‏הצגת רשומות עם תוויות מרור. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מרור. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 1 באפריל 2018

אמרי שפר י"ד ניסן ה'תשע"ח




 אדם שהוא חולה כרוני וחייב להשתמש בתרופה מסוימת 
 אסור לו להחליף את התרופה מבלי להתייעץ עם הרופא שלו!! ואם אין תחליף – מותר ליטול את התרופה הרגילה לדעת כל הפוסקים!! אסור לאדם בשום אופן להחליף את התרופה על דעת עצמו!
     אמרו על חכם אחד שהיה מאריך בדבריו יותר מדאי, ושאלו לו מדוע אתה עובר הגבול להאריך כל כך, ואמר להם כדי שיבינו הפתאים, אמרו לו בעוד שיבינו הפתאים המשכילים יקוצו)  “המאירי בפירושו על אבות פ"א מ"א(
     אפילו כולנו חכמים - יש עשירים שמקנאים בחכמים ויש חכמים שמקנאים בעשירים. - "ודאי שהקנאה של העשירים גדולה יותר" ", אמר ר' מאיר פשלס, רבה של פראג. "שהרי ראינו חכמים שנעשו עשירים, אבל לא ראינו עשירים שנעשו חכמים".
     בהגדה של פסח שיצאה לאור בפראג בשנת ה' רפ"ז (1521 ,(ושוב בברלין בתרפ"ז, כתוב״...מרור זה שאנו אוכלים – אוחז בידו המרור ומראה אותו למסובּים. הגהה: יש מנהג בעולם שהאיש מורה על האישה, שנאמר: אישה רעה מר ממוות".
     במהלך הדורות - אמר הגאון רבי משה סופר, בעל ה 'חתם סופר': "כאשר יסופר השעבוד שהשתעבדו ישראל במצרים, על כל הנוראות שעברו אבותינו שם, יכול לבוא מי ולפקפק באמיתות הדברים ולטעון: 'הייתכן?! אומה כה גדולה כמצרים, אומה בעלת תרבות עשירה, האם 'הגיוני' שכך תנהג כלפי עם שבא להתארח בארצה ?'... "כלפי מפקפקים אלה" - אמר ה 'חתם סופר' - "אומר לנו בעל ההגדה: ' שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו', בכל דור ודור רואים אנו בחוש לאיזו שפלות ואכזריות יכולות להגיע אומות העולם, ברצונם לעקור ולשרש את האומה היהודית. " כאשר רואים כך" - סיים ה 'חתם סופר' - "כבר אין כל פקפוק ותמיהה!"... )מתוך הגדה של פסח 'אספרה כבודך'(
     בפסח יש מצווה לספר על יציאת מצרים, ולא עוד אלא שאנו אומרים וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. משום כן, בליל הסדר לא נכון לומר פירושים ודרשות אלא צריך להתמסר לגמרי רק לילדים ולבני הבית ולספר להם על יציאת מצרים. (החתם סופר)
     בשולחן ערוך )אורח חיים סימן תל"ג סעיף ז'( נפסק להלכה: "חור שבין יהודי לחברו, כל אחד בודק עד מקום שידו מגעת".  פעם אחת בערב הפסח עבר רבי אייזל חריף ברחוב העיר, והנה ראה את אחד מעשירי העיר, אשר ידוע היה בקמצנותו הרבה, כשהוא עומד ומנער בהקפדה רבה את כיסי בגדיו, כדי שלא ישתייר בהם אף לא פירור אחד של חמץ. "על פי דין" - אמר רבי אייזל לעשיר – "אינך צריך כלל לבדוק בתוך כיסיך, שכן אף פעם אין ידך מגעת לתוכו".
"     יש שמזלזלים בעבודת הנשים הצדקניות שבכל הדורות, ואומרים שאבק איננו חמץיתכן שעל פי השכל הם צודקים, אבל המציאות הוכיחה שרק בזכות נשים צדקניותשהשקיעו מאמצים בניקיון ועשו מכך 'עסק' שלם, זה גרם שיהיה המשך למסורת הדורות. אבל בבתים שניקו רק כפי הדין בלי כל 'העסק', המציאות הוכיחה שנכדיהם כבר אכלו חמץ בפסח...
הסדר במחנה הריכוז (פניני בית לוי, עלון 476)
     הרב ניסן מנגל שרד את השואה כילד, והוא מספר את הסיפור הבא :
     היה זה ערב רגיל ככל הערבים שכבנו על הדרגשים, אלף-מאתיים אסירים יהודיים דחוסים בצריף אחד; כשלפתע, בשעה שמונה בערב, פשטה השמועה: היום פסח! חישמהר קפצו כולם מהדרגשים והתיישבנו יחדיו במרכז הצריף. מצות לא היו לנו, אך מרור היה לנו בשפע... החלטנו לקרוא את ההגדה. בהעדר ספרים, כל אחד שזכר קטע מן ההגדה אמר אותו בקול, וכולם ענו אחריו. לפתע נפתחה הדלת וקצין האס אס נכנס. 'מה קורה כאן'? הוא צעק. ' כולכם לחזור מיד למיטות!' כולם מיהרו בבהלה לדרגשים, אבל לא חלף זמן קצר לאחר שהקצין יצא מהצריף ושוב קפצו כולם למרכז הצריף ממשיכים לומר את קטעי ההגדה... הקצין המשיך לערוך ביקורת מצריף לצריף, וכשסיים שוב הגיעו לאוזניו קולות השירה וקריאת ההגדה. נזעם כולו הוא מיהר לעבר הצריף שלנו. 'אמרתי לכם לחזור למיטות!' הוא נבח. 'אם תצאו מהמיטות שוב אירה בכולכם!' ידענו שזה לא היה איום סתם עבור הנאצים, הרג יהודי היה דבר של מה-בכך. "  
     הקצין יצא, חלפו כמה רגעים ושוב יצאו כולם מן הדרגשים. ידענו היטב כי לא היה זה איום של מה בכך, אך שום דבר לא יעצור אותנו מחגיגת חג הפסח שלנו... המשכנו לשיר, לקרוא קטעי הלל... "בשעה עשר בלילה, בכל מחנה, היו כבים האורות. בצריף השתררה חשיכה מוחלטת בפעם השלישית, כשהקצין אחוז עצבים נכנס אל הצריף, איש מאיתנו לא הבחין בו בשל החשיכה המוחלטת. הוא צעק, גידף וקילל, אך למרבה ההפתעה הוא שב על עקבותיו המשכנו לשיר ולשמוח עד ארבע לפנות בוקר. אז הגיע הזמן לקום ולגשת לעבודה. "
עד עצם היום הזה אני חושב לעצמי: יחד עמי בצריף היו קרוב ל-1200, איש. רבים מהם היו יהודים שהגדירו את עצמם כיהודים לא מאמינים אבל איש מהם לא ביקש שנפסיק בחגיגה כי אנו מסכנים את חייו! כולם הצטרפו, תוך סיכון עצמי גבוה. היה זה רגע בו הנשמה היהודית האירה למרות התופת והזוועה, חגגנו את חג החירות הנשמה שלנו הייתה משוחררת באמת."
הסדר הסודי (תודה לרב טוביה בולטון, ששמע את הסיפור מבעל המעשה)
     התנהגותן של שתי התלמידות הייתה חריגה. הן היו אחיות, והשתתפו בקביעות בשיעורים, מקשיבות ועֵרניות. הפעם נרדמו שוב ושוב באמצע השיעור. ניכר היה עליהן כי הן מתאמצות להישאר עֵרניות, אך העייפות שבה והכריעה אותן. "אתן מרגישות טוב?", שאל אותן המורה, עזריאל וסרמן. "כן, הכול בסדר", מלמלו השתיים, אך עזריאל ידע שמאחורי התנהגותן מסתתר דבר מה.
     זה היה לפני כארבעים שנה. וסרמן, תלמיד ישיבת 'הדר התורה' בניו-יורק, שימש מורה מתנדב בחוג ללימודי יהדות שנועד לתלמידי בתי הספר הממלכתיים בעיר. כל תלמיד היה רשאי לבחור להשתתף בשיעור דת במשך שעה בשבוע, ולתלמידים יהודים רבים זו הייתה שעת היהדות היחידה שלהם בשבוע כולו. עזריאל היה נערץ על תלמידיו, ועשה את מלאכתו בכישרון רב, בחן ובמסירות. התלמידים יצאו מכל שיעור עשירים יותר בידיעות ובערכים, ואותם נשאו עמם כל ימי חייהם.
     באותה שנה, בהתקרב חג הפסח, ערך עזריאל לתלמידיו 'סדר לדוגמה'. הוא ערך שולחן סדר, ורק החליף את היין במיץ ענבים ואת המצות בקרקרים. חוץ מזה ניהל את הסדר בדיוק כפי שהדברים נעשים בליל הסדר עצמו. רוב התלמידים באו ממשפחות שאינן שומרות מצוות. בעבור רבים מהם זו הייתה הפעם הראשונה לראות כיצד מתנהל הסדר המסורתי. הם לא חדלו לשאול ולהתעניין. עולם חדש נחשף לפניהם. ביום הראשון של חול המועד פסח שב עזריאל ופגש את תלמידיו. גם השיעור הזה עסק בענייני חג הפסח, וכדרכו הוא ריתק את התלמידים. כולם הקשיבו בעניין, חוץ משתי הבנות שנמנמו שוב ושוב. בסוף השיעור נותרו השתיים בכיתה. עזריאל הבין שרצונן לשוחח עמו. האחות הגדולה פנתה אליו בהיסוס וביקשה: "אנא, אל תגלה לאיש את מה שנספר לך". עזריאל הבטיח למלא את בקשתן. החשש ניכר היטב על פני השתיים. הן החליפו ביניהן מבטים נבוכים, ובסופו של דבר אזרו אומץ.
     הגדולה החלה לספר: "זוכר את ההדגמה שעשית לנו על ליל הסדר?". עזריאל הנהן. "ובכן, אם אתה זוכר, אחותי הקטנה שאלה אותך מדוע עושים את כל הדברים האלה, ואתה השבת לה שכך ציווה אותנו א-לוקים, ואנו גם רוצים להזכיר לעצמנו כמה א-לוקים טוב ושהוא הוציא אותנו ממצרים". עזריאל הניד בראשו לחיוב. הוא זכר היטב את הדו-שיח הזה.השתיים הוסיפו וסיפרו שבשובן הביתה, נלהבות ונרגשות, מיהרו לשתף את אמן בחוויית הסדר לדוגמה. "גם אנו רוצות לערוך סדר בליל פסח", אמרו האחיות. האֵם הביעה נכונות, אך הכול התהפך כאשר חזר אביהן הביתה ושמע את החדשות.
     "אבא אינו יהודי", הוסיפה הילדה וסיפרה. "הוא כעס מאוד וצעק: 'בשום אופן לא!'. אחר-כך, כשביקשנו שוב, כעס עוד יותר, והזהיר שיכה אותנו אם נוסיף לדבר על כך. הוא גם צעק על אימא, על ששיתפה פעולה איתנו". הילדות סיפרו עוד: "החלטנו שנעשה את סדר פסח על אף סירובו של אבא, כי זה רצון א-לוקים. הגינו תכנית. הוצאנו כסף מקופת החיסכון שלנו, ולמחרת הלכנו לחנות. קנינו מצות ומיץ ענבים. גם לקחנו חבילת חסה מהמקרר, והסתרנו הכול במרתף. "בליל חג הפסח העמדנו פנים שהלכנו לישון, אך בשעה מאוחרת, כאשר בבית השתררה דממה, יצאנו בשקט מן המיטות והתגנבנו אל המרתף. היה חושך וחששנו שחריקת מדרגות העץ תחת רגלינו תגיע לאוזניו של אבא הישן. "פסענו אט-אט, כמו גנבים, עקב בצד אגודל, עד שהגענו בשלום אל המרתף. שם הדלקנו נרות, ערכנו על השולחן את המצות, מיץ הענבים והחסה, ועשינו את ליל הסדר, בדיוק כפי שהדרכת אותנו. קראנו בלחש קטעים מההגדה. שאלנו בשקט 'מה נשתנה'. הכול נעשה בשקט, מחשש שמישהו מבני הבית יתעורר, ואז... אפילו לא רצינו לחשוב על מה שיקרה. "כשסיימנו סידרנו הכול כבתחילה, וחמקנו בשקט לחדרנו. השעה כבר הייתה מאוחרת מאוד, היינו עייפות, אך מאושרות.
     "למחרת ערכנו את הסדר השני באותה מתכונת. הפעם כבר היינו מנוסות, והפחד פחת. אפילו היינו משועשעות יותר. שמחנו מאוד שהצלחנו לחגוג את ליל הסדר פעמיים בהצלחה. "אחרי שני לילות שבהם ישַנו מעט אנחנו היום עייפות מאוד. אבל אנו סומכות עליך שלא תספר דבר, כי אם אבא ישמע על כך, אוי ואבוי לנו"... המורה הנדהם הביט בשתיים בהשתאות, מתקשה לעכל את סיפורן. "לא אגלה דבר", שב והבטיח להן. "אין לכן מה לדאוג". כאשר יצאו מן הכיתה, התיישב על כיסאו ומעיניו זלגו דמעות. סיפורים מימי האנוסים קמו עכשיו לנגד עיניו. כעבור זמן סיפר לחברו: "אינני יודע אם לי היה האומץ לעשות כפי שהן עשו! מסירות הנפש של שתי הילדות טלטלה את ליבי".
החוויה היהודית





יום שני, 3 באפריל 2017

אמרי שפר ח' ניסן ה'תשע"ז


אנשים רגילים עסוקים בבעיה, אנשים חכמים עסוקים בפתרון.

     בשולחן ערוך מובא שהתפילה היא במקום הקורבנות, ולכן צריך להיזהר שתהא דוגמת הקורבנות בכוונה, ולא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים

     והנה ב"כרפס" אנו אוכלים ומכוונים בברכה לפטור את המרור, ידוע מספה"ק ש "כרפ"ס" הוא ר"ת כ'לל ר'אשון פ'ה ס'גור, ואם בן אדם מכניס בראשו לסגור פיו בשעת כשאומרים משהו נגד רצונו וכדו' אז באמת פטור הרבה מרורים, וזהו הכרפס שפוטרים את המרור.
    יהודים רבים - טובים וישרים, מקפידים לנקות את ביתם לקראת החג, להדר בכל הידורים שרק ניתן... אך שוכחים הם את המצווה העיקרית של חג הפסח: "שמחת החג"...


חסד ועמידה בניסיון (פניני עין חחד, עלון 630)

     לפני קרוב למאה שנה חי בירושלים יהודי בשם ר ' זלמן גרוסמן זצ"ל. באותם הימים סבלו יהודי א"י מעוני ומרעב, ואפשרויות התעסוקה היו מעטות. ל ר' זלמן לא הייתה ברירה אלא לצאת את הארץ למשך שנים אחדות, ולנסות למצוא פרנסה בארה"ב הוא לווה כסף לצורך קניית כרטיס נסיעה. נפרד מבני משפחתו ויצא למסעו הארוך.

     בין מעלותיו הגדולות של ר' זלמן, בלטה הצטיינות מיוחדת בשמירת השבת. רגיל היה לומר: "הואיל ושבת קודש נקראת בפי חז"ל 'שבת המלכה', אם כן יש לנו הזדמנות נפלאה להיות בכל שבת במחיצת המלכה" בשל כך מיודענו לא היה עוצם עין מכניסת השבת ועד צאתה , והיה מנצל את כל יום השבת מבואו ועד צאתו לתפילה , ללימוד לאמירת תהילים ולשירת הזמירות. גם בהיות ר' זלמן בספינה לא ויתר על הנהגתו המופלאה בניצול יום השבת-קודש. התפלל בהתלהבות כדרכו בקודש, אח"כ קידש ואכל ושר זמירות בהשתפכות הנפש ומתוך תחושת התעלות תוך כדי הסעודה, וכמובן גם אחריה, עיין באחד מספריו הרבים שלקח עמו לנסיעה, וכך ישב ולמד עד אור הבוקר. כך עבר עליו יום השבת.

     אחד מנוסעי האוניה הבחין בדרך המיוחדת שבה היה ר' זלמן מכבד ומנצל את יום השבת, ונוכח לדעת שהאיש מקדש את היום השביעי במלוא מובן המילה. הדבר שבה את ליבו , ומיד עם צאת השבת הוא ניגש אל ר' זלמן ואומר לו: "עקבתי אחריך במשך כל היממה האחרונה, וחייב אני לומר לך שמעודי לא ראיתי אדם המקדש את השבת כמוך. שמי הוא הברון רוטשילד, ורצוני למלא משאלה כל שהיא , שתהיה לך אני מקציב לך חמש-עשרה דקות למחשבה, אח"כ חזור אליי ותאמר לי , במה אוכל לסייע לך ". ר' זלמן הופתע מאוד, כמובן, על המתנה הגדולה שזימנו לו משמיים - הרי בידו לבקש מהברון את סכום הכסף הדרוש לו ולמנוע בכך את גלותו הארוכה לארץ נכר. בכל זאת הוא נכנס לתאו כדי לחשוב היטב על העניין, וכדי לשקול , האם אין לו בקשה טובה מזו כאשר החל להתבונן בעניין, נזכר ר' זלמן בביקור פתע שערך אצלו אחיו ערב נסיעתו. אחיו, ר' שלמה, שהיה ממקימי הישוב משמר הירדן שבצפון, הגיע אליו כדי לספר לו על מגפת המלריה , שפקדה את יישובו ואת יסוד המעלה וראש פינה שכנותיה. מדי יום ביומו נפטרו מהמחלה הזו אנשים, נשים וטף רבים היו מרותקים למיטותיהם ולא יכלו לצאת לעבוד ולפרנס את משפחותיהם. " המצב מחריף והולך" - אמר ר' שלמה לאחיו " - פשוט אין לנו כסף לקנות תרופות לכולם. לכן, שטוחה בקשתי לפניך , שכאשר תגיע לארה"ב לא תשכח את הילדים ואת הוריהם וכל דולר שתשלח - יעזור לנו להצלת נפשות.

     כעת, בשבתו בחדר לבדו, חש מבוכה נוראה. נטייתו הטבעית הייתה לבקש מהברון רוטשילד עזרה לפתור את בעייתו הפרטית וזוהי אף זכותו. מאידך גיסא, עלתה בראשו מחשבה שונה, אשר העלתה את השאלה - מה יהיה עם מאות היהודים הנאבקים על חייהם? " חייך קודמים!" - חשב לרגע, ומיד אח"כ הזדעזע ושאל את עצמו - האם אין להעדיף הצלת נפשות של מאות יהודים ? על כן שמא מן הראוי הוא שאבקש מהברון לעזור לתושבי משמר הירדן ושכנותיה ."מחשבותיו התרוצצו לכאן ולכאן, ובתום רבע השעה שהקציב לו הברון, יצא אליו ואמר לו את החלטתו. הוא סיפר לברון על מצוקת יי ישובי הצפון, ואמר לו: "שאלתי ובקשתי לשלוח לשם צוות רפואי , שיטפל בחולים ויעצור את המגיפה. זאת תהיה הטובה הגדולה ביותר שתוכל לעשות עבורי ". הברון נענה לבקשה והבטיח שיעשה את כל שביכולתו להביא רפואה ומזור לכל האזור הנגוע במחלה.

     כארבעה חודשים לאחר הגעת ר' זלמן לארה"ב, קיבל מכתב מאחיו ר' שלמה, שבו כתב: "אחי היקר, דלו המילים מלתאר לך את אשר התרחש כאן במשך השבועות האחרונים. נענינו מן השמים, וישועתנו הגיעה ממקור בלתי צפוי לחלוטין. בוקר אחד הגיעו לאזורנו צוות רופאים ואחיות ומשאיות עמוסות בציוד רפואי. הם פתחו כאן שלושה בתי-מרקחת המספקות תרופות לחולים, וכמו כן ניתנו זריקות לפי הצורך . " "ההשפעה הייתה מיידית. אפשר היה לראות את השיפור בעליל , ולמעשה בס"ד המגיפה נעצרה. אנו מלאי הודאה לה' על השינוי הפתאומי הזה, ואחרי תקופה ארוכה מאוד שוב אנשים מחייכים זה לזה ומלאים תקווה וביטחון. ישנה שמועה , כי הברון רוטשילד עומד מאחורי מבצע הצלה זה... ." הוא סיים את מכתבו במילים אלו: "אחי היקר, אינך צריך לדאוג לנו, הקב"ה כבר טיפל בנו ושלח את שליחיו הנאמנים. דאג לבעיות הפרטיות שלך, ואני מאחל לך ולכל אשר לך לקבל עזרה כפי שאנחנו קיבלנו ."

     ר' זלמן קרא את המכתב פעמים אחדות, עד שפרץ בבכי על שזכה לעסוק בחסד ובהצלת נפשות בשלמות, שהרי אף אחד מהניצולים לא ידע , שידו הייתה בדבר. ע??יית חסד בדרך כזו יש בה מעלה מיוחדת לימים סיפר ר' זלמן לילדיו, שהייתה סיבה נוספת לבכי: "בכיתי מכיוון שהייתי אפוף ברגשי תודה לה' על שנתן לי את הכוח להתגבר על הנטייה הטבעית להציל תחילה את משפחתי ." "הייתה דרושה גבורה מיוחדת לחשוב על האחרים באותה תקופה קשה בחיי. הייתה לי אפשרות כשרה וקלה לשפר את מצבי הכלכלי, לחזור לביתי ולחיות בשלווה עם בני משפחתי ה' נתן לי את הכוח להתגבר ולוותר על משאלתי הפרטית למען תרומה לכלל ולהצלת נפשות.


החוויה היהודית