנחפוץ להוציא רעיון זה לפועל – מהיכן נביא אדם שיישב בכלוב? הרי לא יעלה על הדעת כי נלכוד אדם באמצע הרחוב ונכלא אותו בכלוב. וכי בגין מה יותר לנו הדבר? כלום רק כדי שהרואים יוכלו להביט ולהשתעשע בו נמנע ממנו את החופש? רק לפי ההצעה – ישלמו למישהו משכורת בכדי שיעשה זאת".  שקט בוועדה. הכול ישובים מהורהרים בסוגיה שמעולם לא נתנו עליה את הדעת. היהודי ממשיך ומצליף: " נו, ואיך מותר לנו להכניס הבעל-חי לכלוב? במה חטא שאנו כולאים אותו באמצע היום ?". "אך זאת כולם מבינים , הבהיר העובד היהודי, "שהאדם הוא מרכז הבריאה וכי כל בעלי - החיים נועדו לשמשו. לכן מותר לאכול מבשרו ולכן גם מותר להשימו בכלוב בגן החיות. ועל כן", העלה היהודי הפיקח, "אין אווילי מהרעיון להעמיד אדם בתצוגה שווה עם בעלי-החיים בגן החיות. הרי שונה בכל הווייתו מהם.  מרכז הבריאה הנו!".

     שוב שקט בקהל. החברים כוססים ציפורניים. לא יודעים איך להתייחס להצעה המביכה-משהו. “מה נכתוב עליו בשילוט ליד הכלוב?" – הרהר יו"ר הגן בספקנות. "הרי דרכי האדם כה נבדלים וכשם שאין פניהם שווים כך תכונותיהם. בין תבינו", הצביע. "הרי אני מדבר רק על סימפטום. זה רק סימן שהאדם נבדל במהותו מכל 'בעל -חי' הפועל לפי אינסטינקטים שאין לו שליטה עליהם. אולם האדם חי בהתבוננות והוא צריך ל חשוב לפני כל מעשה שיעשה אם נאות הוא אם לא. הוא לא חי לפי תאוות רגעיות. שולט על עצמו". נמנו מכאן כולם וגמרו: אין לו מקום לאדם בגן החיות.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ב תמוז ה'תשע"ח

״אי אפשר לשום אדם בעולם, לבוא אל התקווה הטובה, כי אם ע״י צער וייסורים ומרירות גדולה, שהיא בחינת אבלות שמתאבלים ומצטערים על חורבן בית המקדש. אבל גם כשמצטערים על החורבן, ובפרט על כך שאנו רחוקים מהקב״ה, גם אז אסור לאדם להישאר בזה ח״ו, אלא עליו לחזק את עצמו ולהתנחם, שבוודאי נזכה לצאת מהגלות לאור גדול״.  (הרה״ק רבי נתן מברסלב זי״ע (ליקוטי הלכות ביצים ה))

     אמר רבי אברהם יעקב (השני) מסדיגורא:  מכל ההמצאות החדישות למדתי: מהרכבת – שהמאחר רגע אחד עלול לאחר את הכול, מטלגרף – שכל מילה שווה כסף, ומהטלפון – ששומעים שם את אשר מדברים כאן.

     "כשיש קושיה אחת בסוגיה, מתרצים תירוץ אחד, שתי קושיות-שני תירוצים, אבל כשישנן כבר שלש קושיות ויותר בסוגיה-צריכים ללמוד את כל הסוגיה מחדש" (בשם ר' חיים מבריסק) 

     "ליצר משפחת היצרי, לשלם משפחת השלמי " בדרך שאדם רוצה לילך,  מוליכין אותו, - "ליצר" אם הוא רוצה ללכת בדרכי היצר-הרע, "משפחת היצרי" אז יש לו חברים רעים. אבל "לשלם", אם רוצה להיות בשלמות, " משפחת השלמי" צריך שיהיו לו חברים טובים.

התפילין שנשכחו ברחוב. (תודתי לרב יוסף יצחק חיטריק מצפת על הבאת הסיפור)

ידידי הרב מאיר קפלן הוא שליח הרבי באי ונקובר שבקנדה. הוא הקים באי בית חב"ד לתפארת אבל מאפיה של סופגניות טריות עדיין לא קיימת באי, כך שכשהגיע חג החנוכה והוא רצה להגיש לאורחיו סופגנייה חמה ומתוקה, הוא נאלץ לחשוב על דרכים לעשות זאת.

במרחק שעתיים וחצי מהאי, בעיר ריצ'מונד, יש מאפיה בכשרות מהודרת. כדי להגיע מריצ'מונד אל האי, יש לקחת מעבורת. הרב קפלן ביקש מיהודי שהיה אמור להיות בריצ'מונד בין כה וכה לאסוף שלוש מאות סופגניות טריות ולהביא אותם לכבוד המסיבה. אלא ש-24 שעות לפני המסיבה היהודי התקשר והתנצל. "בסוף אני לא אוכל להביא את הסופגניות" הוא אמר.

מה עושים?

הרב קפלן לא חשב פעמיים, והחליט לנסוע בעצמו. מה זה חמש שעות של נסיעות הלוך-חזור בשביל להמתיק ליהודים את שמחת החג? הוא לקח את המעבורת האחרונה שיצאה בלילה, ישן אצל השלוחים בריצ'מונד, ועם בוקר התפלל, מיהר למאפיה לאסוף את הסופגניות ותפס את המעבורת בדרך חזור.

ופתאום הוא שם לב שהתפילין שלו נעלמו. איפה הם יכולים להיות? הוא נזכר שכשהעמיס את הסופגניות ברכב, הוא הוציא את התפילין כדי לפנות מקום ולסדר את הבגאז', וכנראה שהתפילין נשארו שם ליד המאפיה! הוא התקשר למאפיה. "כן, באמת ראינו את זה כאן לפני איזו שעה בערך, תן לנו לבדוק... עוד רגע... אנחנו לא מצליחים למצוא אותם. הם היו כאן, אבל מישהו כנראה לקח אותם... אנחנו נורא מצטערים".

מי שהצטער באמת היה הרב מאיר. הוא לא הפסיק לגעור בעצמו איך הוא הרשה לעצמו לשכוח את התפילין כך סתם, ברחוב העיר. למזלו, היו לו עוד זוג תפילין בעיר כי בנו עמד לחגוג בר מצווה בקרוב, אבל אובדן התפילין כאב לו מאוד.

כמה ימים לאחר-מכן הוא מקבל שיחת טלפון מפתיעה מאדם בשם ג'ואן בעל מבטא מקסיקני. "זה הרב קפלן? מצאתי את התפילין שלך!" "באמת? תודה רבה לך" התרגש השליח. "אני מוכן לשלם לך שתשלח את זה בדואר ישיר ומהיר מריצ'מונד אל האי". "זה בסדר" הגיב ג'ואן. "דווקא ייצא לי להיות באי בעוד כמה ימים, הייתי רוצה לפגוש אותך ולתת לך את התפילין באופן אישי".

ובכן, קוראים וקוראות יקרים, אתם יכולים לנחש מה היה סוף הסיפור?

אחרי שג'ואן הגיש לרב קפלן את התפילין, הסביר לו השליח מדוע הן כל כך חשובות לו. הוא אמר לו שזו מצווה שכתובה בתנ"ך ושאי-אפשר לרכוש תפילין חדשות באיזור. להפתעתו, ג'ואן ידע מה זה תפילין כי... סבתא רבתא שלו הייתה... יהודיה! וכן, מצד האימא, ולא, הוא לא ידע שלפי היהדות הוא נחשב ליהודי גמור.

ג'ואן הניח תפילין לראשונה בחייו. יהודי חזר אל המקורות בזכות זוג תפילין אחד שנשכחו ברחוב.

אחד מיסודות תורת החסידות הוא ההשגחה הפרטית שבורא העולם משגיח על כל אחד מאיתנו. לכל דבר יש סיבה, שום דבר לא קורה במקרה, ובכל מנהרה מסתתר אור גדול.

הלוואי שתמיד נראה את השגחתו הפרטית של הבורא בחיינו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ט כסלו ה'תשע"ח

אומרים בהלל "עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם " –  שבדרך רמז יש כאן הסבר = מדוע אנשים עצבניים ולחוצים ?   כי הם חושבים שכסף וזהב זה מעשה ידי אדם, וחושבים שככל שיותר ירדפו אחרי הכסף כך ירוויחו, אך אינם מכירים בזה שהכול מאת ה' ומה שנגזר על האדם זה  לתת ורק לתת זה  מה שהוא יקבל .   ( הגאון רבי שלמה לוינשטיין שליט"א) 

    אמר רבי משה מפשבורסק: מהו ההבדל בין מצווה לעבירה? במצווה, שמח אדם לאחר מעשה ,   ובעבירה – לפני המעשה .

     בדרך צחות אמרו בפסוקים על הנפקא מינה בין תיבה זו לזו  –  שאותיותיהם שוות, זולתי אות ח' וכ' המתחלפות ביניהם. והנה האות 'ח' עומדת על ב' רגליה, ואילו האות 'כ' שוכבת, והיינו כי כאשר האדם משכיב עצמו ונותן לייאוש לשלוט עליו ואינו עושה מאומה להמשיך בדרכו, זה גופא 'סוף וכילוי' דרכו, והיינו 'ותכלינה'. משא"כ המעמיד עצמו על ב' רגליו ואינו מתפעל אלא ממשיך בדרכו על זה אמרו 'ותחילנה' – שבזה עצמו נולד מחדש ופתח לעצמו פתח לשוב ולהתרומם. )באר הפרשה(

     חנוכה הוא חג של פרסום הנס. כשאדם שמח, באופן טבעי, הוא רוצה לשתף גם אחרים בשמחתו. כשיש לאדם חתונה, והוא עצמו מקור השמחה, הוא מזמין אחרים. כך בח־ נוכה אנחנו רוצים לפרסם את הנס, לשתף אחרים .

דפיקות באמצע הלילה ...   (לקראת שבת מלכתא – וירא)

     תקופת מלחמת השחרור בשנת תש"ח, לא הייתה תקופה קלה לעם היושב בציון. ארץ ישראל הקטנה הוקפה מכל עבר באויבים, וגם בפנים הארץ המצב היה רחוק ממזהיר. כמו בימינו אנו, בני ישמעאל חיפשו כל דרך להזיק, להרע, לרצוח ולטבוח ביישוב היהודי הקטן המתרקם לאט לאט, וקרבות עם ערביי הסביבה היו מעשה של יום יום ושעה שעה .   אחד ממעוזי המלחמה העקובה מדם, היה בירושלים, במקום בשם  ' שער מנדלבאום'. הייתה זו נקודת החיכוך המרכזית בין העיר העתיקה לעיר החדשה, בין ירדן ותושבי המקום הערבים לבין הציבור היהודי הקטן והחלש. הנקודה הזו הייתה למעשה חזית המלחמה, שם הייתה נטושה המערכה בעוצמה כפולה ומכופלת מיתר ערי הארץ .

     סמוך מאוד לשער מנדלבאום, התגורר באותה תקופה כ"ק האדמו"ר בעל ה 'דבר חיים' מנדבורנה זי"ע. התקופה הקשה התאפיינה באיום ממשי על החיים, באיסור יציאה מהבית, ובמחסור חמור במזון ואף בשתייה .   לא קלים היו החיים בחזית המלחמה, אך בחזית כמו בחזית - לא ניתן לצאת ממנה, הן כל יציאה מהמקום כרוכה בסיכון חיים !   ששה שבועות רצופים נמשכה המערכה במלוא עוזה. יריות הרובים שרקו בכל עוז, הפילו אימתם על תושבי השכונה. רעם התותחים היה כה חזק, עד שבקושי היה ניתן לישון גם בשעות הלילה. הרבי ובני משפחתו ישנו על מחצלות פשוטות במקלט ציבורי נטוש, מקום שנחשב לבטוח יחסית בתנאי החיים הקשים  ...  לאחר ששת השבועות הקשים, ובסיוע התערבות בינלאומית ענפה ,   הוכרזה הפסקת אש למשך שש שעות בלבד, באחד הלילות, מחצות הלילה ועד שש בבוקר. הייתה זו הזדמנות לכל מי שחפץ בכך להתרחק מהמקומות המאוימים ביותר, או לחילופין - להצטייד לתקופה סוערת וממושכת נוספת. הרבי שמע על ההכרזה על הפסקת האש, ומיהר לקבוע כי יש לנסוע לתל אביב באותו לילה, לברוח מהמקום המסוכן עד יעבור זעם.

     מכשירי טלפון לא היו זמינים, למעשה לא היה קשר בכלל בין אזור המרכז לאזור ירושלים. מיד כשהודיע הרבי על החלטתו לנסוע לתל אביב, ביקשה הרבנית לשאול ולברר היכן הרבי מבקש לשכון, והאם ידוע לו אצל מי יתארח בתל אביב. 'הן אם נצא בשעת חצות הלילה - עם כניסת הפסקת האש לתוקפה ,   נגיע לתל אביב רק בשעת לפנות בוקר. היכן נשהה? להיכן נלך?' שאלה הרבנית בחשש מה . '  אני לא יכול לתאם זאת מראש', השיב הרבי, 'אך מכר לנו בתל אביב, יהודי יקר בשם רבי יעקב שכטר, הידוע בהכנסת האורחים שלו בכל עת ושעה. אנו ניסע אליו, ננקוש על הדלת באמצע הלילה, ונבקש לבוא בשערי ביתו להתאכסן בו. ייתכן כי המקום צפוף, בוודאי הייתה עדיפה הודעה מראש, אך בתנאי הזמן הנוכחיים - נאלץ להסתמך על טוב לבו הידוע, ולצאת לדרך בתקווה כי לבטח לא ישאירנו ר' יעקב ברחובה של עיר עד שעת הבוקר. משיאיר השחר - נוכל לשוב ולכלכל צעדינו בתבונה,' סיכם הרבי, ונחפז לארוז מיטלטלים בודדים ...   

     הגיעה שעת חצות, חושך אפילה כיסה את ירושלים, וגם רעם התותחים השתתק לפתע פתאום. 'הפסקת אש', סחו היהודים זה לזה, ויצאו לרחובה של עיר, לשאוף מעט אויר צח, כשעיניהם נוצצות בחושך ככוכבי השמים ברקיע הקטיפתי. הרבי ובני משפחתו צוררים את מעט המיטלטלים ,   ועולים על מונית העושה דרכה לתל אביב ...  שתיים בלילה, תל אביב. הרחובות ריקים מאדם, דומיה מוחלטת שוררת בחלל. רק מונית אחת קטנה מפלסת דרכה בחושך, תרה אחרי כתובתו של ר' יעקב שכטר. אחרי חיפוש קל נמצא המקום, בית קטן ורעוע ועליו דלת צהובה מיושן, עם כיתוב בכתב יד קטן ואצילי על הפעמון: משפחת שכטר ...   הרבי משלם לנהג המונית, מוריד בעצמו את צרורותיו וגוררם לכיוון ביתו של ר' יעקב. הוא דופק דפיקות שקטות, מבקש למנוע מבני הבית פחד פתאומי בזמנים הטרופים גם בלאו הכי. ר' יעקב מתעורר לשמע הדפיקות, נוטל ידיו ומציץ בחרך הדלת, ומגלה לתדהמתו את דמותו הנערצת של הרבי האהוב מירושלים, עומד עם בני משפחתו על מפתן הדלת ... חיש קל מסובב ר' יעקב את המפתח, ומקבל את הרבי בפנים מאירות . ' ברוכים הבאים', הוא אומר בחיוך וביראת כבוד, וממהר להציע שתייה חמה ועוגה ביתית מעשי ידי רעייתו, המתעוררת גם היא לשמע ההתפתחויות במבואת הכניסה לבית. ר' יעקב נרגש מהאורח המכובד והפתאומי, ומוצא עצמו מתנצל על כי לא נערך לבואו של אורח כזה, פשוט כי לא ידע ...   הרבי מבטל את ההתנצלות בהנפת יד מחויכת, ומספר את סיפור הבריחה הפתאומית, בחלון זמן צר וקצר שנוצר בנסיבות הימים האחרונים  .  ר' יעקב שמח על כי הרבי בחר דווקא בו כמקום אכסנייתו, ורעייתו ממהרת להעיר את הילדים ולהעבירם לישון על שמיכות בסלון, כדי לאפשר לרבי ולמשפחתו לישון על המיטות בחדרי השינה ...   הרבנית, אשת הרבי, נחרדת לנוכח הערת הילדים. 'אין צורך, חלילה וחס להעיר את הילדים', היא אומרת בנחישות, 'אנחנו כבר נסתדר בסלון .   בבקשה, אל תעירי את הילדים עבורנו,' היא מבקשת, כמעט מתחננת ...   רעייתו של ר' יעקב, לעומתה, אינה מבינה על מה מדברת הרבנית - 'הן לא יתכן כי הרבי ייאלץ ללון על שמיכה בסלון, בעוד ילדיי ישנים היטב במיטות מוצעות ונוחות. הנה, אני כבר מעירה אותם,' וכבר נחפזת לעבר חדרי השינה ...   אך הרבנית מת קשת. 'לא ולא,' היא קוראת, 'הן כבר התרגלנו לישון על הרצפה, מזה כחודש וחצי שאנחנו ישנים על מחצלות במקלט ציבורי ,   נוכל לישון כך בנינוחות גם בסלון ביתכם. חלילה לנו להעיר את הילדים הישנים, הזקוקים לכוח ליום המחר ...'    לבסוף, ניצחה רעייתו של ר' יעקב בוויכוח אציל המידות הזה, באומרה את הטיעון המנצח: 'וכי כיצד אחנך את ילדיי למצות הכנסת אורחים ,   אם יידעו שנקלעו לכאן אורחים בשעת לילה שנאלצו ללון בסלון, בעוד הם נותרים במיטותיהם? וכי יכולה אני לוותר על הזדמנות חד פעמית כזאת לחנך את הילדים ולהטביע בהם חותם של הכנסת אורחים, כמו ויתור על המיטה באמצע הלילה לטובת אורחים מזדמנים ?'   לנוכח הטיעון הזה, לא היה לרבנית מענה, והיא נאלצה להסיר את התנגדותה. וכך, בשעת לילה מאוחרת הוערו ילדי משפחת שכטר בזה אחר זה, ואלה שמחו לכבד אורחים באמצע הלילה, ולפנות את מיטותיהם לטובת אורחים לא צפויים מירושלים... כל זאת לא עשתה אמם, אלא כדי שיבינו ויכירו את מעלתה וגדולתה של מצות הכנסת אורחים, הכול כדי שיפנימו ויטמיעו לוותר על נוחיותם הפרטית לטובת אורח מזדמן !

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ב אלול ה'תשע"ז

בשעת פטירתו של אדם, אין מלווים לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומצוות ומעשים טובים בלבד... (אבות ו', ט'). וכפי שהטעימו זאת חכמי המוסר על פי סדר פרשיות השבוע: "כי תצא" - זכור כי כאשר תצא מן העולם הזה, אזי "כי תבוא" לעולם הבא. שם כולם "ניצבים" בפני בית-דין של מעלה ליתן דין וחשבון, ומכאן לפרשת "וילך", להיכן?- אם "האזינו" לדברי התורה הקדושה - ממילא יזכה ל"וזאת הברכה"... לפיכך התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין.

בתקופת החפץ חיים בולגריה זכתה לקבל עצמאות - והנושא הזה עשה רעש בכל העיתונות, ובעיתון המקומי 'המליץ' שהיה באותה תקופה נכתב כך: בולגריה כבר זכתה לעצמאות, בקרוב אצלנו היהודים. כאשר נודע הדבר לחפץ חיים הוא מירר בבכי ואמר: האם זו היא תקוות העם היהודי במשך 2000 שנה? להיות עצמאים? וכי זו הייתה משאת נפשו של רבי שמעון בר יוחאי? אולי של האר"י הקדוש? חלילה! משאת נפשו של העם היהודי מאז ומתמיד הייתה שהשכינה תצא מהגלות וכבוד שמים ימלא את העולם, ותתקיים בנו התפילה שאנו אומרים בראש השנה וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' א-לוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה [מושלת]. וכל עוד לא הגענו לרמה הזו, הרי שאנו בגלות.

הייאוש מפסידנו את התקווה. דווקא בזמן שה' נראה רחוק עלינו לדעת שהוא קרוב יותר מתמיד...    והמסר הוא: אל נחשוב ולו לרגע שה' איננו אתנו – הכול לטובה לפעמים שנשרף ה"בית" והכל "שחור" דווקא אז צצה הישועה ומתגלה שזה היה סימן כדי להחזיר אותנו הביתה..

הסביר מרן זיע"א: נאמר השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם :קדם הוא ראש תיבות קין,  דוד,  מנשה, –  קין שפך דמים הרג את הבל אחיו ושב בתשובה ונתקבל תשובתו, – דוד נכשל בבת שבע ולפי דרגתו נחשב לו כאילו נכשל באסור עריות, –  אך עשה תשובה ונתקבלה תשובתו, מנשה עבד עבודה זרה , והכניס צלם להיכל להכעיס,  אך עש - תשבוה ונתקבלה תשובתו. ונמצא ששלושתם יחד עשו ג' עבירות החמורות שבתורה,  שפיכות דמים,  עריות,  עבודה זרה וזהו שנאמר תשב אנוש עד דכא,  דכ"א הוא ראשי תיבות דם דהיינו – שפיכות דמים,  כוכבים דהיינו עבודת כוכבים,  אשת איש דהיינו   – גילוי עריות לרמוז לנו שגם על עבירות חמורות כאלה יש תשובה אם יעשנה כראוי.

העירייה משלמת ( "ומתוק האור")

את הספור הבא ספר ידידי רבי נסים תשובה, אשר שמע אותו מבעל המעשה. היה יהודי אחד, שעסק לפרנסתו במקצוע שרברב ־ אינסטלטור. הוא צבר ניסיון רב ונחשב בקיא ומצלח בתחום. תחת ידיו האמונות באו על פתרונן תקלות פשוטות וסבוכות ובכל מקרה שהתבקש לטפל זכה ליחס חם ומקצועי ביותר.

 באחד הימים נקרא בדחיפות לבית מסוים. כשהגיע לשטח הבין שמדבר בתקלה חמורה. לא עוד סתימה של צנרת, או ברז ישן שדולף. התיקון הנצרך הוא פרויקט ממש! נדרשת עבודה של שעות רבות, החלפת חלקים יקרים ושקום יסודי של המערכת כולה. תוך כדי עבודה, הוא קולט שבעלת הבית אלמנה, ה' ירחם. יש לה כמה יתומים רכים וכסף אין. הוא הבין מיד שמכאן כסף הוא לא לוקח... השאלה היא איך יוצאים מזה בכבוד? איך הוא ייתן לה הרגשה טובה?  משך שעות העבודה, חשב כל הזמן רק על זה ואמר לעצמו חייבים למצוא מוצא, איך אני מסיים את הפרויקט הזה, ויוצא מפה בלי תשלום, ובלי לגרם לה להרגיש מסכנה! בסוף היום, כשגמר את העבודה, נגשה אליו האלמנה בדחילו ורחימו, לברר את הסכום המבוקש. פניה הסגירו את המצוקה כששאלה את האינסטלטור מה הנזק ? אין נזק - השיב לה. התפלאה האלמנה מאד, ושאלה איך זה יתכן, הרי עבדת פה יום שלם? ענה לה נכון, אני עבדתי אבל העירייה משלמת.העירייה ? לא הבינה האישה, מה הקשר? אכן, העבודה שבצעתי היא במסגרת פרויקט שקום שכונות, יש דבר כזה שהעירייה משפצת חלקים בעיר שהתישנו זה מכבר, והבעיה שהייתה כאן כלולה בזה, לכן העירייה משלמת לי. אני עובד, מגיש להם את החשבון והם משלמים לי. כך יש לי יותר עבודות.  את מרוויחה, אני מרוויח ־ הכול בסדר גמור.. תודה ושלום.

 במשך השנים הצליח האינסטלטור להרוויח סכום כסף נכבד, והחליט לקנות מגרש ברמת גן ולבנות עליו בית. הוא הזמין מהנדס שאשר את התכניות,  ועבר לשלב הבא של רכישת החומרים. כדי לחסוך בעלויות, עשה את העבודה בעצמו ובדק היטב עלויות מול הצעות מחיר שקבל, וערך סקר שוקים בין מקומות שונים. אחד מאלו היה מפעל בבני ברק ששמו 'איציק וצורי'. גם שם ברר ביסודיות והמשיך הלאה.  יומיים אחר כך, הגיע לשטח המגרש, ונדהם למראה עיניו. משאית של 'איציק וצורי' חונה שם, ופורקת סחורה. הוא נגש לנהג ושואל אותו סלח לי, מה אתה עושה כאן? אמר לו הבאתי סחורה. אמר לו בעל הבית את זה אני רואה, אבל למה ? מי בקש ממך ? ענה לו הנהג מה להזמנת אתה מקבל! הזדעק היהודי לא הזמנתי כלום רק בקשתי הצעת מחיר. קח את הסחורה חזרה, תעלה הכול לאוטו וסע... הנהג שלא הבין על מה המהומה, הסביר אתי, אני בסך הכול המוביל. בחברה קבלתי את ההזמנה הזו, ואם אני אחזיר הכול, יפטרו אותי. עשה לי טובה, גש למשרד ודבר אתם. בעל הבית ראה שאין לו ברירה, נכנס לרכב ונסע לבני ברק ל 'איציק וצורי'. זועם כלו, הר געש ממש... פונה לפקידה מה זה  ? אתם... אתם... והיא אומרת לו, בא נפתח את ההזמנה, הכול ממחשב. נבדק!! וההזמנה רשומה, וגם שלם בעבורה. מה קורה פה ? ! רותח האינסטלטור ומתפרץ בכעס מה שלם ? מי שלם ? אני מכיר את השיטות האלה. היום זה שלם, מחר אני מזמן לבית משפט, עם תביעה 94 וקנסות, עם ריבית והצמדה... אני לא שלמתי ולא הזמנתי! הפקידה לא יודעת מה לענות, ומפנה אותו לבוס.  תעלה קומה אחת למעלה, שם צורי יועזב, דבר אתו! הוא עולה לצורי, ומתחיל להטיח אני אביא לכאן את התקשורת. יהיו לכם ביזיונות... מה קורה כאן? לא הזמנתי, לא שלמתי, קבלתי סחורה... צורי מנסה להרגיע את הרוחות למה אתה מתחיל לצעק? בא נבדק. הוא פותח את המחשב וקורא אדני, יש פה הזמנה, וגם שלם. והאינסטלטור בשלו מה הזמנה? כבר אמרתי לך עשר פעמים, אני לא שלמתי גרוש אמר לו צורי נכון, אתה לא שלמת. אמרתי ששלם... מי שלם ? מה זה שלם ? העירייה. על איזו עירייה אתה מדבר? מי העירייה ששלמה? עונה צורי תקשיב. לפני עשרים שנה,  בבית של אימא שלי, אתה החלפת את כל הצנרת.  בנית תשתית חדשה לביוב והעירייה שילמה... אני יודע איזה חסד אדיר זה היה עם אימא שלי, ועשרים שנה אני עוקב אחריך וחושב, מתי אוכל לגמל עמך טובה על החסד הזה. השבוע, כשנכנסת אלינו לקבל הצעת מחיר, סוף סוף יכולתי להחזיר לך טובה.  אותה עירייה שלמה אז, שלמה גם עכשיו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

אמרי שפר כ"ו אב ה'תשע"ז

אלול  ר''ת, לברכה ולא לקללה אמן, לחיים ולא למות אמן, לשובע ולא לרזון אמן

    אם האדם מנצל את חייו, את ''היום" לשם התכלית הראויה וְהנִרְצית – אזי יזכה בלי ספק לברכה . אולם אם חלילה יבזבז את זמנו לריק - אזי הקללה בלתי נמנעת. ואמנם גם בפסוק העוסק בקללה נאמר: ''והקללה אם לא תשמעו אֶל מצות ה' א-לוקיכם ,וסרתם מהדרך אשר אנכי מצווה אתכם היום (דברים יא, כח''.)

     אמרו במדרש (קהלת רבה, פ"ה) שכשהאדם בא לעולם ידיו קפוצות, וכשהוא נפטר מהעולם ידיו פשוטות. דהיינו כשבא לעולם חושב הוא שינחל את הכל, אבל כשנפטר ידיו פשוטות, כאומר לא נטלתי כלום.  זהו שאמר הכתוב: "לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון", כי קפיצת היד והקמצנות לא יועילו לך, כי הרי לבסוף "פתח תפתח את ידך", וכסף וזהב לא ילווך בעת פטירתך מן העולם. ואם כן טוב יותר שתפתח כעת את ידך, וזה יועיל לך ש"צדק לפניו יהלך".

     באחת הפגישות ביניהם נתן הרה"ק רבי יחזקאל מקוזמיר זיע"א א שמעק טאביק (טבק להריח) להרה"ק רבי שמחה בונים מפרשיסחא זיע"א. שאל רש"ב את רבי יחזקאל: מה שמת בתוך הטבק שזה מריח כל כך טוב? ענה לו הרה״ק מקוזמיר: שמתי בתוכו את ה"ולא ירע לבבך בתתך לו".(מאמר יחזקאל(

    ביום הולדתו של הצאר הרוסי, נאלצו היהודים להשתתף בחגיגות לכבוד יום הולדתו של הצאר.  המגיד מחרסון הוכרח לברך את הצאר בדברי ברכה.  המגיד שלא רצה לברך את הצאר הרשע והאנטישמי, נשא ברכה בה אמר:  קיסרנו ירום הודו מלא וגדוש במעשי חסד וטוב.  תמיד הוא חושב כיצד להיטיב עם נתיניו היהודים. לפיכך אני מאחל לו כי זכות זו תעמוד לו, ומה שהוא חושב תמיד על היהודים, יתקיים בו"...

     האדמו״ר מבובוב היה מרבה לחלק כסף לצדקה. שאלו אותו: הלוא נאמר (כתובות סז) ״המבזבז אל יבזבז יותר מחומש״. ענה להם: הגמרא אומרת שהטעם הוא שאם יבזבז יותר מחומש יצטרך לבריות; ואולם רבי בין כך ובין כך צריך לבריות, אם כן, הוא יכול לחלק אף יותר מחומש.

     וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו. אם אדם עושה מצווה בחשק ובשמחה לא קשה לו, ולכן כתוב שיהיה קשה בגלל כי ירחק ממך המקום, "המקום" פירוש הקב"ה, מפני שהוא רחוק מהקב"ה, שאם היה לו חשק לא היה קשה לו.

יש חזקה שקשה לאדם להוציא את הארנק ולהוציא כסף לפני שהגיע זמן החיוב, כי לאדם קשה להוציא מעצמו כסף, אבל אם כבר הגיע הזמן לשלם על חלק, והאדם כבר מוציא את הארנק לשלם חלק שכבר נגמר, בכזה מקרה היות והוא כבר הוציא את הארנק לשלם חלק ותשלום ראשון, כבר קל לו לשלם עוד ולהשלים את כל החוב גם את החוב העתידי.

אני ה' שוכן בתוך בני ישראל" (לה, לד) )אמונה שלמה – פרשת בלק(

     בספר 48 דרכים לחכמה מאת הגאון הגדול רבי נח ויינברג זצ"ל מופיע סיפור הממחיש שאנו היהודים העם הנבחר, חיילים בצבא המלך ואסור לנו לשכוח זאת. עלינו להשליט את המח על הלב,

     מספר הרב ויינברג: "סיפר לי יהודי, פעם בהיותי ילד לקחתי ספר מהספרייה לקרא, פתאום אבי מורי נכנס הביתה מוקדם מהרגלו, והייתי לחוץ מאוד. לא ידעתי מה הן בדיוק דעותיו של אבי על ספרים נוכריים, אבל הבנתי שלא כדאי שיראה מה אני קורא עכשיו. התביישתי. שקלתי בדעתי מה לעשות, ולא ידעתי איך להציל את עצמי. היכן אחביא את הספר? אבל הוא כבר עמד בסמוך, נטל את הספר, העיף בו מבט, והשליך אותו בסערה אל פינת החדר. " נתח של בשר מבלבל את דעתו של אידישע אינגעלע (ילד יהודי)!!! הוא צעק בכאב. אני רוצה לספר לך סיפור מאחד מעובדי ה' הגדולים בדור שעבר, קראו לו ר' מנדל, אמר לי אבי בקול עמוק, "ר' מנדל היה בסיביר, הוא עבד שם, בקור הנורא,  תחת משמר כבד. בכל המקומות עמדו נאטשאלניקים על המשמר. הם ניצבו דרוכים, עם מבט רצחני בעיניים. חוץ מהם,  היתה גם להקה של כלבי שמירה. הם לא היו כלבים קטנים וידידותיים. הם היו כלבים ענקיים! מסוכנים!

     אסיר אחד היה אמיץ. נמאסה עליו העבודה! והוא החליט לברוח...  אתה יודע מה זה לברוח ממחנה העבודה? התרעם אבי בקול גדול. "אתה לא יודע". הוא החליט לחפש דרך מילוט, והוא מצא! הוא מצא שאפשר להתחמק מעיניהם הבולשות של השומרים בשעה שהם אוכלים. כי בשעה שאוכלים השומרים הללו, הם שוכחים מכל העולם כולו.  אבל מה יעשה עם הכלבים ? בשביל זה יש שוחד. כן, גם כלבים אפשר לקנות בשוחד! אז מה נותנים לכלבים? בשר. אגר האסיר שלנו נתחי בשר שמנים.  ושמר אותם ליום הגדול: יום הבריחה.

     הגיע היום, האסיר שלנו הצליח לחמוק מן השומרים. הם לא ראו אותו. אבל... הכלבים הרגישו בו מיד. האסיר שמע את הנביחה הראשונה, ומיד זרק מכיסו את נתחי הבשר. הכלבים התבלבלו.  הם התחילו לכשכש בזנב ולא ידעו מה לעשות. האם ימשיכו לרדוף, או שיתענגו על הארוחה המשובחת שנפלה לידם?  השומרים שמעו את הדי הנביחות וראו את הכלבים המבולבלים. הם הגיעו חמושים. האסיר כבר לא היה שם, אבל היריות כוונו אל הכלבים התוהים. במחנה הייתה בהלה גדולה.  שמועה עברה בין האסירים: 'היהודי ברח, הרגו את הכלבים'. ' בשביל מה הרגתם את הכלבים?' העז אסיר אחד לשאול את השומרים. הם ענו לו בביטחון: 'אם כמה חתיכות בשר מבלבלות אותם באמצע העבודה, הם לא ראויים לחיות כאן. הם אינם ראויים להית כלבי שמירה.

"     וזאת עליך לדעת, אינגעלע!", אבי צעק בכאב נוקב. מילותיו הצרודות מטלטלות עד היום את זכרוני. "אסור להתבלבל כשרואים חתיכה של בשר שמן! מי שמתבלבל כשהוא מריח בשר טוב, לא ראוי להיות חייל בצבא של מלך! יהודי צריך לזכור את התפקיד. אסור לשכוח את העיקר, כשמריחים חתיכה של בשר ...!" "אני ה' שוכן בתוך בני ישראל"... 

  (מאורות דף היומי, עלון 948)

     אם אי פעם מישהו יאמר לך, כי הוא מיואש ואינו רואה כל אפשרות לישועה, ספר לו את הקורות אותי, וזה בוודאי יחזק אותו. כך הסתיימה שיחת טלפון עם יהודי תלמיד חכם, ראש כולל אברכים נכבד מבני ברק.

     הנוסעים הדקו את חגורות הבטיחות, ההוראות האחרונות של הדיילים ניתנו, והמטוס המריא השמימה. על הנוסעים נמנה יהודי נכבד, בר אוריין,  שיצא בשליחות כולל האברכים שבראשו עמד. זו תקופה ארוכה שהוא מנסה למצוא מקורות כספיים למתן התמיכה לאברכים, אך מקורותיו ייבשו לאחרונה.  האחד פשט את הרגל, רעהו החליט לתמוך במוסד אחר, וכך נותר ראש הכולל נטול מקורות מימון.  מעודי לא נסעתי לחוץ לארץ, שח ראש הכולל,  אך כאשר לא עמדה בפני הברירה, חשבתי לעצמי,  שאם הכל נוסעים ומצליחים, מדוע ייגרע חלקי? כך מצאתי את עצמי ממריא ליבשת אמריקה לנדוד על פתחי הנדיבים, שיסייעו בידי לתמוך באברכים השוקדים על התורה.  טרם יציאתי מן הארץ נכנסתי אל מעונו של הסטייפלער זצ"ל וביקשתי את ברכתו. כאשר הוא שמע כי אני נוסע מעבר לים כדי לאסוף ממון, הכניס את ידו לכיס מעילו,  הוציא ממנו שטר בן חמישים דולר והניחו בכף ידי.  מעודד יצאתי מביתו בדרכי לחו"ל.

כאמור, הייתה זו הפעם הראשונה בה יצאתי את גבולות ארצנו הקדושה. בשבועות שקדמו לנסיעה שקדתי על תכנית הנסיעה שנרקמה בפרוטרוט , עם חברים טובים ואחרים בעלי לב רחב שביקשו לסייע בידי. מחברת מסודרת הייתה לי באמתחתי,  בה נרשמו בדייקנות כתובות הנדיבים שעמם קבעתי להיפגש, והזמנים המדויקים בהם עלי להתייצב בפתחי מעונותיהם . היום, ממבט לאחור, אני מרשה לעצמי לחייך הוא מספר, אבל באותו רגע היה זה מביך ואפילו עצוב עד מאד. הנדיב הראשון שאיתו הייתי אמור להיפגש,  התגורר במנהטן. קבעתי איתו פגישה לשעה תשע בבוקר במשרדו המפואר.

     באותו בוקר, השכמתי קום, מרוגש, ממתין לפגישה עם הגביר הגדול.  לפתע, האדם שהיה אמור לסייע לי ולהסיע אותי למשרדו של הנדיב, טלפן אלי ואמר לי כי עקב תקלה שאירעה לו, הוא אינו יכול להסיעני היום,  מחר כבר נעמוד בקשר אמר וניתק בחפזה.  בדיוק לשם כך יש לי מחברת, אמרתי לעצמי . עלעלתי בדפיה ואכן בעמוד הראשון בו נרשמה הפגישה הראשונה, היו כתובים כל פרטיו של הנדיב - כתובת משרדו, כתובת ביתו וכל מספרי הטלפון האפשריים. החלטתי להתקשר אל ביתו של הנדיב ולהודיע לו, כי עקב תקלה בלתי צפויה יתכן שאאחר זמן מה, ואיתו הסליחה.  צלצלתי. לאחר ארבעה או חמישה צלצולים נשמע מצידו השני של קו הטלפון קול עבה של אדם שהתעורר ברגע זה משנתו. עוד אני מנסה להוציא מפי את משפטי ההתנצלות שעמלתי לשנן, הודיע לי הנדיב כי אני רשאי לראות את עצמי משוחרר ממחויבות. הפגישה בטלה ומבוטלת. אדוני, הערת אותי משנתי, ואיני חפץ להיפגש אתך! לאחר מספר שניות הבנתי שאני מדבר עם עצמי. השיחה נותקה. איני זוכר כמה זמן נותרתי על עמדי עם השפופרת בידי, אחוז תדהמה והלם. בסופו של דבר התאוששתי, ושמתי פעמי לעבר הכתובת הבאה.  סליחה, אדוני, אמר לי מזכירו האישי של הנדיב.  שכחנו להודיע לך. הבוס היה צריך להמריא בדחיפות לחוץ לארץ. הוא חוזר בעוד ארבעה שבועות. אני מתאר לעצמי שהוא בוודאי ישמח לפגוש אותך בשובו.

     באותו יום לא הייתי מסוגל להמשיך במלאכתי.  תשוש ושבע אכזבות חזרתי אל בית מארחי ושקעתי בדף גמרא, הרחק הרחק מהוויות העולם הזה.  בעלי הבית שאירחוני, התייחסו אלי באדיבות ובנדיבות. ארוחת צהרים מפוארת ומכובדת הוכנה לכבודי, האורח מארץ ישראל, כפי שהסביר בעל הבית לילדיו. בעוד מנות האוכל מוגשות אל השולחן, מסר לי בעל הבית את שפופרת הטלפון.  זה בשבילך אמר. מעבר לקו המתינה מזכירתו של יהודי, שהיה אמור להתלוות אלי לפגישה עם רב של קהילה מפורסמת הידוע כבעל קשרים במקומות רבים. בשם מר ... אני מבקשת להתנצל בפניך. אמו נפטרה הבוקר, ועקב ימי האבל הוא ביקש להודיע כי הוא לא יוכל להתלוות אליך.  במשך שלשה שבועות התרוצץ אותו יהודי בארצות הברית. מצאתי את עצמי רודף אחרי הרוח. אפילו את הוצאות הנסיעה לא הצלחתי לכסות. לכל מקום אליו הלכתי נתקלתי בקשיים ובמכשולים,  ואך אכזבות ותסכולים היו מנת חלקי. המתנתי בקוצר רוח למועד שובי ארצה. מה לי הכא ומה לי התם, חשבתי לעצמי . אבל גם לחזור לארץ לא הצלחתי. אני בן אדם מסודר שמדייק בזמנים. אבל משום מה, האמן לי,  עד היום איני יודע כיצד איחרתי את מועד הטיסה.  פקיד נרגן הוביל אותי לחלון משרדו, החווה בידו לעבר נקודה קטנה בשמים, שהלכה והתרחקה,  בעודו אומר: הנה המטוס שלך. מצידי תנסה לתפוס אותו . עמדתי על מקומי ודמעות זלגו מעיני. הטיסה הבאה אמורה לצאת רק בעוד שעות רבות, ואיני יכול לעלות עליה. שבת המלכה עומדת בפתח ואני עלול לחלל אותה אם אעלה על המטוס. לא היה לי להיכן ללכת. התביישתי להתקשר למארחי הנדיבים שבוודאי עסקו במרץ בסידור החדר בו התגוררתי,  באוורור המצעים, ובהחזרת הילדים למקומם.

     בלית ברירה שלפתי את מחברתי. לאחר דפדוף קצר מצאתי מספר טלפון של חבר שלמד איתי בישיבה לפני שנים. שמעתי עליו רבות. הוא עדיין שוקד על תלמודו. עני ואביון שהפרוטה ממנו והלאה. דחקתי את הבושה והכלימה ויצרתי איתו קשר. הוא, יהודי בעל לב זהב, הגיע במהירות לבית הנתיבות ואסף אותי אל ביתו.  במהלך השבת פרקתי בפניו את תסכולי. ראה,  לא רק שלא הצלחתי לעשות כאן מאומה, אפילו לצאת מכאן איני יכול. עם צאת השבת התיישב חברי ליד מכשיר הטלפון והחל לחייג ללא הפוגה.  נראה אמר, אולי נוכל לעשות משהוא למענך.  נראה.

     לא חלפו אלא מספר שעות, ובסלון ביתו של ידידי הדלפון התקבצו עשרות מכריו שהוזעקו על ידו. הם התיישבו על כסאות פלסטיק, על כורסאות מרופטות ועל הספה הרעועה. הסלון היה מלא מפה לפה. הכול צפו בי, ואני - לשוני נעתקה. לא היה לי מה לומר.  אני מכבד את חברי הגאון רבי ... לומר מספר מילים, הכריז חברי, ואני - אנה אני בא. נעמדתי על מקומי. סגרתי את החליפה, הידקתי את העניבה,  סידרתי את הכובע, ועדיין לא מצאתי את המילים הנכונות לפתוח בהן את דברי.  לפתע, נזכרתי. יש לי רעיון. שלפתי את ארנקי,  ולעיניהם המשתאות של הנוכחים הוצאתי ממנו שטר בן חמישים דולר ואמרתי להם: ידידי, שבוע טוב. אני מבין שאיני צריך להאריך בפניכם על חשיבות לימוד התורה ועל השכר הגדול המובטח לתומכים בלומדיה. אבל, אם ניתנה לי רשות הדיבור, ברצוני להראות לכם את השטר הזה שקיבלתי מהסטייפלער לפני צאתי לדרך. הוא נתן לי את חמישים הדולר הללו כפתיחה למסעי. כעת ניצב אני לפניכם. וודאי מבינים אתם, כי למען מטרה חשובה ונעלה השארתי את השטר על השולחן והתיישבתי. לאחר כשעה היו בכיסי 32,000 $במזומן. מכרז שנוהל ביד רמה על ידי חברי היקר, הביא לזוכה המאושר שבראשו עמדתי. את השטר של הסטייפלער, ואת הישועה לכולל

     אתה יודע סיפר ראש הכולל. הסטייפלער היה עניו. כאשר שבתי ארצה שמח וטוב לב, מיהרתי למעונו כדי לספר לו את שהתרחש עימי. נו, נו,  אמר הצדיק. אם זה מה שקיבלת עבור חמישים דולר, אתן לך חמישים דולר נוספים...  אם רק נתבונן קמעא במעשה זה, נבחין, כי כל צעדנו ומהלכנו מכוונים על ידי הקב"ה עד לפרט האחרון, סיים ראש הכולל. גם כאשר אדם חפץ לקבוע עיתים לתורה, אל לו לחשוש ממפריעים וממניעות שונות, אלא יתן את עיניו בתורה , והקב"ה - דרכים רבות לו לסייע לאוהביו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/