אמרי שפר ג' חשון ה'תשע"ח

 בעיקר צריכים לחנך שממון בגימטרייה סולם, כפי שרימז בעל הטורים. סולם המעלה והמוריד. באמצעות הכסף ניתן לטפס ולעלות לשמי רום. אך כאשר הכסף נעשה מטרה, יש סכנה לרדת עמו לבאר שחת. ילד הרואה את השמחה שיש להורים בעת פיזור כסף למצוות, צדקות, הוצאת בניהם לת"ת, לומדים לא לטבוע במטבע.

     דברי חז"ל בשלהי קידושין "לא העשירות מן האומנות ולא עניות מן האומנות – אלא הכול לפי זכותו". הקב"ה זן ומפרנס את ביריותיו, והשתדלותנו היא חלק מסוים ממערך הפרנסה. את האמונות הללו יש להנחיל לבנים, להמחיש בפעולות, ולא רק בדיבור. 

     ידוע החידוש ש"ריב" הוא זכר שאינו מוליד ו"מריבה" היא נקבה שמולידה ולכן אומר הפסוק "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט..." ולכן אומר אברהם ללוט "אל נא תהי מריבה ביני ובינך..." בוא נעצור את העניין כשזה עדיין "ריב", כדי שלא יהפוך ל"מריבה" שתצא משליטה (השל"ה)

     ידוע שאדם שלומד תורה קונה לעצמו חכמה ותבונה וממילא הוא יודע להבליג ולוותר. כמו כן, ההבדל בין "ריב" ל"מריבה" הן האותיות "מה" וזהו שנאמר "דעת קנית – מה חסרת" כלומר אם תלמד תורה ותקנה דעת אזה "מה" חסרת, לא תהפוך את ה"ריב" ל"מריבה". אבל אם "דעת חסרת" - אין לך תורה אז "מה קנית" אתה עלול להפוך כל "ריב" קטן ל"מריבה" קשה.

החתן שנעלם (אור דניאל)

     מעשה בנערה שהגיעה לפרקה, והכירה בחור. לא היה לו מקצוע, לא היו לו חסכונות, אף לא דירה. אבל הנערה לא נרתעה. היא קנתה את הדירה, היא ריהטה אותה, ואף נתנה לו זכות חתימה בחסכונותיה. את בגדי חתונתו קנתה מכספה – ואכן, נראה הדור ומקסים בעומדו תחת החופה – מובן שהיא זו ששילמה עבור החתונה המפוארת והתזמורת המובחרת. לאחר החתונה נסעו לדירתם החדשה, והחלו את חייהם.  עם שחר ביקשה האישה מבעלה: "הבה נאכל ארוחת בוקר ביחד. רד נא למכולת והבא כמה מצרכים". ללא אומר ודברים נעתר הבעל לבקשתה וירד למכולת להביא כמה מצרכי מזון – ו... נעלם. עברו שעה ושעתיים ולא חזר. הלילה ירד, והיא בודדה בדירתה. חששה אולי אירע לו משהו, אולי נחטף, אולי איבד את הזיכרון. פנתה למשטרה, נערכו חיפושים ולשווא.  עבר שבוע, עברו שבועיים, אי אפשר היה להסתיר את הסוד. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה. עברו חודש וחודשיים,  ולא היה ממנו אות חיים. לא מכתב, לא צלצול טלפון. רק הבנק דיווח על משיכות כספים מן החשבון... כך עברה שנה של בדידות ומצוקה. שנה של רגשות קוטביים, בין כעס ועלבון לבין חרדה ודאגה.

     בליל יום השנה לנישואין האומללים ישבה לה נוגה, דפדפה באלבום והגירה דמעה... ולפתע נשמעה נקישה בדלת. קמה לפתוח – וסומרה למקומה: החתן ניצב בפתח,  לבוש באותם בגדים – כמה נאה הוא בבגדי כלולותיו, מחייך חיוך קורן ומצודד, ובידו – זר פרחים. נכנס לדירה כשפיו ממלמל אלף סליחות: "שלום, יקירתי, הבאתי לך זר פרחים יפה ומיוחד. ממש התרגשתי ונפעמתי כשנכנסתי לדירה.  אני ממש שמח לפגוש אותך". והיא המומה. נקרעת בין חרון וכעס לבין אהבתה ותקוותיה. האם תורה לו את הדרך החוצה,  האם תדרוש ממנו הסבר, או תבליג ותסלח, תמתח קו על העבר ותניח לו לפתוח דף חדש ? "את חיוורת" – אמר לה. "למה את שותקת? את נראית מתוחה...  את צריכה לשמוח שהגעתי וחזרתי... לכבודך!".  היא החליטה להבליג. ישבה מולו והאירה לו פנים. לא שאלה שאלות, לא פתחה בתוכחות. הדחיקה את התהיות ונתלתה בבקשת הסליחה. בבוקר יום המחרת ירד למכולת להביא כמה מצרכי מזון. גם הפעם כאשתקד... לא שב.  הפעם לא עירבה עוד את המשטרה. אף לא סיפרה להוריה על הביקור. הסכימה עם בדידותה.  בהגיע יום השנה השני לנישואין אף לא פתחה את האלבום. אבל... הפעמון צילצל. ובפתח, מי אם לא, החתן דנן. לבוש במיטב בגדיו, צרור פרחים בידיו, בעיניו חיוך קורן ושפתיו ממלמלות התנצלות... " שלום, יקירתי, כבר שנה שלמה לא ראיתיך. אני חש התרגשות יתירה לאחר זמן כה רב שלא נפגשנו". כמדומה שהנמשל מובן מאליו. אבל קשה להתאפק מלצטט את הדו שיח הקצר שהתנהל שם, ליד הדלת הפתוחה למחצה,  בין הגברת לבחור שבחדר המדרגות. "מה אתה רוצה?" – שאלה בקול קר כקרח. "הבאתי לך פרחים" – אמר – "ואני מאוד מבקש שתכניסי כספים לחשבון הבנק משום שמשכתי משם את כל היתרה ויש לי הוצאות רבות, את מבינה ..." "א...נ...י  מ...ב...י...נ...ה!"... טריקת דלת נשמעה בחוזקה ומהחלון עוד השמיעה כמה מילים בוטות: "שלא תעיז להגיע לכאן פעם נוספת!!! אני לא צריכה את זר הפרחים שהבאת..." ובזעף השליכה את הזר מהחלון  .

     אך הקב"ה א-ל רחום וחנון. הוא מקבל את כל אלה שבאים אליו פעם א-ח-ת בשנה, ולא עוד יש כאלה שמגיעים רק לתפילת נעילה, לסיום החתימה ומיד לאחר תקיעת השופר הם ממהרים להסתלק. אם נביט בהם נראה שאין באמתחתם טיפת בושה על שהעיזו להגיע רק בדקות האחרונות, ממש לפני סגירת הגיליון של הדין, אמנם ודאי שמצבם מעורר דאגה אך עם כל זאת גם במעט הזה הקב"ה משאיר להם פתח לתשובה...  על כן ביום הכיפורים, אנו כולנו שבים בתשובה, מתחרטים על עוונותינו ופשעינו אך באים לעורר בעיקר את אלה הנחשבים "תיירים" בביהכ"נ, שבע"ה יקבלו עליהם השנה הזאת להתחזק ולהיות כאחד המתפללים הקבועים, ודווקא רגעים נעלים אלה יכולים להוות עבורם מחילת עוונות באם תהיה קבלה לעתיד ל... תשובה. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ח' אייר ה'תשע"ו

אורח כמוהו כגשם; כשהוא נשאר הוא הופך למטרד."

·        "     אילו כולם היו מושכים באותו כיוון העולם היה מתהפך''

.           ''אל תלך בדרך הרעה, צפוף שם''

·        "     אם אדם נועד לטבוע הוא יטבע אפילו בכפית של מים."

            השידוך (לחנך חינוך ומחשבה, גליון 46)

     מעשה בבחור ישיבה שפחזה עליו דעתו והתנהג שלא כשורה. לאחר שהותרה מספר פעמים הגיעו הדברים עד כדי כך שנשלח אחר כבוד לביתו "היכבד ושב בביתך" או בלשון העם 'נזרק מן הישיבה'. סמוך לאותו פרק הציעו להוריו הצעת שידוך עבורו. ההורים בררו עד מקום שידם מגעת, הזוג נפגש, והשידוך 'קרם עור וגידים' והם התארסו למזל טוב.  מנהג היה בישיבה שבחור שהתארס משתתפים בשמחתו, נושאים אותו על כתפיהם ורוקדים עמו. טקס זה התבצע בדרך כלל בשעת ערב מאוחרת לאחר 'סדר שלישי'.

     החתן דנן שעדיין חברים לו בישיבה, חשק לבו שגם בו ינהגו את המנהג הנזכר ומחמת כן הגיע לאחר סדר שלישי לישיבה. [שעה שאנשי הצוות כבר פנו לביתם[ חבריו בני הישיבה רקדו לו כמנהג המדינה בתוך כך ניגש אליו אחד הבחורים הוותיקים (מבוגרים) בישיבה ושאלו "האתה זה סתור בן מיכאל?" [שם בדוי[ " כן" השיב החתן. " אהה", אמר הבחור המבוגר תוך שהוא חוכך במצחו במבוכה. "בררו אודותיך אצלי, לא ידעתי במי מדובר, מזל טוב''!

     הטו אוזניכם ושמעו את מהלך גלגולו המדהים של שידוך זה . אבי המדוברת ניסה ללא לאות לברר על הבחור בישיבה אך משום מה כל שיחות הטלפון שניסה לבצע לא צלחו. הוא לא הצליח ליצור קשר עם ראש הישיבה המשגיח או אי מי מהצוות.  מכיוון שהופעלו עליו לחצים שלא להשתהות ולהתמהמה "כי לולא התמהמהנו כי עתה שבנו זה פעמיים" אימץ את מוחו בקדחתנות על מנת למצוא פתרון ולפתע נזכר כי ישנו בחור בישיבה זו אשר היה תלמידו בעבר לפני מספר שנים והחליט לפנות אליו.  הוא צלצל לטלפון הציבורי בישיבה וביקש לקרוא לבחור הנ"ל. הבחור שהיה בחור מבוגר 'עלטעררער בוחער' "זקן ויושב בישיבה" נם באותה עת בשלווה את שנת הצהריים שלו. מששמע שיש טלפון עבורו זינק כארי [אולי הצעה?] ומיהר אל הטלפון הציבורי היחידי בישיבה [בימים ההם טלפונים היוו מוצר נדיר] הטלפון הציבורי שכן כבוד ליד בית המדרש, כברת ארץ מבניין הפנימייה.  כשהגיע סוף סוף מנומנם למחצה ומבולבל מהשינה שנטרפה באיבה בטרם עת, שמע בטלפון את קולו של מורהו לשעבר המבקש לברר על מאן דהו. תחושת זעם ותסכול החלה מפעפעת בו על שהטריחוהו באמצע השינה לבא מרחוק לברר על בחור שאינו מכיר [בנוסף לאכזבה על תקווה להצעת שידוך שנגוזה] ולכן החל להעתיר תשבחות על הבחור הנ"ל [שכלל לא זכר מיהו [: "זה בחור שאין כמוהו, 'מציאה כשרה' תחטפו בשתי ידיים... זה השפיץ של הישיבה, תמהרו חבל על הזמן בטלפון, על כגון זה אמרו שמא יקדמו אחר ומארסים אפילו בתשעה באב ]ישנו גם הסכם שבשתיקה בין הבחורים המבוגרים שאין אחד מהם מדווח דו"ח שלילי על חברו ולכן ברור לכל בר דעת כי אף אם היה משיב ש"איננו מכיר את הבחור" עצם העובדה שאין מכירים אותו בישיבה היא דיווח שלילי ביותר[  סופו של מעשה על סמך דבריו אלה קם והיה השידוך.

     שימו לב אם היה שואל אי מי מהצוות,  ממגידי השיעורים, ואפילו מדריך [ואולי אפילו את הטבח] היו אומרים לו דברים כהווייתן ושבעצם הבחור נזרק מהישיבה ולא מחמת הצטיינות יתירה,  אך כשהקב"ה רוצה 'להזיז עניינים' אז אף לא אחד עונה לטלפון "אם מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב" והיחידי שכן ניתן ליצור עמו קשר הוא אחד שאינו מכירו ונמצא במצב רוח ובסיטואציה שכזו שהוא מרעיף עליו בזעמו רק דברי שבח.

     ידועים ומפורסמים דברי ה'חזון איש' שבעניין שידוכים נותרה השגחת השם גלויה כבדורות הקדמונים תנוח דעתכם ואל נא תדאגו ישנו סוף משמח לסיפור:  הבחור התבגר שינה את דרכיו "חישבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" היום הוא בר אוריין בעל משפחה מכובדת בעל מידות נאות ודרך ארץ.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/