‏הצגת רשומות עם תוויות עניות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות עניות. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 23 באוגוסט 2018

אמרי שפר י"ג אלול ה'תשע"ח



      אדם התלונן לפני הרב על פלוני שמפיץ עליו שקרים . "אל תתרגז", אמר הרב "עדיף מאשר שיספר עליך את האמת ".
     אדם נכנס לחתונה ושאל איפה בעל השמחה. הצביע מישהו על בעל האולם ואמר: "זה בעל השמחה, ההוא שיושב במזרח הוא בעל החובות".
     בעת שהיה הרה"ק מרן בעל "אמרי חיים" מוויז'ניץ זי"ע משמיע דברות קודש תוכחה ומוסר במקהלות עם, היה אומר כך "איך מיין נישט קיינעם, אבער אויב איינער מיינט אז איך מיין אים – אים מיין איך טאקע" [אני לא מתכוון לאף אחד, אבל אם יש אחד שחושב שאני מתכוון אליו – אליו אני באמת מתכוון...
     דברי חז"ל בשלהי קידושין "לא העשירות מן האומנות ולא עניות מן האומנות – אלא הכול לפי זכותו". הקב"ה זן ומפרנס את ביריותיו, והשתדלותנו היא חלק מסוים ממערך הפרנסה. את האמונות הללו יש להנחיל לבנים, להמחיש בפעולות, ולא רק בדיבור. 
     ״דרך עמלק אשר מקרר ועושה מכל הדברים מקרה. ועל ידי זה הוא מוציא את האדם מהאמונה. כי מי שעושה ורואה את דברי העולם כמקרה הוא יוצא לגמרי מהאמונה!״ (ליקוטי הרי״ם כי תצא)
     העניו האמיתי אינו בא בטרוניה עם בוראו אין הוא תובע לעצמו מתנות. מבין בדעתו הוא שאם לא נתנם לו הבורא הרי שאין הוא ראוי להם ונוהג הוא עם בוראו בענווה.
     התפילות הן כמו "מכבסה", התפילה בטהרתה היא מכונת כיבוס רוחנית שמנקה ומצחצחת את נשמתו של האדם... לאחר לילה החולף על האדם, באיזו צורה שהיא, יש צורך בתפילה מרוממת שתכבס את הנפש. וגם זה לא מספיק, לאחר כשבע שעות שוב תפילת מנחה – לטהר לכבס לנקות את הנפש!
      "חז"ל אמרו: 'איזהו גיבור, הכובש את יצרו'. שבירת היצר אינה דורשת גבורה, אבל כבישת היצר ורתימת כוחותיו לעבודת ה' – על כך צריך גבורה" (הבעש"ט)
אין כוחנו אלא בפינו- כוחה של תפילה (קול ברמה, גליון 345)
     אדם שעובד במנהרות הכותל כתב את הסיפור הבא:
     יש לנו ביישוב מכרים שאצל הבעל התגלה גידול )לא ממאיר( של 4 ס"מ במוח לפני כמה חודשים. כמובן שהחליטו לנתח אותו עבר ניתוח להוצאת הגידול, ואז עוד ניתוח כי משהו הסתבך. אמרו לו שהוא יצטרך ניתוח שלישי כדי לסגור את הסיפור. כשנודע לי על מצבו, הוספתי את שמו לרשימת האנשים שאני מתפלל עליהם מול קודש הקודשים. כל סיור במנהרות אני מאפשר לקבוצה כמה רגעים של תפילה מול קה"ק ומנצל את ההזדמנות לפרק תהילים ותפילה על כלל ישראל ובכללם מזכיר גם את השמות שברשימה שבידי.
     ביום שלישי בשבוע הוא עבר את הניתוח השלישי שהיה אמור להיות פשוט. וביום שישי מצבו פתאום הסתבך ונהיה קריטי. הוא נלקח לניתוח דחוף בשבת. ביום שלישי השבוע הוא התעורר, ואמר לאשתו שהוא רוצה שאני אבוא לבקר אותו. קצת הופתעתי מהבקשה, בכל זאת הייתי מצפה שיבקש מאנשים יותר קרובים אליו שיבואו לבקר. בכל מקרה לא יצא לי ללכת אבל ביום שישי בצהריים התקשרתי אליו כדי לשאול בשלומו. התברר לי שהוא שוחרר ל"חופש" מהבית חולים והוא בבית בשבת... אז הלכתי לבקר אותו בערב שבת אחרי התפילה.
     התחלנו לדבר ואז הוא אמר לי "ראיתי אותך". שאלתי איפה? והוא ענה לי בפשטות "למעלה"... מסתבר שהוא כבר היה עם רגל וחצי בעולם האמת. הוא סיפר שהוא (הנשמה שלו) ישב בסוג של "חדר המתנה" עם עוד כמה שהיו במצבו. הוא אמר ששם כח המשיכה עובד הפוך... הנשמה נמשכת למעלה. הוא ראה את מלאך המוות ואמר שכל מי שהכיר אותו נלקח על ידו ועבר ל"שלב הבא". ותוך כדי שהוא ממתין לראות מה יהיה אתו הוא פתאום מתחיל לראות כמה פרצופים מוכרים של אנשים שמתפללים עליו – הרב מחב"ד, בית הכנסת שלו בארה"ב, קבוצת נשים ביישוב שאומרות תהילים, ואותי...  והוא סיפר איך הרגיש שכל התפילות האלה פשוט מושכות אותו בכח למטה, כמו משחק של משיכת חבל כשבסופו של דבר התפילות ניצחו. נאמר לו שהוא חוזר לכאן.
     מיותר לציין שהייתי המום. תמיד תהיתי עד כמה התפילות משפיעות בעולמות העליונים והנה קיבלתי תשובה פשוטה ברורה וחדה. איך כמה רגעים של תפילה בכותל מיהודי פשוט יכולות להיות ההבדל בין חיים ומוות הרגשתי שאני חייב לשתף את כולם בסיפור הזה כי אותי אישית הוא חיזק מאוד. אנחנו כמדריכי ועובדי מנהרות הכותל שזוכים להיות בנקודה הקדושה ביותר בכותל, יכולים בקלות "להתקרר" ולשכוח איפה אנחנו נמצאים, מה הכוח של המקום שבו אנחנו נמצאים, ומה הכוח של תפילה. ממילא זה גם לפעמים משליך על איך שאנחנו מעבירים את קדושת המקום וחשיבות התפילה בכלל ובמקום הזה בפרט לקבוצות שאנו מדריכים. אני מקווה מאוד שהסיפור הזה יחזק את כולנו, וכמובן שאשמח אם תפיצו אותו לזיכוי הרבים.
מה טובו אוהליך יעקב..." (יערב נא שיחי(.
     סיפר הרב מאיר לוריא ז"ל, מנכ"ל חינוך העצמאי, מעשה על רבי אלעזר שך זצ"ל: באחד המקרים בא אלי יהודי עם אשתו ומבקש שאסדר לאשתו העברה לבית ספר קרוב יותר. 'קשה לה, אמר, 'היא צריכה לצאת כל בוקר בשעה.7:30 כדי להגיע לעבודה בזמן, וזה קשה'. והוא תיאר באוזני את סדר יומו; הוא עצמו, אמר, לא יכול לטפל בענייני הבית כי הוא יושב ולומד כל היום, ואשתו, כך הסביר לי, חייבת כל בוקר לקום מוקדם, עליה להספיק להכין סנדוויצ'ים לילדים וגם לבעלה, ולא תמיד היא מספיקה להכין, בבוקר היא צריכה להספיק להביא את הילדים לגן ולבית הספר, וכשהוא בא בצהרים צריכה ארוחת הצהרים שלו להיות מוכנה, ולפעמים היא חוזרת מאוחר והאוכל לא מוכן. לאחר מכן הוא צריך לנוח לפני שהוא חוזר ללמוד, אחה"צ היא צריכה לבשל כדי שתהיה ארוחת צהרים מוכנה. ועליה אף לערוך קניות במכולת, וכמובן שכשהוא בא בערב חייבת ארוחת הערב להיות מוכנה כי הוא יוצא מיד ללמוד, ובערב היא צריכה להכין את השיעורים לבית הספר ולהשכיב את הילדים, בקיצור יום עבודה מפרך קשה לה לעמוד בו, ולכן מבקש העברה למקום עבודה קרוב יותר, שזה יכול לסייע לה. שאלתי אותו: מתי אתה קם והולך לתפילה? אתה לא יכול על הדרך לקחת את הילדים לגן ולבית הספר? וכשאתה חוזר מבית הכנסת, אתה לא יכול להיכנס למכולת ולקנות את מה שצריך לבית? מה יקרה אם תקום מוקדם יותר ותכין את הסנדוויצ'ים לילדים וגם לאשתך? ומה יקרה אם בערב תעזור לה קצת, ותוריד מדי פעם את פח הזבל או אפילו תשטוף את הרצפה לעתים? מה, אתה תייר בבית שלך?. האיש התנפל עלי בזעם, והוכיח אותי על פני שאני שונא תורה.
     אשתו, בכל אופן, לא קיבלה העברה. באחד הימים הזדמנתי לבית ראש הישיבה הרב שך זצ"ל, הוא ישב מול הדלת וברגע שראה אותי קם ורץ לקראתי, תפס אותי בשתי ידי ואמר בהתרגשות: טוב מאוד, טוב מאוד, ברוכים תהיו!. לא הבנתי לפשר התלהבות זו, שאלתי: מה קרה? ואז סיפר לי: "היה אצלי מישהו וסיפר לי את תוכן השיחה שלכם אתו, טוב מאוד ענית לו". נדהמתי, כי זכרתי שדיברתי אתו קשות והטחתי בו מילים חריפות שאלתי בזהירות: האם סיפר את כל מה שאמרתי לו? הרב ש"ך השיב: "לפי רוח הדברים אני חושב שכן", ואז לפתע שאל אותי בחיוכו האבהי המפורסם: "מאיפה אתה יודע את כל הדברים הללו שצריך כך לעזור בבית? האם אתה עצמך 'נאה מקיים' או רק 'נאה דורש'"? עניתי לו: "אינני יודע אם אני 'נאה מקיים', בכל אופן אני משתדל הצורה בה האיש התעלם ביודעין מהחובה בזאת, הרגיזה אותי מאוד, ע"כ עניתי לו כפי שעניתי". סיפרתי לראש הישיבה על "בית הספר" שבו התחנכתי לכך, הלא הוא סבי הגדול רבי מתתיהו לוריא, שלא פסק מתלמודו, ובכל זאת לא תשוער העזרה שהושיט לסבתי בבית. "כך צריך להיות!" ענה ראש הישיבה "וכי אני לא עזרתי לאשתי ככל יכולתי?!" שאלתי: "מה ענה ראש הישיבה לאיש?" "עניתי לו: אם תתנהג כפי שאמר ר' מאיר, אבקש שבשנה הבאה יסדר העברה לאשתך, אבל אם תמשיך להתנהג כהיום, אבקש שיפטר אותה, והיא תשב בבית למען תחיה כאדם נורמאלי. אישה זה לא עבד ולא שפחה, ודע לך שאדאג שידווחו לי אם שינית מדרכך הנוכחית..."
החוויה היהודית



יום שני, 23 באוקטובר 2017

אמרי שפר ג' חשון ה'תשע"ח


 בעיקר צריכים לחנך שממון בגימטרייה סולם, כפי שרימז בעל הטורים. סולם המעלה והמוריד. באמצעות הכסף ניתן לטפס ולעלות לשמי רום. אך כאשר הכסף נעשה מטרה, יש סכנה לרדת עמו לבאר שחת. ילד הרואה את השמחה שיש להורים בעת פיזור כסף למצוות, צדקות, הוצאת בניהם לת"ת, לומדים לא לטבוע במטבע.


     דברי חז"ל בשלהי קידושין "לא העשירות מן האומנות ולא עניות מן האומנות – אלא הכול לפי זכותו". הקב"ה זן ומפרנס את ביריותיו, והשתדלותנו היא חלק מסוים ממערך הפרנסה. את האמונות הללו יש להנחיל לבנים, להמחיש בפעולות, ולא רק בדיבור. 


     ידוע החידוש ש"ריב" הוא זכר שאינו מוליד ו"מריבה" היא נקבה שמולידה ולכן אומר הפסוק "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט..." ולכן אומר אברהם ללוט "אל נא תהי מריבה ביני ובינך..." בוא נעצור את העניין כשזה עדיין "ריב", כדי שלא יהפוך ל"מריבה" שתצא משליטה (השל"ה)


     ידוע שאדם שלומד תורה קונה לעצמו חכמה ותבונה וממילא הוא יודע להבליג ולוותר. כמו כן, ההבדל בין "ריב" ל"מריבה" הן האותיות "מה" וזהו שנאמר "דעת קנית – מה חסרת" כלומר אם תלמד תורה ותקנה דעת אזה "מה" חסרת, לא תהפוך את ה"ריב" ל"מריבה". אבל אם "דעת חסרת" - אין לך תורה אז "מה קנית" אתה עלול להפוך כל "ריב" קטן ל"מריבה" קשה.


החתן שנעלם (אור דניאל)
     מעשה בנערה שהגיעה לפרקה, והכירה בחור. לא היה לו מקצוע, לא היו לו חסכונות, אף לא דירה. אבל הנערה לא נרתעה. היא קנתה את הדירה, היא ריהטה אותה, ואף נתנה לו זכות חתימה בחסכונותיה. את בגדי חתונתו קנתה מכספה – ואכן, נראה הדור ומקסים בעומדו תחת החופה – מובן שהיא זו ששילמה עבור החתונה המפוארת והתזמורת המובחרת. לאחר החתונה נסעו לדירתם החדשה, והחלו את חייהם עם שחר ביקשה האישה מבעלה: "הבה נאכל ארוחת בוקר ביחד. רד נא למכולת והבא כמה מצרכים". ללא אומר ודברים נעתר הבעל לבקשתה וירד למכולת להביא כמה מצרכי מזון – ו... נעלם. עברו שעה ושעתיים ולא חזר. הלילה ירד, והיא בודדה בדירתה. חששה אולי אירע לו משהו, אולי נחטף, אולי איבד את הזיכרון. פנתה למשטרה, נערכו חיפושים ולשווא עבר שבוע, עברו שבועיים, אי אפשר היה להסתיר את הסוד. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה. עברו חודש וחודשיים ולא היה ממנו אות חיים. לא מכתב, לא צלצול טלפון. רק הבנק דיווח על משיכות כספים מן החשבון... כך עברה שנה של בדידות ומצוקה. שנה של רגשות קוטביים, בין כעס ועלבון לבין חרדה ודאגה.
     בליל יום השנה לנישואין האומללים ישבה לה נוגה, דפדפה באלבום והגירה דמעה... ולפתע נשמעה נקישה בדלת. קמה לפתוח – וסומרה למקומה: החתן ניצב בפתח לבוש באותם בגדים – כמה נאה הוא בבגדי כלולותיו, מחייך חיוך קורן ומצודד, ובידו – זר פרחים. נכנס לדירה כשפיו ממלמל אלף סליחות: "שלום, יקירתי, הבאתי לך זר פרחים יפה ומיוחד. ממש התרגשתי ונפעמתי כשנכנסתי לדירה אני ממש שמח לפגוש אותך". והיא המומה. נקרעת בין חרון וכעס לבין אהבתה ותקוותיה. האם תורה לו את הדרך החוצה האם תדרוש ממנו הסבר, או תבליג ותסלח, תמתח קו על העבר ותניח לו לפתוח דף חדש ? "את חיוורת" – אמר לה. "למה את שותקת? את נראית מתוחה...  את צריכה לשמוח שהגעתי וחזרתי... לכבודך!".  היא החליטה להבליג. ישבה מולו והאירה לו פנים. לא שאלה שאלות, לא פתחה בתוכחות. הדחיקה את התהיות ונתלתה בבקשת הסליחה. בבוקר יום המחרת ירד למכולת להביא כמה מצרכי מזון. גם הפעם כאשתקד... לא שב הפעם לא עירבה עוד את המשטרה. אף לא סיפרה להוריה על הביקור. הסכימה עם בדידותה בהגיע יום השנה השני לנישואין אף לא פתחה את האלבום. אבל... הפעמון צילצל. ובפתח, מי אם לא, החתן דנן. לבוש במיטב בגדיו, צרור פרחים בידיו, בעיניו חיוך קורן ושפתיו ממלמלות התנצלות... " שלום, יקירתי, כבר שנה שלמה לא ראיתיך. אני חש התרגשות יתירה לאחר זמן כה רב שלא נפגשנו". כמדומה שהנמשל מובן מאליו. אבל קשה להתאפק מלצטט את הדו שיח הקצר שהתנהל שם, ליד הדלת הפתוחה למחצה בין הגברת לבחור שבחדר המדרגות. "מה אתה רוצה?" – שאלה בקול קר כקרח. "הבאתי לך פרחים" – אמר – "ואני מאוד מבקש שתכניסי כספים לחשבון הבנק משום שמשכתי משם את כל היתרה ויש לי הוצאות רבות, את מבינה ..." "א...נ...י  מ...ב...י...נ...ה!"... טריקת דלת נשמעה בחוזקה ומהחלון עוד השמיעה כמה מילים בוטות: "שלא תעיז להגיע לכאן פעם נוספת!!! אני לא צריכה את זר הפרחים שהבאת..." ובזעף השליכה את הזר מהחלון  .
     אך הקב"ה א-ל רחום וחנון. הוא מקבל את כל אלה שבאים אליו פעם א-ח-ת בשנה, ולא עוד יש כאלה שמגיעים רק לתפילת נעילה, לסיום החתימה ומיד לאחר תקיעת השופר הם ממהרים להסתלק. אם נביט בהם נראה שאין באמתחתם טיפת בושה על שהעיזו להגיע רק בדקות האחרונות, ממש לפני סגירת הגיליון של הדין, אמנם ודאי שמצבם מעורר דאגה אך עם כל זאת גם במעט הזה הקב"ה משאיר להם פתח לתשובה...  על כן ביום הכיפורים, אנו כולנו שבים בתשובה, מתחרטים על עוונותינו ופשעינו אך באים לעורר בעיקר את אלה הנחשבים "תיירים" בביהכ"נ, שבע"ה יקבלו עליהם השנה הזאת להתחזק ולהיות כאחד המתפללים הקבועים, ודווקא רגעים נעלים אלה יכולים להוות עבורם מחילת עוונות באם תהיה קבלה לעתיד ל... תשובה. 

החוויה היהודית




יום שלישי, 16 ביוני 2015

אמרי שפר ל' סיון ה'תשע"ה



הגרוע שבעניות, שהעני מאמין שהעשירות תוציא אותו ממצוקותיו. [רבי יששכר דב בארון]




     הרה"ק רבי אהרון מקרלין אומר: "לא תעשה לך פסל" (שמות כ,ד) - אל תעשה עצמך פוסל דעותיהם של אחרים.




     הרה"ק רבי מיכל מזלוטשוב אומר: מי שאינו מרגיש בצערו של חברו, בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני.




"     ויקהל עליהם קרח את כל העדה..." )ט"ז, י"ט( לדבר מצווה לא קל לאסוף את כל הציבור, אבל לדבר מחלוקת – "כל העדה". (מטה אהרן)



חזן לימים נוראים

     בבית מדרשו של רבה של ירושלים הגאון האדיר רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל אירע,  שבחודש אלול שבק חיים לכל חי בפתע פתאום הבעל תפילה הקבוע של ימים נוראים,  ומיד התכנסו ראשי ופרנסי הקהל בביתו של המרא דאתרא לטכס עצה בדבר מינוי של חזן אחר לימים הנוראים,  אמר להם רבי יוסף חיים, היו רגועים, אני אטפל בעניין זה ואסדר הכול על צד היותר טוב.

     שעברו כמה ימים והגבאים לא שמעו עדיין מי יהיה השליח ציבור בימים הנוראים,  ניגשו שוב לרבי יוסף חיים ושאלו אם יש כבר חזן אחר,  כי צריכים לנסות את המועמדים לראות מי מתאים יותר לתפקיד , אמר להם רבי יוסף חיים : הלא אמרתי לכם כבר שאני מטפל בעניין זה , היו רגועים. כשהתקרב ובא ראש השנה,  ניגשו שוב ושאלו מה יהיה , ושוב השיב להם הרב שהכול יהיה בסדר גמור והוא מטפל בזה.  בראש השנה עצמו עדיין לא ידעו הגבאים מי נבחר להיות החזן,  ושאלו את רבי יוסף חיים על כך,  אך שוב,  הוא אמר להם שהכול יהיה בסדר.

     רגעים אחדים בטרם התחילו לתקוע בשופר,  ניגש רבי יוסף חיים לבנו של החזן שנפטר,  ואמר לו:  אתה תהיה החזן במקום אביך ותיגש לתפילת מוסף של ראש השנה...  בנו של החזן החוויר מאוד,  ושאל את הרב : אני ?? הרי לא הכנתי את עצמי בכלל להתפלל! השיב לו הרב:  על זה אינני דואג,  אינך צריך להכין את עצמך,  הלא שנים רבות שמעת את אביך מתפלל – תמשיך להתפלל בנוסח אותה התפלל אביך והכל על מקומו יבוא בשלום...  ומיד התחיל הרב לומר את הפיוטים ולהכין את עצמו לתקיעת שופר , ואח"כ ניגשו מיד לתפילת מוסף כשהחזן הוא באמת אותו הבן של הנפטר.

     בסיום התפילה הייתה בית הכנסת כמרקחה,  כולם ניגשו לרב בתימהון:  באמת החזן התפלל מאוד יפה , כאביו,  אמנם הלא הוא עוד באמצע השלושים,  ובשו"ע מבואר שאבל אסור לו להתפלל לפני העמוד בראש השנה,  ולמה א"כ התפלל בנו של הנפטר. השיב להם הרב : הלא בשו"ע כתוב עוד דבר , הלא מבואר בשו"ע שבדליכא אחר שיתפלל מותר לו לאבל להתפלל , ולכן היה האבל רשאי להתפלל.  שאלוהו הגבאים:  והלא ישנם עוד אנשים שיכולים להתפלל , ולמה אומר הרב שאין אחר שיוכל להתפלל. אמר להם הרב במתק שפתיו:  הלא אתם יודעים שבעזרת נשים נמצאת גם האלמנה של החזן שנפטר , תארו לעצמכם את הרגשתה וצערה כשתשמע שבמקום בעלה החזן שהתפלל לפני העמוד כ"כ הרבה שנים,  מתפלל עכשיו אדם אחר – הלא אין לשער את עוצמת היגון והאנחה שתהיה מנת חלקה – ולכן החלטתי שבנו של הנפטר יתפלל,  כך שכשתשמע שבנה ממשיך להתפלל לא תצטער כ"כ כמו שהייתה שומעת אדם אחר מתפלל, ויהיה לה זה לחיזוק גדול – ובכהאי גוונא זה מיקרי דליכא אחר, כי אין אחר כבנו של הנפטר שיוכל לרפא את שברון לבה של האלמנה כדי שלא תצטער,  ובדליכא אחר הלא נפסק בשו"ע שמותר לו לאבל להתפלל...


     ואח"כ המשיך הרב ואמר:  ומה שלא אמרתי לכם את החלטתי קודם ראש השנה, זאת הוא משום שאז הייתם מתווכחים אתי על כך, ולכן הייתי כמחריש עד תקיעת שופר, שאז כבר לא תוכלו לעשות כלום בנידון...



   חוויית השבוע שלי