אדם שהוא חולה כרוני וחייב להשתמש בתרופה מסוימת - אסור לו להחליף את התרופה מבלי להתייעץ עם הרופא שלו!! ואם אין תחליף – מותר ליטול את התרופה הרגילה לדעת כל הפוסקים!! אסור לאדם בשום אופן להחליף את התרופה על דעת עצמו!
אמרו
על חכם אחד שהיה מאריך בדבריו יותר מדאי, ושאלו לו מדוע אתה עובר הגבול להאריך כל
כך, ואמר להם כדי שיבינו הפתאים, אמרו לו בעוד שיבינו הפתאים המשכילים יקוצו) “המאירי
בפירושו על אבות פ"א מ"א(
אפילו כולנו חכמים - יש עשירים שמקנאים בחכמים ויש חכמים שמקנאים
בעשירים. - "ודאי
שהקנאה של העשירים גדולה יותר" ", אמר ר' מאיר פשלס, רבה של פראג. "שהרי ראינו
חכמים שנעשו עשירים, אבל לא ראינו עשירים שנעשו חכמים".
בהגדה של
פסח שיצאה לאור בפראג בשנת ה' רפ"ז (1521 ,(ושוב בברלין בתרפ"ז, כתוב: ״...מרור זה שאנו אוכלים – אוחז בידו המרור ומראה אותו למסובּים.
הגהה: יש מנהג בעולם שהאיש מורה על האישה, שנאמר: אישה רעה מר ממוות".
במהלך
הדורות - אמר הגאון רבי משה סופר, בעל ה 'חתם סופר': "כאשר יסופר השעבוד
שהשתעבדו ישראל במצרים, על כל הנוראות שעברו אבותינו שם, יכול לבוא מי ולפקפק
באמיתות הדברים ולטעון: 'הייתכן?! אומה כה גדולה כמצרים, אומה בעלת תרבות עשירה,
האם 'הגיוני' שכך תנהג כלפי עם שבא להתארח בארצה ?'... "כלפי מפקפקים אלה" - אמר
ה 'חתם סופר' - "אומר לנו בעל ההגדה: ' שבכל
דור ודור עומדים עלינו לכלותינו', בכל דור ודור רואים אנו בחוש לאיזו שפלות
ואכזריות יכולות להגיע אומות העולם, ברצונם לעקור ולשרש את האומה היהודית. " כאשר רואים כך" - סיים ה 'חתם סופר' - "כבר אין כל
פקפוק ותמיהה!"... )מתוך
הגדה של פסח 'אספרה כבודך'(
בפסח יש
מצווה לספר על יציאת מצרים, ולא עוד אלא שאנו אומרים וכל המרבה לספר ביציאת מצרים
הרי זה משובח. משום כן, בליל הסדר לא נכון לומר פירושים ודרשות, אלא צריך להתמסר לגמרי רק לילדים ולבני הבית ולספר להם על
יציאת מצרים. (החתם
סופר)
בשולחן
ערוך )אורח
חיים סימן תל"ג סעיף ז'( נפסק
להלכה: "חור שבין יהודי לחברו, כל אחד בודק עד מקום שידו מגעת". פעם אחת בערב הפסח עבר רבי אייזל חריף ברחוב העיר, והנה ראה
את אחד מעשירי העיר, אשר ידוע היה בקמצנותו הרבה, כשהוא עומד ומנער בהקפדה רבה את
כיסי בגדיו, כדי שלא ישתייר בהם אף לא פירור אחד של חמץ. "על פי דין" - אמר רבי אייזל לעשיר –
"אינך צריך כלל לבדוק בתוך כיסיך, שכן אף פעם אין ידך מגעת לתוכו".
" יש
שמזלזלים בעבודת הנשים הצדקניות שבכל הדורות, ואומרים שאבק איננו חמץ. יתכן
שעל פי השכל הם צודקים, אבל המציאות הוכיחה שרק בזכות נשים צדקניות, שהשקיעו
מאמצים בניקיון ועשו מכך 'עסק' שלם, זה גרם שיהיה המשך למסורת הדורות. אבל בבתים
שניקו רק כפי הדין בלי כל 'העסק', המציאות הוכיחה שנכדיהם כבר אכלו חמץ בפסח...
הסדר במחנה הריכוז (פניני
בית לוי, עלון 476)
הרב
ניסן מנגל שרד את השואה כילד, והוא מספר את הסיפור הבא :
היה
זה ערב רגיל ככל הערבים. שכבנו על הדרגשים, אלף-מאתיים אסירים יהודיים דחוסים בצריף
אחד; כשלפתע, בשעה שמונה בערב, פשטה השמועה: היום פסח! חיש- מהר קפצו כולם מהדרגשים והתיישבנו יחדיו
במרכז הצריף. מצות לא היו לנו, אך מרור היה לנו בשפע... החלטנו לקרוא את ההגדה.
בהעדר ספרים, כל אחד שזכר קטע מן ההגדה אמר אותו בקול, וכולם ענו אחריו. לפתע
נפתחה הדלת וקצין האס אס נכנס. 'מה קורה כאן'? הוא צעק. ' כולכם
לחזור מיד למיטות!' כולם מיהרו בבהלה לדרגשים, אבל לא חלף זמן קצר לאחר שהקצין יצא
מהצריף ושוב קפצו כולם למרכז הצריף, ממשיכים לומר את קטעי ההגדה... הקצין המשיך לערוך ביקורת
מצריף לצריף, וכשסיים שוב הגיעו לאוזניו קולות השירה וקריאת ההגדה. נזעם כולו הוא
מיהר לעבר הצריף שלנו. 'אמרתי לכם לחזור למיטות!' הוא נבח. 'אם תצאו מהמיטות שוב, אירה בכולכם!' ידענו שזה לא היה איום סתם. עבור הנאצים, הרג יהודי היה דבר של מה-בכך. "
הקצין
יצא, חלפו כמה רגעים ושוב יצאו כולם מן הדרגשים. ידענו היטב כי לא היה זה איום של
מה בכך, אך שום דבר לא יעצור אותנו מחגיגת חג הפסח שלנו... המשכנו לשיר, לקרוא
קטעי הלל...
"בשעה עשר בלילה, בכל מחנה, היו כבים האורות. בצריף השתררה חשיכה
מוחלטת. בפעם השלישית, כשהקצין אחוז עצבים נכנס
אל הצריף, איש מאיתנו לא הבחין בו בשל החשיכה המוחלטת. הוא צעק, גידף וקילל, אך
למרבה ההפתעה הוא שב על עקבותיו המשכנו לשיר ולשמוח עד ארבע לפנות בוקר. אז הגיע
הזמן לקום ולגשת לעבודה. "
עד עצם היום הזה אני חושב
לעצמי: יחד עמי בצריף היו קרוב ל-1200, איש. רבים מהם היו יהודים שהגדירו את עצמם
כיהודים לא מאמינים. אבל איש מהם לא ביקש שנפסיק בחגיגה כי
אנו מסכנים את חייו! כולם הצטרפו, תוך סיכון עצמי גבוה. היה זה רגע בו הנשמה
היהודית האירה, למרות התופת והזוועה, חגגנו את חג
החירות. הנשמה שלנו הייתה משוחררת באמת."
הסדר הסודי (תודה
לרב טוביה בולטון, ששמע את הסיפור מבעל המעשה)
התנהגותן
של שתי התלמידות הייתה חריגה. הן היו אחיות, והשתתפו בקביעות בשיעורים, מקשיבות
ועֵרניות. הפעם נרדמו שוב ושוב באמצע השיעור. ניכר היה עליהן כי הן מתאמצות להישאר
עֵרניות, אך העייפות שבה והכריעה אותן. "אתן מרגישות טוב?", שאל אותן
המורה, עזריאל וסרמן. "כן, הכול בסדר", מלמלו השתיים, אך עזריאל ידע
שמאחורי התנהגותן מסתתר דבר מה.
זה
היה לפני כארבעים שנה. וסרמן, תלמיד ישיבת 'הדר התורה' בניו-יורק, שימש מורה מתנדב
בחוג ללימודי יהדות שנועד לתלמידי בתי הספר הממלכתיים בעיר. כל תלמיד היה רשאי
לבחור להשתתף בשיעור דת במשך שעה בשבוע, ולתלמידים יהודים רבים זו הייתה שעת
היהדות היחידה שלהם בשבוע כולו. עזריאל היה נערץ על תלמידיו, ועשה את מלאכתו
בכישרון רב, בחן ובמסירות. התלמידים יצאו מכל שיעור עשירים יותר בידיעות ובערכים,
ואותם נשאו עמם כל ימי חייהם.
באותה
שנה, בהתקרב חג הפסח, ערך עזריאל לתלמידיו 'סדר לדוגמה'. הוא ערך שולחן סדר, ורק
החליף את היין במיץ ענבים ואת המצות בקרקרים. חוץ מזה ניהל את הסדר בדיוק כפי
שהדברים נעשים בליל הסדר עצמו. רוב התלמידים באו ממשפחות שאינן שומרות מצוות.
בעבור רבים מהם זו הייתה הפעם הראשונה לראות כיצד מתנהל הסדר המסורתי. הם לא חדלו
לשאול ולהתעניין. עולם חדש נחשף לפניהם. ביום הראשון של חול המועד פסח שב עזריאל
ופגש את תלמידיו. גם השיעור הזה עסק בענייני חג הפסח, וכדרכו הוא ריתק את
התלמידים. כולם הקשיבו בעניין, חוץ משתי הבנות שנמנמו שוב ושוב. בסוף השיעור נותרו
השתיים בכיתה. עזריאל הבין שרצונן לשוחח עמו. האחות הגדולה פנתה אליו בהיסוס
וביקשה: "אנא, אל תגלה לאיש את מה שנספר לך". עזריאל הבטיח למלא את
בקשתן. החשש ניכר היטב על פני השתיים. הן החליפו ביניהן מבטים נבוכים, ובסופו של
דבר אזרו אומץ.
הגדולה
החלה לספר: "זוכר את ההדגמה שעשית לנו על ליל הסדר?". עזריאל הנהן.
"ובכן, אם אתה זוכר, אחותי הקטנה שאלה אותך מדוע עושים את כל הדברים האלה,
ואתה השבת לה שכך ציווה אותנו א-לוקים, ואנו גם רוצים להזכיר לעצמנו כמה א-לוקים
טוב ושהוא הוציא אותנו ממצרים". עזריאל הניד בראשו לחיוב. הוא זכר היטב את
הדו-שיח הזה.השתיים הוסיפו וסיפרו שבשובן הביתה, נלהבות ונרגשות, מיהרו לשתף את
אמן בחוויית הסדר לדוגמה. "גם אנו רוצות לערוך סדר בליל פסח", אמרו
האחיות. האֵם הביעה נכונות, אך הכול התהפך כאשר חזר אביהן הביתה ושמע את החדשות.
"אבא
אינו יהודי", הוסיפה הילדה וסיפרה. "הוא כעס מאוד וצעק: 'בשום אופן
לא!'. אחר-כך, כשביקשנו שוב, כעס עוד יותר, והזהיר שיכה אותנו אם נוסיף לדבר על
כך. הוא גם צעק על אימא, על ששיתפה פעולה איתנו". הילדות סיפרו עוד:
"החלטנו שנעשה את סדר פסח על אף סירובו של אבא, כי זה רצון א-לוקים. הגינו
תכנית. הוצאנו כסף מקופת החיסכון שלנו, ולמחרת הלכנו לחנות. קנינו מצות ומיץ
ענבים. גם לקחנו חבילת חסה מהמקרר, והסתרנו הכול במרתף. "בליל חג הפסח העמדנו
פנים שהלכנו לישון, אך בשעה מאוחרת, כאשר בבית השתררה דממה, יצאנו בשקט מן המיטות
והתגנבנו אל המרתף. היה חושך וחששנו שחריקת מדרגות העץ תחת רגלינו תגיע לאוזניו של
אבא הישן. "פסענו אט-אט, כמו גנבים, עקב בצד אגודל, עד שהגענו בשלום אל
המרתף. שם הדלקנו נרות, ערכנו על השולחן את המצות, מיץ הענבים והחסה, ועשינו את
ליל הסדר, בדיוק כפי שהדרכת אותנו. קראנו בלחש קטעים מההגדה. שאלנו בשקט 'מה
נשתנה'. הכול נעשה בשקט, מחשש שמישהו מבני הבית יתעורר, ואז... אפילו לא רצינו לחשוב
על מה שיקרה. "כשסיימנו סידרנו הכול כבתחילה, וחמקנו בשקט לחדרנו. השעה כבר
הייתה מאוחרת מאוד, היינו עייפות, אך מאושרות.
"למחרת
ערכנו את הסדר השני באותה מתכונת. הפעם כבר היינו מנוסות, והפחד פחת. אפילו היינו
משועשעות יותר. שמחנו מאוד שהצלחנו לחגוג את ליל הסדר פעמיים בהצלחה. "אחרי
שני לילות שבהם ישַנו מעט אנחנו היום עייפות מאוד. אבל אנו סומכות עליך שלא תספר
דבר, כי אם אבא ישמע על כך, אוי ואבוי לנו"... המורה הנדהם הביט בשתיים
בהשתאות, מתקשה לעכל את סיפורן. "לא אגלה דבר", שב והבטיח להן.
"אין לכן מה לדאוג". כאשר יצאו מן הכיתה, התיישב על כיסאו ומעיניו זלגו
דמעות. סיפורים מימי האנוסים קמו עכשיו לנגד עיניו. כעבור זמן סיפר לחברו:
"אינני יודע אם לי היה האומץ לעשות כפי שהן עשו! מסירות הנפש של שתי הילדות
טלטלה את ליבי".
החוויה היהודית
