אמרי שפר ג' חשון ה'תשע"ח

 בעיקר צריכים לחנך שממון בגימטרייה סולם, כפי שרימז בעל הטורים. סולם המעלה והמוריד. באמצעות הכסף ניתן לטפס ולעלות לשמי רום. אך כאשר הכסף נעשה מטרה, יש סכנה לרדת עמו לבאר שחת. ילד הרואה את השמחה שיש להורים בעת פיזור כסף למצוות, צדקות, הוצאת בניהם לת"ת, לומדים לא לטבוע במטבע.

     דברי חז"ל בשלהי קידושין "לא העשירות מן האומנות ולא עניות מן האומנות – אלא הכול לפי זכותו". הקב"ה זן ומפרנס את ביריותיו, והשתדלותנו היא חלק מסוים ממערך הפרנסה. את האמונות הללו יש להנחיל לבנים, להמחיש בפעולות, ולא רק בדיבור. 

     ידוע החידוש ש"ריב" הוא זכר שאינו מוליד ו"מריבה" היא נקבה שמולידה ולכן אומר הפסוק "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט..." ולכן אומר אברהם ללוט "אל נא תהי מריבה ביני ובינך..." בוא נעצור את העניין כשזה עדיין "ריב", כדי שלא יהפוך ל"מריבה" שתצא משליטה (השל"ה)

     ידוע שאדם שלומד תורה קונה לעצמו חכמה ותבונה וממילא הוא יודע להבליג ולוותר. כמו כן, ההבדל בין "ריב" ל"מריבה" הן האותיות "מה" וזהו שנאמר "דעת קנית – מה חסרת" כלומר אם תלמד תורה ותקנה דעת אזה "מה" חסרת, לא תהפוך את ה"ריב" ל"מריבה". אבל אם "דעת חסרת" - אין לך תורה אז "מה קנית" אתה עלול להפוך כל "ריב" קטן ל"מריבה" קשה.

החתן שנעלם (אור דניאל)

     מעשה בנערה שהגיעה לפרקה, והכירה בחור. לא היה לו מקצוע, לא היו לו חסכונות, אף לא דירה. אבל הנערה לא נרתעה. היא קנתה את הדירה, היא ריהטה אותה, ואף נתנה לו זכות חתימה בחסכונותיה. את בגדי חתונתו קנתה מכספה – ואכן, נראה הדור ומקסים בעומדו תחת החופה – מובן שהיא זו ששילמה עבור החתונה המפוארת והתזמורת המובחרת. לאחר החתונה נסעו לדירתם החדשה, והחלו את חייהם.  עם שחר ביקשה האישה מבעלה: "הבה נאכל ארוחת בוקר ביחד. רד נא למכולת והבא כמה מצרכים". ללא אומר ודברים נעתר הבעל לבקשתה וירד למכולת להביא כמה מצרכי מזון – ו... נעלם. עברו שעה ושעתיים ולא חזר. הלילה ירד, והיא בודדה בדירתה. חששה אולי אירע לו משהו, אולי נחטף, אולי איבד את הזיכרון. פנתה למשטרה, נערכו חיפושים ולשווא.  עבר שבוע, עברו שבועיים, אי אפשר היה להסתיר את הסוד. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה. עברו חודש וחודשיים,  ולא היה ממנו אות חיים. לא מכתב, לא צלצול טלפון. רק הבנק דיווח על משיכות כספים מן החשבון... כך עברה שנה של בדידות ומצוקה. שנה של רגשות קוטביים, בין כעס ועלבון לבין חרדה ודאגה.

     בליל יום השנה לנישואין האומללים ישבה לה נוגה, דפדפה באלבום והגירה דמעה... ולפתע נשמעה נקישה בדלת. קמה לפתוח – וסומרה למקומה: החתן ניצב בפתח,  לבוש באותם בגדים – כמה נאה הוא בבגדי כלולותיו, מחייך חיוך קורן ומצודד, ובידו – זר פרחים. נכנס לדירה כשפיו ממלמל אלף סליחות: "שלום, יקירתי, הבאתי לך זר פרחים יפה ומיוחד. ממש התרגשתי ונפעמתי כשנכנסתי לדירה.  אני ממש שמח לפגוש אותך". והיא המומה. נקרעת בין חרון וכעס לבין אהבתה ותקוותיה. האם תורה לו את הדרך החוצה,  האם תדרוש ממנו הסבר, או תבליג ותסלח, תמתח קו על העבר ותניח לו לפתוח דף חדש ? "את חיוורת" – אמר לה. "למה את שותקת? את נראית מתוחה...  את צריכה לשמוח שהגעתי וחזרתי... לכבודך!".  היא החליטה להבליג. ישבה מולו והאירה לו פנים. לא שאלה שאלות, לא פתחה בתוכחות. הדחיקה את התהיות ונתלתה בבקשת הסליחה. בבוקר יום המחרת ירד למכולת להביא כמה מצרכי מזון. גם הפעם כאשתקד... לא שב.  הפעם לא עירבה עוד את המשטרה. אף לא סיפרה להוריה על הביקור. הסכימה עם בדידותה.  בהגיע יום השנה השני לנישואין אף לא פתחה את האלבום. אבל... הפעמון צילצל. ובפתח, מי אם לא, החתן דנן. לבוש במיטב בגדיו, צרור פרחים בידיו, בעיניו חיוך קורן ושפתיו ממלמלות התנצלות... " שלום, יקירתי, כבר שנה שלמה לא ראיתיך. אני חש התרגשות יתירה לאחר זמן כה רב שלא נפגשנו". כמדומה שהנמשל מובן מאליו. אבל קשה להתאפק מלצטט את הדו שיח הקצר שהתנהל שם, ליד הדלת הפתוחה למחצה,  בין הגברת לבחור שבחדר המדרגות. "מה אתה רוצה?" – שאלה בקול קר כקרח. "הבאתי לך פרחים" – אמר – "ואני מאוד מבקש שתכניסי כספים לחשבון הבנק משום שמשכתי משם את כל היתרה ויש לי הוצאות רבות, את מבינה ..." "א...נ...י  מ...ב...י...נ...ה!"... טריקת דלת נשמעה בחוזקה ומהחלון עוד השמיעה כמה מילים בוטות: "שלא תעיז להגיע לכאן פעם נוספת!!! אני לא צריכה את זר הפרחים שהבאת..." ובזעף השליכה את הזר מהחלון  .

     אך הקב"ה א-ל רחום וחנון. הוא מקבל את כל אלה שבאים אליו פעם א-ח-ת בשנה, ולא עוד יש כאלה שמגיעים רק לתפילת נעילה, לסיום החתימה ומיד לאחר תקיעת השופר הם ממהרים להסתלק. אם נביט בהם נראה שאין באמתחתם טיפת בושה על שהעיזו להגיע רק בדקות האחרונות, ממש לפני סגירת הגיליון של הדין, אמנם ודאי שמצבם מעורר דאגה אך עם כל זאת גם במעט הזה הקב"ה משאיר להם פתח לתשובה...  על כן ביום הכיפורים, אנו כולנו שבים בתשובה, מתחרטים על עוונותינו ופשעינו אך באים לעורר בעיקר את אלה הנחשבים "תיירים" בביהכ"נ, שבע"ה יקבלו עליהם השנה הזאת להתחזק ולהיות כאחד המתפללים הקבועים, ודווקא רגעים נעלים אלה יכולים להוות עבורם מחילת עוונות באם תהיה קבלה לעתיד ל... תשובה. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"א אב ה'תשע"ז

  באחד הימים פרצה בבית המדרש בראדום מריבה שנסבה אודות זהותו של החזן החדש שיבחר לבית הכנסת, לאחר פטירת החזן הקודם. חלק גדול מן הקהל צדד במעמד כלשהו שניחן בקול ערב במיוחד, וחציו השני של הקהל הקדוש העדיף לתמוך בחזן אחר שהיה ירא שמים מאד. לאחר שלא הצליחו להגיע לעמק השווה, החליטו לשאול את רבי נתן דוד משידלובצה. שמע הרבי את טענותיהם של אלו שביקשו חזן ירא שמים, ואחר את טענתם של האחרים, שביקשו את בעל הקול הערב, ואמרו כי באמצעות הקול הנאה שלו יצליח לעורר את הקהל להתפלל בכוונה גדולה יותר. הרהר מעט ופנה אל הקהל: אלו הייתי סבור שהקב"ה צריך את הרחמים שלכם, הייתי פוסק שיש צורך בחזן שיעורר את רחמיכם, אך כל זמן שאתם צריכים את רחמי הקב"ה, מוטב שהחזן יהיה ירא שמים ויצליח לעורר את רחמי הקב"ה עליכם...

     בשעה שרקד הרה״ק מרוז׳ין ריקוד של מצוה, נשמט האבנט מעליו ונפל ארצה. גחן הצדיק מאפטא,  הרים את האבנט וחגרו על מתניו של הרה״ק מרוז׳ין, שהיה צעיר ממנו לימים. הרגיש האי סבא קדישא בקהל שתמהו על כך בלבם, ואמר להם:  מה אתם תמהים? ״עשיתי גלילה לספר תורה״!...

    בשעת צרה אתה ב-'לחץ'. אם תוסיף את ה' לפני הלחץ ואת ה' אחרי הלחץ תקבל 'ה-צלח-ה'. (מתוק מדבש! עלון 104, הרב ברוך בוקרה שליט"א)

      החפץ-חיים זצ"ל היה אומר : מי שמאמין אין לו קושיות, ומי שאינו מאמין לא יועילו לו תירוצים...

'הטרמפ''

     בראשית סיפורו מבקש בעל המעשה לשבח בזאת את יושב מרומים, השם נפשו בחיים ולא נתן למוט רגלו – על "ניסיך שבכל יום עמנו". בנוסף לכך מבקש להעביר מסר ברור לנהגים ובעלי רכבים: "עשו חסד עם רכבכם, עיצרו וקחו עמכם 'טרמפים – כמובן רק הגונים ומוכרים – ויהי לכם זאת לסגולה ולשמירה בדרכי הכבישים דהיום, שבחזקת סכנה הם.

     סיפור היה זה באחת ממוצאי שבתות בתחילת החורף. עשיתי את דרכי ברכבי מבני ברק לביתי בירושלים.  מזג האויר היה סוער, ערפל הקשה על הראות, הנסיעה איטית ומתארכת. לפני עליית ה'קסטל' צדה עיני טנדר חונה בצידי הדרך, כשלידו שניים מאותתים לעזרה. עצרתי, ריחמתי בליבי על המסכנים אלה העומדים במזג אויר שכזה תחת כיפת השמים, ואין מושיע להם.  שהתקרבתי לעברם אחד מהם אמר "שהמנוע התקלקל" וזה שעתיים שאנו כאן, איש לא עוצר". "היינו אמורים להיות בירושלים", הבהיר השני במרירות, "מתקיים שם עתה טקס חלוקת פרסים, והפרסים איתנו ברכב...".  תיכף ומיד הצעתי את עזרתי ונסענו ברכבי לירושלים. הורדתי אותם באולם הכינוס, כשפיהם מלא תודה.

     לאחר כחודש, אחרי יום נסיעות עמוס ומייגע, לצורך סידור חניתי את רכבי בבני ברק ליד חנות הסמוכה ל'איצקוביץ' בכדי לקנות דבר מה. ניצבתי בחנות עייף , והנה בא אדם מולי והושיט לי את ידו לשלום. לא הכרתיו אך לחצתי את ידו. הלה הזדהה כאותו אדם שלקחתיו באותו לילה סגרירי לאולם הכינוסים בירושלים. " אינך יודע איזה חסד גדול עשית עמנו באותו לילה" אמר בהתרגשות. "היית שליח משמים". והרעיף עלי ברכות חמות. "שהמצוה תגן בעדך ותשמור עליך", הנהנתי בנימוס.  

     בני שיחי' שב"ה התחתן לפני שבוע – רצה להיכנס אל המושב האחורי בכדי להתנמנם. משום מה ברגע האחרון נכנס להתיישב לידי, במושב הקדמי, ויצאנו לירושלים, דרך 'בן שמן' בכדי לקצר את הדרך.  ברגע מסוים, מסתבר שנרדמתי לרגע, סטתה מכוניתי באלכסון, מהנתיב הימני אל ה??תיב השמאלי.  אירע עמי נס ראשון שאף מכונית לא באה מולי ברגע קריטי זה. בני היושב לידי החל לזעוק 'אבא אבא',  ברגע זה התעשתתי, הטיתי את המכונית בחזרה לכיוון גדר הבטיחות שלימיני, אלא שאז דהרה המכונית במהירות אימתנית, שלא היתה ניתנת לשליטה, התנגשה חזיתית בגדר, עברה אותו והחלה להתהפך במורד ההר הסלעי.  קשה לי לתאר את הדקה הבאה, כעלה נידף התעופפה מטה קופסת הברזל הזאת, שאני ובני בתוכה,  מוטחת בעוז ובזעם מכל צדדיה בסלעי ענק. קולות נפץ של זכוכיות וקימוטי פח מתערבלים בזעקות אימים של 'שמע ישראל' וצווחות 'רבונו של עולם', שבקעו מגרוננו מבין למהלומות אדירות שעוד הלמו על הרכב המידרדר. אחר דקה, לדידנו היה זה יובל – שקט, דממה, הכל נח, זהו זה.  עודני דומם, אפוף בכאבים עזים בכל חלקי גופי לגודל שמחתי שאני חש בהם. ממקום שכיבתי, רואה אני את בני המצוי מעלי – גם הוא מביט בי וחי. "שמע", בוקע קולי המרוסק, "מילאתי לפני היציאה לירושלים – מיכל דלק שלם, העלול להתלקח בכל רגע".  בידים שלימות התרנו את חגורת הבטיחות, ברגלים שלימות זחלנו החוצה אל ההר, ניצבנו זה מול זה ונוכחנו לראות כי נותרנו לחיות בחסדי שמים. גופנו כואב ודואב, אך ממכות יבשות בלבד.  ממעלה ההר, מהכפר הערבי, החלו מספר 'בני דודים' לרוץ לעברנו. נופפנו להם כי אין צורך, שלמים אנחנו, לא חפצנו להכניס ראשנו בסכנה נוספת. מיד החלנו לדדות רגלי אל הכביש בטיפוס ודילוג על קוצים ומהמורות, סלעים ואבנים. שברי הפח, מכונית לשעבר, רחוקים היו מהכביש בכ-60 מטרים.  בהגיעי אל שפת הכביש עצר רכב לאיתותי בני, לשמע סיפורנו הציץ הלה לעבר גוש הברזל המקומט ומושלך בעמק, לא האמין כי יצאנו הימנו חיים. נסענו עמו לביה"ח הדסה הר הצופים. עוד באותו ערב שוחררנו הביתה 'מחוסר הוכחות' לנזקים כלשהם.  למחרת החל בני הגדול לסדר את ענין גרירת הרכב, או אז נוכחתי בנס הגדול:  החלק האחורי של הרכב היה מרוסק כולו, גג הרכב הגיע לקרקעיתו, הצטמררתי לחשוב מה היה קורה אילו היה בני מחליט לנמנם שם... כל חלקי הרכב היו הרוסים לחלוטין, רק שני המושבים הקדמיים נותרו בשלמותם, כאילו יד אוהבת עטפה אות?? והגנה עליהם.  בבוא הגורר לגרור את המכונית, שאל: "מה עם הנוסעים?". בני ענה לו 'כלום'. הלה סבר כי אכן 'כלום' – ה' ישמור, הנהן בראשו בהשתתפות בצער. בני העמידו מיד על גודל הנס. למשמע הדברים התרגש הלה ומאן להאמין, לא נחה דעתו עד שאץ למכוניתו, שלף מצלמה והנציח את גודל הנס – אשר אף הוא , כגורר במקצוע, ראה ביציאת אנשים חיים מרכב במצב כזה – נס אדיר ונדיר.

     אודה להשי"ת שאני הוא זה שכותב את הדברים. שכבתי בבתי והתאוששתי בחסדי השי"ת מהטראומה שעברה עלי, בראשי הכואב הדהדו באותם ימים שוב ושוב מילים עמומות: "שהמצוה תגן בעדך ותשמור עליך". כאשר נזכרתי מתי שמעתי את המילים, הבנתי כי יתכן שבזכות החסד גמלו עמי חסד, זיכוני לרחם על הבריות, בחסדי ה' ריחמו עלינו משמים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ח סיון ה'תשע"ז

 אין שלום יוצא מתוך מריבה )ספרי (. בפרט במחלוקת לשם שמים. רוב הצרות והתלאות נולדות ממחלוקת לשם שמים, ד' יצילנו ממנה. )הרבי הריי"צ מליובאוויטש(

    אמר הרה"ק רבי זושא מאניפולי: למדתי שבעה דברים מגנב ושלושה מתינוק לחיזוק בעבודת ה' . שבעה מגנב: א. עושה עבודתו בחשאי כשאין רואים אותו. ב. גם אם נכשל היום, ינסה שוב מחר. ג. לעולם לא יגנוב מחברו. ד. מוסר את נפשו על עבודתו. ה. עושה הכל כדי שלא להשאיר את עקבות מעשיו. ו. אינו מספר לאחרים מה עשה. ז. אוהב את עבודתו ולא יחליף אותה באחרת. ושלושה מתינוק: א. ידיו עסקניות ואינו נח לרגע. ב. כשחסר לו דבר מה, מיד בוכה ומבקש ואינו מעמיד פנים. ג. כשהתמלא מבוקשו, הוא תמיד שמח וצוהל...

    ''ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן" )טז, א(. מבאר רש"י: " וייקח קרח - לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה". קרח בן יצהר - אמר הצדיק רבי שמחה בונים מפשיסחא - מעלות רבות היו לו. בן למשפחה מיוחסת, תלמיד חכם, עשיר ופיקח. לאדם בעל מעלות כאלה רוב הסיכוי להגיע ולהיות מנהיג בישראל. ומפני מה לא זכה לכך? מפני ש"לקח" את עצמו! קרח לא המתין ליום שבו יקראו לו להנהיג את ישראל, אלא דחק לקחת לעצמו גדולה. משום כך גם נענש בעונש,  שהוא מידה כנגד מידה. "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם" - קודם שיגיע זמנם להיטמן באדמה.

     וכדאי מאוד לזכור מה שכתב החתם סופר זי"ע מסביר את ענין השאלה של קרח ששאל בית מלא ספרים חייב במזוזה וכו'. והנה אפילו יתנהג כמלאך ויהיה כל תוכו כמלאך אפילו הכי אם לא ישמור פתחי פיו לא שווה, וזהו בית מלא ספרים אפילו שהאדם מלא בספרים אבל אם על הפתח אין מזוזה פירוש הפה לא שמור, אז לא שווה כלום.

החולה שהאמין (סיפור זה סיפר לי הגאון הרב יחיאל נוביק שליט"א,)

     חולה אנוש במחלה הידועה היה צריך לעבור טיפול והציעו לחולה 2 סוגי טיפולים, וקבעו לו פגישה מכרעת עם פרופסור רם מעלה.  אבל הפרופסור היה דובר אנגלית בלבד, לכן החולה הביא אתו לפגישה מלווה דובר אנגלית, והמלווה שאל את הפרופסור הגדול איזה מ2 הטיפולים הוא ממליץ לחולה?? הפרופסור ענה, לא משנה, בכל מקרה זה מקרה אבוד !! והחולה שואל את המלווה, נו, מה אמר הפרופסור??? שיקר לו המלווה, ואמר לו בביטחון: הרופא אמר שלא משנה כל טיפול שתעשה ודאי יציל אותך לגמרי!!  החולה שמע את התשובה ושמח וחייך מאוזן לאוזן בהקלה.  והפרופסור מסתכל עליו בתדהמה!!! וכי ככה מגיב אדם שהולך למות בטוח??? ו לכן הפרופסור שאל את המלווה אמור נא לי איך יכול להיות שהחולה שמח ומחייך על תשובת מפחידה שכזו?????  ענה לו המלווה, ככה זה, הוא צדיק אמתי מקבל בשמחה ובאהבה את גזירת שמים!!

     ומדהים הדבר שאותו חולה שלא היה לו סיכוי הבריא מהמחלה!!! ויתכן שרק בגלל שהאמין שהוא בטוח יבריא מהטיפול, הוא באמת הצליח להתגבר על כח המחלה והבריא לחלוטין להפתעת הפרופסור המדופלם, וזה סיפור אמיתי, ולא חסרים סיפורים כאלו על אמונה שמנצחת מחלות. ללמדנו שבכוח האמונה אתה יכול לנצח כוחות הגדולים ממך, וגם לנצל כוחות על טבעיים הטמונים בך, רק שפשוט לא הכרת אותם כי היה חסר לך את האמונה,  אז קדימה תאמין בבורא עולם וגם תאמין בעצמך ובעזרת ה' תעלה ותצליח אמן.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ג תמוז ה'תשע"ו

 "אינני חושש מיצר-הרע גדול" – התבטא המשגיח – "כמו מיצר-הטוב קטן" (המשגיח בישיבת מיר רבי ירוחם ליוואביץ זצ"ל)

     ”אמר רבי אילעא אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה שנאמר ’תולה ארץ על בלימה‘“ (חולין פט.). כל קיום העולם הוא בשל בלימת פיו של האדם בשעת מריבה!

     אצל פנחס (ברש"י סוף פרשת בלק) כתוב: "ראה מעשה וכו' ומיד ויקח רמח בידו", והנה היום לדאבוננו רואים הרבה פעמים שקודם "לוקחים רמח ורק אחר כך מחפשים את המעשה"... (המגיד מישרים רבי מרדכי דרוק זי"ע )

     ובני קרח לא מתו [כו, יא]. איתא בספה"ק למרות שקרח קיבל עונש כזה על מחלוקת, לצערנו הרב 'לא מתו', ועדיין עושים מחלוקת רח"ל, ושכחו את מה שמענישים ע"ז, ולא לומדים לקח, ומנסים לומר שהם מתכוונים לשם שמים.

כיצד יש לענות (פניני עין חמד, גליון 589)

     מספר הרב יוסף ארציאל מקדומים: סיפר לי פעם הרב צבי פרבשטיין, הרב של קדומים, כי פעם הוא היה בירושלים וראה , שיש שיעור של הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל על הלכות חג השבועות, שמיועד ל'בעלי-בתים'. נכנס הוא ללמוד , כיצד יש ללמד 'בעלי - בתים ' שיעור, שזהו לימוד בפני עצמו.

     כבר בכניסתו לבית הכנסת שבו התקיים השיעור ראה שני בעלי- בתים מתווכחים ביניהם לעין כל, הויכוח היה - האם יש לאכול בסעודת ליל שבועות מאכלי בשר או מאכלי חלב. מאחר שלא יכלו להגיע לעמק השווה, הויכוח ביניהם הפך להיות כבר עניין אישי , שלווה בהרמת קול ואף בהטחת דברים זה כלפי זה.  הוויכוח הסוער נפסק , בעת ששמעו את קול מכוניתו של הרב מתקרבת, והם חשבו בלבם לשאול את דעתו של הרב בנושא , בעת שייכנס לשיעור. הרב נכנס והחל ללמד את השיעור, ובלי שום קשר למהלך השיעור שאל אחד מהם - מה ראוי לאכול בסעודת ליל שבועות, בשר או חלב?!. חברו- יריבו נכנס לתוך דבריו ואמר את דברו, והיה ברור לעין כל, שיש כאן שני צדדים ניצים , שרק מחמת הכבוד ממתנים את דבריהם.

     הרב הקשיב בכל הרצינות לשאלתם והסביר, שיש בזה מחלוקת , שכן מצד אחד יש ערך לאכילת בשר, כי מדובר בכבוד החג וצריך לכבד את החג , ואין שמחה אלא בבשר ויין. אולם, מצד שני יש ערך גם באכילת מאכלי חלב, זכר לשני הלחם וסיבות נוספות. שני הצדדים לא ויתרו והיו מוכרחים כל אחד להוכיח לשני את צדקתו , ולכן הם שאלו: "מה הרב אוכל בליל שבועות בשר או חלב?".  כל הנוכחים בשיעור רצו לראות , כיצד הרב מפרק את המוקש שהונח לפתחו, והרב במאור פנים אמר:   " מה שאשתי הרבנית מבשלת – אני אוכל ".

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/