אמרי שפר כ"ז טבת ה'תשע"ח

אומר ה"שפת אמת" מצוות הלילה של ליל פסח כולם שייכים לפה, מצות והגדת לבנך, סיפור יציאת מצרים, מצווה של הלל והודאה, אכילת קרבן פסח בזמן שבית המקדש קיים, אכילת מצה, אכילת אפיקומן, הכול הוא מצוות הפה, ממילא הפה שואב את החיות ממצוות הלילה ומתעלה בהם, ולכן היום טוב נקרא פסח פה – סח שהפה מדבר.     בזוהר הקדוש נאמר כי "גלות מצרים" נקראת "גלות הדיבור", ולכן אומר האריז"ל )שער הכוונות ו"פרי עץ חיים" לחג המצות( , ירדדו למצרים אצל מלך שנקרא "פרעה" מלשון פה – רע ויצאנו ממצרים על ידי חג שנקרא "פסח" מלשון פה – סח.     ''הזדמנות יכולה לדפוק פעם אחת בלבד, אבל פיתוי נשען על פעמון הדלת''     העלייה האחרונה של 'חזק' נקראת "אחרון חזק". לפני שנים אמרתי משמיה דמרן האדמו"ר מוויז'ניץ שליט"א שאפשר לרמז בעניין זה, שאפילו אם האדם מרגיש שהוא בבחינת "אחרון" - כבר כלו כל הקיצין - אין לו כבר כוח לסבול את הקשיים, והוא אינו רואה תקווה ואחרית טובה - עולם חשך בעדו - אף על פי כן "חזק" ‐ יראה לחזק את עצמו ולהחיש תקווה בנפשו שעוד יהיה טוב, ובקרוב יראה בעיני בשר את ישועתו הקרובה לבוא. השותף בחנות (על-פי ספרו של נכדו, 'זכרון ניסן'') 'השותף' – כך כונה האיש בפי אנשי שוק הבוכרים. רבים היו משוכנעים שהאיש העובד בחנות הירקות של ר' ניסן גדניאן הוא אכן מבעליה, ואף היו שסברו כי ר' ניסן אינו אלא שכיר שלו. האשם בטעות שהשתרשה לא היה אלא ר' ניסן עצמו. כך למשל כאשר עברו כמה ילדים ליד החנות וביקשו מר' ניסן טוב הלב פרי או ירק כלשהו, בהכירם את נדיבות לבו, נענו בתשובה: "אם תעבירו את הארגז הזה לפינה השנייה". על תמיהתם היה ר' ניסן משיב: "אני עצמי הייתי שמח להעניק לכם את הפרי או הירק בלי תמורה, אך עליי לקבל תחילה את רשותו של שותפי. לכן אני צריך לבקש מכם שתעשו עבודה כלשהי". ה'שותף' זכה ליחס מכובד מאוד מצידו של ר' ניסן. בניו של ר' ניסן סיפרו כי בכל יום שישי נהג אביהם להכין שתי שקיות ירקות – בעבור משפחתו ובעבור השותף – אך בשקית של השותף הניח את הירקות המובחרים, ואילו לעצמו הסתפק בשאריות שהותירו הלקוחות. ר' ניסן היה מצווה על אחד מבניו לשאת את השקית של ה 'שותף' לביתו, כדי לחסוך ממנו את הטרחה. הידידות בין השניים הייתה אמיצה כל-כך, עד שהיו שסברו כי השניים אחים. האמת הייתה שונה בתכלית. עד לא מכבר היה ה 'שותף' הנכבד מובטל יושב קרנות, שבילה את שעותיו ישוב על ארגז הפוך ברחוב. יום אחד התמקם מול חנותו של ר' ניסן, משוחח עם עוברים ושבים על דא ועל הא ומעביר זמנו באפס מעשה. ר' ניסן התמלא רחמים על האיש. כשהחל לתהות על קנקנו, הצטער לגלות שהלה גרוש זה שבע שנים וחי לבדו. בלבו גמלה החלטה 'לאמץ' את האיש ולחלץ אותו ממצבו הביש. יום אחד פנה אליו והציע בפשטות: "אולי תרצה להיות שותף שלי בחנותי?". הלה הביט בו בתימהון. "שותף? שלך?", שאל. "כן!", השיב ר' ניסן בביטחון, "זו תהיה הזדמנות מצוינת בעבורך להתפרנס בכבוד". "אבל איך?!", שאל הלה, "והלוא אין ברשותי אפילו פרוטה שחוקה!". "אה", הניף ר' ניסן בידו לאות ביטול, "זו אינה בעיה. העיקר שתתחיל לעבוד, לצבור רווחים, ולהתקדם לעבר עתיד חדש". הדברים, שנאמרו בתום לב ובפשטות, התקבלו על ליבו של האיש, והוא הסכים ל 'שותפות'. "מה נדרש ממני לעשות?", שאל. "שעתיים ביום", השיב ר' ניסן. "כאשר אני פורש לביתי לארוחת הצהריים ולמנוחה קלה, עליך לעמוד על מקומי בדוכן ולשרת את הלקוחות". ה 'שותף' הנהן בהסכמה. למחרת החלה השותפות להתנהל בפועל. האיש התייצב בדוכן בשעה היעודה, ובעזרת העידוד והתמיכה של ר' ניסן החל לצבור ביטחון ולעשות את עבודתו נאמנה. השינוי שחל בו היה מיָדי. הוא זנח את בטלנותו, והחליף את העצלות במרץ של עשייה. ככל שחלף הזמן, נראה היה כי נהפך לאדם חדש, מלא סיפוק ממעשי ידיו, ועם ייעוד וטעם בחייו. אלא שזה היה רק השלב הראשון בתכניתו של ר' ניסן. כשנוכח שהאיש עלה על המסלול הנכון, החליט כי הגיעה השעה לשקם את משפחתו ההרוסה, ולסייע לו לקיים את מצוות 'מחזיר גרושתו'. אלא שר' ניסן עדיין לא ידע עד כמה זה יהיה מהלך מאתגר. הוא החל לחקור על דבר הגרושה ומעשיה מאז פרידתה מבעלה, והתברר כי היא וילדיה מתגוררים אצל קרובי משפחתה בעפולה. הקשר בין השניים ניתק לגמרי, והיא מסרבת אפילו לשמוע על הרעיון לחזור ולהינשא לו. ואולם ר' ניסן לא אמר נואש. הוא התקשר שוב ושוב אל האישה וניסה לשכנע אותה שבעלה לשעבר היטיב את דרכיו. פעם אחת, כשחייג לבית קרוביה, הבהירו לו הללו במילים לא מנומסות כי יחדל מניסיונותיו. אך ר' ניסן אינו מרים ידיים. שוב ושוב הוא מגייס את כל כוח השכנוע שלו ואת הכריזמה הטבעית שבה ניחן, ומסביר לבני המשפחה ולאישה עצמה כי הבעל לשעבר איננו האיש שהכירו. הוא בעל תשובה במלוא מובן המילה, איש ישר דרך, עמל לפרנסתו ורואה בה ברכה.. לבסוף הצליח לשבור את חומת ההתנגדות, ולקבל את הסכמת המשפחה לפגוש את האישה. ר' ניסן קנה זר פרחים מרהיב, עזב את דוכן הירקות שלו בידי ה 'שותף' ונסע לעפולה. בשיחתו עם האישה לא חסך בתיאורים על המהפך שחל ב 'שותפו', בתקווה להשכין שלום בין בני הזוג. חזקה על דברים היוצאים מן הלב שנכנסים אל הלב, ומרגע לרגע קנו דבריו משכן בליבה, עד שהסכימה – לא בלי ספקות – לנסוע לירושלים, לבחון אם אכן כנים דבריו של ר' ניסן. ואכן, תדהמתה של האישה לא ידעה גבול. היא הביטה בזבן המתנהל מול לקוחותיו בביטחון, בבגדיו המכובדים ובדמותו המטופחת, ולא מצאה זכר לבעלה לשעבר, ההולך בטל והמוזנח. בו במקום הביעה את הסכמתה לנסות את האפשרות להינשא לו מחדש. לא עבר זמן רב והשניים עמדו תחת החופה, ולבו של ר' ניסן מלא על גדותיו בשמחה כ 'מחותן' ראשי בשמחה. השנים חלפו. ה 'שותף' וזוגתו זכו להקים מחדש בית נאמן בישראל, ואף נולדו להם עוד ילדים. והשותפות עצמה – זו הוסיפה להתקיים בהצלחה, לשביעות רצון כל הצדדים, במשך שלושים שנה!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ט כסלו ה'תשע"ח

אומרים בהלל "עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם " –  שבדרך רמז יש כאן הסבר = מדוע אנשים עצבניים ולחוצים ?   כי הם חושבים שכסף וזהב זה מעשה ידי אדם, וחושבים שככל שיותר ירדפו אחרי הכסף כך ירוויחו, אך אינם מכירים בזה שהכול מאת ה' ומה שנגזר על האדם זה  לתת ורק לתת זה  מה שהוא יקבל .   ( הגאון רבי שלמה לוינשטיין שליט"א) 

    אמר רבי משה מפשבורסק: מהו ההבדל בין מצווה לעבירה? במצווה, שמח אדם לאחר מעשה ,   ובעבירה – לפני המעשה .

     בדרך צחות אמרו בפסוקים על הנפקא מינה בין תיבה זו לזו  –  שאותיותיהם שוות, זולתי אות ח' וכ' המתחלפות ביניהם. והנה האות 'ח' עומדת על ב' רגליה, ואילו האות 'כ' שוכבת, והיינו כי כאשר האדם משכיב עצמו ונותן לייאוש לשלוט עליו ואינו עושה מאומה להמשיך בדרכו, זה גופא 'סוף וכילוי' דרכו, והיינו 'ותכלינה'. משא"כ המעמיד עצמו על ב' רגליו ואינו מתפעל אלא ממשיך בדרכו על זה אמרו 'ותחילנה' – שבזה עצמו נולד מחדש ופתח לעצמו פתח לשוב ולהתרומם. )באר הפרשה(

     חנוכה הוא חג של פרסום הנס. כשאדם שמח, באופן טבעי, הוא רוצה לשתף גם אחרים בשמחתו. כשיש לאדם חתונה, והוא עצמו מקור השמחה, הוא מזמין אחרים. כך בח־ נוכה אנחנו רוצים לפרסם את הנס, לשתף אחרים .

דפיקות באמצע הלילה ...   (לקראת שבת מלכתא – וירא)

     תקופת מלחמת השחרור בשנת תש"ח, לא הייתה תקופה קלה לעם היושב בציון. ארץ ישראל הקטנה הוקפה מכל עבר באויבים, וגם בפנים הארץ המצב היה רחוק ממזהיר. כמו בימינו אנו, בני ישמעאל חיפשו כל דרך להזיק, להרע, לרצוח ולטבוח ביישוב היהודי הקטן המתרקם לאט לאט, וקרבות עם ערביי הסביבה היו מעשה של יום יום ושעה שעה .   אחד ממעוזי המלחמה העקובה מדם, היה בירושלים, במקום בשם  ' שער מנדלבאום'. הייתה זו נקודת החיכוך המרכזית בין העיר העתיקה לעיר החדשה, בין ירדן ותושבי המקום הערבים לבין הציבור היהודי הקטן והחלש. הנקודה הזו הייתה למעשה חזית המלחמה, שם הייתה נטושה המערכה בעוצמה כפולה ומכופלת מיתר ערי הארץ .

     סמוך מאוד לשער מנדלבאום, התגורר באותה תקופה כ"ק האדמו"ר בעל ה 'דבר חיים' מנדבורנה זי"ע. התקופה הקשה התאפיינה באיום ממשי על החיים, באיסור יציאה מהבית, ובמחסור חמור במזון ואף בשתייה .   לא קלים היו החיים בחזית המלחמה, אך בחזית כמו בחזית - לא ניתן לצאת ממנה, הן כל יציאה מהמקום כרוכה בסיכון חיים !   ששה שבועות רצופים נמשכה המערכה במלוא עוזה. יריות הרובים שרקו בכל עוז, הפילו אימתם על תושבי השכונה. רעם התותחים היה כה חזק, עד שבקושי היה ניתן לישון גם בשעות הלילה. הרבי ובני משפחתו ישנו על מחצלות פשוטות במקלט ציבורי נטוש, מקום שנחשב לבטוח יחסית בתנאי החיים הקשים  ...  לאחר ששת השבועות הקשים, ובסיוע התערבות בינלאומית ענפה ,   הוכרזה הפסקת אש למשך שש שעות בלבד, באחד הלילות, מחצות הלילה ועד שש בבוקר. הייתה זו הזדמנות לכל מי שחפץ בכך להתרחק מהמקומות המאוימים ביותר, או לחילופין - להצטייד לתקופה סוערת וממושכת נוספת. הרבי שמע על ההכרזה על הפסקת האש, ומיהר לקבוע כי יש לנסוע לתל אביב באותו לילה, לברוח מהמקום המסוכן עד יעבור זעם.

     מכשירי טלפון לא היו זמינים, למעשה לא היה קשר בכלל בין אזור המרכז לאזור ירושלים. מיד כשהודיע הרבי על החלטתו לנסוע לתל אביב, ביקשה הרבנית לשאול ולברר היכן הרבי מבקש לשכון, והאם ידוע לו אצל מי יתארח בתל אביב. 'הן אם נצא בשעת חצות הלילה - עם כניסת הפסקת האש לתוקפה ,   נגיע לתל אביב רק בשעת לפנות בוקר. היכן נשהה? להיכן נלך?' שאלה הרבנית בחשש מה . '  אני לא יכול לתאם זאת מראש', השיב הרבי, 'אך מכר לנו בתל אביב, יהודי יקר בשם רבי יעקב שכטר, הידוע בהכנסת האורחים שלו בכל עת ושעה. אנו ניסע אליו, ננקוש על הדלת באמצע הלילה, ונבקש לבוא בשערי ביתו להתאכסן בו. ייתכן כי המקום צפוף, בוודאי הייתה עדיפה הודעה מראש, אך בתנאי הזמן הנוכחיים - נאלץ להסתמך על טוב לבו הידוע, ולצאת לדרך בתקווה כי לבטח לא ישאירנו ר' יעקב ברחובה של עיר עד שעת הבוקר. משיאיר השחר - נוכל לשוב ולכלכל צעדינו בתבונה,' סיכם הרבי, ונחפז לארוז מיטלטלים בודדים ...   

     הגיעה שעת חצות, חושך אפילה כיסה את ירושלים, וגם רעם התותחים השתתק לפתע פתאום. 'הפסקת אש', סחו היהודים זה לזה, ויצאו לרחובה של עיר, לשאוף מעט אויר צח, כשעיניהם נוצצות בחושך ככוכבי השמים ברקיע הקטיפתי. הרבי ובני משפחתו צוררים את מעט המיטלטלים ,   ועולים על מונית העושה דרכה לתל אביב ...  שתיים בלילה, תל אביב. הרחובות ריקים מאדם, דומיה מוחלטת שוררת בחלל. רק מונית אחת קטנה מפלסת דרכה בחושך, תרה אחרי כתובתו של ר' יעקב שכטר. אחרי חיפוש קל נמצא המקום, בית קטן ורעוע ועליו דלת צהובה מיושן, עם כיתוב בכתב יד קטן ואצילי על הפעמון: משפחת שכטר ...   הרבי משלם לנהג המונית, מוריד בעצמו את צרורותיו וגוררם לכיוון ביתו של ר' יעקב. הוא דופק דפיקות שקטות, מבקש למנוע מבני הבית פחד פתאומי בזמנים הטרופים גם בלאו הכי. ר' יעקב מתעורר לשמע הדפיקות, נוטל ידיו ומציץ בחרך הדלת, ומגלה לתדהמתו את דמותו הנערצת של הרבי האהוב מירושלים, עומד עם בני משפחתו על מפתן הדלת ... חיש קל מסובב ר' יעקב את המפתח, ומקבל את הרבי בפנים מאירות . ' ברוכים הבאים', הוא אומר בחיוך וביראת כבוד, וממהר להציע שתייה חמה ועוגה ביתית מעשי ידי רעייתו, המתעוררת גם היא לשמע ההתפתחויות במבואת הכניסה לבית. ר' יעקב נרגש מהאורח המכובד והפתאומי, ומוצא עצמו מתנצל על כי לא נערך לבואו של אורח כזה, פשוט כי לא ידע ...   הרבי מבטל את ההתנצלות בהנפת יד מחויכת, ומספר את סיפור הבריחה הפתאומית, בחלון זמן צר וקצר שנוצר בנסיבות הימים האחרונים  .  ר' יעקב שמח על כי הרבי בחר דווקא בו כמקום אכסנייתו, ורעייתו ממהרת להעיר את הילדים ולהעבירם לישון על שמיכות בסלון, כדי לאפשר לרבי ולמשפחתו לישון על המיטות בחדרי השינה ...   הרבנית, אשת הרבי, נחרדת לנוכח הערת הילדים. 'אין צורך, חלילה וחס להעיר את הילדים', היא אומרת בנחישות, 'אנחנו כבר נסתדר בסלון .   בבקשה, אל תעירי את הילדים עבורנו,' היא מבקשת, כמעט מתחננת ...   רעייתו של ר' יעקב, לעומתה, אינה מבינה על מה מדברת הרבנית - 'הן לא יתכן כי הרבי ייאלץ ללון על שמיכה בסלון, בעוד ילדיי ישנים היטב במיטות מוצעות ונוחות. הנה, אני כבר מעירה אותם,' וכבר נחפזת לעבר חדרי השינה ...   אך הרבנית מת קשת. 'לא ולא,' היא קוראת, 'הן כבר התרגלנו לישון על הרצפה, מזה כחודש וחצי שאנחנו ישנים על מחצלות במקלט ציבורי ,   נוכל לישון כך בנינוחות גם בסלון ביתכם. חלילה לנו להעיר את הילדים הישנים, הזקוקים לכוח ליום המחר ...'    לבסוף, ניצחה רעייתו של ר' יעקב בוויכוח אציל המידות הזה, באומרה את הטיעון המנצח: 'וכי כיצד אחנך את ילדיי למצות הכנסת אורחים ,   אם יידעו שנקלעו לכאן אורחים בשעת לילה שנאלצו ללון בסלון, בעוד הם נותרים במיטותיהם? וכי יכולה אני לוותר על הזדמנות חד פעמית כזאת לחנך את הילדים ולהטביע בהם חותם של הכנסת אורחים, כמו ויתור על המיטה באמצע הלילה לטובת אורחים מזדמנים ?'   לנוכח הטיעון הזה, לא היה לרבנית מענה, והיא נאלצה להסיר את התנגדותה. וכך, בשעת לילה מאוחרת הוערו ילדי משפחת שכטר בזה אחר זה, ואלה שמחו לכבד אורחים באמצע הלילה, ולפנות את מיטותיהם לטובת אורחים לא צפויים מירושלים... כל זאת לא עשתה אמם, אלא כדי שיבינו ויכירו את מעלתה וגדולתה של מצות הכנסת אורחים, הכול כדי שיפנימו ויטמיעו לוותר על נוחיותם הפרטית לטובת אורח מזדמן !

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"א אב ה'תשע"ו

 

אל תהיה כאותו אחד שבא לשאול אותו מאן דהוא - סליחה מה השעה? אמר לו - בוא איתי. העלה אותו לבניין 30 קומות ומהקומה האחרונה ראו את כל העיר וההמולה. אמר לשואל: נו, אתה רואה את כל אלה? ומכולם מצאת רק לשאול אותי?!...  ואם הגיעה לידך מצווה אל תחשוב שמישהו אחר יקיימה. כמו כן, אל תדחה אותה למחר אלא תמיד תחשוב שהמצווה היא להיום וזמנה עובר, ואל תתפתה אחר היצר שיש עוד הרבה מצוות אחרות... אלא חשוב תמיד כאילו זו המצווה היחידה שיש... זהו ביאור הפסוק: "כל המצווה אשר אנכי מצווך... היום"

    "ביום נשואי נגשתי אף אני אל אבי הגדול וביקשתיו שיברך אותי בילדים צדיקים. הוא ברך אותי ואמר: 'ש הריבונו של עולם ייתן לך הרבה ילדים'... תמהתי ואמרתי לו: 'אבא, בקשתי דבר אחר'. ואז אמר לי אבי: 'בדור שבו אנו חיים כיום ישנה סכנה גדולה עד מאד לדור הצעיר, אם יהיו לך הרבה ילדים, יישאר משהו מהם ליהדות...'". ("מאיר עיני ישראל")

     הרה"ק מקאברין זי"ע אמר: עק"ב ראשי תיבות - א'ות ב'רית ק'ודש. שאל אותו אחד, והא כתיב עקב עם עין ולא עם אלף? ענה הרה"ק: בוודאי, אם שומרים על העין מגיעים ל-א'ות ב'רית ק'ודש

     יהודי אחד התפאר בפני ה"חפץ חיים" שהקב"ה זיכהו בעושר רב וכי אין לו כל מחסור. אמר לו החפץ חיים: ראוי לך לקבוע בכל יום שעות אחדות לתלמוד תורה. ענה לו העשיר: אין לי פנאי. אם כן אמר לו ה"חפץ חיים", הרי אתה אביון שבאביונים,  אם זמן אין לך, מה יש לך? ואין לך עני יותר מעני בזמן ...

כנסת ישראל נמשלה ליונה (סיפורי צדיקים, עלון 215)

     סיפר החסיד ר' יעקב בייגל מקראקא שהיה מחסידי הרה"ק רבי בן ציון מבאבוב זיע"א הי"ד, (יומא דהילולא ד' מנ"א). שנים רבות התפרנסתי מניהול מאפיה גדולה בעירנו, וברוך השם ראיתי ברכה בעסקי. ויהי היום ונתקנא שכן גוי בהצלחתי, ושכר עדי שקר להעיד ולהלשין עלי אצל אנשי הרשות, שכאילו המאפיה שלי מזוהמת, ושרצים ורמשים נמצאו בכיכרות הלחם וכו'. הלה גם שיחד את אנשי המשטרה בקראקא, שייכנסו למאפייתי ויעמידו פנים כאילו אכן מצאו אותה מלוכלכת. חרדתי לבאות ועלול הייתי לא רק לקפח את פרנסתי, כי אף לזאת שישפטו אותי ויגזרו עלי כמה שנות מאסר.  בצר לי קמתי ונסעתי לבאבוב, כיון שהתקרבתי אל ביתו של הרבי, ראו עיני מחזה מוזר, הנה הצדיק בכבודו ובעצמו עומד אצל החלון, ידו מלאה אבנים קטנות והוא משליך אותן אחת אחת דרך החלון החוצה. עמדתי והסתכלתי כולי תמה ומשתומם, עד שהרבי פנה אלי ואמר: ראה נא מה אני עושה, זרקתי פירורים של חלה יבשה אל היונים, והנה באים ביעף עורבים שהם עופות טמאים ואכזריים, ודוחקים את רגלי היונים הטהורים, לכן אני משליך את האבנים לעבר העורבים, כדי לגרשם בשביל שתוכלנה היונים להתפרנס במנוחה. לשמע הדברים האלה הזדרזתי וסיפרתי לפניו את צרתי. מיד השיבני הלא בזה אני עוסק עכשיו, אני מגרש את הטמאים המטרידים את  מנוחתן של היונים הכשרות החפות.  וכאשר הגשתי לפני הרבי אח"כ את הקוויטל, חזר ואמר לי: אל תדאג כבר גירשתי את הטמא ולא יוכל עוד להרע ליונה, כנסת ישראל נמשלה ליונה, סע לביתך לחיים ולשלום ותבשר לי בשורות טובות. ויהי כאשר חזרתי לקראקא, נודע לי שהשלטונות תפסו את הנכרי המלשין בעסק נורא, בשותפות עם שודדים רוצחים, ויצא דינו למאסר ממושך. והמשפט הצפוי לי נתבטל ממילא

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ו שבט ה'תשע"ו

אדם שרגיל לשקר, מוסרים אותו בידי מלאך שקרן, המלווה אותו תמיד, ואינו חדל לרמותו ולומר לו על מצווה שהיא עבֵרה, ועל עבֵרה שהיא מצווה . )תנא דבי אליהו(

     אומרים בשם הצדיק רבי שמואל ממודז'יץ זצ"ל, מה טעם דגים שבים אומרים את הפסוק "ואמת ה' לעולם" (תהלים קיז) כמבואר בגמרא (פסחים קיח:). מה ראו לשבח את הקב"ה דווקא במידת האמת ?! אלא משום שדרכם של הדגים להיות מכוסים מעיני בני אדם ולכן לא שולט בהם עין הרע כידוע. וכל עניין השקר קיים רק לעיני בני אדם, אבל בחדרי חדרים שאין לו לאדם את מי לרמות הריהו נוהג כפי שהוא באמת, ולכן הדגים שמכוסים מעיני האדם ראויים לשבח את ה' במידת האמת.

     אמרו בעלי המוסר בנובהרדוק דרך צחות: מדוע יש לרקוד לפני הכלה דוקא? מפני שהכלה "מפקרת דעתה ורצונה" בבואה להתקדש (כמבואר בר"ן נדרים ל/א), ומי שיכול להפקיר רצונותיו ולבטלם בפני האחר, ראוי לרקד לפניו.

     בשעה שאבוא לעולם הבא ישאלוני: למדת תורה? אשיב: לא. נזהרת בתפילה? אשיב: לא.  עסקת במצוות ובמעשים טובים? אשיב: לא . יאמרו לי: אם כן, אתה מקיים את "מדבר שקר תרחק", ומטעם זה בלבד ראוי אתה לחיי העולם הבא. ) רבי אלימלך מליז'נסק(

    השקר של העולם הזה הוא שקר משולש: נוח וקל לשקר; השקר מתקבל יותר מדבר אמת;  הכול חשודים בשקר . )הרבי הריי"צ מליובאוויטש(

     ואלה המשפטים.- כנגד עשרת הדברות הזהיר הקב"ה את ישראל על המשפטים עשרה לאוין ואלו הן, לא תכירו פנים, לא תגורו, לא תעשו עול במשפט, לא תטה משפט, לא תכיר פנים, לא תקח שוחד, לא תשא פני דל, לא תהדר פני גדול, לא תטה משפט אביונך, ודל לא תהדר בריבו, ולכך נסמכה פרשת משפטים לדברות. (מדרש השכם(

  

     ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה. ובמה היה עוסק משה באותם מ' יום, אלא בא ללמדך שלא היה בו שום עסק כי אם בתורה ומצוות, ואם משרע"ה ששמע מפי הגבורה היה צריך עוד לעסוק, הדיוט מהדיוט על אחת כמה וכמה. (מדרש אגדה(

"     יצר הרע נותן תגמול במזומן, ולעומתו יצר הטוב נותן את התגמול בהקפה. לכן הבריות נמשכות אחר יצר הרע, הנותן תמורה במזומן" )רבי מרדכי מצ'רנוביל(

הרכבים בעולם (נשלח ע''י ח.ש.)

     בחור יתום שסבל מרורים בחייו מקשיים בסולם העליה, ולכל מקום שפנה נתקל בקשיים רבים ומכשולים לאין ספור, נכנס אל הרה"ק ה'פני מנחם' זי"ע ובכה לפניו במר נפשו על כל הקשיים האלה המוצאים אותו בכל עת ובכל שעה, זאת בנוסף להיותו יתום ובודד בעולמו, והתבטא לאמור שהרי הוא מרגיש כאילו מכניסים לו מלעילא מכשולים באופני חייו ואינו יכול לנסוע בהם כרגיל ובמנוחה . נענה הרבי ואמר, הנה שני כלי רכב ישנם בעולם. יש רכב רגיל שבו נוסעים בני האדם ממקום למקום, ויש את הטאנק שהוא כלי רכב לעתות מלחמה . והנה בעוד שהרכב הפשוט נוסע במהירות גדולה מבלי כל קושי, הרי שהטאנק נוסע לאטו ואינו יכול למהר בדרכו כל כך, סיבת הדבר נעוץ בשרשראות הברזל הכבדים החגורים על אופני הטאנק , הם אלה המונעים מעמו את הנסיעה המהירה מחמת כובדם . אך מאידך גיסא במקום הרים וטרשים אי אפשר לרכב הרגיל לזוז ממקומו כלל, ואילו הטאנק לא די בכך שהרי הוא יכול ליסע בכל מקום שהוא, אלא יש בכוחו אף לשבר סלעים ובתים ולנסוע כאוות נפשו כשבדרכו רומס הוא את כל הבא בדרכו , ואף כוח גדול זה אין לו אלא עבור אלא השרשראות הכבדות השוברות ורומסות את הכל.

     אף אתה כן, סיים הפני מנחם לבחור, כי דוקא אלו הקשיים הנערמים בדרכך ואינם נותנים לך להמשיך בקלילות ובמהירות, דיקא הם אלה המביאים לך כוח רב בידך לשבור ולנתץ את כל כוחות הרע ולהתעלות בקרבת א-לוקים באופן שאין לשער. כי דייקא מתוך הקושי יכול האדם לצמוח ולגדול בעדי עדיים , ולפום צערא אגרא.

וואלט איך, זאלט איך – (אילו. אז). (דברים טובים –פרשת יתרו)

     מנקיי הדעת שבירושלים היה הגה''ח ר' לייב'קע גלויבערמאן זצ''ל, יהודי משכמו ומעלה שעוד זכה להסתופף בצילו של הרה''ק רבי ישראל מסטאלין [ה'ינוקא'] זי''ע. בערוב ימיו קבעו הרופאים שמחמת סכנת חייו יש לכרות את רגלו.  באמצע הניתוח שנערך על ידי כמה רופאים, יצא אחד הרופאים ונענה למול בני המשפחה שטעות היתה כאן,  וכלל לא הוצרכו לכרות את הרגל, אך את הנעשה אין להשיב. אחר גמר הניתוח משהקיץ רבי לייבק'ע, שוחח עמו אחד מבני המשפחה, ובטעות פלט מפיו שהרופאים הודו שטעות היתה בידם, ועל פי ה'רפואה' היה אפשר למנוע את הכריתה, נזדעק אותו חסיד ואמר - תוך כדי שהוא מראה על אזניו, אזניים אלו שמעו מפי רבינו הקדוש ה'ינוקא' זי''ע, שיוואלט איך, זאלט איך זה אפיקורסות גמורה (פי' אם האדם אומר אם הייתי עושה כך וכך, היה נמנע מאתי דבר פלוני, וכיו''ב - הרי זו אפיקורסות גמורה), כי אינו מאמין שהכל משמים בא. ואמר ר' לייבקע, ב'ספרי הרפואה' שלהם, יכולים הם לכתוב שרגל כעין זו אינה צריכה כריתה, אך 'רגל זאת' וודאי היתה צריכה כריתה, וראיה, שאכן כרתו אותה,  הרי שכך ציווה הבורא יתברך.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ח מנחם אב ה'תשע"ה

   אפילו הדגים שבים רועדים באלול!

     בוא וראה מה בין הדורות הקודמים לדורות שלנו: בדורות הקודמים היה צורך שחכמים יתאספו כדי לתקן תקנה שאסור לבזבז לצורכי צדקה יותר מחומש ... )עיטורי תורה(

     החת"ם סופר דיבר רבות על הצורך בבקשת הגאולה. פעם אחת אמר: " בברכת המזון אנחנו מבקשים מהקב"ה שייתן לנו פרנסה — 'פרנסנו וכלכלנו', ואחר־כך אנו מבקשים את הגאולה — 'ובנה ירושלים עיר הקודש'. אולם בענייני הפרנסה איננו מסתפקים בתפילה, אלא כל אחד ואחד מתאמץ ומתרוצץ כדי להשיג את פרנסתו. אילו היינו מתאמצים כך בעניין הגאולה — היינו נגאלים". וסיים ואמר: "זהו מה שנאמר בתורה 'לשִכְנֹו תִדְרשּו, ובָאתָּ שָמָה' — אם תדרשו ותחפשו את הדרך להביא שהקב"ה ישכון בציון, תזכו שאכן 'ובאת שמה', תבואו אל בית המקדש השלישי".

     ובערת הרע מקרבך (יג, ו(.  - רשע אחד התפאר בפני ה"נודע ביהודה" שהוא עבר על כל העבירות שבתורה, חוץ מאחת והוא, העבירה של 'המאבד עצמו לדעת'.  ענהו הגאון: שעבירה זו אין בידו לעבור, שהרי בכך לא עובר עבירה אלא מקיים מצווה של "ובערת הרע מקרבך".

הרגישות לזולת (ברינה יקצורו עלון 177)

     הגאון הגדול רבי שלום יוסף אלישיב זיע"א היה ידוע ומפורסם לא רק בגדלותו העצומה בכל מכמני תורתנו הקדושה, אלא אף במידות שבין אדם לחברו גאון גדול היה.היה זה עת נכנס לדירתו אדם ושאלתו בפיו: "רבי! זה עתה חנן אותי ה' בבן, וברצוני לקוראו בשם יהונתן, אלא שאשתי מתנגדת לשם זה מאד בטענה שבנה של השכנה שנפטר בקיצור ימים ושנים היה שמו יהונתן וחוששת היא לחייו של בננו חלילה. מה דעת כבודו בעניין"?

     הרב אלישיב זצ"ל הרהר קמעה ולאחר השיב: "כדאי שתקרא לו בצלאל". הלך האיש לדרכו ועשה כדברי הרב. לימים פגש הוא את הרב אלישיב ושאלו: "מדוע? מדוע החליט כבודו בזמנו לקוראו בצלאל ולא יהונתן"? הרב השיבו: "כיון שאמרת שבנה של השכנה היה שמו יהונתן, חששתי מאד שכאשר יגדל בנך ותקראו לו בקול: "יהונתן! תעלה הביתה", או: "יהונתן! בוא לאכול", או אף אם רק תגערו בו ותאמרו: "יהונתן! תפסיק להשתולל", בטוחני שבכל פעם שתקראוהו בשמו תיזכר השכנה מיד בבנה שנפטר ותצטער מאד בשל כך, וכיון שחששתי מצערה הגדול לכך יעצתיך לקוראו בצלאל, כיון שכל המונע צער מישראל זוכה הוא ויושב בצל הא-ל"!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  

אמרי שפר כ"ה אדר ה'תשע"ה

והשיב את הגזילה אשר גזל (ה, כג). על שום מה לא נתקנה ברכה על 'השבת גזילה' כעל שאר המצוות. אכן, אף שזו מצווה, מכל מקום זו מצווה הבאה בעבירה, שהרי לא נצטווינו לגזול כדי להשיב. (הגר"א) ומהרה"ק מר' ברוך מגארליץ זי"ע (וי"א מצדיקים אחרים) כי נבילה כמה אנשים כבר יכולים לאכול מזה עשרה, א"כ עשרה נכשלו, אבל תלמיד חכם שאין בו דעת יכול להכשיר את הטרף וכדומה, למיליוני אנשים וזהו נבילה טובה הימנו. כל העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשת לו סם חיים. לכל העוסקים שלא לשמה, יהי רצון שיהיו עוסקים לשמה (תפילת רב ספרא) כל השומר שבת כהלכתו, אפילו עבד עבודה זרה כדור אנוש, מוחלין לו (שבת קיח,ב) גמילות חסד של שקר... (מתוך הספר סיפור לשבת( בלומי כץ גדלה כילדה ענייה. לגרים בארץ ישראל מצטיירת ארה“ב כארץ העושר והשפע, אך ברחובות הכרך הניו–יורקי הסואן ישנם חסרי בית הישנים בתחנות הרכבת התחתית וקופאים למוות בלילות הקרה. לא כולם כאלה. ר‘ שלמה חיים כץ (וליתר דיוק ’פיליפ קעץ‘ בשם האמריקאי שלו) לא היה הומלס שנזקק בשמיכת צמר בלויה כדי להגן על גופו מן הקור החורפי. היה לו דווקא בית לגור דא עקא שלא היה הרבה בבית מעבר לארבע קירות, הילדים בבית הסתפקו במוצרי מזון בסיסיים ביותר, לחם חלב ומעט גבינה. מותרות כמו ממתקים היו בחזקת בל יראה ובל ימצא במשך כל ימות השנה. ומי כבר מדבר על תכשיטים? להינדי קעץ, אימא של בלומי לא הייתה אפילו שרשרת אחת ראויה לשמה. טבעת נישואין אחת ויחידה התנוססה על אצבעותיה. זוג עגילים פשוטים וחינניים שירשה מאמה המנוחה וצמיד זהב דקיק שקיבלה מחמותה כמתנת אירוסין. לבלומי לא היה בילדותה ובנערותיה כל תכשיטים. פיליפ קעץ עבד קשה מבוקר ועד הערב כדי להרוויח את פת הלחם שאכלו, והתעסק בעבודות צדדיות כדי שגם פירות וירקות ומעט עוף ובשר יעלו על השולחן בימי שבתות וחגים. מי יכול היה לחשוב על קנית תכשיט לילדה? הינדי קעץ ידעה כי עיניה של ביתה יוצאות למראה חברותיה המעוטרות בצמידים; שרשראות; עגילים וטבעות שקיבלו לכבוד בת המצוה שלהן, מי פחות ומי יותר, אבל למרות רצונה הטוב, לא יכלה לקנות משהו רציני, וכשהגיע יום בת המצווה של של בלומי מחתה הינדי דמעות מעיניה, הורידה את העגילים מאוזניה וביקשה להעביר אותם לבלומי. ”קיבלתי אותם מאמי ואני רוצה להעביר אותם אליך“ לחשה לה. אבל הילדה הרגישה את העליבות שבמעמד וסירבה בעקשנות לקבל את העגילים. היא חשקה בעגילים חדשים נוצצים בברק של זהב חדש מוגשים בקופסה מרופדת קטיפה כחולה. בדמיונה הילדותי הצטיירו עגילים גדולים משובצים יהלומים מתיזי ניצוצות לבנים - כחלחלים, כמו נשות העשירים. אבל הכל היה רק משאת נפש בלתי מושגת. בלומי עברה את ימי הנעורים שלה חשוכת-תכשיטים לחלוטין ובנפשה התפתח חסך שלא יידע שובעה עד זיקנה ושיבה. הרעב לתכשיטים יפים ויקרים כסס בנשמתה בכל שנות העשרה שלה. כשבגרה ועמדה ברשות עצמה לאחר שסיימה את הלימודים, יצאה לעבוד כזבנית ועבדה בפרך בעבודות מזדמנות נוספות, עד שהשיגה ידה והיא רכשה בפרוטותיה הראשונות את זוג העגילים הראשון שלה. מאוחר יותר הצליחה לרכוש גם טבעת זהב צנועה ולבה התרחב משמחה. ” אבל תכשיטים זה לא הכל בחיים, מיידלע,“ הייתה אמה הינדי מטפטפת לה תמיד. ”התכשיטים האמתיים הם המצוות והמעשים טובים שלנו. להעניק פרוטה ליהודי עני, חשוב פי אלף מכל התכשיטים שלנו. לאחר מאה ועשרים לא יקברו אותך עם זהב וכסף. בתכריכים אין כיסים, לעומת זאת, כל סנט או דולר שתתני לצדקה בורא מלאך צחור כנפיים שילווה אותך כשתעלי למרומים ככלות ימייך. המילים האלו חלפו ליד אוזנה של בלומי. היא הייתה שיכורה ולא מיין מול הקופסה המרובעת, מרופדת קטיפה שחורה, כפי שדמיינה לעצמה בחלומות בהקיץ. הטבעת הייתה מוחשית וניתנת למישוש ואילו דברי המוסר של אימא היו משהו מופשט שתאם את חייה העניים. עשרות שנים חלפו מאז. הנערה בלומי קעץ הפכה כבר מזמן לגברת בלומה הירשלר, והיא נחשבה כאחת הנשים העשירות בסביבתה. בעלה ר‘ יוסף (הארי) הירשלר היה אחד מגדולי הסוחרים בניו יורק ומחזור העסקים שלו גלגל עשרות מיליוני דולרים בשנה. לרשותו של הארי הירשלר היתה רשת מרכולים מצליחה וידו החרוצה הייתה נטויה גם על עסקי נדל“ן ובניה. ביתה היה בית של עשירים ואוצר התכשיטים שלה הכיל טבעות יהלומים גדולות, שרשראות זהב משובצות יהלומים, גמילות חסד של שקר... עגילים מהסוג היקר ביותר, צמידי זהב וכסף ומה לא. שווי תכשיטיה נאמד במאות אלפי דולרים והיא לעולם לא שבעה. כל החסכים הכבושים בנשמתה מימי ילדותה ונערותה התפרצו בעוצמה אדירה לאחר נישואיה. זה התחיל בטפטוף כאשר בעלה החל שולח ידו במסחר והתגלה כבעל חוש פיננסי ממולח. הוא החל להרוויח אלפי דולרים בחודש ולא היה מאושר ממנו כאשר קנה את טבעת היהלום הראשונה לאשתו. ”שנים וחצי קראט“ לחשה בלא להאמין למראה עיניה. יהלום גדול ונוצץ, מלוטש ביד אמן, משובץ בטבעת זהב יוקרתית ומעוצבת להפליא, מושא חלומותיה נח על מצע קטיפה כחלחלה, ברקים נוצצים ניתזים ממנו לכל עבר. אחר כך התרחב מעגל עסקיו של הארי, פרץ ושגשג ורכושו פרה ורבה, ובכל עסקה מוצלחת חש צורך להשלים את החסר בנשמתה של אשתו ששנים רבות לא ידעה טעמו של תכשיט יקר ויפה. הוא קנה לה צמיד אחר צמיד, שרשרת ועוד אחת, בכל יום הולדת ובכל יום נישואין. הוא חיכה ליום שתאמר ”די“, ובינתיים עשה הכל כדי שיגיע היום שיבלו שפתותיה מלומר ”די“, אבל היום הזה לא מיהר להגיע והכספת הגדולה הלכה והתמלאה בתכשיטים יקרים מאוד . אותם ענדה בגאווה בכל אירוע ושמחה, מרגישה איך מתמלאים החסכים לאטם. שווי אוצרה של בלומה כבר עבר מזמן את המיליון דולר והיו גם כמה ניסיונות של גנבה שלא הצליחו, אבל הארי ובלומה היו רגועים מכיוון שכל רכושו של הארי וכמובן כל התכשיטים היקרים – היו מבוטחים בחברת ביטוח ידועה בפרמיה בלתי מבוטלת ונעולים בכספת מתוחכמת. גם אם רב הגנבים יצליח להניח ידו עליהם, חברת הביטוח תכסה את נזקי הגניבה.... בשלב הבא הזמינה בלומה אצל אמן חיקויים מומחה העתקים מושלמים של כל התכשיטים שלה. כמה מחברותיה הטובות נשדדו בידי גנבים נועזים שתלשו מהן שרשראות ושעונים בעודן פוסעות ברחוב. בלומה החליטה שהיא אינה לוקחת סיכון של גנבת תכשיטיה, מחצית מנשמתה. החלה פוקדת שמחות ואירועים כאשר על אצבעותיה נח חיקוי מושלם של טבעת היהלום שלה. על צווארה ענק מצופה זהב ולזרועה צמיד מדהים שאינו אלא זיוף תואם למקור. רק עין מקצועית יכלה לדעת כי המקור נח לבטח בכספת השמורה מאחורי חומות של בטון. בתחילה זה צרם לה. מעין הרגשה של חילול הקודש ... אח“כ התרגלה להתקשט עם החיקויים והזיופים עד שגם בעלה כבר לא ידע אימתי היא לבושה בתכשיט המקורי ומתי זה אינו אלא זיוף ... ביתו של הארי הוא כתובת ידועה למשולחים מכל קצווי תבל. מקרוב ומרחוק מגיעים יהודים נצרכים, בעיקר במקרים של הכנסת כלה , ומקבלים ממנו מתנת יד נדיבה. הקצבה המינימלית של הארי עומדת על סך של 250 דולר לכל משולח, ולמעלה רק השמים הם הגבול. אם יהודי ירושלמי פלוני מוצא חן בעיניו, הארי מסוגל לרשום לו המחאה של 250 דולר כפול מאה, והיו גם מקרים שנרשמו סכומים משולשים ומרובעים. להארי יש חוש ריח מיוחד להרגיש מיהו עני מהוגן ולאלו הוא מרבה בנתינות גדולות בסכומי עתק. ”לי אין כמעט זמן ללמוד תורה“ הוא אומר תמיד בחיוך מתנצל בשעה שהוא רושם המחאה על סכום גדול, ”אז אני רוצה לכל הפחות לסייע ללומדי תורה“. אך הנה הגיעו ימים קשים לארה“ב. משבר פיננסי גדול הקיף את היבשה מחוף לחוף, הבנקים התמוטטו, חברות גדולות קרסו ועשירים של תמול הפכו לעניים דהיום . ביניהם גם הארי הירשלר. זה התחיל מרשת מרכולים מתחרה שהכתה את זו שלו שוק על ירך עד שנאלץ לסגור עשרה מתוך ארבע עשרה המרכולים שלו, וזה המשיך עם התרחבותו של המשבר הכלכלי שהכה ללא רחם בכולם. עסקיו של הארי ירדו מטה מטה גם בפן הנדלני שלהם ורכושו הצטמק ורע לו. רק המשולחים משום מה טרם שמעו על העשיר שהעני וירד מנכסיו. הם המשיכו לפקוד את משרדו כמו בימים הטובים. בתחילה עוד רשם ברוחב לב המחאות על סכום של 250 דולר. עוד היה לו כיסוי להמחאות, אבל בשלב הבא ירדו התרומות כדי מחצית ועד לעשירית הגיעו. המשולחים יצאו מלפניו כנזופים. חלקם לא האמין לו והיו שחשבו שגל קמצנות עכורה תקף את הנדיב הידוע. אבל קהילת המשולחים ברובה המכריע מחקה את כתובתו של הארי הירשלר מרשימת התורמים הכבדים. היו ימים טובים ואלו תמו. ויום אחד הגיע אל ביתו של ר‘ שמשון מילנר, יהודי ירושלמי תמים וירא שמים. הלה משוקע תמיד בלימודיו וספריו ומופשט מהעולם. מישהו צייד אותו לפני צאתו לארה“ב בכתובתו של הארי הירשלר, ור‘ שמשון הגיע לשם יומיים אחרי נחיתתו בשדה התעופה קנדי. הארי היה הנדיב השני אליו הגיע. הראשון רשם לו מתת של 180 דולר ומיודענו היה כולו ציפיה לקראת המפגש עם הארי הירשלר. חבר שלו שמצא חן בשעתו בעיני הירשלר וזכה ממנו למענק של 72 אלף דולר לחש זאת פעם על אוזניו של ר‘ שמשון מילנר, והוא התפלל במשך שבועיים תמימים תפילות לנשיאת חן ... לחיצה ביישנית על פעמון האינטרקום. הארי מביט במסך הקטן של המעגל הסגור ונאנח, עוד משולח ירושלמי שייאלץ להסתפק בח“י דולרים טבין וטקילין. לא, הוא אינו מסביר לאיש מהם מה קרה לו, וכי לא די לו בבושה הפנימית האוכלת בו, עד שעליו להסביר ולהתנצל בפני כל ר‘ בלוי או אייזנבך או וייספיש למינהו ”ירדתי מנכסי?“ גרירת רגליים הססנית לתוך המשרד. הטקס הקבוע מתחיל. האיש מסביר כמה מצבו קשה, אני מחתן בת ואין לי אפילו להוצאות הנישואין המינימאליות. בפנים חתומים ומבט נוגה המוסתר מתחת לעינים המשפלות נרשמה המחאה על סך 36 דולרים. רצה לתת 18 והרגיש שאי אפשר. הגיעו מים עד נפש. את מבטו המאוכזב של ר‘ שמשון מילנר פגשה מרת בלומה בפתח הבית. הוא גרר בקושי את רגליו הרועדות ונראה חיוור כאילו עמד להתעלף. ואז פגשה בו גברת הירשלר, והיא הבינה הכל במבט קצרצר אחד. היא ראתה כבר את המבטים המאוכזבים והפנים החמוצות. אבל הפעם זה היה משהוא שונה, הפעם זה אדם שלא יכול להכיל את הצער ומשהוא רע מאוד עומד לקרות לו. היא יצאה אחריו אל חצר הבית. ”כמה בעלי נתן לך?“ שתק במבוכה. ” אל תתבייש” האיצה בו. ” אני לא שואלת סתם כך.“ הוא הראה לה את ההמחאה. ” כמה אתה צריך כדי לחתן את בתך?“ הוא היסס וגירד בפדחתו. ”רק החתונה וכל מה שמסביב זה סכום עצום, שלא לדבר על מחצית דירה“ . ”אתה יכול לתת לי את הפרטים שלך, כתובת האכסניה שלך, ומספר טלפון?“ ”למה?“ ”בלי שאלות“. הלך משם והביט כמה פעמים אחורה בתקוה מהולה בחשש. האם לא נפל בידיה של תימהונית ? כמה שעות של התלבטות קשה עברו עליה. כל חייה רצו לנגד עיניה בהבזקי תמונות. ימי נעוריה העניים, הכמיהה האינסופית לתכשיט קטנטן, העליה לגדולה והנפילה הכואבת. ”תכשיטים זה לא הכל בחיים, מיידלע“ צפו דברי אמה בזיכרונה, ”התכשיטים האמתיים הם המצוות והמעשים הטובים שלנו, להעניק פרוטה ליהודי עני, חשוב פי אלף מכל התכשיטים שלנו, לאחר מאה ועשרים לא יקברו אותך עם כסף וזהב, בתכריכים אין כיסים. לעומת זאת, כל סנט או דולר שתתני לצדקה בורא לך מלאך צחור כנפיים שילווה אותך כשתעלי למרומים ככלות ימייך“. בלי לומר מילה לבעלה הלכה לסוחר התכשיטים ומכרה טבעת יהלום אחת, זוג עגילים מן הסוג היקר ביותר, ושרשרת זהב כבדה משובצת יהלומים, את הפדיון הענק נשאה במו ידיה אל האכסניה בה התגורר ר‘ שמשון מילנר. ” בעלי לא יכל לתת לך בגלל מצבו העסקי, אבל לי יש מקורות משלי“ אמרה ולא פירטה . הוא פער עיניו בהשתוממות, הסכום שהניחה בידיו במזומן התקרב לקצה החלום הוורוד שלו. מילות התודה שרצה לומר נמוגו מול דמותה הנמלטת משם במהירות. רק הקב“ה יודע ועד באיזו הקרבה נפשית עשתה את הצעד הזה. לוותר על מושא חלומותיה. וזו הייתה רק הפעם הראשונה, אחרי המשולח הזה הגיעו עוד כמה, והיא מכרה עוד כמה תכשיטים יקרי ערך כדי לממן בדמיהם הקמת בתים בישראל. וזה עלה לה בהרבה דמעות רותחות והרגשה של פרידה מידידיה הטובים ביותר. ” אין דבר, חייכה לעצמה בחושך באחד הלילות כשהתקשתה להירדם בסבך התלבטות חדשה מול פניו המיוסרות של עני מהוגן שזכה בשטר של עשרה דולר בלבד מידי בעלה המרושש, ” בין כה וכה איש אינו יודע להבחין בין החיקוי למקור. אני עשירה בחיקויים“. ”גמילות חסד של שקר“ הבריק בראשה משפט תואם למצבה. אפשר לגמול חסד על ידי זיופים ושקרים. רק אם גנב ירוקן את הכספת שלה מן ההעתקים המושלמים, תעמוד בפני בעיה, אבל עד אז... חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/