אמרי שפר כ"ד אייר ה'תשע"ח

אם בחוקותיי תמאסו'' - אם בתחילה תמאסו בחוקים שאין טעמיהם גלויים ומובנים לכם, הרי אחר- כך ''את משפטי תגעל נפשכם'' - לא תרצו לקיים אפילו את המצוות שהם בגדר משפטים, בעלי יסוד הגיוני ברור - כי בסופו של דבר אין הכוונה אלא ''לבלתי עשות את כל מצוותי להפרכם את בריתי''.

    בפרשתנו התורה מבטיחה "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ". מפרש רש"י: "שמא תאמרו, הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום אין כלום! תלמוד לומר אחר כל זאת 'ונתתי שלום בארץ'. מכאן שהשלום שקול כנגד הכול. וכן הוא אומר: 'עושה שלום ובורא את הכול'"

    "כך יש לפרש את דברי התוכחה לטובה: 'ואכלתם בשר בניכם' – שתשמינו וירחב לבבכם מהבשורות הטובות שתזכו לקבל מבניכם, ההולכים בדרך האבות והמרווים אתכם נחת" (המגיד ממזריטש)

הכף המנצחת (פניני בית הלוי, עלון 475)

    לרגע חשב אהרן לייב שהבוס חומד לו לצון. הוא תלה על פניו חיוך עלוב וציפה לסיום הבדיחה. אבל מיסטר בוב סטון היה רציני עד להחריד. "מיסטר ארווין,  החגיגות הסתיימו. במסגרת שדרוג המפעל הוחלט כי אין לתת פריבילגיה לאף עובד. מהיום אני רוצה לראות אותך ששה ימים בשבוע". "ששה ימים", מלמל אהרן לייב. " ששה", חרץ סטון, "משני עד שבת. יום ראשון הוא יום החופשה היחיד ביבשת הזו" . "אבל", אהרן לייב לא האמין למשמע אוזניו. זה לא יתכן!  מיסטר סטון התרומם לאות סיום הפגישה, ואהרן לייב קם ברגלים כושלות ממקומו.

    ראדין.  אהרן לייב סובב סמוך לביתו של רבי ישראל מאיר הכהן, החפץ חיים. מתקרב אל הפתח, כמעט נכנס, ולבסוף נסוג לאחור. אינו מסוגל.  איך יספר לחפץ חיים שהוא עומד להגר לאמריקה? הרי מכיר הוא היטב את דעתו השלילית של רבו על אמריקה, ארץ החולין . ובעוד יומיים ההפלגה. ביום האחרון אוזר אהרן לייב עוז ונכנס אל הקודש פנימה . החפץ חיים נושא אליו עיניים מאירות, ו=90הרן לייב מגולל קשיים כלכליים קשים, ניסיונות פרנסה כושלים ותקווה חדשה הנצבעת דווקא באמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. " הרב", מלחש אהרן לייב, עיניו עדין מושפלות, "אנחנו עומדים להפליג לאמריקה, יש כרטיסים, הכול מסודר" . האם ישלח לו הרב את ברכתו?  דקת דומיה. לבו של אהרן לייב הולם בפראות . ואז שולח החפץ חיים יד יציבה וחמה. " אתן לך ברכתי, אם תיתן לי תקיעת כף" . "תקיעת כף? על מה?" " על כך שתשמור על השבת שם, באמריקה הגדולה". "אבל הרב, יהודי אני. ודאי שאשמור שבת", כלימה בקולו של אהרן לייב. יהודי של תורה והלכה. " תקיעת כף!" מתעקש החפץ חיים, "זהו התנאי לברכה!" " אני מבטיח שאשמור על השבת כבבת עיני", מכריז קולו של אהרן לייב בהתעוררות, "אשמור אותה בכל פרטיה ודקדוקיה" . והוא שולח ידו קדימה. תקיעת כף.  ואז נשפכות ברכות כהן על ראשו. ברכה, הצלחה, נחת וסייעתא דשמיא. אהרן לייב מאושר. ליותר מזה לא ציפה.  בבת אחת מתמלא ביתו בשמחה.

    ההכנות האחרונות נעשות בפורקן גדול, החפץ חיים בירך, ותהיה להם הצלחה ! ומשפחתו של אהרן לייב עוזבת את ראדין. קשה היא הפרידה, אך לא ממוטטת. יש הברכה ותהיה הצלחה . אמריקה מתגלית מול עיניהם בגדלה הטבעי: המוני מהגרים,  מהומה רבתי. אבל אהרן לייב אינו נפחד ואינו נבהל. "החפץ חיים בירך אותנו, ילדים, אל דאגה", הוא משנן ונפנה במרץ לחפש מקום מגורים ועבודה.  ברכתו של החפץ חיים מתקיימת במלואה. אהרן לייב מוצא דירה נעימה ברובע יהודי. הוא מבטיח לבעל הבית המוטרד את משכורתו בעתו, בעזר הא-לוקים, ויוצא לחפש עבודה. יש לו על מי לסמוך, בהחלט. על אב רחום שבשמים ועל שלוחו שנתן את ברכתו.  והברכה ממשיכה להניב פרות. אהרן לייב הוא בין יחידי הסגולה שמוצאים עבודה טובה ובוס נוח, המאפשר לו לקחת שני ימים חופשיים: יום שבת שבתון ליהודים, ויום ראשון, יום החופשה הלאומי....  הכול היה נפלא כל כך, עד לאותה פגישה פתאומית, בה הודיע מיסטר סטון שמהשבוע יהיה עליו להופיע בשבת, "כמו כל הפועלים כאן במפעל!"  אהרן לייב ניסה לדבר, להתחנן על נפשו, אבל הבוס לא הניח לו. " היום יום שישי, מחר אני רוצה לראות אותך כאן, ברור?"  שבת.  אורה ושמחה, מנוחה ונחלה. על ביתו הנאה של אהרן לייב חופפת קדושת השבת. אהרן לייב מתגבר על דאגתו העמוקה,  משורר ומתפלל.  שבת חולפת. ששת ימי המעשה מתגלגלים אל הפתח, והם מעיקים.

    אהרן לייב עובר מחנות לחנות, ממפעל למפעל.  השבת עומדת לו חוצץ. איש אינו מוכן לקבל יהודי שדורש יום חופשי נוסף. הם עוזבים את דירתם הנוחה לטובת דירה קטנה ומעופשת, סכום החסכונות הולך ואוזל, ואהרן לייב מוצא את עצמו עומד ומוכר את מטלטליו. רעייתו מוכרת את תכשיטיה , והילדים נותנים בעיניים נוגות כל דבר מיותר. אפס, המצב הולך ומדרדר. הם אמורים לשלם גם את השכירות הזעומה הזו וגם לקנות לחם לאכול, ואין להם מנין.  יום אחד נשבר אהרן לייב.  החפץ חיים לא התכוון למצב שהוא נמצא בו עכשיו. הם ממש בגדר של פיקוח נפש, ופיקוח נפש דוחה שבת!  כבר אין לו בריכה. בצער גדול וביגון צורב הוא- - - כלומר, הוא יעבוד בשבת ! אהרן לייב יוצא מן הבית הריק, הולך ומתקרב אל המפעל המוכר.  לבו כבד, רגליו כעופרת, אך הוא מכריח את עצמו להתקרב. פיקוח נפש. אהרן לייב, פקוח נפש - הוא משנן לעצמו.  הנה השער, הנה השומר. השומר מציץ בו קצרות, ופניו המלאות מתבהרות בחיוך. "אח.... ארווין, חזרת! הבוס ישמח", וכבר הוא שולח יד גדולה לתקיעת כף.

    תקיעת כף.  ריבונו של עולם, תקיעת כף.  העולם מסתחרר מעל ראשו של אהרן לייב, תקיעת הכף של החפץ חיים... איך שכח?  אהרן לייב נושא רגליו ובורח כמפני אש. הוא מתפרץ מתנשף אל הבית ומודיע לאשתו ההמומה: "לא! אני לא מחלל שבת, עשיתי תקיעת כף! הקב"ה יעזור לנו, עוד תראי..."  נוכח קולו המאושש מתעשתת גם האישה ומתחזקת באמונה.  תקיעת הכף מנצחת את העוני. ילדיו של אהרן לייב סופגים את האור ומתמלאים גם הם בתקווה.  השבת הדלה שנכנסת אל הבית היא אחת השבתות המתוקות ביותר שהם זוכרים.  במוצאי שבת נשמעות דפיקות נימוסיות על הדלת. אהרן לייב המום למצוא את מיסטר בוב סטון, מנהל המפעל, הבוס שלו לשעבר. עיניו מתעגלות נוכח ידו של הבוס המושטת בהערכה. " ארווין... אתה ניצחת". "ניצחתי?" אהרן לייב המום, "במה ?" ואז מסביר הבוס: "לפני חצי שנה התערבתי עם ידידי עליך. הנחנו סכום כסף ענק שאותו יקבל מי שינצח בהתערבות. אני התפארתי ביהודי שלי, העומד על עקרונות, ואילו חברי טען שהכול זיוף,  שרק תעמוד מול ניסיון של עוני, וכבר ישברו להם עקרונותיך ... נתנו לך הזדמנות של חצי שנה. עקבנו וראינו שלא מצאת עבודה אחרת, אבל לא נשברת. אני צדקתי! זכיתי בהתערבות! עכשיו תוכל לשוב לעבודה מבלי לעבוד בשבת, וכן תקבל מחצית מסכום ההתערבות. זה מגיע לך ביושר.."

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר א' תמוז ה'תשע"ז

  אם יהודי נותן משלו גם לעניים, ודואג לכך שגם אנשים שאין בידם משגת לעשות את השבת, שגם הם לא יחסר להם כמובן עד היכן שידו משגת, הדבר מוכיח שההוצאות שלו על לבוש ומאכל לכבוד שבת הן לשם שמים.

     אם נשכיל לשמור את הכוונות שלנו טהורות מאינטרסים בזמן מחלוקת, נוכל להקשיב יותר, ללמוד יותר, וגם הצד השני יקשיב יותר. כך כולנו נשכיל, נצמח ונגדל וכמו כן תגדל הסבלנות, הסובלנות ותחושת האחדות בעם.

     אמרו חז"ל איזהו חכם - הרואה את הנולד, וממחלוקת לא יוצא שום דבר טוב רק שנאה ותחרות וכו' ולבסוף לא משיג מכל מה שרצה במחלוקת כלום ואדרבה מפסיד.

     התחייבות היא פעולה, לא מילה.

דעת תורה  . )ויאמר יהודה(

     מסופר על אישה עגונה שנחלקו חכמי התורה לגבי השאלה האם ניתן להתיר אותה מעגינותה או לא. הדעות היו חלוקות להלן סיפור המעשה:

     שני חברים, בני עיר גדולה, נהגו לצאת מחוץ לעיר ולהתפרנס במסחר באזורים מרוחקים.  פעם אחת יצאו לדרך ולא שבו ממנה. תקופה ארוכה לא נודע דבר על גורלם, ולבני משפחותיהם לא היה מושג האם יקיריהם חיים.  והנה, יום אחד חזר אחד האנשים, וסיפר את אשר עלה בגורלם: "יצאנו לדרך, כרגיל, אבל הפעם התנפלו עלינו שודדים, גזלו את מעט כספנו, ואותנו מכרו לעבדים.  נמכרנו לאדונים שכנים, שמינו אותי ואת חברי לרועים על עדריהם.  אותי הפקידו על עדר סוסים, וחברי היה לרועה צאן.  לעיתים רחוקות היינו נפגשים במרעה ובוכים על מר גורלנו.  לא הייתה לנו שום אפשרות להימלט, נראה היה שנגזר עלינו שנשאר שם עד יומנו האחרון . יום אחד חמקתי כדי לפגוש את חברי במקום המרעה שלו,  מצאתי אותו ללא הצאן, לבדו, מחוסר הכרה, הוא היה חבול ופצוע וקשור בחבלים.  הרטבתי את פניו במים והוא התעורר, השקיתי אותו במים צוננים עד שרוחו שבה אליו והוא התאושש. שאלתי אותו מה קרה.  הוא סיפר לי שלפני מספר ימים טרף זאב כבש מהצאן.  לבעל העדר היה שכן ערבי שהלשין עליו ובעל העדר הכה אותו ואיים שירצח אותו נפש אם הדבר יקרה שנית. "אתמול קרה הדבר שנית", בכה חברי.  השתדלתי לשמור על העדר בכל כוחי, אך הפעם תקפו את העדר שני זאבים. כאשר גירשתי את האחד, חטף השני כבשה ונמלט.  צעקתי וקראתי לאנשי הכפר שיבואו ויעזרו לי לרדוף אחר הזאב.  בעל העדר הגיע. הוא רתח מזעם והכה אותי עד שהתמוטטתי.  הוא אמר לי שהוא הולך לכפר להביא חרב ולהרוג אותי.  רציתי להתיר אותו מאיסוריו, אך הוא סירב. הוא אמר שלא נספיק להרחיק. הערבים ירדפו אחרינו ויהרגו את שנינו. הוא ביקש ממני שאבטיח לו שאביא אותו לקבר ישראל.  בלילה התגברתי וחזרתי למקום. מצאתי את גופתו הכפותה,  חסרת רוח חיים. קברתי אותו ומיררתי בבכי. מספר חודשים לאחר מכן, ניצלתי הזדמנות להימלט בחסדי השם והגעתי הלום."

     השאלה שהתעוררה הייתה בדבר מצבה של אשת החבר שנהרג. לכאורה, ברור היה שהיא התאלמנה, שהרי חברו של בעלה מעיד כי קבר אותו במו ידיו. למרות זאת, הסתפקו הרבנים והתלבטו, וחששו להתיר את האישה מעגינותה. יום אחד הגיע לעיר אורח נכבד מארץ ישראל: רבי יעקב שמשון משפיטובקה. לא עבר זמן רב מאז עלה לארץ ישראל, וכשראה את המצוקה הכלכלית ששוררת בקרב יהודי הארץ , נאות, למרות זקנותו וחולשתו, לצאת לחוץ לארץ כדי לאסוף תרומות להצלת היישוב בארץ. כך הגיע גם אל העיר הזו, שבה גרה העגונה. כשראו רבני העיר את האורח המפורסם בגדולתו ובצדקותו, החליטו להביא לפניו את דין העגונה.

     שמע רבי יעקב שמשון את הדברים, והעד חזר והשמיע באוזניו את סיפורו.  שאל רבי יעקב שמשון: "האם ראית את פניו כאשר קברת אותו?"  ענה העד: "את פניו לא ראיתי, כי הייתה זו שעת לילה, אבל אין לי ספק שהוא האיש, כי מצאתי את גופתו בדיוק במקום שבו השארתי אותו כמה שעות קודם לכן כשהוא כפות בחבלים".  ר' יעקב שמשון שקל בכובד ראש את העניין ולבסוף פסק: "אי אפשר להתיר את העגונה על סמך עדות זו.  הרי יתכן שחברו של העד נמלט, והעד קבר במקומו אדם אחר ". בני העיר קיבלו את פסק הדין ברגשות מעורבים. האפשרות שהעלה הרב נשמעה באוזניהם קלושה בעליל, והכל ריחמו על האישה שנידונה להישאר בעגינותה.

     חלפו שנים. יום אחד נפתחה דלת ביתה של העגונה, ובעלה ניצב בפתח. האישה נפלה ארצה מתעלפת מגודל ההתרגשות למראה בעלה שעליו התאבלה וחשבה שהוא נפטר.  הכל היו סקרנים לשמוע את סיפורו. וכן סיפר האיש: "שכבתי בשדה, מחכה למותי, והתפללתי לה' שיצילני. לפתע עבר שם אותו ערבי שהלשין לאדוני על הכבשה שנטרפה. כששאל מדוע אני כפות הבריק במוחי רעיון, שזוהי הזדמנות להשיב לו כגמולו.  סיפרתי לו שגיליתי סוד פנימי הקשור לבתו של אדוני, ועקב כך דרש ממני האדון לשאתה לאישה. סירבתי והסברתי לו כי יהודי אני והדבר אסור עלי. אדוני רתח מזעם על שדחיתי את הצעתו, הוא הכה אותי מכות רצח, ויצא לכפר להביא חרב , כשהוא אמר שיש לי עוד זמן להתחרט.  הערבי שמע את דברי. עיניו ניצתו, הוא הציע שנתחלף, וביקש שאספר לו את הסוד, ואז ייאלץ האדון לתת לו את בתו לאישה,  ואני אסכים, כמובן.  כך עשינו. הוא לבש את בגדי ואני את בגדיו, כפתתי אותו והמצאתי לו סוד כלשהו, אני עצמי נמלטתי, ובחסדי ה' איש לא רדף אחריי.  שנתיים ארכה דרכי עד שהצלחתי להגיע לכאן". הביטו האנשים בהשתאות זה בזה. הכל זכרו את דברי רבי יעקב שמשון משפיטובקה שהתגשמו בצורה כה מופלאה,  ומנעו מכשול נורא של התרת אשת איש לעולם.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ח תשרי ה'תשע"ז

 

   אברהם זכה להיות אבינו הראשון, למרות שנח המציל את היקום כולו. מנהיגותו נקבעה מאחריותו כלפי החלשים והרחוקים, גם להם הטיב באכפתיות, במאכל ובמשקה. בהלבנת שיניים ולא בהלבנת פנים.

     אומר ר' מאיר שפירא מלובלין: שבפסוק שאחרי המבול התורה לא מזכירה את שבחיו של נח שכן נחשב לו לחטא על שלא עשה מספיק לתיקונו של הדור החוטא, וכבר הוכח הרבה פעמים שאדם המסתגר בד' אמות שלו, ואינו פועל כראוי לתיקון סביבתו סופו לירד מן המדרגה שאליה הגיע מקודם.

     אומר רבי שלמה גנצפריד בספרו "אפיריון" על התורה, שדרך העולם היא, שאם יעמוד איש צדיק להוכיח את אנשי דורו, מיד ידאגו הם לברר היטב היטב במעשיו כדי שאם יאמר להם "טול קיסם מבין שיניך", יאמרו לו הם "טול קורה מבין עיניך". אבל, אם יש צדיק שיושב לו בשקט בפינתו ולומד תורה ולא מוכיח את אנשי דורו, אז יאמרו כולם זהו צדיק אמתי. והנה חז"ל אומרים שנח לא הוכיח מספיק את אנשי דורו. וזה רמוז במילים: "תמים היה בדורותיו". כלומר, אנשי דורו אמרו עליו שהוא צדיק תמים, ומדוע? מפני שאת האלוקים התהלך נח. ישב לו בפינתו ולא הוכיח אותם

     וכאן המקום להביא אמרת הרה"ק מהר"ם מפרימישלא זי"ע וכ"ה ג"כ בספר הקדוש ''אור ישע" להרה"ק ר' אשר ל 'ראפשיצער זי"ע, דלפעמים כאשר נמצא אנשים המגנים את האדמורי''ם, יש להחסידים שלהם חלישות הדעת מזה, ובכן אל יחושו לזה כי כזה כבר היה לעולמים, אשר נח שהתוה"ק בעצמה העידה עליו אשר "איש צדיק תמים היה , " ועכ"ז היה נמצא כאלו שדרשו אותו לגנאי.

לא הוציא את שינתו (פניני בית לוי, עלון 313)

     הרב הקדוש רבי צבי אריה מהעיירה אליק הידוע בכינויו ר‘ הערש לייב היה מראשוני תנועת החסידות. מסורת חסידית מספרת כי הבעש“ט הקדוש עוד הספיק לראות את הרך הנולד ובישר שהוא יאיר את העולם. כשגדל הסתופף בצילו של המגיד הקדוש רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב והיה תלמידו המובהק. בשנת תקמ“א, כשהוא עודנו אברך צעיר, ייסד את שושלתו החסידית בעיר אליק הנמצאת בקרבת הערים המפורסמות רובנא, דובנא ולוצק וכיהן בה גם כרב העיר.

     רבי הערש לייב היה קדוש עליון והתפרסם ככזה בקרב עדות החסידים. ההערצה אליו הייתה עצומה ובכל מקום אליו הגיע כבדוהו כבוד מלכים. ובין אותו כבוד מלכים התרחש סיפורנו דנן...

     אותו יום הגיע רבי הערש לייב לביקור בעיירה אחת לא הרחק מעירו אליק, וכל היהודים בעיירה נקהלו בכיכר הגדולה הסמוכה לבית המדרש וקבלוהו בהדרת כבוד השמורה רק למלכים, מאן מלכי רבנן. תור ארוך של יהודים עמד בדרך ארץ וכל אחד ניגש בתורו אל הצדיק כשפניו נוהרות משמחה על הזכייה שזכה לה בעיצומו של יום חולין רגיל, לראות צדיק ובעל מדרגה, ויתרה מזאת, על הזדמנות להשיח לפניו את כל המצוקות ועקתין דנפישין.

     הצדיק עמד ליד כרכרתו, טרם הספיק לצעוד אפילו חמישה צעדים כאשר יהודי העיירה עטו עליו כמוצאי שלל רב, הם שואלים את שאלותיהם והוא עונה לכל שואל בניחותא ובאורך רוח. אווירת יום טוב הורגשה בחלל האוויר. שמחה פנימית הנובעת ממעמקי הלב היהודי קרנה מפניהם של כל הנוכחים.

     אבל לא רק יהודים היו שם. גם גויי העיירה עמדו שם בתוך הקהל והכל, יהודים וגויים להבדיל קבלו את הצדיק בכבוד גדול. וכשהושיט את ידו נישקו אותה בחרדת קודש. אמנם, לא הכל היו שלמים עם הכבוד הגדול הניתן לצדיקם של היהודים. אחד מתוך הקהל העמיד פנים כאילו גם הוא חוגג, נקרא בשמו פטריק ולדימירסקי לצורך הענין, הוא עמד בתוך השורה הארוכה של מקבלי הפנים ובלבו גאו מחשבות עוינות. מתבונן חד עין היה יכול לזהות על פניו מדי פעם הבעה מאד לא סימפתית של זעף וקנאה, אך איש לא טרח להתבונן בפניו של פטריק. הכל היו עסוקים בהתבוננות בפניו הקורנות של הצדיק.

     ”הז‘ידים הללו“ חשב פטריק בכעס, ”כל יום יש להם חג, לא מזמן חגגו את חג הפסח שלהם וכעת חג חדש, חג ”ראבין“. רב חשוב משלהם הגיע לביקור ואיזה כבוד והדר נוהגים הם בו, כאילו היה המלך בכבודו ובעצמו. הקנאה שפעפעה בו התלהטה והפכה עד מהרה לפרץ אדיר חסר מעצורים של שנאה צרופה אל הצדיק היהודי המעז להיות וגם להראות כה קדוש וטהור. ממש כמו מלאך. הוא הרגיש שאינו יכול לשאת עוד את ההערצה הגואה של חבריו הנוכרים. וכאשר הגיע תורו לנשק את ידו של הצדיק, במקום לנשק אותה ירק לתוכה בשאט נפש!

     הכל עמדו המומים מול חילול הקודש ומרוב תדהמה לא ידע איש מה לעשות. עוד הם עומדים אובדי עצות פסע פטריק מעדנות משם והלאה, התרחק והלך לעבר ביתו כשהוא אינו שת לבו כלל למהומה האדירה המתחוללת מאחורי גבו. סערת רוחות שלא זכורה כדוגמתה פרצה במקום. כעסם של יהודי העיירה התמימים התלקח עד להשחית. ”צריכים להרוג אותו“ פרצו קריאות ספונטניות מפי רובם ככולם של אנשי העיירה. ”אסור לעבור בשתיקה של מעשה נבלה שכזה“. אבל רבי הערש לייב צינן את הרוחות. הוא מחה במטפחת את סימני הרקיקה מכף ידו ופנה מתונות אל עדת שוחרי כבודו הנזעמים. יהודים, אל תשכחו כי בגלות אנחנו חיים. אם תרדפו אחרי הגוי החצוף כדי לכלות בו את זעמכם, אין ספק כי תצליחו להתגבר עליו. הוא אחד ואתם מאה. אבל מה היה מחר?“ קולו הפך ללחישה זהירה. הוא העיף מבט לעבר תושבי המקום הנכריים אשר גם הם חשו שלא בנוח מעזות פניו והתנהגותו המחפירה של אחיהם לדת. ”כעת הם חושבים כמוכם, אף אם תגעו לרעה בחברם, הרי הם כולם יתהפכו מקצה לקצה. הם וכל גויי האזור יבואו ויעשו בכם שפטים. יחוללו כאן פוגרום בנקמם את דמו השפוך של אחיהם מבני דתם. ומה תועלת תצמח לכם מן הדבר?“. דבריו של הצדיק התקבלו ברגשות מעורבים. כמה חמומי מוח שטרם נרגעו מן הכעס האיום שאחז בהם סיננו בחימה שפוכה: ”ומה? שמא נעבור בשתיקה על פשע שכזה? רבי הערש לייב חייך חיוך סתום. ”אל דאגה, הגוי החצוף יבוא על עונשו“. באותו רגע השתתקו הרוחות הסוערות והכל נרגעו. אם הצדיק מבטיח שהגוי יבוא על עונשו, הרי ברור הדבר לכל בר דעת כי במוקדם או במאוחר תבוא עליו מיתה משונה ולפיכך מה להם להזדרז ולנקום בו. מלאך המוות יטפל בו טוב יותר מהם...

     דוד שייע בעל בית המרזח חזר לביתו נרעש ונרגש. טרם הצליח להרגע מן המאורע החריג שהתחולל  בקבלת הפנים לצדיק הנשגב. דמו עוד געש בעורקיו וכל גיד בבשרו תבע את עלבונו של הצדיק. מכל יהודי העיירה היטיב הוא להכיר את פטריק זה, שהיה קונה ממנו כמויות עצומות של בשר ויין וקשור היה עמו בקשרי מסחר הדוקים סביב המשקאות החריפים ששיווק. מעולם לא שיער כי מתחת להבעה הנעימה השורה על פניו המגושמות של פטריק, מסתתר זאב טורף וחד ציפורניים.

     זוגתו טויבה חשה כי אין פניו כתמול שלשום שעה שנכנס הביתה ופשט את מעילו העליון. הבעה מודאגת וכאובה כבשה את קלסתרו החייכני בדרך כלל. ”קרה משהו?, שאלה בדאגה. ”כן! הרבה מאד“ ענה בהתרגשות וסיפור המעשה התפרץ ממנו כקיטור מיורה רותחת. טויבה שמעה את ההתרחשות בקשב רב כשידיה נתונות על מותניה ומטאטא הזרדים שבו כיבדה את הרצפה נשען על הקיר לצידה. היא התקשתה להבין מדוע הוא כה מודאג. ”אני מבינה מדוע אתה כועס וכאוב, אבל מה פשר הדאגה המציפה את כולך“. שאלה בתמיהה. ”מדוע את לא מבינה, אוי ואבוי לנו“, הכה כף אל כף. ”המצב שלנו מאד קשה“. ”מדוע“? הצטיירו סימני שאלה ענקיים על מצחה של טויבה. ”איך אנחנו קשורים לעניין?“ ”אוהו קשורים“ טפח שוב בידו על מצחו? ”אל תשכחי שפטריק קנה ממני כמויות עצמות של יין ובשר ועשרות חביות של ”ברונפן“ (ברנדי) שעדיין לא שילם לי את תמורתם, והרי הדבר ברור לכל בר דעת כי אם פטריק ביזה את הצדיק, מן השמים לא יעברו על כך בשתיקה והגוי לא יראה את אור הבוקר של מחר“. כלום אינך מבינה זאת בעצמך?“ הביט בה בארשת פלצות. ”הכסף שלנו ירד לטמיון“. ”הצדיק אמר שלא יוציא את יומו?“ שאלה. ”הוא רק אמר שהגוי יבוא על עונשו“. ”אה, את לא מבינה“ נד בראשו. ”הרי לא יכול להיות שהגוי הרשע שפגע כל כך בכבודו של הצדיק יוציא את יומו. מן השמים ינקמו בו עוד היום. את עוד תיווכחי בכך. ומחר נעמוד בפני שוקת שבורה ונדבר אל הקירות“.

     דוד שייע היה שרוי במצוקה. ”אני צריך לגבות ממנו את כל חובותיו עוד היום, אבל איך אני מוציא ממנו את הכסף בפתע פתאום?, שאל בהגיון צלול. ”הרי פטריק ישאל אותי מה קרה פתאום באמצע יום בהיר שאני זקוק לכל כספי ואינני מוכן לחכות אפילו יום אחד“. היא חשבה רגע ומיד הבריק רעיון במוחה. ”אמור לו שאתה זקוק לכסף כי נקרתה בפניך עסקה מוצלחת מאד. מישהו מוכן למכור לך כמות עצומה של יינות ומשקאות חריפים תמורת כסף מזומן, ואם לא תזדרז לתת לו את כל הכסף עוד היום, ימכור הלה את הסחורה לקונה אחר וכך שניכם תצאו נפסדים. הבהר לו כי הענין אינו סובל דיחוי“. סבר וקיבל. דוד שייע יצא לעבר ביתו של פטריק. חצה בזהירות את הגינה והקיש על דלת העץ. פטריק בעצמו פתח את הדלת וארשת מופתעת עלתה על פניו. ”דוביד שייע, מה מביא אותך אלי באמצע היום? דוד שייע התאפק בכל כוחו לא לסטור על פניו האדומות של הגוי וענה לו בנימה עניינית שהוא זקוק בדחיפות לפירעון החוב שפטריק חייב לו, למרות שבדרך כלל אינו עומד על גביו, הפעם השתנו הנסיבות. עקב הרקע המסחרי העשיר של דוד שייע ופטריק, לא התקצף הגוי למשמע הבקשה החריגה. ברם הוא התנצל כי סכום כל כך משמעותי אינו עומד לרשותו בזה הרגע, וכי יארכו לו כמה ימים כדי להשיג את כל הכסף. ”לא! אני צריך את הכסף עוד היום“ התחנן דוד שייע. ”שאם לא כן, תאבד לי הזדמנות פז של מסחר טוב. אל תשכח פטריק שגם אתה עתיד לצאת נשכר מהעניין. כמות נכבדה מהקניות שלי מוצאת את דרכה אל מרתפיך“. פטריק הבין את טענתו של שכנו היהודי, אולם התפלא מאד כיון שמעולם לא ראה את דוד שייע כה נסער. לא עלה על דעתו כי מה שקורה עתה קשור איכשהו להתנהגותו הנפשעת באותו יום. הוא חשב לרגע ואז הפטיר. ”אתה יודע מה, אולי אקח הלוואה מייבגני לאליץ‘, העשיר של העיירה“. ”אבל מהר“ האיץ בו היהודי. אני יוצא אליו בעוד רגעים אחדים. רק אנעל את מגפיי. תבוא אלי בעוד שעה. כעבור שעה ומחצה חבק דוד שייע את הצרור ובו אלף רובלים אותם לקח פטריק בהלוואה מייבגני לאליץ‘. כעת – ידע – הציל את כספו מרדת שחת ולא נותר לו אלא להמתין ולראות כיצד ייפול דבר. הביא את הכסף הביתה והחל מסתובב סביב ביתו של הגוי.

     הערב ירד ובביתו של פטריק עלה האור בחלונות הטרקלין הגדול בדיוק באותו לילה קרא פטריק לכמה אורחים והוא ישב וחגג איתם במסיבה של סביאה וזלילה. ומעל כולם התנשא קולו הצרוד מרוב שתייה של פטריק שמצא לנכון לשתף את אורחיו בסיפור המשעשע שהזדמן לו היום, כיצד ביזה את ה“צדיק“ היהודי ברקיקה הגונה על כף ידו. אורחיו שאגו בצחוק פרוע ויצאו עם פטריק גיבור היום במחול של צעדים מתנודדים. רקדו לימין ורקדו לשמאל. עיניו של דוד שייע כמעט ויצאו מחוריהן, כאשר ארב מבין השיחים ועקב מבעד לחלונות לראות כיצד יפול דבר. לצערו לא היה קץ. ”אולי הרחקתי לכת באמונתי“ לחש לעצמו. ”הגוי בריא כשור הבר והלוויתן גם יחד. הוא עוד יכול לחיות כך עוד חמישים שנה. כולו אומר בריאות וחוסן גופני“. ביאוש חזר הביתה וסיפר לזוגתו כי הגוי אינו מגלה כלל סימני מוות. אדרבה, חוגג הוא עם מרעיו ומתפאר בבזיון שהנחיל לראבין. ”סבלנות“ לאטה לו רעיתו. ”השחר עוד לא עלה“. כעת הדביקה היא אותו בלהט אמונתה היוקדת והוא חזר מדי חצי שעה לעמדת המעקב שלו, רק כדי לגלות למרבה אכזבתו שהמסיבה מרקיעה שחקים ומדי פעם הניגון מתחלף. אם פטריק היה סמל של בריאות בכל יום, הרי הלילה הגיע לשיא השיאים. הוא רקד ורקד ולא ידע לאות, ומדי פעם ניגש אל השולחן ואל טסי הבשרים שהיו מונחים עליו. בלע אומצה מטוגנת וקינח בלגימת שכר הגונה, וחזר אל המעגל וחוזר חלילה... אי שם לקראת האשמורת השלישית, כאשר מול הגויים העליזים פצח בריקוד שמח במיוחד – שקל דוד שייע לשוב אל ביתו. הוא היה אחוז יאוש גמור. הגוי פטריק ומלאך המוות לא נראו מעולם רחוקים יותר זה מזה. נראה כי פטריק, כוח אבנים כוחו, הוא והמוות תרתי דסתרי, שני הפכים גמורים. שקל לחזור אל ביתו. לצנוח אל מיטתו ולשקוע בשינה עמוקה. ואכן לרגע נעצמו שמורות עיניו העייפות והוא כבר חלם...

     ”דוד שייע, קום“. ”מה?“ טויבה הושיטה לו את הקערית ונטלת הפח. ”טל ידך“. ”כל העיירה הולכת על גלגלים“ ואתה ישן“ צחקה. ”פטריק ולדימירסקי התפגר וכולם גויים ויהודים כאחד, שחים בדבר ומספרים על העונש שקיבל עוד באותו יום. אין אחד שלא מציין את הקשר שבין מעשהו החצוף של פטריק לעונש שקיבל תיכף ומיד. מה אמרת? מי שהשפיל את הצדיק לא יראה את אור היום!“ ”מה?“ צווח בתדהמה. ”והרי כמעט בוקר היה כאשר נטשתי את הגינה מול ביתו וראיתיו במו עיני רוקד ושמח“. ”הכול נכון“ הסכימה אתו. ”אולם, מתברר כי זמן קצר אחרי שהתייאשת והלכת ניגש מיודענו אל השולחן וחטף עוד אומצה לפיו והפעם נתקע הבשר בקנה הנשימה שלו וחנקו למוות בו ברגע!“.

     פתאום התעורר מן השינה החטופה והתכונן לראות שוב את החינגה הפרועה בביתו של פטריק. לתדהמתו הגמורה התאמת החלום שחלם זה עתה באמצע השדה והפך למציאות. דוד שייע שפשף את עיניו כלא מאמין. פטריק אמנם היה שרוע על הרצפה כפגר מת וסביבו בני משפחתו וחבריו הצורחים ומקוננים על מותו הפתאומי כתוצאה מאומצה שחנקתו... בדיוק מה שחלם לפני רגע! הוא קם ממסתורו ורץ כצבי לעבר ביתו. כשהגיעה הידיעה על מותו החטוף של הגוי וכל המעשה ביהודי שמיהר לגבות ממנו את חובו לאוזניו של הצדיק, הגיב רבי הערש לייב ואמר. ”אני לא התכוונתי שזה יקרה כל כך מהר. אולם היהודי עם האמונה החזקה שלו והפעולה המעשית שפעל בעניין, המשיכו את מלאך המוות אל הגוי הרשע ואמנם כדבריו, הוא לא זכה לראות את אור הבוקר“.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/