אמרי שפר ל' סיון ה'תשע"ח

 אין לדון ילד בקטנותו ואל תכריע דינו, הכר בעיני רוחך את התפתחותו, ואף כי נראה מתקשה או בעייתי! זכור דבריו של הרה"ק מפיאסצנא הי"ד )בהקדמת חובת התלמידים( "ואף אם יראה בהם נערים אשר לפי הכרתו מרי נפש הם ומדות רעות להם, ידע שזה טבע של 'גרעיני הנשמות ובוסר המלאכים', מרים הם בחניטתם ומלאים עסיס בגדלותם". המתיקם ע"י הָאּור שלך! ראה אותם במבט כולל!

     אתה מתפרנס ממה שאתה מקבל, אבל בונה את חייך ממה שאתה נותן.

     בספר מנחם ציון כתוב: מדוע גמל מטה אהרון שקדים ולא פרי אחר? אלא שכאן נרמזת תוצאה של מחלוקת. כי בשקדים ישנם שני מינים, מרים בקטנותן ומתוקים בגדלן, ולהיפך מתוקים בקטנותן ומרים בגדלן (חולין כה:). וזהו ההבדל בין מחלוקת ושלום. תגרות ומריבות, הנן בתחילתן מתוקות אבל סופן רע ומר מאוד,  ולהיפך, השלום בתחילה הוא מר שעליו להיות ותרן וסלחן, אך בסופו הוא מתוק , וכמו שאמרו חכמינו (סוף עוקצין): "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום".

     בשלש הפרשיות שלפנינו קרח - חקת - בלק יש אות ק', הרומזת על קדושה, במיקום משתנה.  קרח תחילתו בקדושה, ומנושאי הארון היה. חקת עוסקת באדם טמא שלאחר תהליך נטהר, אך העוסק באפר הפרה נטמא. ואחרונה פרשת בלק, המכשף שונא ישראל, אך לבסוף יצאה ממנו רות הצדיקה, אמה של מלכות.

השבת אבידה  (משנת השבוע, גליון 30)

     מעשה באיש אחד שחזר בתשובה שלימה , וניסה להשפיע על אחותו שג"כ תחזור בתשובה, והנה כל מה שניסה עלה בתוהו ולא הועיל.

     פעם ראה שארגון הקירוב 'ערכים' יערכו כנס לחזרה בתשובה, עלה בלבו שאולי שם ישפיעו על אחותו, וממחשבה למעשה הלך וקנה לעצמו ולאחותו כרטיסים לכנס. והנה הבעל דרשן שעלה לדבר שם לפני הקהל, מסר משך שעה וחצי הרצאה בנושא מצות השבת אבידה, ותוך כדי התחיל להתחרט בלבו על כל העניין שראה שכל יגיעו היה לריק שהיה בטוח שיחממו שם הלבבות לחזור בתשובה, ובמקום זה דיברו על השבת אבידה, אבל על הנעשה אין להשיב, ואכן בסיום הכנס הודה לו אחותו על הכרטיס ונשארה בשלה.

     לאחר כחמש שנים עברה לגור ברומא,  והתחברה שם לגוי אחד מלומד ומשכיל, וכעבור תקופה חשבה להינשא אליו רחמנא ליצלן, יום אחד כשהלכה עמו ברחוב נפל סכום כסף נכבד מכיס של אחד מעוברי אורח, ותיכף התכופף הגוי והכניסו לכיס שלו, משראתה כן אמרה לו שהיה מן הראוי שיחזיר אבידה לבעליו, ומה גם שבטח טרח על הסכום במשך כמה חדשים להשיגו, והגוי בשום אופן לא הסכים לוותר על המציאה שמצא, ובאותה שעה עלה בראשה כל הדרשה ששמעה בעניין מצות השבת אבידה , ועל כן הפצירה ודחקה בו שיחזיר העבידה, והגוי הזה עמד בסירובו, ומכיוון שכן החליטה לנתק עמו הקשר, וחזרה לביתה וחזרה בתשובה שלימה,

     ויש ללמוד מכאן מוסר השכל שדרך העולם לחשוב שרק אם מדברים מענייני תשובה יכול להועיל, הרי שאפשר לדבר על השבת אבידה, וזה מה שהועיל שתחזור בתשובה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ג תשרי ה'תשע"ח

אם ביום השני לא נאמר כי טוב, כיון שהייתה בו הבדלה ומחלוקת, הרי גם ביום ראשון נאמרה הבדלה, שנא' ויבדל א-לוקים בין האור ובין החושך! אלא ההבדלה בין טוב לרע, בין אור לחושך,  זה דבר חיובי ורצוי, אך הבדלה בין אחים בין מים למים, זוהי באמת מחלוקת ולכן לא נאמר ביום השני כי טוב.

     אמרו חז"ל הבורח מן הכבוד - הכבוד רודף אחריו, והרודף אחר הכבוד - הכבוד בורח ממנו, וא"כ לעולם יש ביניהם מרחק שווה מן הכבוד? והשיב להם: אמנם בחייהם שווים הם, אבל בפטירתם יש הבדל, שהבורח מן הכבוד, לאחר פטירתו, שחדל לברוח מן הכבוד - הכבוד משיגו, ונח על משכבו. אבל הרודף אחר הכבוד - הרי הכבוד בורח ממנו, וכשמת נשאר בלי הכבוד שברח ממנו ואיה מקום כבודו, הרחק כמטחווי קשת ) . הגאון מראדזין(

    בזיעת אפיך תאכל לחם (ג' – י"ט) מסופר על הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זיע"א (יומא דהילולא כ"ה תשרי) שראה פעם יהודי אחד אשר הלך בשוק במרוצה ובחיפזון רב. שאלו הצדיק: לשם מה אתה רץ כל כך מי רודף אחריך? השיבו היהודי: אני רודף אחר מזונותיי ופרנסתי. אמר לו רבי לוי יצחק: וכי מנין לך שפרנסתך הולכת לפניך, שאתה רץ אחריה להשיגה? אולי היא נמצאת מאחוריך, ונמצא שאתה בורח ממנה.

     בדרך רמז "נח" הם אותיות "חן". אם אתה תהיה "נח" לבריות, אף תישא "חן" וחסד בעיני כל רואיך.

     בראשית נוטריקון: ברא רקיע, ארץ, שמים, ים, תהום.

     הכר את כישרונותיך, קבל את עצמך כמו שאתה, דהיינו כמו שהקב"ה ברא אותך, תתקדם בעבודה עצמית וכך תהפוך אותך עצמך למשהו יותר טוב. ולא שתהפוך להיות כמו המישהו האחר!

     העולם אומר, אם לא יועיל לא יזיק. אבל בחינוך צריך לומר ההפך! אם לא יזיק - לא יועיל. דהיינו, ילד שלא מסוגל להזיק, שם צריך להתחיל לחשוש שמא לא יצא ממנו שום דבר משמעותי... (הגרי"י פינקוס שליט"א)

     השפע מוכן ברוב טובה אלא שעל האדם לנקב בעצמו את ה 'חור' דרכו יריקו עליו את השפע הגדול, ונקב זה היא התפילה ...

אשליית האושר (קול ברמה, גיליון 304)

     יוחאי א. נולד בשכונה ירושלמית קטנה להורים נפלאים, הוריו תלו בו תקוות שיהיה גדול בתורה. הוא נשלח לת"ת הטוב ביותר ואח"כ לישיבה קטנה בעלת שם טוב, ומשם לישיבה גדולה שלא הלמה את מידותיו הרוחניות.  בשלב מסוים הוא "הצטנן" באמונתו ומיעט להתפלל ולהתרכז בסוגיות שנלמדו בישיבה, "אני לא מסוגל לשבת וללמוד, ממה אתפרנס שאתחתן?" " אוי ואבוי", נזף בו חברו אברהם, "אתה רק בן 17 , יש לך את כל החיים לעבוד, לאן אתה רץ?" ניסה לשדלו לרדת מן הרעיון, אך לשווא. וכך מצא את עצמו יוחאי עובד במאפיה שהוא אומר: "אני חייו לעסוק לפרנסתי, בעשר אצבעות, בזיעה בעמל, אם אין אני לי מי לי, ואני מבטיח שאחרי עמל יומי אלמד גם תורה, כי "טובה תורה עם דרך ארץ''.

     החברים מחו, ההורים בכו, הרבנים נבהלו, אך יוחאי בשלו.  יוחאי התחתן, נולדו לו 6 ילדים ודוחק הפרנסה נשאר אותו דוחק.  במה הוא לא עבד? אופה ואח"כ מלצר, נהג הסעות, פועל בנין, מנקה משרדים ואח"כ... הוא לא ראה ברכה בעמלו, הדוחק המטריד עוד ימי הישיבה נשאר אותו דוחק.  הוא עמל ועמל, סוגד לכפות ידיו והן בקושי מייצרות לו לחם צר ומים לחץ.  בוקר אחד בעודו ניצב כעוזר בחנות דגים נכנס אל החנות חברו משכבר הימים, אברהם, כדי לקנות דגים. "אברהם?" שאל יוחאי. "יוחאי?" השיב הרב אברהם שהיה ר"מ בישיבה חשובה. 30 שנה חלפו, לא יאמן. אחרי חיבוק קצר ביקש יוחאי מבעל החנות, שלמה, רשות לשוחח מעט עם חברו. הם ישבו בירכתי החנות "אברהם, אני זוכר היטב כמה ניסית לשדל אותי להימנע מלצאת לעבוד... כל כך צדקת, רק תסביר לי, מדוע אין לי ברכה בעמלי? למה כל הזמן אני דחוק ודואג?" הרב אברהם הביט בעיניים חודרות בידידו מנוער ואמר: "יוחאי ידידי הטוב, הקשב לסיפור אשר מוסר השכל בצידו,

     היה מלך חכם ועשיר, שהקים גן רחב ידיים וקסום בארמונו שהעין לא שבעה מן היופי וההדר ומן השילוב ההרמוני של המעיינות והנחלים העצים והפרחים הנהדרים.  יום אחד הכריז המלך כטוב ליבו בעושרו ואושרו, כי הוא מעוניין להעניק אוצר של זהב ויהלומים לאזרח שיצליח למשות ממצולות אחד המעיינות בחצר ארמונו את הארגז הגדוש באוצר הנכסף. המלך הודיע לאזרחיו כי מותר לצלול רק פעם אחת ולנסות למשות את האוצר. עומקה של בריכת המעיין לא עלה על 3.5 מטרים, כך שאדם חזק ובריא גוף יכול היה בקלות למשות את הארגז ולהתעשר עושר רב, והם קפצו למים בזה אחר זה, איש אחרי רעהו. האוצר היה ממש בהישג יד, סמוך ונראה ואפילו לא יאומן... בעודם שוקעים במצולה וממששים אותה, עלו בידיהם רק אבנים וצמחי מים, הארגז פשוט נעלם מעיניהם.  מי לא ניסה לקטוף את אשליית האושר? כולם, אנשים חשובים ופשוטי העם, זקנים ובני תשחורת, כל אחד היה משוכנע שהוא ורק הוא יצליח למשות את העושר האגדי מהמצולה ולחיות את שארית ימיו ללא דאגות. המלך ישב מאוכזב על כי אף אחד מנתיניו אינו זוכה באושר הנכסף. " הו, הרב אברהם, אני משוכנע שהייתי עומד בהצלחה במשימה הזו, הם פשוט לא חרשו טוב את מצולת המעיין, המים יוצרים בבואה מטעה קצת, מעניין איך זה נגמר", התרגש יוחאי. " רק אחרי שכמעט כל אזרחי הממלכה התייאשו, הגיע למקום יהודי פשוט ושאל את המלך: "כבוד המלך, האם אתה מרשה לזכות בארגז האוצרות שלך, גם בלי להירטב?" המלך הנהן בראשו ושאל: "האם לדעתך זה אפשרי?" "ודאי", השיב היהודי. היהודי הנבון, ניצב על שפת בריכת המעיין, זקף ראשו כלפי מעלה, ניתר ניתור זריז, טיפס מענף לענף והוריד מצמרת העץ את ארגז האוצרות.  אתה מבין, יוחאי, לאמתו של דבר הארגז הונח על ענף בצמרת.  כל מה שהיה צריך לעשות, זה רק לזקוף את הראש, להביט למעלה, למעלה, שם למעלה נמצא האוצר.

     שאלת ידידי ואני עונה לך,  הפרנסה העשירות והאושר אינם מצויים בעמל הכפיים, בזיעה, במרדף אחרי האוצר שבמצולות, לא ולא. הפרנסה היא משמיים!  אם היית מביט למעלה, לאבא שבשמים, מתפלל אליו, מבקש ממנו, היית זוכה לקבל את פרנסתך בכבוד ללא דאגת המחר, היית הופך לעשיר השמח בחלקו, תלוי לאן מסתכלים, רבי יוחאי, למצולות או לשמים זה כל ההבדל.

ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלוקיך (כח', ב'(  ('האמנתי ואדברה')

      לקו 402 עלה יהודי שנראה נכבד מאוד ע"פ לבושו, הוא משלם לנהג ויושב בכיסאו. לאחר זמן מה הוא קם, ניגש לנהג ואומר: 'סליחה נהג, נראה לי שטעית בעודף...  הבאתי לך שטר של מאה ₪ ואתה החזרת לי עודף מחמישים ₪, בבקשה תחזיר לי עוד חמישים ₪.  הנהג שומע ומיד טוען 'סליחה אדוני, זה לא יכול להיות,  אני בודק היטב לפני שאני מחזיר עודף וחוץ מזה היית צריך לבדוק מיד במקום...' ' אז מה אתה טוען שאני משקר' ? 'אני לא טוען כלום, אני רק אומר לך שהיית צריך לבדוק במקום ואם לא בדקת אני לא מחזיר' 'אז מה עם החמישים ₪ שמגיע לי' ? 'אני לא מתכוון לתת לך כי זה יוצא מהכיס שלי...' ' תקשיב נהג, אני מנהל בחברה מכובדת, אני בדרך כלל לא נוסע באוטובוסים, היום פשוט הרכב שלי התקלקל,  אצלי זה לא עניין של כסף אלא זה עניין עקרוני ואתה תחזיר לי את הכסף' עקרוני או לא אני לא מחזיר כלום מכיסי הפרטי'...  נראה היה כי הטונים עולים אלא שאז קרה דבר לא צפוי.  בכיסא הסמוך ישב בעל תשובה טרי ולידו ישב אברך ששמעו כמו כולם את הוויכוח, בעל התשובה הטרי הוציא מכיסו שטר של חמישים ₪ אחרונים שהיו לו,  השליך אותן בלי שישימו לב לרגלי הנוסע הנכבד, הוא פנה אליו ואמר 'סליחה, זה אולי נפל למישהו מכם?'  הנוסע מסתכל ואומר 'ואו, הנה השטר האבוד... אני מתנצל נהג, אתה כנראה החזרת לי וזה פשוט נפל לי לרצפה, הוא מכניס את השטר וחוזר למקומו ובא שלום על ישראל...

     מי שראה את מעשהו של בעל התשובה היה האברך שישב לצדו, הוא פונה אליו ושואל: 'תגיד צדיק, למה עשית את זה ?' 'האמת היא שאני בדרך לקנות לאשתי מתנה קטנה ליום ההולדת שלה והשטר של חמישים השקלים הוא כל הכסף שהיה לי, אלא שלמדנו בשיעור שיהודי צריך להשתדל לקנות כל מצווה שבאה לידו' . 'כשראיתי שמתפתחת מריבה החלטתי להרוויח מצווה של השכנת שלום בין אדם לחברו ולכן עשיתי זאת ואני מאמין כי הקב"ה ישלם לי את המגיע לי'.

     האברך התפעל מאוד מהתמימות ומהאצילות של בעל התשובה ובירך אותו על מעשהו.  אך הסיפור טרם הסתיים...  עובר זמן מה והנה הנוסע הנכבד קם שוב מכיסאו והולך לכיוון הנהג. 'מה הפעם?' שואל הנהג 'ו??כן נהג יקר רצתי לבקש ממך סליחה שוב.. פשוט קרתה כאן טעות מצדי, כעת ראיתי כי השטר של המאה ₪ נמצא אצלי בכיס ובאמת אתה נתת לי עודף ראוי כי הבאתי לך שטר חמישים ₪ ולא מאה ₪ כפי שחשבתי...' ' אז רגע' אומר הנוסע... 'אם כך של מי החמישים ₪ שהיו ברצפה?'  כאן קם האברך ואמר 'חברים יקרים, תרשו לי לומר לכם משהו, השטר הזה הוא של היהודי הצדיק שיושב לידי,  הוא ראה כי המריבה ביניכם מתפתחת והוא החליט לוותר על החמישים ₪ האחרונים שלו שהיו מיועדים לקניית מתנה לאשתו ליום הולדתה... הוא וויתר עליהם כדי להשכין שלום ביניכם...'  בעל התשובה היה נבוך... 'למה סיפרת?' הוא לוחש בגערה לאברך. ' סיפרתי זאת כדי שכולם כאן יבינו את ערך השלום וגם כדי לגרום לקידוש השם על המעשה שעשית...'

     הנוסע הנכבד שמע את כל הדברים, הוא שתק למספר רגעים ואז הוא ניגש לבעל התשובה ומושיט לו צ'ק בסך חמשת אלפים ₪!!! 'תקשיב צדיק, אתה קנית את ליבי, אני לא מאמין שיש כאלו אנשים בעולם... אתה ויתרת על כל הכסף שהיה לך כדי שאני לא אכשל במריבה, אם כך אני רוצה לומר לך שברוך השם לי לא חסר כסף, כל מה שהתווכחתי זה היה עניין עקרוני '. ולכן אני מבקש ממך, קח את הצ'ק הזה וקנה לאשתך מתנה מכובדת ליום ההולדת לא בחמישים ₪ אלא בחמשת אלפים ₪.

'     אחים יקרים! סיפור אמתי זה מראה לנו את מה שהקב"ה מבטיח לנו בפרשת השבוע (כי תבוא) ' ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך' מתי? 'כי תשמע בקול ה' א-לוקיך' כאשר יהודי מקיים מצווה בשמחה ובאהבה גם כשמאוד קשה לו, ולמה? כי כך הוא שמע שהתורה מצווה.  ליהודי כזה הקב"ה ישלם באופן אישי ומושלם, כי הרי: ' 'נאמן הוא בעל מלאכתך לשלם לך שכר פעולתך'

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר א' תמוז ה'תשע"ז

  אם יהודי נותן משלו גם לעניים, ודואג לכך שגם אנשים שאין בידם משגת לעשות את השבת, שגם הם לא יחסר להם כמובן עד היכן שידו משגת, הדבר מוכיח שההוצאות שלו על לבוש ומאכל לכבוד שבת הן לשם שמים.

     אם נשכיל לשמור את הכוונות שלנו טהורות מאינטרסים בזמן מחלוקת, נוכל להקשיב יותר, ללמוד יותר, וגם הצד השני יקשיב יותר. כך כולנו נשכיל, נצמח ונגדל וכמו כן תגדל הסבלנות, הסובלנות ותחושת האחדות בעם.

     אמרו חז"ל איזהו חכם - הרואה את הנולד, וממחלוקת לא יוצא שום דבר טוב רק שנאה ותחרות וכו' ולבסוף לא משיג מכל מה שרצה במחלוקת כלום ואדרבה מפסיד.

     התחייבות היא פעולה, לא מילה.

דעת תורה  . )ויאמר יהודה(

     מסופר על אישה עגונה שנחלקו חכמי התורה לגבי השאלה האם ניתן להתיר אותה מעגינותה או לא. הדעות היו חלוקות להלן סיפור המעשה:

     שני חברים, בני עיר גדולה, נהגו לצאת מחוץ לעיר ולהתפרנס במסחר באזורים מרוחקים.  פעם אחת יצאו לדרך ולא שבו ממנה. תקופה ארוכה לא נודע דבר על גורלם, ולבני משפחותיהם לא היה מושג האם יקיריהם חיים.  והנה, יום אחד חזר אחד האנשים, וסיפר את אשר עלה בגורלם: "יצאנו לדרך, כרגיל, אבל הפעם התנפלו עלינו שודדים, גזלו את מעט כספנו, ואותנו מכרו לעבדים.  נמכרנו לאדונים שכנים, שמינו אותי ואת חברי לרועים על עדריהם.  אותי הפקידו על עדר סוסים, וחברי היה לרועה צאן.  לעיתים רחוקות היינו נפגשים במרעה ובוכים על מר גורלנו.  לא הייתה לנו שום אפשרות להימלט, נראה היה שנגזר עלינו שנשאר שם עד יומנו האחרון . יום אחד חמקתי כדי לפגוש את חברי במקום המרעה שלו,  מצאתי אותו ללא הצאן, לבדו, מחוסר הכרה, הוא היה חבול ופצוע וקשור בחבלים.  הרטבתי את פניו במים והוא התעורר, השקיתי אותו במים צוננים עד שרוחו שבה אליו והוא התאושש. שאלתי אותו מה קרה.  הוא סיפר לי שלפני מספר ימים טרף זאב כבש מהצאן.  לבעל העדר היה שכן ערבי שהלשין עליו ובעל העדר הכה אותו ואיים שירצח אותו נפש אם הדבר יקרה שנית. "אתמול קרה הדבר שנית", בכה חברי.  השתדלתי לשמור על העדר בכל כוחי, אך הפעם תקפו את העדר שני זאבים. כאשר גירשתי את האחד, חטף השני כבשה ונמלט.  צעקתי וקראתי לאנשי הכפר שיבואו ויעזרו לי לרדוף אחר הזאב.  בעל העדר הגיע. הוא רתח מזעם והכה אותי עד שהתמוטטתי.  הוא אמר לי שהוא הולך לכפר להביא חרב ולהרוג אותי.  רציתי להתיר אותו מאיסוריו, אך הוא סירב. הוא אמר שלא נספיק להרחיק. הערבים ירדפו אחרינו ויהרגו את שנינו. הוא ביקש ממני שאבטיח לו שאביא אותו לקבר ישראל.  בלילה התגברתי וחזרתי למקום. מצאתי את גופתו הכפותה,  חסרת רוח חיים. קברתי אותו ומיררתי בבכי. מספר חודשים לאחר מכן, ניצלתי הזדמנות להימלט בחסדי השם והגעתי הלום."

     השאלה שהתעוררה הייתה בדבר מצבה של אשת החבר שנהרג. לכאורה, ברור היה שהיא התאלמנה, שהרי חברו של בעלה מעיד כי קבר אותו במו ידיו. למרות זאת, הסתפקו הרבנים והתלבטו, וחששו להתיר את האישה מעגינותה. יום אחד הגיע לעיר אורח נכבד מארץ ישראל: רבי יעקב שמשון משפיטובקה. לא עבר זמן רב מאז עלה לארץ ישראל, וכשראה את המצוקה הכלכלית ששוררת בקרב יהודי הארץ , נאות, למרות זקנותו וחולשתו, לצאת לחוץ לארץ כדי לאסוף תרומות להצלת היישוב בארץ. כך הגיע גם אל העיר הזו, שבה גרה העגונה. כשראו רבני העיר את האורח המפורסם בגדולתו ובצדקותו, החליטו להביא לפניו את דין העגונה.

     שמע רבי יעקב שמשון את הדברים, והעד חזר והשמיע באוזניו את סיפורו.  שאל רבי יעקב שמשון: "האם ראית את פניו כאשר קברת אותו?"  ענה העד: "את פניו לא ראיתי, כי הייתה זו שעת לילה, אבל אין לי ספק שהוא האיש, כי מצאתי את גופתו בדיוק במקום שבו השארתי אותו כמה שעות קודם לכן כשהוא כפות בחבלים".  ר' יעקב שמשון שקל בכובד ראש את העניין ולבסוף פסק: "אי אפשר להתיר את העגונה על סמך עדות זו.  הרי יתכן שחברו של העד נמלט, והעד קבר במקומו אדם אחר ". בני העיר קיבלו את פסק הדין ברגשות מעורבים. האפשרות שהעלה הרב נשמעה באוזניהם קלושה בעליל, והכל ריחמו על האישה שנידונה להישאר בעגינותה.

     חלפו שנים. יום אחד נפתחה דלת ביתה של העגונה, ובעלה ניצב בפתח. האישה נפלה ארצה מתעלפת מגודל ההתרגשות למראה בעלה שעליו התאבלה וחשבה שהוא נפטר.  הכל היו סקרנים לשמוע את סיפורו. וכן סיפר האיש: "שכבתי בשדה, מחכה למותי, והתפללתי לה' שיצילני. לפתע עבר שם אותו ערבי שהלשין לאדוני על הכבשה שנטרפה. כששאל מדוע אני כפות הבריק במוחי רעיון, שזוהי הזדמנות להשיב לו כגמולו.  סיפרתי לו שגיליתי סוד פנימי הקשור לבתו של אדוני, ועקב כך דרש ממני האדון לשאתה לאישה. סירבתי והסברתי לו כי יהודי אני והדבר אסור עלי. אדוני רתח מזעם על שדחיתי את הצעתו, הוא הכה אותי מכות רצח, ויצא לכפר להביא חרב , כשהוא אמר שיש לי עוד זמן להתחרט.  הערבי שמע את דברי. עיניו ניצתו, הוא הציע שנתחלף, וביקש שאספר לו את הסוד, ואז ייאלץ האדון לתת לו את בתו לאישה,  ואני אסכים, כמובן.  כך עשינו. הוא לבש את בגדי ואני את בגדיו, כפתתי אותו והמצאתי לו סוד כלשהו, אני עצמי נמלטתי, ובחסדי ה' איש לא רדף אחריי.  שנתיים ארכה דרכי עד שהצלחתי להגיע לכאן". הביטו האנשים בהשתאות זה בזה. הכל זכרו את דברי רבי יעקב שמשון משפיטובקה שהתגשמו בצורה כה מופלאה,  ומנעו מכשול נורא של התרת אשת איש לעולם.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ח סיון ה'תשע"ז

 אין שלום יוצא מתוך מריבה )ספרי (. בפרט במחלוקת לשם שמים. רוב הצרות והתלאות נולדות ממחלוקת לשם שמים, ד' יצילנו ממנה. )הרבי הריי"צ מליובאוויטש(

    אמר הרה"ק רבי זושא מאניפולי: למדתי שבעה דברים מגנב ושלושה מתינוק לחיזוק בעבודת ה' . שבעה מגנב: א. עושה עבודתו בחשאי כשאין רואים אותו. ב. גם אם נכשל היום, ינסה שוב מחר. ג. לעולם לא יגנוב מחברו. ד. מוסר את נפשו על עבודתו. ה. עושה הכל כדי שלא להשאיר את עקבות מעשיו. ו. אינו מספר לאחרים מה עשה. ז. אוהב את עבודתו ולא יחליף אותה באחרת. ושלושה מתינוק: א. ידיו עסקניות ואינו נח לרגע. ב. כשחסר לו דבר מה, מיד בוכה ומבקש ואינו מעמיד פנים. ג. כשהתמלא מבוקשו, הוא תמיד שמח וצוהל...

    ''ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן" )טז, א(. מבאר רש"י: " וייקח קרח - לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה". קרח בן יצהר - אמר הצדיק רבי שמחה בונים מפשיסחא - מעלות רבות היו לו. בן למשפחה מיוחסת, תלמיד חכם, עשיר ופיקח. לאדם בעל מעלות כאלה רוב הסיכוי להגיע ולהיות מנהיג בישראל. ומפני מה לא זכה לכך? מפני ש"לקח" את עצמו! קרח לא המתין ליום שבו יקראו לו להנהיג את ישראל, אלא דחק לקחת לעצמו גדולה. משום כך גם נענש בעונש,  שהוא מידה כנגד מידה. "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם" - קודם שיגיע זמנם להיטמן באדמה.

     וכדאי מאוד לזכור מה שכתב החתם סופר זי"ע מסביר את ענין השאלה של קרח ששאל בית מלא ספרים חייב במזוזה וכו'. והנה אפילו יתנהג כמלאך ויהיה כל תוכו כמלאך אפילו הכי אם לא ישמור פתחי פיו לא שווה, וזהו בית מלא ספרים אפילו שהאדם מלא בספרים אבל אם על הפתח אין מזוזה פירוש הפה לא שמור, אז לא שווה כלום.

החולה שהאמין (סיפור זה סיפר לי הגאון הרב יחיאל נוביק שליט"א,)

     חולה אנוש במחלה הידועה היה צריך לעבור טיפול והציעו לחולה 2 סוגי טיפולים, וקבעו לו פגישה מכרעת עם פרופסור רם מעלה.  אבל הפרופסור היה דובר אנגלית בלבד, לכן החולה הביא אתו לפגישה מלווה דובר אנגלית, והמלווה שאל את הפרופסור הגדול איזה מ2 הטיפולים הוא ממליץ לחולה?? הפרופסור ענה, לא משנה, בכל מקרה זה מקרה אבוד !! והחולה שואל את המלווה, נו, מה אמר הפרופסור??? שיקר לו המלווה, ואמר לו בביטחון: הרופא אמר שלא משנה כל טיפול שתעשה ודאי יציל אותך לגמרי!!  החולה שמע את התשובה ושמח וחייך מאוזן לאוזן בהקלה.  והפרופסור מסתכל עליו בתדהמה!!! וכי ככה מגיב אדם שהולך למות בטוח??? ו לכן הפרופסור שאל את המלווה אמור נא לי איך יכול להיות שהחולה שמח ומחייך על תשובת מפחידה שכזו?????  ענה לו המלווה, ככה זה, הוא צדיק אמתי מקבל בשמחה ובאהבה את גזירת שמים!!

     ומדהים הדבר שאותו חולה שלא היה לו סיכוי הבריא מהמחלה!!! ויתכן שרק בגלל שהאמין שהוא בטוח יבריא מהטיפול, הוא באמת הצליח להתגבר על כח המחלה והבריא לחלוטין להפתעת הפרופסור המדופלם, וזה סיפור אמיתי, ולא חסרים סיפורים כאלו על אמונה שמנצחת מחלות. ללמדנו שבכוח האמונה אתה יכול לנצח כוחות הגדולים ממך, וגם לנצל כוחות על טבעיים הטמונים בך, רק שפשוט לא הכרת אותם כי היה חסר לך את האמונה,  אז קדימה תאמין בבורא עולם וגם תאמין בעצמך ובעזרת ה' תעלה ותצליח אמן.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ו סיון ה'תשע"ז

האדם מקנא במה ששווה לו, אדם שיקר אצלו הממון מקנא הוא בבעלי הממון, כיון שהממון תופס אצלו ערך חשוב. אדם ששואף לכבוד, יקנא באנשים בעלי מעמד שיש להם כבוד גדול, כיון שהכבוד אצלו ערך חשוב. וכן ביתר התאוות והחשקים של ענייני העולם - יקנא האדם באחרים במה שנפשו חושקת.

     האש אוכלת ומשמידה הכל. היא מתיכה ברזל וממיסה זכוכית ופלדה, ואפילו חורכת את הסלעים והאדמה, וכאשר היא מתעצמת ומגיעה לרמה של פצצת אטום - בכוחה גם למחוק עולם ומלואו. ולמרבה הצער, התכונה זו קיימת גם במחלוקת. כן כן, המחלוקת משמידה כל חלקה טובה. בכוחה להרחיק לבבות ולהביא לגירושין בין בני זוג ולהפריד קהילות ולהחריב את בית המקדש ולגרום לצרות ואסונות, ובפרשה אנו רואים שהמחלוקת כילתה לקורח את כל מה שהיה לו, גם ברוחניות וגם בגשמיות, והוא ורכושו ושמו נמחקו מהעולם... 

     ה'מסילת ישרים': "הקנאה גם היא אינה אלא חסרון ידיעה וסכלות, כי אין המקנא מרוויח כלום לעצמו וגם לא מפסיד למי שהוא מתקנא בו...", ואז יקל עלינו להתגבר על המידה הרעה הזו.

     יש אומרים, שפרשה זו של קרח,  אפשר לדרוש בה בכל ימות-השנה, שבכל השנה יש מחלוקות. וכן אומרים "ובני קרח לא מתו" - שהמחלוקת, לא מתה.

 הסטירות המצלצלות! (נועם שיח –במדבר)

     כשהיתי בבארא פארק לרגל שמחה אחת, ושם ניגש אלי אברך חשוב מחסידי ראחמיסטריווקא, ואמר לי שהוא רוצה לספר לי סיפור מאד מעניין, וכך סיפר:

     לפני זמן מה, זכיתי שבני נ"י הגיע לעול התורה והמצוות, ובני הוא ב"ה ילד מוכשר ומתמיד, ולרגל שמחת הבר מצווה זכה לסיים ששה סדרי משנה ולדעת אותם על בוריים, ולכבוד השמחה, נכנסתי עמו אצל כמה וכמה מגדולי ומאורי הדור לקבל את ברכתם לכבוד הבר מצוה, ואף ביקשתי מהם שיבחנו את בני על משנת תלמודו אשר קנה ב??גיעה רבה ועצומה.  בין היתר, נכנסתי אצל זקן האדמורי"ם ה"ה כ"ק מרן האדמו"ר מוויזשניץ- מאנסי שליט"א, שלאחר ששמע ממני שבני סיים את כל הששה סדרי משנה שמח מאד מאד, אך לאחר כמה רגעים סטר לו הרבי על לחיו ונתן לו שתי סטירות מצלצלות!  השתוממתי מאד ועמדתי בהלם ממה שראו עיני - ונפלאתי מאד - על מה זה ועל מה זה - ולמה מגיע זה לבני?! ועוד יותר נפלאתי בראותי שבני עומד על מקומו ברוגע ובשלוה, ועוד מחייך בהתרגשות...  בצאתי מן הקודש, שאלתי מיד את בני בתימהון: איך עמדת בשלוה והיית כ"כ רגוע בעת שהרבי נתן לך את הסטירות? האם לא פחדת מזה??השיב לי בני בהתרגשות כדברים האלו:

     הייתי רגיל לשנן את לימודי בכולל דחסידי ראחמיסטריווקא בבארא פארק, ובאחד הימים מצאתי את הגליון "נועם שיח" (פרשת נשא תשע"ו, מס' 57 ) מונח על השולחן, ושם הובא דבר נפלא מכ"ק מרן אדמו"ר מוויזשניץ- מאנסי שליט"א, שכשבאים אליו עם "שעות צעטלעך" (בו רושמים כמה שעות למדו ברציפות), מאוד שמח הרבי מזה , והוא נותן לאות חיבה סטירה על כך, וכאשר הוא שמח ונהנה יותר מהרגיל,  עקב סכום גדול של שעות לימוד הנרשם בצעט'ל, הוא יכול ליתן על כך שתי סטירות מצלצלות! (וכן עשה לבני הב' ידידי' יהודה נ"י מישיבת "מאור יצחק" במאנסי), ועל כן - אומר הילד - התכוננתי שמסתמא הרבי ייהנה מכך שזכיתי לסיים ששה סדרי משנה, וייתן לי לאות הוקרה וחיבה סטירה על הלחי,  ויותר מזה שמחתי שהרבי נהנה מאוד ונתן לי שתי סטירות מצלצלות!...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ד אדר ה'תשע"ז

אתה יכול לבחור לברוח ואתה יכול לבחור להתעלם אבל בסופו של דבר תתעורר לאותה מציאות.

     ברד אש מתלקחת, "ברד" אותיותִּ דֻּבר, בדיבור אחד אפשר לעשות מחלוקת גדולה. "מחלוקת" אותיות מת חלקו ח"ו.

     ויקהל משה. וברש"י שזה היה למחרת יום הכיפורים. דרך ומנהג העולם לפייס איש את חברו בערב יום הכיפורים, אך יש לדאוג שגם למחרת יום הכיפורים, להמשיך ולהתקהל ביחד ולחיות בשלום ובאחווה. וזה הכוונה ויקהל משה "למחרת" יום הכיפורים.

     ועשה בצלאל... את כל מלאכת עבדת הקדש. וקשה שהרי כאן עדיין אפילו תרומת המשכן לא הייתה, וכל שכן עשיית מלאכת המשכן עדיין לא נעשתה, ואיך שייך לכתוב ועשה שמשמע שעשה כבר. ומתרץ האור החיים הק', שהפירוש של ועשה בצלאל, הכוונה שעשה את הכלים שבהם עושים את כל המלאכות, והיינו כלי האומנות שבהם עשו את עבודת המשכן.

לא משחקים באש

     כשאורי לרנר אומר לילדיו שלא משחקים באש, הוא מצטמרר. זה היה בפעילות מבצעית בלבנון. הוא שירת בתותחנים. החברה נחו. מפקד הפלוגה קרא לו ואמר: ”יש כאן שקים של מרעומים, חומר נפץ דליק. תרכז אותם מכל הצוותים“. אורי לקח נגמ“ש והתחיל לאסוף את השקים. מפקד הפלוגה החליט לשרוף אותם, כדי שלא יצטרך להחזירם כשיעברו משם. לקח שק אחר שק מהערימה, וזרקו למדורה שהבעיר במרחק כחמישה עשר מטרים. מדורה גדולה התלקחה ורוח חזקה נשבה. אורי חשש. נכנס לנגמ“ש ונסע משם. שמע את מפקד הפלוגה זועק: ”לאאאאא!“ והבין שהנורא מכל קרה. הרוח תלשה זיק והעיפה אותו לערימה . גל חום עצום תקף אותו. אש עטפה את הנגמ“ש. אורי האיץ את המהירות כדי שהרוח תכבה את האש שאחזה ברכב. התחבולה הועילה, האש כבתה. הוא עצר את הרכב והביט לאחור בפלצות. כל הצוות שלו נשרף. הוא היה היחיד ששרד. אמר מזועזע: ”תודה אלוקים!“ תמיד ידע שיש אלוקים. למרות שזה לא חייב אותו במאום.

     השתחרר מהצבא ועבד כמתקין כבלים ובעבודות מזדמנות שונות. התחביב היה מחשבים, אבל הוא לא השתלב בו בעקביות. זומן למילואים ברמאללה, בעיצומו של מבצע ”חומת מגן“ למיגור הטרור. מסוקים הפציצו ממעל, צלפים ארבו מעבר לכל פינה, יריות הפכו לדבר שבשגרה. נסעו בג‘יפ מממוגן, ולפתע ברד יריות. המשיכו לנסוע כדי שלא ליפול למארב. כעבור קטע דרך עצרו, ואורי ירד לראות היכן נפגע הרכב. הוא לא איתר דבר חמור חזר ונחרד: החלון מאחוריו נוקב בכדור. משום מה לא המשיך הכדור במסלולו ולא ניקב את עורפו. זה היה קרוב כל כך. הפעם לא אמר: תודה, אלוקים. הפעם החליט שהבורא מאותת לו, מתרה בו שישפר דרך, אך לא הבין: ”הרי אני בסדר גמור. לא גונב, לא שודד, לא פוגע באדם. מדוע אתה מאותת לי, במה אני צריך להשתנות?“

     כשעברו ליד קבר שמואל הנביא, ביקש לעצור. הוא רוצה להתפלל. האמת, מימיו לא פתח סידור. אבל הפעם – אולי הפחד, המתח, הסכנה והאיתות, הם שגרמו.

     עצרו ליד מתחם הקבר. הבניין גדול מאד, נוטע בך רושם שאתה קטן כל כך, פעוט, זעיר. מצא בקצה הבניין כעין חור, גומחה. חשב שכאן הקבר, שפה טמון איש הא-לוקים. נשא עיניו למרום ואמר: ”ריבונו של עולם, אתה גדול כל כך ואני קטן כל כך אבל ראיתי שאתה משגיח עלי. בלבנון, הוצאת אותי בלי פגע. וכאן הכדור לא פגע בי. אני מבקש ממך שתוציא אותי מפה בשלום. אני פוחד ואמי פוחדת. אלו מילואים כה מפחידים. וגם שאמצא עבודה טובה וקבועה“. נדמה היה לו שהאלוקים כאילו ענה לו: ”אני אעשה זאת למענך. ומה תעשה אתה למעני?“ ואז, הוסיף: ”אבל ריבונו של עולם, אתה הרי יודע שלא לימדו אותי מאומה. אם אתה רוצה שאלמד משהו, שאעשה משהו, תאותת לי!“

     יצא משם בלב קל, חש שהתפלל ותפילתו נשמעה. שירות המילואים הסתיים, ובדרך הביתה התקשרו אליו לסלולארי. אמרו שיש לו עבודה למחר. השגחה פרטית. התפילה נענתה. אצל חבר התקינו כבלים, והוא שאל את המתקין האם הוא זקוק לעוזר. נתן לו את מספר הטלפון של אורי. רק עתה נזכר הלה שאורי סיים את המילואים והוא בדרכו הביתה.

     משנוכח שתפילה עוזרת, ניסה אותה גם בביתו. לאו דווקא בקבר של שמואל הנביא. נשא עיניו למרום ואמר: ”ריבונו של עולם, אני לא רוצה להכיר סתם נערות, אני רוצה לפגוש בזו שתהיה אשתי!“ למחרת, נשלח לבצע עבודה במעונות הטכניון. ההנהלה ביקשה מאחת הסטודנטיות שתשגיח עליו. אדם זר, במעונות הסטודנטים, עלול לשלוח יד. כבדהו וחשדהו. כיום היא אשתו. התפילה נענתה.

     אשתו למדה בממלכתי דתי וביקשה להנהיג בית דתי. אורי לא ידע מאומה. מה שביקשה, עשה. לא נסעו בשבת, לא הדליקו אור. היו לו תפילין מבר המצווה. סבו קנה לו, לפני פטירתו. עכשיו, לבקשתה, שב והניחן. אבל לא היה מחובר לדברים, לא השיג את משמעותם.

     אשתו רשמה את שניהם לסמינר. שישמע, שיתחבר. הסמינר פקח את עיניו. טיעונים הגיוניים, סדירים, בנו תמונת עולם. הסבירו ושכנעו. כשיצאו אחרי הסמינר אמר לאשתו: ”חשבתי שאוכל לחיות גם פה וגם שם, חילוני עם קורטוב דת. הבנתי שאלו שתי דרכים, וצריך לבחור צד“. וזה היה קשה. אך בא איתות נוסף. מצמרר. אוטובוס התפוצץ במרכז חיפה, ואורי היה קרוב למקום האירוע. רץ לעזור לניצולם, ולא יכול היה לעמוד במחזות, לראות את המראות. איברים מרוטשים, פצועים נאנקים. החליט לעזור בחוץ, לכוון את התנועה ולפנות ציר לאמבולנסים. בעל כורחו עמד וראה את הגופות החרוכות מועלות לאמבולנסים. אמר לעצמו: ”למה נקלעתי לכאן? מה מאתת לי ריבונו של עולם?“ והבין. מאותתים לו: ראה, איך אין האדם יודע מה מצפה לו. אינו משער מתי ייקרא למרום, מתי יידרש למסור דין וחשבון. ומה יהיה לו לומר?“

     אורי בחר צד. מאז ועד היום ריפד הקדוש ברוך הוא את דרכו. אשתו עובדת כמהנדסת תעשייה וניהול בחברת איילון ביטוח, ואורי השתלב בשטח נטייתו מאז ומתמיד בתחום המחשבים, והתקבל בעבודה בחברה גדולה. הוא, כמובן, מקדיש עיתים לתורה, אינו שוכח מה שעלה בדעתו, כתשובת הבורא, כשהתפלל אליו בפעם הראשונה. ה‘ כאילו אמר: ”אעשה את רצונך, אם אתה תעשה את רצוני“ - וזה פועל!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/